בית המדרש למידות
עיון בפרשת השבוע מגלה לנו נקודה מעניינת ומרתקת מאוד באישיותו ובהתנהלותו
של בלעם, ראש נביאי אומות העולם. למרות שאלוקים אומר לו בבירור לסרב לבקשת בלק
לקלל את ישראל – "כי ברוך הוא", בלעם מנסה שוב ושוב, כאילו
"לשכנע" את האלוקים שיסכים בכל אופן להתיר לו ללכת לקלל את עם ישראל.
גם ההסכמה שנתן לו הקב"ה בסופו של דבר שהוא אכן יכול ללכת,
וההודעה המפורשת של ה' "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", בלעם פירש
אותה באופן מעורר תמיהה, כשהוא אומר לעצמו "שמא אפתנו – את הקב"ה –
ויתרצה לקללם" (רש"י).
גם התנהלותו של בלעם מול פתיחת פי האתון ועמידתו של המלאך "ניצב
בדרך וחרבו שלופה בידו", עובדות שהיו צריכות ללמד את בלעם על חוסר שביעות
רצון ה' מהליכתו, נתקלת בחוסר הבנה למתרחש, כשבסופו של דבר, למרות שאומר לו המלאך
"לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר", הולך בלעם
"עם שרי בלק" – שהיה שמח לקללם כמותם (רש"י).
ואנחנו מבקשים להבין את נפשו המסוכסכת של בלעם ואת יחסיו עם האלוקים.
האומנם נתפס האלוקים בעיני בלעם כאיש בשר ודם, שאפשר לשנות את דעתו או לכוון אותה
כרצונו? הכיצד חושב לעצמו בלעם, שאכן יצליח לקלל את ישראל בשם ה', כשהוא יודע
בתוכו לגמרי שרצונו של ה' הוא לברך את ישראל?
כיצד יכול הוא בלעם להכריז בפרשתנו מצד אחד "לא איש אל ויכזב,
ובן אדם ויתנחם" (כג, יט), ומצד שני לעשות כל מאמץ שאלוקים יצטרף לרצונו
לקלל, כשנאמר לו כמה פעמים שדעתו של ה' היא שעם ישראל – ברוך הוא?
מי במרכז, האדם או האלוקים?
המשנה באבות (פ"ה מי"ט) מלמדת אותנו על קיומו של בית מדרש
מעניין – "בית מדרשו של בלעם". וכך היא אומרת: כל מי שיש בידו שלשה
דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע.
עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש
רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם
הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא... אבל תלמידיו
של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת.
אנו לומדים כאן על בית מדרשו של בלעם, ש'מעמיד תלמידים' שיש להם שלוש
מידות רעות, שהן שלושת המידות הרעות המרכזיות שפועלות בנפש האדם, האחת, עין רעה –
קנאה;השניה, רוח גבוהה – גאווה וכבוד;והשלישית, נפש רחבה – תאווה.
בית מדרשו של בלעם מייצר "תלמידים" המתחנכים לאור התפיסה
היסודית של ה"אני" של בלעם, שמרכזו של העולם הוא האדם והנאותיו. כל מה
שמשרת את המטרה הזו, מקדש את האמצעים, וכשנצטרך, "נגייס" גם את האלוקים
לטובת מרכז העולם, שהוא האדם על הנאותיו תאוותיו וצרכיו. זוהי הבנה מוטעית לגמרי
בהבנת יסוד האלוקות בעולם. בלעם מאמין באלוקים, אך הוא סבור שהוא צריך
"להסתדר איתו" ובשום אופן לא "להתבטל לפניו".
התפיסה השורשית הזו של ה"אני במרכז", חייבת לבוא תמיד עם
מידות רעות, שבאות כתוצאה מהעמדתו של האדם כ"אני ואפסי עוד", וכל מה
שמסביב – כולל האלוקים – צריך לעמוד לרשותי...
ההיפך הגמור מכך הוא בית מדרשו של אברהם אבינו, שהעמיד את האלוקים
במרכז העולם, ואת החיוב של האדם ללמוד את רצונו של האלוקים בדיוק, להתבטל בפניו,
לקיים את רצונו ולהתחבר אליו.
