הקטע שלי בפרשה

הרב זאבי קצלנבוגן

מבט אל החיים

זה לא סוד שיעקב אוהב את יוסף. עוד כשיוסף היה בן שבע עשרה שנה בלבד קנה לו יעקב כתונת פסים. עשרים ושתים שנה יעקב סבור שיוסף נטרף בידי חיה רעה והוא ממאן להינחם. הוא לא מוכן להמשיך את החיים ללא ילדו האהוב, ולאחר המפגש המרגש הוא מרגיש שהוא הגשים את משאת חייו ומוכן למות – "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי." אהבתו ליוסף בולטת לכל אורך הדרך.

אך האם יעקב לא הפיק לקחים? האם יעקב לא ראה כיצד יחס מועדף ליוסף מוביל את שנאת האחים ומלבה אותה עד כדי כך שהם מוכנים למכור אותו?

"ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי... ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי." (פרק מ"ח פסוקים ג' – ה')

יעקב נותן לשני בניו של יוסף מעמד של שבטים. אף נכד אחר של יעקב אינו מקבל מעמד כזה, רק שני בניו של יוסף האהוב משודרגים למעמד של שבט. למה? מדוע יעקב מייצר שוב העדפה של אח אחד על פני אחיו האחרים?

אבל זה לא נעצר כאן. גם בתוך משפחתו הפרטית של יוסף מייצר יעקב סדרי עדיפויות. בשעה שבאים שני הנכדים מנשה ואפרים לקבל את ברכתו של יעקב לפני פטירתו מניח יעקב את יד ימינו על אפרים הבן הצעיר ואילו את שמאלו מניח יעקב על מנשה הבן הבכור, וזה בניגוד לצורת עמידתם.

"ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור. ויברך אותם... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו. וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי...(פרק מ"ח פסוקים י"ג – י"ט)

יעקב מתעקש לתת יחס מועדף לאפרים בתוך ביתו הפרטי של יוסף וגם כאשר הוא רואה שהדבר חורה ליוסף הוא ממשיך ומתעקש. מדוע?

יתכן מאד שכפיצוי על הסבל האדיר שגרמו האחים ליוסף, הם גם יסכימו עם ההעדפה המתקנת שנותן יעקב ליוסף. במיוחד כעת אחרי שלכולם ברור שבורא עולם מסבב הנסיבות כולם מראה באופן ברור שאכן ראוי הוא יוסף למלוכה. אך מדוע ממשיך יעקב עם ההעדפה הזו בתוך משפחתו של יוסף?

מה מיוחד בהם במנשה ואפרים? מה מיוחד בהם שאחרי שיוסף מנסה "לתקן" את טעותו של אביו ולסדר את ידיו ממשיך יעקב ומברך אותם ברכה נוספת – "בך יבורך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה."? במשך דורות יברכו הורים את ילדיהם. הם לא יאמרו ישימך אלוקים כמשה רבנו, גם לא כאברהם אבינו, כל הורה שיברך את ילדו יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" מה יש בהם באפרים ובמנשה שכל כך אנחנו רוצים שבנינו יהיו כמוהם? אבל גם אם נבין מה מיוחד בהם, מדוע רק כעת לאחר "התיקון" של יוסף נזכר יעקב להוסיף את התוספת הזו?

מנשה ואפרים נולדים ליוסף בארץ ניכר. הם משהו אחר, הם תוצרת חוץ. יוסף נמצא לבד, רחוק מבית הוריו ומתמודד עם הגדולים שבפיתויים. לתוך כל הספור הזה נולד לו תינוק חמוד. יוסף כאיש שמחובר מאד למציאות מעניק לתינוק שם שמבטא אולי יותר מכל את מצבו – "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי." – הקב"ה השכיח ממני את העבר, אני עומד מנותק מכל מה שהיה לי. והנה בן נוסף נולד לו ליוסף בניכר – "ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עוניי." הקב"ה לא רק ניתק אותי מן העבר היפה שהיה לי, אלא בונה לי במקביל הוה מקסים, אפי' בארץ עניי הוא מפרה אותי.

מנשה ואפרים אינם סתם שני ילדים. הם ילדים של מאורעות החיים. אין אדם שלא עובר מאורעות, אין אדם שלא עובר קשיים משמעותיים בחייו, ניתן להסתכל אחורה ולהצטער, וניתן להתבונן קדימה ולבנות. שני המבטים נכונים, שני המבטים מחויבים, זה לא בריא רק להצטער על העבר כמו שזה לא בריא להתעסק רק בבניה המנותקת מכל רגשות. מנשה ואפרים הם שני כלים איתם עובד היהודי בהגיבו למצבים, מבט אחד אחורה, וקדימה לתנופה...

סוף סוף זכה יעקב לראות באיחוד המשפחה. כעת הם יוצאים לדרך, והדרך של היהודי אולי יותר מכל אחד אחר עוברת דרך הגלות, דרך מאורעות החיים. איחוד המשפחה קורה דווקא במצרים ומשם הם יוצאים לדרך, כי העם היהודי נועד למסלול עם הרבה אתגרים וקשיים. יעקב רוצה לתת כלי משמעותי למשפחה המאוחדת. הכלי הזה נקרא 'מנשה ואפרים' ,הם חלק בלתי נפרד מספורו של העם היהודי.

