דבר העורך- אהרן זיידמן

"במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה" הפיוט המסורתי שפותח את ימי הסליחות מלווה במנגינה ישיבתית מוכרת תמיד מעורר בי זכרונות של ספק לילות-ספק בקרים אלוליים שצינת השחר מלווה אותם. הייתי נוהג ללכת עם אבי למנין שהתקיים בחדר צדדי בבית הכנסת הגר"א בבית וגן וחלק גדול ממשתתפיו ה"יקיים" היו יהודים שהמלחמה השאירה בהם חותם של מספר על היד. האווירה היתה מיוחדת- מן געגוע וחיבור לעולם שאבד יחד עם הבנה לסודו של חודש אלול והאהבה האלוקית ששופעת בו. "דרשו ה' בהמצאו". השנים חלפו ומכל גיבורי הרוח ההם נשארו בודדים, הזקנה-נהוג לומר-היא מחלה שאף אחד לא מצא לה תרופה. עברתי מסע בין תחנות חיים שונות שבחלקן פגשתי גירסאות עגומות ומאיימות לחודש אלול. כשהגעתי לישיבה וסיבוב חדש של סליחות הגיע הרגשתי מועקה, ה"א-ל-ו-ל" הישיבתי ניצח את זיכרונות הילדות ופחד בלתי מוסבר השתלט על ישותי. המאמר של הרב לפני הסליחות (מדוע "אומרים סליחות" ולא "מבקשים סליחות") הפתיע אותי. אירועי אלול-תשרי פתחו סדק בחומה שנבנתה על ליבי. ועוד שנה, ועוד אחת, ועוד... עשר שנים חלפו במרוצה ואירועי אלול-תשרי בישיבה מהווים תמיד אבן יסוד לשנה חדשה שמפציעה בפתח.

******************* 

ישנה מצווה בפרשה "ובנית שם מזבח לה' אלוקיך וכו' לא תניף עליהם ברזל". כאשר בונים מזבח לה' צריך להזהר שלא להניף ברזל על האבנים, אחרת הן נפסלות משימוש בהן לבניה. "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" – אומר שירו המפורסם של ר' יצחק הוטנר זצ"ל- "ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו". בבניית המזבח הזה יש לנו לנהוג במשנה זהירות שלא להניף על אבני בנינו ברזל. יש  לחפש אבנים שלמות, בלתי פגומות מתחת לפני הקרקע (עי' מדות ג-ד). ובהן לבנות- מזבח שאשו תוקד ולא תכבה. אבנים קטנות, אבני דרך, שאספנו במשך השנה מרגעים של קושי והתמודדות ומרגעים של הצלחה ואפילו מרגעים של כשלון מהוות את חומר הבניה שאתו נבנה את המזבח האישי. ובתנאי אחד- שלא נניף עליהן ברזל. שלא נשפוט את עצמינו בחומרה כזו. שהרי אבנינו- אבנים שלמות הן. מגיע לנו קרדיט על השנה הזו. 

שבת שלום, 
אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

פרשת השבוע נראית לי מתאימה מתמיד לשבועות שבהם אנחנו נמצאים. "כי תצא למלחמה על אויבך-ונתנו ה' אלוקיך בידך" כבר דרשו דורשי רשומות שהמלחמה כאן רומזת גם למלחמת היצר וכשהאדם רציני במלחמה הזו הקב"ה מסייע בידו והוא מצליח. אבל משהו במלחמה הזו מורכב קצת. האדם חוזר מהמלחמה עם שבויים. ומהפסוקים הבאים אנחנו לומדים שבשלל השבי יש גם אשת יפת תואר שמכניסה את האדם לבעיות חדשות... בעיני המסר שנלמד כאן מרמז לנקודה הזו: האדם שנמצא במלחמה עם עצמו תמיד מוצא את עצמו מפסיד בנקודה מסוימת כיוון שזו מלחמה חזיתית מול עצמו. בלתי אפשרי להלחם מול עצמך ולנצח בלי לספוג אבידות. אם כן- ישאל השואל- מה עושים? איך יכול האדם להתגבר על נסיונותיו ולצאת מנצח בלי להפגע? התשובה רמוזה בפרשת אשת יפת תואר: "וישבה בביתך וכו' והיתה לך לאשה". מסתכלים לבעיות בעיניים ובמקום להתעלם או להלחם חזיתית עוברים עם הקושי תהליך אמיתי שבסופו ניתן אפילו לשאת את האשה -שעד לא מזמן היתה אסורה- לאשה. לא מתעלמים מהבעיות, מסתכלים לניסיון בעיניים, מתמודדים בגבורה, וכובשים יעדים. והעיקר-לא שוכחים לרגע שההצלחה תלויה בשמחה פנימית. כך נראה אלול אצלנו, מסכימים איתי?

שבת שלום.

אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

תם לו הקיץ והשרב מפנה את מקומו לקרירות נעימה שמבשרת את בוא הסתיו. תם לו גם זמן קיץ והחופש הגדול (בין הזמנים בלעז) וזמן אלול מביא איתו גם תחושה מסוימת של קרירות שונה במקצת מהקודמת שהזכרנו. יש שיאמרו קרירות של פחד מימי הדין המתקרבים ובאים-מן קרירות משתקת. וחלקם יאמרו קרירות של זלזול הנובעת מתוך חומה שנבנתה כדי להגן עלינו מאימת הדין. ובין כך ובין כך מסתובבים להם בחורים עם תחושה לא נעימה –ויש להדגיש שלא באשמתם- שמקורה בזעקות "אל-ול" אימתניות. זעקה ששמעו בילדותם ובנערותם מאנשים יראים ושלמים שיוצאים מתוך גישה שמתקשה להסביר את המושג 'חודש הרחמים והסליחות'. אין חולק שכך מכונה חודש זה בפי כל עם ישראל בכל הדורות. ושם זה מבטא בצורה החזקה ביותר את הרעיון האמיתי שלשמו ייסד הקב"ה את חודש אלול. ואם יאמר לך אדם 'מה אעשה שכך חנכו אותי במקום פלוני או אלמוני? שאפילו הדגים שבים רועדים כשמכריזים על חודש אלול בשבת לפני ר"ח'. אף אתה אמור לו 'כשמפחידים אותי אני לא יכול לתפקד, כשאוהבים אותי אני פורח'. אין לנו דרך להתחבר למועדי תשרי בלי להבין ולהתחבר לאהבה האינסופית שאוהב אותנו הבורא ולהבנה שהוא חפץ באמת ובתמים לסלוח לנו ולקרב אותנו אם רק נצעד קדימה ונאמר 'סליחה, אני מצטער על העבר. אני חפץ בקרבתך ה', תוכל לקרב אותי?'. והוא ישמח. ויקרב.

אלול שמח ושבת שלום.

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

נהגו ישראל שפרשת דברים תצא תמיד הסמוכה לתשעה באב ואף רמז יש בפרשה מדברי משה רבינו "איכה אשא לבדי" וכו' ודרשו דורשי רשומות שזהו קישור לקינה של ירמיהו הנביא "איכה ישבה בדד". הדברים שאומר משה רבינו לעם ישראל בפרשה זו הם סיכום של תקופה שבה הוא מלווה אותם במדבר. ומכילים תוכחות והדגשות להתנהגותם ואורחותיהם של עם ישראל במדבר מנקודת מבט של מנהיג שרק טובת עמו עומדת לנגד עיניו. כשמזכיר משה רבינו מקרים שבהם העם שגה הוא תמיד מביא את הדברים מזווית שבה העם יכול לדעת במה שגה ולתקן את דרכיו. ובכל אופן "איכה אשא לבדי טורחכם משאכם וריבכם" הוא משפט שונה. במשפט הזה משה רבינו מתאר גם את מציאותו הלא שלימה של עם ישראל שעל אף שקיבלו את כל הטוב והשפע בעולם. ועל אף שהקב"ה מוציא אותם ממצרים ועושה להם אינספור ניסים הם עדיין מוצאים סיבות להתלונן.  ובסופו של דבר חלקם הגדול לא זוכים להכנס לארץ בגלל סיבה זו. כאלף שנים אחרי ה'איכה' של משה רבינו מוצאת ה'איכה' של ירמיהו את עם ישראל באותה נקודה. ממציאות של עושר ושפע כלכלי ומדיני בבניין שלמה את בית המקדש הם מתדרדרים עד לנקודה של החורבן וגלות בבל. ואולי זו הקריאה של איכה גם אלינו, האם אנחנו מעריכים את הטוב והשפע שהקב"ה משפיע עלינו?

שנזכה להנחם בבניין ירושלים.

שבת שלום.

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

פרשת מסעי היא האחרונה בספר במדבר והיא גם סוגרת את התורה שנמסרה למשה רבינו. ספר דברים הוא כבר מעין 'סיכום' (שנעשה ברובו ע"י משה רבינו על פי הקב"ה) ונקרא "משנה תורה". התזמון של הפרשה השנה הוא מעין תזכורת למציאות שלנו עכשיו –סוף הזמן. "מוצאיהם למסעיהם" אנחנו מסתכלים אחורה לנקודה שממנה יצאנו לפני כשלושה חודשים אל המסע הזה שנקרא 'זמן קיץ'. החוויות שנצברו, הרגעים הקטנים שבדרך. ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם" המסע שלוקח אותנו לנקודה שאליה אנחנו שואפים. ואולי גם המסע שעשינו בעקבות דבר מה שאנחנו בורחים ממנו. ובנקודה הזו בדיוק אנחנו עוצרים לעשות סיכום של מה שעברנו, חווינו, רכשנו, למדנו ואולי גם איבדנו בתקופה הזו ומתוך הנקודה הזו יוצאים לשלב הבא- חופשת בין הזמנים הבעל"ט. התקופה שתפקידה פריקת מתח והתאווררות מצד אחד ואגירת כוחות לזמן הבא מאידך. כעורך העלון ומשקיף מהצד אני יכול לומר שהיה זמן קיץ מיוחד גם ברמה הכללית וגם ברמה הפרטית של כל אחד ואחד. לפעמים קשה לאדם לשים לב לתהליך שעבר ולומר 'התקדמתי' אך אני מעיד כאן שכל אחד מבני הישיבה (!) התקדם והשיג ומי שלא מרגיש כך אני מוכן לספר לו בארבע עיניים כמה הוא צריך להיות גאה בעצמו ובהשיגיו. המסע המשותף שלנו על נקודת המוצא שלו והתחנות בדרך עד לסיום המוצלח ראוי לתשומת לב מצידנו ומעל הכל לציון והערכה.

