נוסק'ה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק don’t kill the messenger"" )אל תהרוג את השליח).

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בוודאי לא למשלוחי פאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכול שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בוויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...

מסע בין תחנות הישיבה

תחנה מס' 1 – הר נוף

אהרן זיידמן

"בימים ההם..."
אחחח איזו נוסטלגיה... קיבלתי מייל שקרא לי להצטרף לפרויקט העלאת זיכרונות מתחנות שהישיבה הייתה בהם, וכבר שקעתי עמוק בארכיון. הרגעים התערבבו לי, הטובים והמצוינים, המצחיקים והמאושרים, המרגשים והמשמעותיים, וגם העצובים המתסכלים והמעיקים. ביקשו על ימי הר נוף, אלו שצעירי הישיבה ספק אם שמעו עליהם, אבל הריח שלהם ספוג באווירת הישיבה וזכרם לא יוסף מזרעם. התמונות רצות...

תמונה ראשונה: הנחיתה

היום הראשון שלי בישיבה. הרב אמיר יושב בזולה שבמרפסת הישיבה, ליד מכונת הפחיות וסביבו כמה חברים ועשנם מיתמר. בביהמ"ד הרב גולדפינגר בפינה אחת עם כמה בחורים ובפינה שמנגד הרב כי טוב עם חברותא ובפינה שלישית הרב ליפשיץ עם כמה בחורים. היו שם עוד כמה אנשים אבל זו התמונה הכללית.
ואז התפללו מנחה וחצו את הכביש לחדר האוכל, ושם נתגלתה לעיני אחווה שראויה לשחזור. האוכל לא היה מרובה כמספר הסועדים, ואנשים ממש רבו האחד עם זולתו שיסכים לקחת ממנו קצת. "קח אחי אני לא רעב".

תמונה שניה: וועד

ליל שישי הראשון שלי בישיבה. אמרו שהשיעור ב00:00, אז הגעתי בזמן רק כדי לעזור למוטי לב ולמשה פלץ לסדר את השולחנות לשולחן אחד ארוך. הרב הגיע כרבע שעה אח"כ וקרוב לחצות וחצי השולחן התמלא, אבל האווירה שהייתה שם, קשה לתיאור. זה היה ממש הגיבוש השבועי, שבת אחים, אחים לנשק, והוויכוח סער עד לב השמיים. הרב ישב וחייך וענה ברוגע, לפעמים גם בצעקות, אבל האהבה הייתה המוטיב המרכזי, הרגשתי שמחה בלב שהצטרפתי למועדון.

תמונה שלישית: ליל שבת ראשון

הסעודה נערכת בביהמ"ד, אבועלי מארגן שולחנות ואני יושב ליד ישראל לוינגר. מן טקס חניכה קצר שכולל בדיקת סיבולת של כמה נוזלים בדרגות חריפות גבוהות מהממוצע... "ברוך הבא למועדון", זהו התקבלתי.
ועוד תמונה, הפעם בלי סדר, של קבלת שבת קרליבך סטייל ומיקי רבר חזן, והשקיעה מעל בית זית מהממת ביופייה, ומישהו לוחש לי: "אם תשים לב היא אף פעם לא נראית אותו דבר".
ועוד אחת, שבע ברכות, במוצ"ש כלשהו לחתן כלשהו, ודודי מבשל ארוחת גורמה, ודואג להגיש אותה בסטייל הכי גבוה שניתן במסגרת האפשרויות של המטבח המקומי.
ועוד אחת, התפצלות הישיבה לשני בתי מדרשות, רעיון שדעך מאד מהר, כי בדרך השם אין אופציה שהאנשים באמת יחיו בריחוק.
הפורים, הפסח, הסוכות, החנוכה, השבת זכור והשבת שובה, השיחות של הרב פייבלזון והשיחות של הרב זאבי, והרב רקובסקי, והרב שי גולן, והטיסה לאוסטריה, והקמפים, וההרחבה של בית המדרש על חשבון המרפסת, וגן הילדים שצמוד לחדר הרב... הפינגפונג, והקיוסק בבקתת העץ, הקור במקלחות שבסוף המסדרון, והחדר עם דלת המקלט שתמיד אכלס דיירים מעניינים במיוחד, ואיציק כהן שהעיר בבוקר, ושייקה ששדרג את זה לקנקן קפה מבהיל, וויכוחים עד אין קץ בלילות שנושקים לבוקר, ואני יכול פשוט להמשיך עוד ועוד אבל תיקצר היריעה....
ובזמן הזה... בימים אלו שאנחנו רואים את הבניין הולך ונבנה בהר נוף, כולנו תפילה שנזכה לשוב ולחדש ימי הישיבה בתפארתה, ולקיים את סיסמת הדגל "כי ידעתיו למען אשר יצווה .. ושמרו דרך ה'".