אך על מה לשים דגש חזק יותר? על ההיפרדות בצער מן העבר, או על הבניה של העתיד? כאן יעקב מתעקש לחדד את הדברים. למרות שמנשה הוא הבכור, למרות שהשלב הראשוני הוא צער, לא כדאי לשים עליו דגש חזק מדי, הכוח המשמעותי יותר הוא חלק הבניה. היכולת לבנות בתוך עולם עם קשיים הוא הכוח המשמעותי יותר.

יעקב כיוסף גם הוא עובר קשיים בחייו, גם הוא מתמודד עם מצבים לא פשוטים, אך המסקנה שלו היא ברורה: חייבים מבט אחורה, אך את האנרגיה המרכזית יש להשקיע דווקא בבניה המחודשת... 

עושים חיים

מורנו ראש הישיבה שליט"א

עושים חיים

"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מה, ג-ד).

יש לנו לברר, מה פשר שאלתו של יוסף "העוד אבי חי"? והרי כל המשא ומתן של האחים עם יוסף היה אודות אביהם הזקן שעודנו חי, ומספר פעמים סיפרו האחים על חובתם לשמור על אביהם הזקן שלא יפגע. כמו כן יש להבין את הקושי של האחים לענות ליוסף על שאלתו.

עוד יש להבין, מה הוסיף להם יוסף כשאמר להם שוב "אני יוסף אחיכם", הלא כבר הודיע להם שהוא יוסף, ואם רצה לפייס אותם, די היה שיקרא להם לגשת אליו ויאמר להם את המשך דבריו המופיעים בהמשך "ועתה אל תעצבו וכו' ".

"ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג ליבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (מה, כה-כז).

כשמעיינים בפסוקים אלו, עלינו לברר מדוע יעקב אביו לא מאמין להם בתחילה כשהם מספרים לו שיוסף חי, ורק לאחר שהם מספרים לו את "דברי יוסף" והוא רואה את העגלות, רק אז הוא מאמין. ואם חשדם יעקב בתחילה בשקר, הרי הם יכלו לשקר הלאה ולהמציא גם את דברי יוסף שלא נאמרו, ומדוע מאמין להם יעקב לבסוף?

חיים רוחניים

הגמרא במסכת ברכות (יח, ב) נותנת לרשעים בעודם בחיים את התואר 'מתים' - רשעים בחייהם קרויים מתים - ולהיפך לצדיקים את התואר "חיים", שאפילו במיתתם נקראים חיים.

פירושם של דברים הוא, ש'חיים' ו'מיתה' משמעותם חיים רוחניים של אמת ואמונה, חיים של צדקות, או חלילה חיים נטולי רוחניות, חיי שקר, שאינם מובילים לשום מקום, חיים מבוזבזים!

הנביא שמואל קורא לאיש האמת והצדק "איש חי רב פעלים". חייו של ה"איש החי" מלאי חוויה רוחנית, חייו מלאי יצירה אמיתית, חייו מלאים בקשר חי עם בורא עולם. תורתו של הצדיקהיא, תורה חיה ומאירה - "תורת חיים", דברי הקב"ה אצל הצדיק "כדברי אלוקים חיים", והקב"ה שהוא "אל חי וקיים" חי ורענן בליבו, בחיי יהדות רעננים, מלאי מוטיבציה וסיפוק רוחני פנימי.

חיים שכאלה אינם פוסקים. הם חיים נצחיים, חיים שמשאירים חותם לדורות. אלו חיים מאושרים מול חיים של "כאילו", חיים שאין בהם ממש, חיים של ספק וחוסר סיפוק תמידי, חיי נהנתנות שאינם משאירים שום חותם, אפילו לזמן קצר, אלו חיים מלאי אכזבות.

העוד אבי חי?!

שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא באה לברר שיעקב חי ונושם באופן הרגיל, את זה הוא כבר שמע, אלא הייתה זו שאלה נוקבת, האם בעקבות כך ש"אני יוסף" דהיינו יוסף שהיה אהוב ליעקב מכל בניו, ויוסף זה נעדר כל כך הרבה שנים מבית אביו אוהבו, האם אבי עודנו "חי" כאמור לעיל חיים רוחניים אידיאליים ושלמים, או שהיעדרותו של יוסף גרמה לכך שתסתלק ממנו שכינה בעקבות כך שהתאבל על בנו ימים רבים.

בשאלה זו, אף היתה תוכחה כואבת לאחים, שעד עתה השתמשו מול יוסף בטיעון המרכזי על דאגתם לחייו של יעקב אם בנימין ישאר במצרים, אך עתה ניצבים הם מול השאלה הכואבת, מדוע לא דאגתם לחייו האמיתיים, חייו הרוחניים של יעקב אביכם כשמכרתם אותי - את יוסף למצרים.

מול שאלה נוקבת שכזו, לא יכלו האחים לענות, מפני שהם ידעו את האמת המרה, שחייו של יעקב השתנו מאז היעלמותו של יוסף ואכן פרשה ממנו שכינה, והם אשמים בכך.