שבת שלום לכולם,

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

בסוף הפרשה אנחנו קוראים על דו שיח מרתק בין משה רבינו לבני שבט ראובן וגד וחצי מבני שבט המנשה. הם מבקשים להישאר בעבר הירדן בכדי להשתקע שם ולבנות שם ערים כי היו משופעים בנכסים והקרקע הפוריה יחד עם המרחבים קרצו להם. בתחילה משה רבינו כועס עליהם מאד מתוך מחשבה שהם מתכננים לפרוש מן העם ודבר זה ישפיע על האוירה הכללית וייצור תחושה של חוסר מוטיבציה בכיבוש הארץ. הם מרגיעים אותו ומתחייבים שיצאו חלוצים לפני העם למלחמה בכיבוש הארץ ולא ישובו לבתיהם לפני שהארץ תחולק לשבטים. משה רבינו מתרצה ומתיר להם להקים שם ערים. בתוך הויכוח יש נקודה קטנה שאם נשים לב אליה נוכל ללמוד ממנה הרבה. "ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". ובתשובת משה רבינו הניסוח מעט שונה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם". משה רבינו מלמד אותם בעדינות ובדרך אגב כביכול איך נראה סולם ערכים. התורה מציינת שהסיבה בגינה רצו השבטים לבנות ערים היא רכושם הרב. וזה מתבטא בכך שהם מקדימים את בנית המכלאות לצאן לבנית עיר עבור המשפחות. ואילו משה רבינו מסב את תשומת ליבם ומקדים את בנית העיר למשפחה לבנית המכלאות שהם מקור פרנסתם. ואנחנו, האם אנחנו יודעים לבנות סולם ערכים נכון? האם אנחנו לא חוטאים בכך לפעמים ומקדימים את ההשקעה בפרנסה לערכים החשובים יותר?

שבת שלום,

אהרן.

דבר העורך- אהרן זיידמן

הפרשה השבוע מתחילה באזכור של מקרה מהפרשה הקודמת. בני ישראל חוטאים עם בנות מדין שמפתות אותם לעבוד לבעל פעור. זמרי בן סלוא –אדם מכובד ונשיא שבט שמעון מגדיל לעשות ואף חוטא בפומבי. הסיבה לחטאם של בני ישראל שמובאת בחז"ל קצת מפתיעה "לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". האסטרטגיה שעומדת מאחורי העבודה לבעל פעור מזכירה לאדם את הטבע האנושי אידיאולוגיה גדולה הרבה פעמים מכסה על חולשות שמבקשות הצדקה. בעל פעור עצמו היה אידיאל שמתחבר לרעיון הזה- אין חפץ לַ'אֵל' בנימוסים אנושיים והתנהגות מכובדת אלא להיפך פחיתות הכבוד של האדם היא עבודתו. כשהאדם מתחבר לאידיאלים שכאלו בוודאי שיוכל להצדיק בעיני עצמו מעשים נוספים מתחום התאוות. יש כאן סימן אזהרה לאדם: בדוק היטב מה מניע אותך לא תמיד אנחנו מצדדים ברעיונות מתוך הבנת האמת. לפעמים הסיבה שלנו בבחירת ההשקפה האישית מגיעה דווקא מעולם הרגשות והרצונות. שנזכה תמיד לעשות בחירות נכונות וראויות.

שבת שלום,

אהרן.