תחנה מס' 2 – אהל יצחק

משה שיינפלד

כולם סירבו להאמין לשמועות שהתרוצצו על כך שהישיבה עומדת לבצע שינוי דרמטי, עוזבים את הר נוף. הבחורים העמיסו על גבם את חייהם והפליגו אל מזרח העיר (הדלתות העקורות בקומת הפנימייה היוו עדות אילמת ל"אושר" של העזיבה).

אני אישית, לא הייתי זמן רב מדי בישיבה כשהיא הייתה בהר נוף, ובכל זאת התמכרתי לאווירה של המקום בו חשתי בית לכל דבר ועניין, אולי זו הנוסטלגיה של הזקן שבי...

הישיבה עברה לאחר חופשת הפסח לבית הכנסת אהל יצחק, שהיה גדול, מפואר ובמילה אחת או שניים שונה לחלוטין מבית המדרש בהר נוף. הפנימייה הייתה ממוקמת במרחק גדול ממקום הלימוד, חדר האוכל דילג את עצמו אל מקומות שונים ברובע. באורח פלא בעיות המשקל נעלמו אצל מרבית הבחורים באותה תקופה מאתגרת...

אני רוצה לתאר מנקודת מבט אישית יותר את החוויה היום יומית ברובע. לא הייתה פנימייה מסודרת, אותי מיקמו בחדר שהיציאה ממנו אל המרפסת השקיפה היישר אל הכותל המערבי, כך ששעות הלילה התאפיינו בלימוד המואזין על סלסוליו הערבים (תרתי משמע), קימה מוקדמת לקול יללות ודרבוקות של עוד משפחה נרגשת (מרוקאית?) שדוחפת את בן הזקונים אל יום בר המצווה שלו. היה גם את רעד הבקבוק של חנני איצקוביץ המחבט את קירות הפנימייה. הייתה לו דרך מעניינת להעיר אותנו לתפילה. לאחר בוקר שכזה, לא הייתה אפשרות אלא לרוץ אל בית המדרש שהיה מרחק של דקות אחדות, והסתנכרן עם הרובע הערבי. כשהיו עוברים את בליל התיירים רוכלים ושאר מרעין בישין, סוף סוף בית המדרש מולי ואפשר היה לשבת וללמוד בשלווה חלקית...

זכורים לי המון דברים מאהל יצחק לטוב ולמוטב, זכורים לי לילות של ועדים מרתקים על יד החנוכייה במעלה המדרגות שמעל הכותל. זכורים לי זמנים של ניגונים עד שעות מאוחרות באזורים החשוכים יותר של הרובע. טיפוסי הסנפלינג האימתניים על גגות הפנימייה וסביבותיה. אכן, אהל יצחק הייתה חוויה אחרת, רוחנית ומרתקת.

תחנה מס' 3 – הר ציון

בני שחר

7:00 - שעת בוקר שקטה. באולם השינה נרעדים עשרה בחורים לקול הפעמון. מספר צלצולים והפעמון נדם. לישון כבר אי אפשר... אז קמים ומשכימים לשחרית.

יוצא מבניין הפנימיה ומתבונן בעוינות על בניין השיקוץ המפואר אשר ממנו נובעים צלצולי הבוקר. תוהה ביני לביני, מה זכותו של מצלצל הפעמונים שם למעלה שזוכה להעיר לעבודת הבורא...?

אילו היה אומר לי אי מי, אי פעם בהיסטוריית בחרותי המוקדמת שיבוא יום ואשן יחד עם עוד עשרה אנשים בחדר אחד, במיטות קומתיים ועוד אהנה מן העניין, הייתי מסביר לו בנועם שבדיחות שואה לא מצחיקות אותי מאז 1944...