אמירתו הנוספת של יוסף לאחים "אני יוסף", לאחר שאמר להם כבר "אני יוסף", באה לומר לאחים שלמרות שהוא נמצא במצרים ומלך במצרים, ומוקף במ"ט שערי טומאה, עדיין הוא נשאר "יוסף אחיכם", דהיינו יוסף הצדיק, האח של השבטים הקדושים, "והראה להם שהוא מהול" (רש"י), דהיינו הראה להם שהוא "חי" ושלם ביהדותו.

"חי" במצרים

כשמגלים האחים ליעקב ש"עוד יוסף חי", הם אינם מתכוונים לבשר לו רק שיוסף אכן לא מת, בשורה שכזו אינה משמעותית מספיק אצל יעקב. עיקר בשורתם המשמחת היתה שעוד יוסף "חי" ברוחניותו והוא מושל בכל ארץ מצרים, דהיינו שהוא שולט על עצמו ועל כל מה שארץ מצרים (מלשון מיצר - מיצריו של אדם...) מייצגת. כך היה יעקב מתקשה להאמין, שאחרי כל כך הרבה שנים של ריחוק וניתוק עדיין יוסף "חי" במצרים הטמאה.

רק לאחר שסיפרו האחים ליעקב את כל דברי יוסף, ואת העובדה ששם השמים השגור על פיו, ואת הסימן שמסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה (רש"י), רק אז – 'ותחי רוח יעקב אביהם'. רק כשראה סימן מובהק שיוסף "נשאר בלימוד" במצרים, והוא מחכה ליעקב הצדיק שיבוא אליו, רק אז האמין שיוסף "חי", כאמור לעיל חיים רוחניים תוססים ושלמים.

באותו רגע של גילוי, כשנודע ליעקב שרוחניותו של יוסף לא נפגעה, והוא נשאר "חי" במצרים, גם חייו שלו, חזרו להיות "חיים", כפי שפירשו לנו חז"ל "ותחי רוח יעקב" - ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. (רש"י).

חוויה יהודית

נשים לב לנקודה מעניינת. אלוקים נקרא בתורה במספר מקומות "אלוקים חיים", ובתפילה אנו אומרים "אל חי וקיים". גם דבריו של הקב"ה נקראים "דברי אלוקים חיים", "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים". כמו כן, התורה עצמה, "תורת חיים" היא נקראת – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".

גם עם ישראל מקיימי התורה נקראים 'חיים' – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", והנביאים קראו לאיש השלם – "איש חי רב פעלים".

מהו פירושם של חיים אלו, האומנם הם מבטאים חיות שאינה מוות גרידא? ברור שלא, ואין צורך להסביר זאת. כוונתנו באמרנו "אלוקים חיים", שאנו מסוגלים לחוש בחיינו שלנו את האלוקים, את דבריו, ואת תורותיו ומצוותיו בצורה רעננה ותוססת, ובכך להיות אנשים חיים.

היהדות אינה דת תיאורטית. היא דת החיים, אלוקים הוא אלוקי החיים, ואנו מצווים להכניס אותו אל תוך ליבנו, ושם הוא יאיר לנו, ואת נשמתנו באור חי, הפועל אצלנו קדושה והתעלות.

החיים האמיתיים

כשאנו מדברים על "חיים", אנו מתכוונים לחיי יהדות שיש בהם חוויה, חיים רעננים ותוססים, מלאי הרגשת עשייה, סיפוק ושמחה החוויות שאדם חווה הם עיקר חייו. רק כשאדם חווה דבר או ערך ברמה הרגשית 'עם כל הלב', חוויה שגורמת לו התפעלות רגשית, רק אז הוא מרגיש שהוא באמת חי. ישנם כאלו שלא זכו "לחיות", ולמרות שהם מקיימים את התורה ושומרים את המצוות הם אינם מרגישים חוויה ביהדותם. יהדותם זו אינה "חיה". היא יהדות נגררת ונטולת חיים. קיום היהדות רק מכוח שהורינו או סבינו היו יהודים טובים, כאשר הדברים אינם באים מתוכנו, קיום יהדות שכזה הוא מייגע, נטול טעם אישי ואינו ממלא את היהודי סיפוק "חי". אלו חיי הישרדות גרידא.

לעומת זאת, קיום המצוות מתוך חוויה ומתוך טעם והרגשה אמיתית של חיבור ושייכות, רק הוא נותן לאדם את ה"חיות", את החיים התוססים, הרעננים, מלאי המשמעות והסיפוק. את החיים האמיתיים.

עלינו לחפש בכל דרך כיצד להפוך את לימוד התורה שלנו ואת קיום המצוות שלנו למשהו חוויתי שימלא אותנו אתגר ושמחה. רק חיים שכאלו יהיו חיים של 'עוד' – עוד אבינו חי.

הקטע שלי בפרשה

לדעת לסלוח

הרב זאבי קצלנבוגן

לא כל כך ברורה התנהלותו של יוסף מול אחיו. נקמה הוא מחפש? איזו נקמה חיוורת היא זו? להתעלל במישהו והבן אדם אפי' אינו יודע את הסיבה מדוע אתה מתעלל בו. לא היה הרבה יותר מתוק, לו יוסף היה מתוודע לאחיו מיד ומראה להם כאן מי השולט? את האחד שם במאסר, את השני מנער באיומים ולשלישי נוטה חסד ומספק לו מזון. אח, איזה נקמה מתוקה זה להראות להם, לאחים שמכרו אותו לעבד מי כאן השליט המקומי... אבל יוסף לא עושה זאת. הוא מתעלל באחיו אבל אף אחד מהם אינו יודע מי המתעלל ומדוע הוא עושה זאת. אז מה הטעם בכל ההתנהגות המוזרה הזו?