דבר העורך -אהרן זיידמן

הפרשה השבוע מתחילה בסיפורו של בלק שמזמין את בלעם לקלל את עם ישראל. בלעם ניחן בכוחות שמימיים ומוכר בעולם כאדם שקללתו מתקיימת. כשזה מגיע לעם ישראל מחכה לו הפתעה- הקב"ה אוסר עליו ללכת. הוא מנסה להתמקח ונתקל בהתנגדות נמרצת. שליחיו של בלק חושבים שמדובר בניסיון סחיטה מצדו ומנסים לשכנעו ע"י הצעות שונות בהעלאת השכר. ואז בלעם אומר את המשפט הבא "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי". יש כאן "פליטת פה פרוידיאנית" של בלעם שהיה רוצה באמת לקבל את כל השכר הזה מול ההבנה שלו שאין לו יכולת להתנגד לקב"ה. אז מה קרה שם בסוף? איך אנחנו מוצאים בסוף את בלעם משוטט על הגבעות בחברת בלק ומנסה לקלל את ישראל? התורה מספרת לנו שבסוף הקב"ה "משחרר" את בלעם לדרכו אך מבהיר לו "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". אם כך השאלה גדולה עוד יותר- איך מנסה בלעם לקלל את ישראל והרי הקב"ה אומר לו מראש שלא יקלל את העם כי ברוך הוא? סיפור האתון מפליא במיוחד: האתון רואה את המלאך ניצב בדרך ומנסה לעקוף אותו פעמיים, תוך כדי רגלו של בלעם נלחצת אל הקיר ולבסוף היא רובצת תחתיה ולא מסכימה לזוז ובתגובה הוא מכה אותה נמרצות. בהפתעה גמורה מתחילה האתון לדבר איתו אך בלעם לא מתרגש משינוי הטבע ועונה לה. ואולי התשובה היא כזו: בלעם שיותר מכל בני האדם הכיר את הנהגתו של הקב"ה עד כדי שמוזכר כ"יודע דעת עליון" מכיר את הנהגתו של הקב"ה "הבא ליטמא פותחין לו". בלעם מבין שאם הוא ינסה מספיק חזק יש סיכוי שמשמיים יפתחו לו את הדרך. בזכות ההתנהגות הזו של בלעם שמכוון בכח להרשיע קיבל את הכינוי המפוקפק "בלעם הרשע". במסכת אבות ישנה משנה שמחלקת בין "תלמידיו של בלעם הרשע" ההולכים בדרכיו ובהנהגתו לבין "תלמידיו של אברהם אבינו". אברהם אבינו הוא זה שהלך לעקוד את בנו בציווי האלוקי גם כשזה סתר את האמת שאותה אברהם לימד לעולם בשם ה' כי חיפש לעשות את רצון בוראו. שנזכה תמיד להיות מתלמידיו של אברהם אבינו שעליו נאמר "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' ". ונזכה למידה של "הבא ליטהר מסייעין בידו".

שבת שלום

אהרן

דבר העורך- אהרן זיידמן

בפרשתנו השבוע ישנה נקודה חשובה והיא מסתתרת בתוך סיפור נחש הנחושת. עם ישראל מתלונן על התנאים במדבר ומכנה את הלחם שירד להם משמים יום יום "הלחם הקלוקל". הקב"ה שולח בעם נחשים "וימת עם רב מישראל". בתגובה לתפילת משה רבינו הקב"ה מורה למשה רבינו שיעשה נחש גדול מנחושת ויציב אותו על עמוד גדול במחנה וכל אדם שננשך ע"י נחש מסתכל על נחש הנחושת ומתרפא. חז"ל שואלים "וכי נחש ממית או מחיה"? ברור לכל שאין יכולת לנחש נחושת לרפאות וודאי שלא לכך התכוון הקב"ה. ומתרצים חז"ל "אלא שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים". בתירוץ טמונה התשובה לשאלה וגם טמון מסר עוצמתי לכל יהודי בכל הדורות "אין השרף ממית אלא החטא". כל מקרה שקורה לאדם לטוב או למוטב אמור לגרום לו להסתכל על מקור הדברים ולהבין שמאחורי הנחש גם החי וגם מהנחושת נמצא הבורא. וכשנכוון אליו את ליבנו מיד נתרפא.

שבת שלום לכולם

אהרן 

מאמר העורך- אהרן זיידמן

בפרשת השבוע אנחנו פוגשים את המחלוקת ותוצאותיה ההרסניות. משה רבינו אומר "לא חמור אחד מהם לקחתי ולא הרעותי את אחד מהם". טענתו קצת תמוהה, שהרי אינה ממין הטענה. קורח ועדתו טוענים שמשה מחלק משרות לפי ראות עיניו או מורה הלכות שרירותיות, איפה אם כן התשובה בדברי משה רבינו? נראה לי שאם נסתכל לעומקם של דברים נראה שהאמת היא שמשה רבינו מיטיב להבחין שמאחורי כל הטענות על צדק חברתי,חלוקת ג'ובים לקרובים ושקיפות הנהגתית, מסתתרים טיעונים נמוכים יותר של טינה אישית וצרות עין. ואכן משה רבינו פונה אליהם גם בצורה כזו "שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם... וביקשתם גם כהונה". אך לעם זה לא מספיק וכדי להזים את הטענות באופן סופי זקוק משה רבינו לעזרתו של הקב"ה שמעלים את קורח ועדתו באדמה. בסופו של יום יש כאן עקרון שהתורה מעמידה לגבי מחלוקת- כשהאדם מעלה טענות קשות, ראוי שישאל את עצמו האם הכאב שלו הוא כאב אישי שמונע ממניעים פרטיים או שאכן האמת של התורה בוערת בו ומניעה אותו לדרוש צדק. שנזכה להתרחק ממחלוקת, ולדרוש את האמת בכל ליבנו.