אבל... קמה המציאות וגם ניצבה. מצאתי את עצמי בתחילת ה"זמן" באולם שינה עם מיטות קומתיים העומדות בחוסר סדר בחדר. הייתי בהלם ואלם מסוים למשך מספר דקות, התרגזתי וקיטרתי יחד עם כולם שזו בושה וחרפה וחוסר פרטיות וכו' וכו' וכו'.

למפרע, מגורים אלו התבררו כחוויה מופלאה. זהו היה מופע של מידות נאצלות, של יכולת ויתור למען האחר של היכולת לשתף פעולה למען חיים טובים. למרות הבדלי הדעות, השקפת החיים ושעות השינה... אני יכול לומר בפה מלא שזו תקופה אשר נחרטה בי לטובה והעניקה לי כישורי חיים לא שגרתיים...

מה אני אומר לכם? למה כל זאת? תלמידי הישיבה מתעתדים להיכנס במוקדם או במאוחר לבניין החדש בהר נוף. בבניין החדש, יהיו לכם חדרים נעימים, קטנים, פרטיים משהו... אבל עדיין, אל תוותרו על היכולת להכיר ולהכיל אחד את השני בצורה בלתי אמצעית. כי כך מובטח לנו המשך הדרך. מובטח לכם כי התחושה של "הבית בהר נוף" תימשך הלאה והלאה.

שלכם, בני.

תחנה מס' 4– גבעת שאול

הלל עזרא

ואז נחתנו בגבעת שאול...

את תחושת הניכור, הבלבול, חוסר האונים וחוסר החשק קשה לתאר על הדף. רק שנה וחצי לפני כן הגעתי לישיבה מבוססת, צוהלת, שמחה ובטוחה בעצמה וכעת אני מוצא את עצמי לאחר שנת נדודים בפתחו של בית המדרש בגבעת שאול. בחורים מסתובבים סביב עצמם, מנסים לתהות לאן נעלמו חצי מבחורי הישיבה – חלקם עמודי תווך חברתיים שעזבו בעקבות הזעזועים האחרונים. לא האמנו שנתקדם לאנשהו. הסתכלנו אל האופק הערפילי בעיניים מזוגגות המסרבות להאמין שמה שהיה יצמח שוב מחדש.

אבל דווקא כאן מתוך האין, מתוך הכלום צמחו לה בשני קומותיה העלובות, ישיבה לתפארת המתקשה לאכלס את הבאים בשעריה. גרורותיה נשלחים לכל עבר בשכונת גבעת שאול ושמה הולך לפניה כישיבת הנוער החרדי העובד הטובה ביותר. בדם, יזע ודמעות בנינו את הבית הזמני שלנו שאין יציב ממנו. כאן אמנם שינתה הישיבה את פניה, אך הפנים החדשות מלאי אופטימיות לקראת עתיד בטוח ומבוסס אי שם במורדות שכונת הר נוף בירושלים.

כאן צמחה תקווה חדשה, מגובה בתרומותיהם של בחורי הישיבה שבמו ידיהם, כספם וזמנם בנו אותה מחדש. דווקא כאן התגלתה הישיבה במלוא תפארתה והוכיחה כמה כל בחור שעבר כאן מרגיש חב לה את חייו הרוחניים והגשמיים.

כאן, בזמן הזה, המסוגל כל כך - נאחל לכולנו שיקרב היום ויושלם הבניין.

חנוכה שמח

הלל

תחנה מס' 5 – הר נוף החדשה

נוסק'ה נוישטט

חנוכה תשע"ו

קיר חנוכיות ענק מקדם את פני בכניסה לבניין הישיבה, אני פוסע, עובר את החנוכיות, מרגיש את החום שקורא תיגר על הקור הידוע של ירושלים בחורף. אני צועד על הגשר המחבר בין בנין הישיבה לרחוב ונכנס לקומת המבוא בה שוכנים חדרי השיעורים (החדר של הרב ליפשיץ/רענן/וסר/טעפ).

לאחר מכן, אני יורד במדרגות ועובר את קומת הביניים ויורד לבית המדרש, אני כבר שומע ממרחק את הדי הקולות ממסיבת חנוכה בבית המדרש המואר, שם יושבים עשרות בוגרים ובחורי הישיבה, ויודעים שזהו, סוף סוף הם במקום שזה שייך להם, מקום שהוא בית. יציב. חזק. אמיתי.