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם. כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני האלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוהים... (פרק מ"ה פסוקים ה' – ח')

ככה לא מדבר אדם שמחפש נקמה. יוסף אינו מעוניין לנקום באחיו. הוא מבין שהתהליך הוא שמימי לחלוטין. הקב"ה מנהיג את העולם ותופר את כל הקצוות. הוא שולח את יוסף למצרים על מנת להציל את הכלכלה המצרית ועל ידי כך לדאוג למחיה לכל משפחת יעקב. אז נכון שהאחים התנהגו לא בסדר בכך שהם מכרו את יוסף, אך כך העוקץ יוצא מן הנקמה, הם היו סך הכל שליחים... ולא סתם שליחים אלא שליחים לדבר חיובי. את כל זאת מסביר יוסף לאחיו, וככל הנראה הוא מאמין לכך בכל לבו, אחרת הוא לא היה אומר זאת. אם כך התנהגותו של יוסף לכל אורך הדרך דורשת הסבר שבעתיים.

עשרים ושתים שנה קודם לכן הולך יוסף הנער בן השבע עשרה ומספר את חלומותיו לאחיו. בחלומותיו הוא רואה שהוא הולך למלוך עליהם. כמובן שהדברים אינם ערבים לאוזנם. אך מעבר לחלום הוא גם מתנהג בצורה לא נעימה, הוא מביא "את דיבתם רעה אל אביהם".הוא מבקר אותם, את בני לאה על כך שהם מתייחסים בזלזול ובעליונות על בני השפחות, וכאקט מחנך הוא מתיידד דווקא עם בני השפחות "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה". הוא לא רק חולם להיות מלך, הוא ממש מתחיל להתנהג כמנהיג השבט... כמובן שהתנהלות זו מעצבנת את אחיו בעיקר בני לאה.

אין ספק שרחל היא אהבת חייו של יעקב. הוא מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים, ולאחר התרמית כאשר לבן נותן לו את לאה במקום רחל הוא מוכן להוסיף שבע שנים נוספות. רחל היא עקרת הבית – עיקר של הבית. אין ספק שיעקב נותן יחס מועדף ליוסף שהיה בנה של רחל ומראה לו חיבה יתירה. אחרי הכל, אם לא היתה התקלה עם התרמית, כל העם היהודי היה אמור לצאת מרחל. יוסף צריך למלוך. יוסף צריך להוביל את העם היהודי כולו. אך בניה של לאה אינם מסכימים לדבר. תקלה או לא תקלה, העובדה היא שבני לאה קדמו לבני רחל וככל שירצה יעקב, לעולם הוא לא יוכל "לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור." ועל זכות הבכורה הזו, על הזכות להוביל את עם ישראל נלחמים בני לאה בכל מחיר. הם אפי' מוכנים למכור את יוסף לעבד ובלבד לממש זכות זו.

מה יש כאן, משחקים של אגו? האחים רבים ביניהם למי יהיה מעמד חשוב יותר במשפחה? בשביל זה הם מוכנים לזרוק את אח שלהם לבור? בשביל זה הם מוכנים למכור אותו לעבד?

זכות הבכורה, היא הזכות לקבוע את סדר היום היהודי. זו המשפחה שממנה הולך לצאת העם היהודי. כיצד הוא ייראה? מה יהיו סדרי העדיפויות שלו? על כך מתנהל הויכוח בין האחים.

עשרים ושתים שנה חלפו ויוסף רואה בחוש כיצד הקב"ה מוביל אותו למקום ממנו הוא יוכל להשפיע על כל העם היהודי. הקב"ה מסבב את כל העולם בכדי שבני יעקב יאלצו לרדת למצרים ולהזדקק לעזרתו של יוסף. צריך לעצום את העיניים חזק כדי לא לראות פה את יד ההשגחה העליונה. בספור הכללי אין ספק שבשלב זה ידו של יוסף על העליונה. הוא מעוניין לסלוח לאחיו על העול שהם עשו לו, אך הוא מעוניין שהסליחה תהיה אמיתית. אולי בכל זאת התערב כאן אגו? אולי בכל זאת בני לאה מכרו אותו סתם מתוך שנאה וקינאה לבני רחל? אולי לא הכל היה כל כך טהור? יש רק דרך אחת לבדוק זאת, לראות כיצד הם מתייחסים לבנימין בנה השני של רחל.

יוסף נאלץ לדאוג בתחכום לכך שהאחים יורידו את בנימין. כך הוא יוכל לערוך להם מועד ב' של המבחן. כך הוא יוכל לראות כיצד הם מגיבים כשמצבו של בנימין הולך ומסתבך. האם הם יהיו מוכנים למסור את נפשם בשבילו? או שהם יזניחו אותו משום שהוא בנה של רחל?