שבת שלום

אהרן

דבר העורך

פרשת השבוע נסובה סביב כח הדיבור. אנחנו פוגשים את האופן שבו מציגים המרגלים את הארץ שהיו בה. הם מתחילים בתיאור חיובי כדי לרכוש את אמון הציבור "וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ... וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" ומיד אח"כ "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" והתוצאה לא מאחרת לבוא- העם מאבד את האמון.  כשכלב מנסה לתקן, הוא משתמש בטכניקה של המרגלים "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה ". "אל משה" הכוונה עפ"י חז"ל, שכלב אמר "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?" וכשהעם משתתק כי הוא בטוח שכלב הולך 'לרדת' על משה, הוא מנצל את ההזדמנות ומנסה להזכיר להם את כל הטוב והשפע שבא ע"י משה עד היום. אך העם לא שמע אליו כי הנזק כבר נעשה.
נקודה נוספת בפרשה שמראה לנו את עוצמתו של הדיבור היא כשהתורה אומרת בסוף הפרשה "לפלא נדר או בנדבה". אדם שנדבו ליבו להקריב קרבן לה' או שנודר נדר מסיבה כזו או אחרת, יש למילה שיוצאת מפיו כח כזה שאין לו יכולת להתחרט, ואם לא יביא עוונו יישא. "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם" אומר החכם באדם בספר קהלת.
יש לנו כח עצום בדיבור להיטיב ולהשפיע, לשכנע ולשנות דברים וגם לקלקל... שנזכה תמיד להשתמש בלשוננו ליצור טוב ולהשפיע.

שבת שלום,

אהרן

דבר העורך

ישנה תפיסה בעולם המערבי שאצלנו בדרך ה' היא השתרשה עמוק, "בלי ידיים". זאת אומרת שאנחנו מוכנים לסבול וויכוחים וריבים קשים, אבל לא אלימות פיזית, הרמת יד זו חציית הקו אדום.

תיאורטית, יכול להיות מצב בישיבה שבחור יתווכח ויריב עם חבר אחר ובמהלך הוויכוח ייאמרו מילים קשות, יפגעו אחד בשני ברמה של 'הלבנת פני חברו' ולא יהיה מי שימחא על כך. אבל, אם תהיה הרמת יד לאלימות ישר יקפצו, יצעקו ויתערבו להפריד ביניהם, כי "בדרך ה' לא מרימים ידיים" (שזו אמירה נכונה).

ברור לכל אחד שהכאב שנובע מאלימות פיזית לרוב עובר תוך מספר דקות, לעומת זאת, פגיעה שמכוונת היטב, הכאב שנגרם ממנה יכול להישאר המון המון זמן בלב ובמידה מסויימת, יכולה גם לגרום נזק לנפגע. אז למה אלימות פיזית היא חציית הקו האדום? למה כשבחור שופך את דמו של חברו באלימות מילולית קשה, זה לא הקו האדום, קו אדום הבוהק?

שיהיה ברור, אין הכוונה לומר שאלימות פיזית היא מקובלת. היא לא מקובלת בשום אופן וזה ממש לא משנה באיזו רמה היא או מה הנסיבות שהובילו לכך, הכוונה היא לשים במקום הנכון את האלימות המילולית ולהיות מודעים להשלכות שלה.

גוט שעאב'ס,

דודי.

דבר העורך

בתחילת הפרשה מופיע הציווי של הקב"ה למשה "שלח לך אנשים". רואים מזה שהרעיון של המרגלים הגיע מהקב"ה. השאלה היא, למה, למה בכלל צריך אותם?

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו שהעם עשה מחאה על התנאים שהיה להם. המן, האוכל שירד להם מהשמיים, ישירות מה'. אבל זה לא הספיק להם, הם רצו משהו יותר מוחשי, משהו פיזי. משה הלך לה' לספר לו על התלונה החדשה וה' אמר אוקיי, אני לא מספיק לכם? אין בעיה,  נעשה את זה בדרך שלכם. מהיום שינוי במדיניות. ואכן העם קיבל בשר בשפע, שפע כל כך גדול עד שהם כבר לא יכלו לשפע הזה.

מה שקורה בפרשה שלנו זה המשך של המדיניות החדשה. לא עוד קשר ישיר עם ה'. מעכשיו זה בידיים שלכם. תשלחו מרגלים שיספרו לכם מה קורה בארץ ישראל, תשמעו מהם, לא מה'. את התוצאות של המהלך כולם יודעים. אבל יש פה מסר בסיפור הזה. הקב"ה מעביר את האחריות לעם וגם אחרי שהעם לא הצליח והראה שהוא לא יודע לקחת אחריות הקב"ה עדיין מאמין בו, הוא יודע שבסופו של דבר העם מסוגל לזה, כן יש לו את היכולת לקחת אחריות.