תפיסה זו של האלוקים יכולה להיות רק אם האדם "יעבוד" על
מידותיו וירכוש את שלושת המידות הטובות המרכזיות, ההפוכות משלושת המידות הרעות,
והן: עין טובה – לב טוב; רוח נמוכה – ענווה; נפש שפלה – "מי שנפשו זכה ואין
מתאווה לדבר עבירה" (רבנו יונה שם), שהיא בעצם מידת הקדושה.
רק בית מדרש המגדל את תלמידיו על התפיסה האמונית, ששמה את האלוקים
במרכז העולם, בכל מחיר ובכל מצב, יכול לבנות תלמידים המתוקנים במידותיהם, וכן
להיפך, רק תלמידים המתקנים את מידותיהם ועובדים על עצמם, יכולים להגיע לאמונה אמיתית
באלוקים ולחיבור איתו.
לב טוב או אינטרסים?
מעתה נוכל להבין את התנהלותו של בלעם, שהוא כאמור הרבי הגדול של
התפיסה העולמית, השמה את האדם ותאוותיו במרכז העולם, ומשוכנעת מכח מידותיה הרעות
שגם אלוקים יסכים בסופו של דבר לרצונות האדם ויתחשב בהם.
למרות שבלעם שומע כמה פעמים,שרצונו של הקב"ה הוא לברך את ישראל,
מידותיו הרעות אינן מאפשרות לו לראות את זה בבהירות משכנעת. הן מושכות אותו
לכיוונים אחרים נגד האלוקים, ואפילו משכנעות אותו שהוא מסוגל לפתות את האלוקים,
והאלוקים בעצמו יחזור בו ויצטרף אליו בהסכמה למסע תאוותיו...
פעמים רבות אנו שומעים על אישים ושיטות שטוענים ומדברים כביכול בשם
האלוקים ו"כל מעשיהם לשם שמים". אם נרצה לבדוק את דבריהם וללכת
בעקבותיהם, עלינו להסתכל בראש ובראשונה על מידותיהם הטובות של ראשי בתי המדרש
הללו, או האנשים הפועלים בהם, ולהשתכנע שמקורן של כל הדעות, הפעולות והמעשים,
יסודם במידות טובות, ולא מונע מכח פנימי של אינטרס או נגיעות אישיות. רק
"הדברים היוצאים מן הלב" – היינו לב טוב, על כל המשתמע מכך,
יכולים להיכנס אל הלב, להותיר בו חותם ולהשפיע עליו טובה.
מוציאים מן העולם!
כשאנו מעיינים במשנה באבות שלפנינו, אנו שמים לב שהתשובה לשאלה מה בין
תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם היא: "תלמידיו של אברהם אבינו
אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהינום
ויורדין לבאר שחת".
נראה הדבר, שחידושה של המשנה אינו רק בסוף הידוע מראש של תלמידי
אברהם, שהוא בגן עדן, והסוף של תלמידי בלעם שבוודאי יהיה בגיהינום, אלא עיקר
חידושה של המשנה הוא שתלמידי אברהם בעלי המידות הטובות "נוחלים עולם
הזה", והם מאושרים כאן, בחייהם הגשמיים, מול תלמידי בלעם שמלבד סופם
הידוע בעולם האמת, הם יורדים, כאן בעולם הזה, לבאר שחת וחייהם אומללים...
אלו הן ממש דברי המשנה במסכת אבות (פ"ד מכ"ח) "הקנאה
התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אין הכוונה בדברים הללו שהמידות
הרעות רק מוציאות את האדם מן העולם וגורמות למותו. אלא המשמעות העיקרית היא שהן
מוציאות את האדם מהעולם הנורמלי, המתוקן והמאושר, שכולנו רוצים לחיות בו. רק על
ידי מידות טובות, שכאמור יסודן באמונה באלוקים, נוכל "להיכנס" אל העולם
וליהנות מהחיים.