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו." (פרק מ"ד פסוק ל"ג)

רק כאשר רואה יוסף שהאחים מוכנים לשלם כל מחיר על מנת להציל את בנימין, רק כאשר הוא רואה שיהודה מוכן לשלם בחירותו על מנת לשחרר את בנימין, הוא רואה שאין כאן שום אגו, המאבק מולו היה מאבק אידיאולוגי לחלוטין. זה עדיין לא מצדיק את ההתנהגות, אבל כך, ניתן הרבה יותר בקלות לראות את הצד השמימי של התמונה "כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם.." כעת גם הרבה יותר פשוט לסלוח.

כי סליחה זו אומנות. ניתן לסלוח מן השפה ולחוץ ואח"כ להתבשל במיץ של עצמנו. זו גם סליחה. אבל סליחה אמיתית, זו סליחה שמסוגלת לפתוח את הנושא מחדש, זו סליחה שמוכנה להבין את המניעים של הצד השני, זו סליחה שמסוגלת להכניס לפרופורציות את הדברים. ואז הסליחה היא מבריאה יותר. איני מתכוון לומר שאם לא מצאנו צדדים של זכות שלא נסלח חלילה, סך הכל רציתי לומר שככל שנעשה עבודה מקדימה טובה יותר לסליחה, כך תהיה לה משמעות יותר.כי סליחה זו אומנות וכדאי מאד לפתח אותה...

הקטע שלי בפרשת מקץ

 הגאונות של פתרון החלום

הרב זאבי קצלנבוגן

שני חלומות חולם פרעה בלילה אחד. שני חלומות מאד דומים, כאשר בין חלום אחד למשנהו הוא מתעורר. החלומות מטרידים את מנוחתו של פרעה. הוא פונה לכל חרטומיו ואין שם אפי' גאון אחד שמצליח לפתור לו את החלומות בצורה סבירה.

"והנה מן היאור עלת שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות וייקץ פרעה." (פרק מ"א פסוקים ב' – ד')

פתרון חלומות אינו המקצוע שלי, אבל מה כל כך מסובך בפתרון חלומותיו של פרעה. איך פרה נהיית שמנה, לא כי יש לה שפע? איך פרה נהיית רזה, לא כי מנעו ממנה את המנה היומית? כיצד שבלים נהיות בריאות וטובות, לא כי השנה היא גשומה ומבורכת? ומן הצד השני כאשר יש שנת בצורת גם אם כבר צומחות להן שבלים הן יוצאות שדופות. איפה הגאונות? מה קרה להם לכל חרטומי מצרים?

והנה מגיע לו יוסף. נער עברי שהתגלגל למצרים בדרך לא דרך. אחיו מכרו אותו, זו כמובן לא מחמאה גדולה מדי. הבחור הצעיר הזה תוך זמן קצר מאד הצליח להסתבך עם רשויות החוק במדינה זרה ומרצה את עונשו בבית הכלא המקומי. אז נכון, שיחק לו מזלו ובבית הכלא הוא מצליח לפתור חלומות של שני אנשים ומתברר שזה עובד. הוא מקבל צ'אנס והוא מובא לפני פרעה על מנת לפתור את חלומותיו. אך לרגע נדמה שיוסף שוכח את תפקידו, הוא שכח מהיכן הוא מגיע ומה התפקיד המוגדר שהוא קיבל – לפתור את החלומות.

"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים... ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות... והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב... ולא תכרת הארץ ברעב." (פרק מ"א פסוקים ל"ג – ל"ו)

הוא לא התבלבל לרגע? דמיינו לעצמכם בחור צעיר וזר שמגיע מבית הכלא הלוקח לעצמו מעמד של יועץ בכיר למלך הגדול של האימפריה המצרית האדירה. זה לא מוזר קצת? אני חייב לציין גם את ענוותנותו הגדולה של פרעה שבמקום להעמיד את יוסף במקומו הוא פשוט מתרגש מן ההצעה. אבל גם כאן אני לא מבין את ההתפעלות הגדולה של פרעה מן ההצעה. לפתוח תוכנית חסכון, זו הגאונות?

פרות שמנות, פרות רזות, הרזות אוכלות את השמנות, אבל יש כאן שלב ביניים מאד משמעותי – "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור." ישנו שלב אותו חרטומי מצרים לא הצליחו להבין בשום פנים ואופן. שובע  זה ברור, רעב זה גם ברור, אבל כיצד יתכן שובע לצד רעב, כיצד יתכן רזות שעומדות ליד שמנות? את זה לא הבינו החרטומים ולכן הם הורידו מעל הפרק את אפשרות הפתרון של שבע שנות שובע ואחריהן שבע שנות רעב, משום שלא היתה להם דרך להסביר את שלב הביניים הזה. אבל ליוסף היו כלים משלו לפתור את החידה הזו.

"ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי... ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה." (פרק מ"א פסוקים ט"ו – ט"ז)

יוסף איש העליות והירידות. יוסף בנו האהוב של אביו שנמכר לעבד בידי אחיו, עבד שמגיע לעמדת מפתח עליונה בבית אדונו ונזרק לכלא, אסיר שהופך להיות עוזר מנכ"ל בבית הסוהר, יוסף שזוכר שכל סיטואציה בין גרועה ביותר ובין הטובה ביותר מגיעה ממקור אחד בלבד – מאלוקים, יש לו פתרון לחידה.