השבוע התנהלה שיחה בחדר האוכל בישיבה שעסקה בשידוכים ובשם שיש לבחורי הישיבה ברחוב בחוץ. חלק מהמשתפים בשיחה טענו שזה לא פייר שיש כזה שם לבחורים בישיבה והוא לא משקף את האמת (מה שנכון).  תנו לי לגלות לכם סוד היישר ממערכת 'זו דרכנו', לישיבה אין מחלקת יחסי ציבור ואין לה נציגים שעומדים בפינת הרחוב ומספרים לכולם על הדרך שלנו ומי אנחנו.

בעצם, כן יש לה נציגים כאלה. אנחנו. אנחנו היחידים שיש לנו את הכוח להשפיע מה יאמרו עלינו. זה תלוי בנו והאחריות היא עלינו.

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

הקצב שילב את ידיו על כרסו והתחיל לנמנם, אמנם חלק מהתפקיד היה לשמור על הקצביה שלא יבואו כלבים, אבל כשמשלמים מינימום - למי באמת אכפת?  אבל הוא היה מופתע כשראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הוא ניסה את הטריק השחוק בנוסח "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הכלב לא התרשם וחזר שוב לקצביה.

הקצב הבין שאולי זה לא כלול בשכר המינימום אבל יהיה נחמד להבין מה הסיפור של אותו כלב, הקצב ניגש אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."

הקצב הסתכל בחשש פנימה אל תוך פיו של הכלב - הפלא ופלא, בנוסף לטורי שיניים מאיימות היה שם שטר של חמישים ש"ח . מכיוון שהבוס שלו אמר שמי שמביא כסף צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, אז הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב (הסיפור נכתב כשעוד היה פה זול וחמישים ש"ח כיסו את הקנייה...)

הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב.

הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב מכשכש בכרסו .לאחר זמן מה הגיעו לרמזור. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש ואז הוא גילה שהוא סתם לחץ על הכפתור של העיוורים והכפתור הזה בכלל לא מעביר הרמזור לירוק,הכלב פלט נביחת זעם קטנה וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב הנרגש.

לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.

בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות ונבח לעצמו מתחת לשפם.

הכלב הרים את מבטו ללוח הזמנים האלקטרוני וביטא את זעמו בנביחה על כך ששוב לוח הזמנים האלקטרוני לא עובד ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.

לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס, אם כי, לפי תנועת הזנב לא היה קשה להבין שהכלב די לא מרוצה מכך שהאוטובוס צפוף.

בשלב זה נשאר הקצב שמוט לסת. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.

האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא מהעיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, כשהקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר  מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.

לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. 

ושוב, חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.

לא נשמעה שום תגובה מבפנים.

חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.

בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.

מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בקרקס!

ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות מחוץ לבית."

***

התובנה הטבעית היא שישנם אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם.  אז כדאי שיתחלו להסתכל מסביב ויתחילו להעריך את מה שיש להם.

לדעתי יש פה מסר יותר עמוק: נכון שאותו כלב עשה מעל ומעבר למצופה ממנו, דברים שכולם מתלהבים מהם, אבל הבעלים שלו כנראה ידע שהוא מסוגל ליותר, ולכן גם כעס עליו.

אנחנו עומדים לפני חג השבועות שבו אנחנו עומדים לבחינה על מה שעשינו עם היכולות שלנו וכמה מהם ניצלנו ללימוד תורה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שעשינו מספיק, עשינו די והותר ממה שמצפים מאיתנו, הרי לכולנו (נראה לי ככה) יש ADHD, אבל לא, יש לנו את היכולת ליותר מזה ואנחנו צריכים לדרוש מאיתנו יותר.

ובנימה זו, מערכת 'זו דרכנו' עושה את המיטב בשביל שבכל שבוע ייצא עלון מעניין ואיכותי עם תוכן עשיר, אבל תמיד יש מקום לשיפור ותמיד אפשר לעשות טוב יותר וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, לכן כל הערה תתקבל בברכה.

גוט שאבע'ס וגוט יום טוע'ב,

דודי.

דבר העורך

הוסף כיתוב

בשעת כתיבת שורות אלה המוני 'משתטחי קברים ומנשקי קמעות' עושים את דרכם לטקס 'פגאני' של הדלקת מדורה וריקודים סביבה. מה לעשות, ככה ה'אשכנזי הקטן' שבי מסתכל על זה.

אני הייתי במירון כמה פעמים בל"ג בעומר במירון, אבל לא זכור לי שהרגשתי איזו תחושה מיוחדת חוץ מרצון די מסובר ללכת לאוהל ההכנסת אורחים ולאכול כמה קוגלים לא מבושלים לגמרי ולמלאות כוס קולה מהמתקן הזה שאמנם יש עליו תווית של קולה, אבל עמוק בלב אתה יודע שמשהו שם לא אמיתי.

כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה בסדר א' שאלתי את החברותא שלי, הרב רענן, מה הוא הרגיש כשהוא היה במירון ולמה חשוב לו להיות שם גם השנה. הוא הסתכל עלי במבט תוהה ואמר לי: "מז'תומרת? אני מרגיש שם התעלות ותחושה מיוחדת". האנטי שבי קפץ ושאל אותו: "ואם לא היה שם את כל הריקודים והמוזיקה וה'מאצעב',  גם היית מרגיש את אותם תחושות ומתעלה ככה?" הוא אמר שלא, אבל מה זה משנה מה הסיבה?

ואז נפל לי האסימון, יכול להיות שחלק גדול זה באמת פסיכולוגי, אבל כמו ששמענו כל כך הרבה פעמים בבית המדרש וכמו שבעזרת ה' נשמע עוד הרבה פעמים, קדושה זה להרגיש, להרגיש חיבור, להרגיש שייך - להרגיש קרוב לאלוקים. אם אדם נוסע למירון וזה עושה לו טוב, מי אני שאגיד לו מילה על זה...

ככה זה גם בהרבה דברים בחיים, אנשים עושים דברים שלנו זה נראה מוזר ואפילו מגוחך, אבל כל עוד שזה מקרב אותם לאלוקים ועושה יותר טובים וזה לא דברים מומצאים, אלא דברים שיש להם מקורות מהימנים, אדרבה, שיעשו את זה כמה שיותר.

דבר העורך

בכלי התקשורת ומערכות החדשות שאותם צורכים רוב אזרחי ישראל, נוהגים לסקר אירועים פליליים ולאחרונה הם אוהבים לדווח (נראה שבהנאה) על התנהגויות מכוערות של האזרחים.

כמעט תמיד מדווחים בהרחבה מיהו אותו אדם אלא אם כן יש צו איסור פרסום.

גם התורה מדווחת לנו על אירועים כאלה, כשיש לנו מה ללמוד מאותם אירועים.  השבוע יש לנו מקרה כזה בפרשה עם "מברך" ה', אבל יש משהו מוזר בסיקור של התורה על הפרשייה הזו, השם של הגיבור לא מוזכר בכלל, רק השם של האמא שלו ומאיזה שבט הוא, וזה לא מובן.

הרש"ר הירש נותן הסבר מעניין למה התורה מספרת לנו את זה בצורה כזו. האבא של אותו 'מברך' היה מצרי ובאותה תקופה במצרים האמא, שלומית, הייתה היחידה בעם ישראל שעברה כזאת עבירה חמורה, קלקלה מוסרית עם איש מצרי.

בעצם התורה רואה באם את הגורמת העיקרית למעשה של בנה, רק אחרי שהבן שלה חטא התורה מספרת לנו את שמה, כי היא טמנה את הזרע לפשע בכך שאביו של הילד היה מצרי.

אפשר לראות פה את האחריות שיש לכל אחד ואת הכוח שטמון אצלו, לא בטוח ששלומית חשבה שהמעשה שלה כזה נורא, אולי היא אמרה לעצמה "אני בסך הכול עוד אחת בעם ישראל" ובאותו רגע זה לא היה נראה לה כזה נורא, אבל רק אחרי כמה שנים היא גילתה את ההשפעה העצומה של החטא שלה.

וזה נכון כל אחד, למעשים שלנו יש השפעה לטוב ולרע, אז בואו ונפעל טוב.

גוט שאבע'ס,

דודי.

בפרשת השבוע אנו מצטווים על התרומה.

לתת לשני זו הסכמה והבנה שאנו קשורים זה לזה, שייכים אחד לשני - זו קריאה שאנו ישות אחת. לתת לשני, משמעותו להיות פחות אגואיסט ולהכיר שלא הכול שייך רק לי בעולם. עם ישראל הוא עם של נותנים.

כמו שכבר מרגישים באווירה בישיבה, אנחנו הולכים לדבר עם האנשים הקשורים והקרובים לישיבה על זה שאנחנו והם זה ישות אחת. החל מהשבוע הבא אנחנו יוצאים לאסוף כסף בשביל הישיבה, כי גם אנחנו והישיבה זו ישות אחת וזה מחייב, זה אפילו לא עניין של נתינה. אנחנו יוצאים לתת כסף, בשבילנו, בשביל הישיבה, בשביל התורמים - כולנו ישות אחת.

הלוואי שנזכה תמיד לתת ולהעניק ולתרום לעולם כולו ערכים של קדושת החיים כמו שאנחנו לומדים בישיבה.

גוט שאבעס,

דודי.