אני מרגיש, שכולם גם חושבים על הדרך הארוכה שהביאה אותם עד לכאן, בלוק לבלוק, מאמץ אחר מאמץ והוראת קבע ועוד הוראת קבע. אבל כשאני מסתכל מסביב אני מדמה לעצמי שאני מרגיש ביחד עם כולם שהיה שווה כל המאמץ, כדי להגיע לבניין קבע שנותן בית חם לכוווולם.

אחר כך, אני יורד לקומת הפנימייה, הנוף הפראי של יער ירושלים נשקף מהחלונות ויש הרגשה של בית. לא עוד גג נוטף מים, לא עוד מלחמה על דירה, לא עוד קרב על סידור החדרים.

זה מכה בי, יש לנו בית אמיתי!

ואז פתאום קופץ לי פלאשבק, אני חוזר שנה אחורנית לבניין הקודם שהישיבה שכנה בו, אי שם בשכונת גבעת שאול פינת נג'ארה - פינת אני כבר לא זוכר.

אני שואל את עצמי, אילולי העוצמה וההתגייסות של כולם, כל אחד במאמץ קטן או גדול מצדו, האם היינו מגיעים היום לבית משלנו?

נוסקה נוישטט - פרשת מטות מסעי תשע"ג

ערך החיים

מאת: נוסקה נוישטט

בסוף פרשת מסעי מוזכר העניין של ערי מקלט לרוצחים בשגגה, שם הם יושבים עד מות הכהן הגדול.

שלושה ערי מקלט היו בארץ ישראל שלושה נוספות היו מעבר לירדן.

מקשה רש"י ורבים נוספים, הרי מעבר לירדן הין רק שני שבטים וחצי, ובארץ היו תשעה שבטים וחצי, מדוע החלוקה של ערי המקלט היתה רק חצי חצי ולא לפי היחס האמיתי?

 מתרץ רש"י משום שבגלעד נפישי רוצחים כלומר מעבר לירדן נכון שהיו פחות אנשים אבל היו שם יותר רוצחים ולכן הם קיבלו את אותה כמות של ערי מקלט.

ופירוש רש"י זה קשה קצת, הרי לעיר מקלט היו מגעים רק מי שהרג בשוגג אז מה זה משנה כמה רוצחים היו באיזור? האם הטעויות או השגגות של האנשים היו יותר מהרגיל?

שמעתי על זה תירוץ מעניין,

העניין הוא כזה, מאחר שבגלעד היו יותר רוצחים נושא חיי אדם והריגה לא היו חמורים בעיני הציבור כי האווירה ברחוב הייתה של זילזול בחיי אדם ושל הפקרות עקב כך השגגות שם היו יותר שכיחות ולכן היה שם צורך ביותר ערי מקלט.

נוסקה נוישטט - פרשת שלח תשע"ג

שליחים או מכריעים?

נוסקה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק "אל תהרוג את השליח".

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בודאי לא למשלוחי פיאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכל שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...

נוסקה נוישטט - פרשת אמור תשע"ג

כל אחד והמירון שלו

נוסקה נוישטט

"אבל איך אתה הולך למקום כזה בזמן כזה... הרי מספרים שיש שם בעיית צניעות גדולה, והמקום נראה כמו קניון אחד גדול. ויש שם אנשי דלא מעלי, וכל המשוגעים של העולם שם. והצפיפות. והדוחק. אי אפשר להתפלל כלום במצב כזה. ולחכות בחניונים. ובקיצור, למה נסעת למירון בל"ג בעומר??"

את המונולוג הזה השמיע באוזני ידידי שמשון בשנה שעברה ביום ל"ג בעומר, אחרי שחזרתי ממירון...

אני עניתי בשקט: הייתי שם, ואין לי חצי מושג מכל מה שהשמעת. נקודה.

וכאן לא אתאר את כל השיחה, אבל בסיומה אמר לי ידידי שמשון: תראה יש שם פריצות, בלגן ושיגעון. זה כולם אומרים.

ואתה (כותב השורות) טוען שנסעת, רקדת שעתיים לכבוד רבי שמעון, התעלות רוחנית ממדרגה ראשונה, ולא יודע כלום על שאר מרעין בישין...

השיחה הסתיימה בקול צורם.

לא באמת עניתי לו.