יוסף מבין שגם השובע וגם הרעב הם חלק מרקמת חיים אחת. רקמת חיים בה אתה תמיד נשאר מי שאתה ולא מאבד את שפיותך כאשר אתה בעמדה עליונה ולא נכנס לדיכאון כאשר אתה בעמדה נחותה. רקמת חיים שגם בשנות שובע אתה זוכר את אופציית הרעב וגם בשנות הרעב אתה זוכר ויודע להודות על שנות השובע ולא שבגלל הרעב שום דבר כבר אינו שווה, אפי' השובע שהיה. וזה בדיוק "ותעמדנה אצל הפרות" גם אלו וגם אלו רקמת חיים אחת.

יוסף לא הופך להיות יועצו של פרעה, הוא פשוט ממשיך בפתרון החלום וזה מה שמרשים את פרעה. מרשים אותו לראות אדם שאינו מאבד את הפרופורציות, אדם שמבין שהסיטואציות הן סך הכל מגרש אימונים שאלוקים יצר לנו ואדם כזה אכן ראוי להיות המשנה למלך.   

רק אדם שמבין את רקמת החיים העדינה הזו מסוגל בזמן שהזוגיות שלו מתנהלת על מי מנוחות להשקיע במחשבה איך לבנות אותה נכון כך שהיא תהיה יפה ויציבה גם בזמני לחץ,  לנצל את הזמנים השלווים ללמוד תורה כך שהשדרה הרוחנית שלו תהיה מספיק יציבה גם כאשר יצא לפרנס את משפחתו, לפתח את הקשר היפה עם הקב"ה מתוך שלוה ולא להיזכר בו רק בזמני מצוקה, רק אדם כזה מתאים להיות מלך... 

חמור - אינו רואה!

מורנו ראש הישיבה שליט"א

בואו ונבחן את העובר על יוסף הצדיק בימי בחרותו, דברים המתוארים בפרשתינו:

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"... "ויגער בו אביו"... "ויתנכלו אותו להמיתו"... "וישליכו אותו הבורה"... "וימכרו את יוסף לישמעאלים"... "ויוסף הורד מצרימה"... "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"... "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"...

כשאנו עוקבים אחרי מסעותיו הסוערים של יוסף, עלינו לשאול את עצמנו מהו הדבר המרכזי שהחזיק את יוסף בכל המצבים הקשים אליהם הוא נקלע לבדו, ללא הורים ומשפחה תומכת, ללא אחים לדרך, כשהוא חי את חייו בחברתם של גויים נמוכים, אסירים בבתי כלא, ובתוך סביבה טמאה לגמרי?

מכל מאורעותיו הקשים של יוסף, אנו מבחינים שאת עיקר גדלותו מביא יוסף לידי ביטוי בעמידתו האיתנה מול פיתוייה של אשת פוטיפר. עמידה זו בנסיון קשה כל כך, היא זו שהקנתה לו את מעלותיו הגדולות, כמאמרו של יעקב אבינו אליו בפרשת ויחי "משם רועה אבן ישראל" (מט, כד), ודרשו חז"ל: "משם – מעמידתו בנסיון זכה ונעשה רועה ישראל".

במדרשי חז"ל אנו מוצאים תיאורים קשים על גודל נסיונו של יוסף שהיה נער צעיר, יפה תואר ויפה מראה, עם אשה זו, במשך תקופה ארוכה, ואת עמידתו הנועזת מולה. גם כאן אנו מבקשים לדעת את סוד כוחו של יוסף שנתן לו את העוצמה לעמוד מול כל הפיתויים.

דמות דיוקנו של אביו

מעיון בפסוקים אנו למדים, שיוסף עם כל כוחו וגדלותו, היה קרוב מאד ליפול ברשתה של אשה מפתה זו. כך נאמר "ויבוא הביתה ואין איש מאנשי הבית שם בבית", ופירשה הגמרא במסכת סוטה (לו:) "שבא לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו אביו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?".

מהי אותה 'דמות דיוקנו של אביו' שהצילה את יוסף מעבירה? ומהו המסר שהעבירה אותה דמות אל יוסף באותה שעה, מסר שהשפיע עליו ועצר אותו מעבירה?

דבר ברור לגמרי שלא יעקב אבינו בעצמו הופיע לפתע בחלונו של יוסף כדי להצילו, ואנו מבקשים להבין איפוא, מהי כן אותה דמות שהופיעה בחלון?

אני מן הרואים!

מדרש מעניין אנו מוצאים בפרשה זו: כיון שבא יוסף ליזקק לה, בא אליו הקב"ה בדמות אביו. אמרה לו [אשת פוטיפר], מה קרה לך? אמר לה, את אבא אני רואה. אמרה לו, היכן הוא? אמר לה, את בת חמורים, דכתיב "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל ג), וחמור אינו רואה, אבל אני מן הרואים שנאמר "וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב).

אנו למדים מכאן, שלא יעקב הופיע בחלונו של יוסף אלא הקב"ה בעצמו הופיע שם, בדמותו של יעקב, וכדי לזכות לראות את הקב"ה ברגעים המכריעים של החיים, צריכים אנו לזכות להיות "מן הרואים". מהי אותה ראיה נכספת, שיוסף זכה לה, ואשת פוטיפר - שהיא בת החמור שאינו רואה – לא זכתה לה?