דבר העורך

בפרשת השבוע נקרא על קריעת ים סוף. חז"ל מספרים על אדם אחד, נחשון בן עמינדב, שהיה שם יחד עם העם כולו, ראה את הצבא המצרי המפחיד ולא נשבה בזרועות הייאוש. הוא חווה כמו כולם את המצוקה, וקיבל החלטה. הוא קפץ אל תוך המים הסוערים. המים הגיעו לחזהו והוא המשיך לחתור. המים כבר הגיעו לאפו והוא עמד לטבוע, אך הוא המשיך לנסות לשחות, ואז – נחצה הים!

זה קורה לכל אחד מאיתנו פעמים רבות. הרגע הזה שבו אנחנו כמעט נשברים, אבל מחליטים לאמץ את מידת ה"נחשוניות" ולקפוץ למים הסוערים.

גם לנו, ב'זו דרכנו', זה קורה מדי פעם... השבוע תוכלו לראות את זה באופן ברור. אחרי כל התלונות שקיבלנו על העיצוב המיושן, המשעמם, העצוב והחדגוני של העלון, החלטנו לקפוץ למים ולהגיש לכם עיצוב חדש וחדשני, עיצוב שיגרום לכם לקרוא כל מאמר וכל פינה בעלון, לא רק בגלל התוכן היפה שלהם, אלא גם בגלל שכיף להסתכל עליהם.

הערות תתקבלנה בברכה ובהערכה!

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

בהפטרת הפרשה, הנביא יחזקאל מתנבא על העונש שיבוא על ארץ מצרים על כל מה שהם עשו לעם לישראל ועל האטימות של פרעה. העונש הוא שמצרים תחרב ולאחר מכן במשך ארבעים שנה, מצרים תהיה חרבה ושוממה ורגל אדם ובהמה לא תדרוך שם.

השאלה היא, למה דווקא עונש כזה, הרי לא חסרים עונשים, אפשר להעניש אותם בהרבה דרכים אחרות.

חשבתי לעצמי, פרעה קיבל תשע מכות שמאד הפריעו לו ושיבשו את הנוחות שלו, אבל הוא לא הבין או שלא רצה להבין, הוא כנראה חשב שיהיה אפשר ללמוד לחיות עם זה שיהיה אפשר להמשיך בשגרה כזאת או שהעם המצרי ימשיך לסתום, זה לא שידיחו אותו בפריימריז או שיתפרסם עליו תחקיר שיגלה לכולם שהוא מעדיף את נוחותו האישית מאשר את זו של העם. רק כשהמכה העשירית הגיעה, השונה, הקשה מכולם, הוא הבין שזה לא יכול להמשיך ככה ורק אז שחרר את בני ישראל לחירות.

אולי לכן זה גם העונש שהומט על מצרים, שממה וריקנות, מי שלא מבין אחרי כמה פעמים וצריך גיוון מיוחד וקיצוני בעונשים כדי להפנים שהוא צריך לשחרר את העבדים שנמצאים אצלו, סופו שהארץ שלו תהיה ריקנית וחסרת תוכן.

בזו דרכנו משתדלים שלא להיות כמו פרעה, יש גיוון, לכן, החל מהשבוע יש טור חדש ומרענן מהעורך לשעבר חנוך רוזנברג – הגיגים, אקטואליה, רעיונות ועוד. הקוראים מוזמנים להגיב לטור החדש בכל הדרכים העומדות לרשותם (לא כולל אלימות פיזית בעלת פוטנציאל לסיכון חיי אדם).

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

בפרשה, כל הברכות של יעקב לשבטים כתובים בצורה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא

בתורה, לשון די מליצית. מה שמוביל להרבה דעות חלוקות בין פרשני המקרא. כשקראתי את ברכת

יעקב לשמעון ולוי, תהיתי לעצמי מה הפירוש של "באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מילים קצת

לא מובנות. ראיתי שהרמב"ן נותן לזה פרשנות מעניינת והבנתי משם משהו נחמד.

כששמעון ולוי פשטו על שכם הם הרגו את כל התושבים,'באפם הרגו איש', אפשר להתווכח אם זה

מעשה מוסרי או לא, אבל אפשר להבין מאיפה מעשה כזה מגיע, נעשה מעשה שלא ייעשה כלפי

מישהי מהמשפחה שלהם.

מה שהפריע ליעקב זה 'וברצונם עיקרו שור', אחרי שהם הרגו את התושבים הם בזזו והשחתיו את

הצאן ואת הרכוש שבבית ובשדה, זה היה אחרי שהם נרגעו מהכעס, אחרי הנקמה. ואת זה יעקב לא

מוכן לקבל, נקמה והשחתה סתם בגלל שזה עם אחר, מישהו שונה ממך, זה היה מעשה שכבר לא

הגיע מכעס שהוא תכונה אנושית, זה בא מרצון, מהחלטה. וזה כבר מעשה שלא מקובל אצל יעקב

אבינו, זה לא הערכים של עם ישראל, על זה יעקב אומר 'בסודם אל תבוא נפשי'.

גוט שאבעס

דודי.