בשבוע שעבר בדף היומי עירובין... הסביר מורינו הרב בטוב טעם מדוע מי שיוצא לערב בשבת עבור יום טוב, אינו נקרא "מכין" בהליכתו. הרי הוא עושה פעולה בשביל מחר.

אומרת הגמרא: אם ת"ח הוא, ראשו היה עסוק בסוגיה, ולכן יצא לטייל, ואם עם הארץ הוא, לחפש את חמורו יצא, ולכן אין בהליכתו משום מכין משבת לחול.

ומכאן אנו רואים, שני יהודים שהולכים לאותו מקום, ובשביל אותה מטרה (לעשות עירוב). על אחד הגמרא אומרת שהוא חשב בלימוד, ועל השני שהוא יצא לחפש חמור. מדוע?

אפליה.

מירון, ל"ג בעומר. צילום: ברוך יערי

מיד עם סיום השיעור התקשרתי לידידי שמשון ואמרתי לו את הגמרא הזו מהדף היומי.

שני יהודים עולים לרבי שמעון, לאותה מטרה, לכאורה.

זה מעיד על עצמו: יש פריצות, יש דוחק, יש בלגן, יש משוגעים.

וזה אומר: התעלות. רוחניות נטו.

לא צריך להסביר מיהו החכם ומיהו העם הארץ.

חווייתו מעידה עליו.

נוסקה נוישטט - פרשת בשלח תשע"ג

מה ששומר עלי

נוסקה נוישטט

עוד לפני שלקחתי את בני הקטן דודי לחיידר ביום שלישי, עברתי בקלפי שליד הבית ונכנסתי לקיים את דברי מרנן ורבנן.

הילד בן הארבע וחצי נכנס איתי לאחורי הפרגוד, וכשלקחתי את הפתק והכנסתי למעטפה, הוא קרא לי בקול "אבא, למה לקחת ג'? קח ד', כי דודי מתחיל באות ד'...". לא עניתי לו ויצאתי מאחורי הפרגוד.

אחד מהמשקיפים החילונים אמר לילד בסוג של צחוק, למה אתה מגלה מה אבא בוחר?

הילד לא באמת הבין.

הוא ילד חיידר יהודי מתוק.

אני חושב שעכשיו הוא צריך באמת למלא את הראש הטהור והנקי שלו בלימוד האלף בית, ולא באות השלישית...

ניסיתי להסביר לו בדרך שהרבנים אמרו להצביע דווקא לזה.

הוא לא באמת הבין. ילד!

אבל אחרי שהוא רץ בשמחה אל החיידר, פתאום נפל לי האסימון.

לא הייתה לי ברירה!

הייתי חייב להצביע ג', כי בלי זה הילד עוד היה מספר בחיידר כיצד אבא שלו הצביע לבל"ד או לעלה ירוק, ואז היה סיכוי שאכן הילד היה מבלה את שארית השבוע בחיפוש מקום לימוד חדש, ואולי חנין זועבי באמת הייתה עוזרת לי בזה...

ואולי דווקא הילד הקטן לא נתן לי לעשות שטויות, כי רק בגללו נשארתי נאמן לציות מוחלט לגדולי ישראל, ולא התפתיתי ללכת אחרי מפלגות ורעיונות שונים?

לכל בן אנוש שמגיע לבד מאחורי הפרגוד יש תחושה, שאין מי שישמור עליך שם מאחורי הפרגוד ואולי תעשה שם משהו שבסופו של דבר תתחרט עליו... כי הוא, הנציג שבו בחרת, לא באמת ישמור עליך ועל מה שחשבת שזה האינטרסים שלך.

מזל שהיה איתי הילד הקטן שלי, שבגללו הכנסתי מה שטוב לי ולאחי ולך ולכל בית ישראל.

אולי יש את הילד הקטן הזה, בכל שלב בחיים.

פעם זה מגיע בדוגמת הכיפה על הראש, שיש מעשים מסוימים שאני לא אעשה עם כיפה על הראש.

פעם זו החולצה הלבנה שאני לובש, ששומרת שלא אעשה דברים שבחור ישיבה לא צריך לעשות.

ופעם זו תפילה בכוונה קטנה, שלא נותנת לי אחרי זה לסור מהדרך.

ופעם זה הילד, ששומר שאבא שלו באמת הולך בדרך של סבא...

ואני תפילה שזה גם מה שישמור עליו...

ילד חיידר טהור שלי...