ראיה למרחוק

פעמים רבות, מתגנבת בלב רבים מאיתנו הרגשת חידלון, נמיכות קומה ויאוש. יאוש מעצמנו. אנחנו מרגישים שאיננו שוים, מעשינו הטובים אינם נחשבים, ולעולם לא נצליח באמת להיות טובים. אנו מסתכלים על תקופות ארוכות אחורנית, ולא מוצאים שם יציבות רוחנית, קמים ונופלים, קמים ונופלים, וכשאנו מביטים קדימה אנחנו לא נותנים לנו סיכוי של התקדמות ממשית ותקוה אמיתי לעליה על דרך המלך.

בדיוק בנקודה זו, אנו זקוקים לכוחם של "רואים". אנשים רואים אלו, אבותינו הקדושים, ראו בבהירות את הדרך. הם האמינו בכל ליבם, שאחרי הכל ולמרות הכל, מתוך החושך יתגלה האור הגנוז, אור שיגלה את המשמעות של החושך, דוקא ממנו ובגללו הם רכשו את כל מעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות שזיכו אותם בשכר הניצחי. זהו עולם של נסיונות שעלינו כאנשים עם כח של בחירה, לצלוח אותו בשלום.

דוקא בתוך הנסיונות הקשים, מתגלה לו הקב"ה ליוסף בצורת דמותו של יעקב, ויוסף שהינו בן עם "הרואים", מקבל כח של ראיה למרחוק, שאומר לו להביט רחוק ולוותר על נפילה קרובה רגעית. בראיה זו רואה יוסף להיכן על בן העם הנבחר להגיע, ומהו תפקידו המיוחד שיביא אותו להיות כתוב על ליבו של כהן גדול, בתוך תפקידיהם של שאר שבטי י-ה החקוקים על אבני האיפוד, תפקיד מיוחד שיראה לכולם את ה"יסוד" שמעמיד את האדם בנסיונות ונותן לו כח להתגבר בכל מצבי החושך.

יש תפקיד!

ברגעים אלו, מקבל יוסף משמעות לחייו, הוא מקבל חשיבות, הוא מוצא לו מקום... באותו הרגע כשמגלה יוסף שרק הוא רואה, ובת החמור שלידו אינה רואה, הבין יוסף שיש לו תפקיד גדול שאסור לו לפספס. בראיה זו, ידידי היקרים, הרגיש יוסף את המשמעות האמיתית של חייו. ראיה זו למרחוק נתנה לכל פעולה שלו, אי שם ברחובה הטמא של מצרים, בליבה של סערת יצרים, משמעות גדולה של עתיד ותקוה.

עלינו לדעת שראיה זו לא הגיעה ללא רקע קודם. כח זה ניתן ליוסף בבית מדרשו של יעקב, לפני שיצא לדרכו הארוכה, כש"כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף" (רש"י). אהבתו הגדולה של יעקב את יוסף, באה לידי ביטוי בכך שהוא דאג שדמותו של יעקב האב הזקן, דהיינו דרכו האלוקית ומה שהוא מייצג, דמות זו תהיה חקוקה במוחו של יוסף, ותתן לו את הכח והעוצמה לעמוד בכל המצבים, כשיעקב עצמו לא יהיה לידו כדי לשמור עליו.

רק ידיעה אמיתית על חובותינו בעולמנו, ידיעה ברורה על מהותה של עבודתינו היהודית שתשען על דברי התורה ועל דברי הנביאים, לאורם של חז"ל, בלימוד רציני בישיבה, תתן לנו את העוצמה לעמוד במצבים קשים. או אז, כשנזדקק ל"דמותו של יעקב", נזכה גם אנחנו שיתגלה לנו הקב"ה בכל אורחות חיינו, ויעצים אצלנו את כח הראיה למרחוק, כוחם של רואים!

דבר העורך

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם השאלה, מה הסיפור של אחי יוסף, למכור אח? אתם רציניים? מי עושה כזה דבר?  בטח לא אנשים במעמד שלהם. ועוד, כשהם נפגשים איתו במצרים המצפון שלהם מתעורר, בעצם הם מביעים חרטה רק על כך שהם אטמו את אוזנם כשהוא התחנן אליהם, ולא על עצם המכירה.

הצצתי במפרש החביב עלי הרש"ר הירש, וכרגיל לא התאכזבתי. כשיוסף התחיל לספר לאחיו את החלומות, הם שנאו אותו, אבל עוד לא פחדו ממנו, אבל כשהם הבינו שיעקב רואה בזה משהו אמיתי, לשנאה נוספה קנאה, הם הבינו שיסף עלול לנשל אותם מהזכויות שלהם. ומיד אחר כך הם נוסעים לרעות את הצאן בשכם שהייתה מאד רחוקה מחברון, למה דווקא לשם, למה להרחיק? בנוסף, בספר תורה יש ניקוד על המילה "את צאן אביהם בשכם", לרמז שהם רק 'כאילו' רעו את הצאן. אז מה הם באמת עשו שם?

בשכם התגלתה לראשונה האחווה בין האחים כשהם יצאו להילחם בשביל אחותם דינה ושם המשפחה התלכדה ביחד, ואם זה המקום לטכס עצה נגד גורם חיצוני שמאיים לפגוע באחד מבני המשפחה, אז בטח שזה המקום להתגבש נגד סכנה שנשקפת לכבוד המשפחה ועצמאותה על ידי אחד מבני המשפחה.

לסכנה קראו יוסף, אם הוא היה משיג את המעמד שהם חשבו שהוא רוצה לקבל, הם ראו איך נמרוד שלט בעולם, הבני דודים שלהם היו משועבדים, לאלופי אדום, שעבוד ושלטון שמשפיל את האדם והופך אותו לעוד לבנה בבניין תאוות הכבוד של שלטון היחיד. לעומת זאת, משפחת בני אברהם צריכה לייסד חברה אנושית, עם כבוד אנושי על יסודות החופש והשוויון, שבה רק דבר אחד ישלוט על כולם, התפקיד המשותף " ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט".

אני חושב שאפשר ללמוד משהו על הישיבה, נכון שיש את הבחורים וותיקים ומגיע להם את הכבוד הראוי,  אבל, צריך לזכור שכולנו באנו בשביל מטרה אחת "ושמרו דרך השם" מהבחינה הזאת כולנו שווים ויש לכולנו תפקיד אחד משותף, להוביל דרך ויש לנו את מורה הדרך, והשאר הולכים ברך שוה, יד ביד.

גוט שאבעס

דודי

קלף מנצח

הרב זאבי קצלנבוגן

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שמרגיש הילד אצל אביו המכובד. הוא גם המוכיח בשער וכל בעיה מוסרית קטנטונת שצצה זה כמובן תפקידו לטפל. ובמיוחד כאשר על פי חלומותיו הוא אמור להיות המלך וכולם ישתחוו לו. הנער הזה בשיא פריחתו נתקל בעוינות אדירה מצד אחיו והם מוכרים אותו בקור רוח לשיירת סוחרים שתעביר אותו אל הלא נודע בארץ מצרים. 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להיות מריר ולהתפרק לגמרי, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שזה הרגע נמכר לעבד אבל תוך זמן קצר מגלה כישורים נדירים והופך להיות האיש מספר אחת בביתו של אדוניו שר הטבחים. הנער שמטפס ברגע אחד אולי חזרה מ'בירא עמיקתא לאיגרא יחסית רמא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להתגאות ולנצל את כוחו לרעה, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה, גיל שהמצבים הרגשיים בדרך כלל אינם מווסתים דיים, נער שנמצא הרחק הרחק מבית אביו ואינו יודע האם יחזור לשם אי פעם בכלל. נער יפה תואר באופן מיוחד שנמצא לבדו בבית אדונו, בית שהוא יכול לעשות בו הכל. בעצם הוא לא לגמרי לבד שם, הוא כמעט לבד, אשת אדונו נשארת שם במיוחד בכדי לפתות אותו לדבר עבירה. יש לו את כל הסיבות בעולם להיכשל. מישהי מכירה במעמדו, מישהי חפצה בקרבתו, מישהי מפגינה לו חם ואהבה וזה הרי כל כך חסר לו, למה שלא יכשל? מה יעשה הנער ולא יחטא? אבל גם זה לא קרה.

מאיפה הכוח? מהיכן העוצמות האדירות?

"ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים." (פרק ל"ט פסוקים ז' – ט')

זה עוצמתי, צריך בשביל כך כוחות נפש אדירים אבל זה בנוי משלבים. יוסף ממאן. אבל הרבה אנשים ממאנים, השאלה מהיכן נובע המיאון. מכירים את אלה שאתם מציעים להם משהו לשתות והם ממאנים. 'לא תודה' הם אומרים. יתכן שבאמת לא מתחשק להם לשתות, אבל יתכן שהמיאון הוא רק מן השפה ולחוץ פשוט לא נעים להם, אבל בשניה הראשונה שהם יוכלו הם יסתערו על הבקבוק. אצל יוסף המיאון הוא מנומק ומבוסס ובנוי על שלבים.

ראשית, אומר יוסף זו בגידה באמון. לא יתכן שאדוני סומך עלי כך, הוא נתן לי את כל מפתחות הבית ואני מנצל אותם לרעה. שנית, מוסיף יוסף זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, הרי מעבד אלמוני הוא הפך אותי לבעל המעמד הבכיר בביתו אז איך אעשה לו כדבר הזה. ושלישית זה בכלל חטא לאלוקים!

אני לא מבין, אם זה חטא לאלוקים מדוע הוא לא מתחיל עם הנימוק הזה? האם זה לא קלף יותר מנצח מן האחרים?

כנראה שבמערכות שבין אדם לחברו, מה שאלוקים מבקש זה שנהיה הגונים כלפי השני. ואתם יודעים מה? מגרש האימונים לעמוד ביושר מול האלוקים עובר דרך מגרש האימונים לעמוד ביושר מול החברים. בן אדם שמפתח בצורה ברורה את הנאמנות שלו ואת הכרת הטוב שלו מול החברה ידע להפעיל אותה נכון מול הקב"ה בעצמו.

עד כדי כך יוסף יודע להכיר טובה עד שהוא מוכן להסתכן בשביל כך.

"ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם...בא אלי לשכב עמי... ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא ויעזוב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה... (פרק ל"ט פסוקים י"ב – ט"ו)

מה ההיגיון להשאיר אצלה את הבגד? הוא לא מבין שזה מסכן אותו? כעת יש לה ספור. יוסף יכול היה לחטוף ממנה את הבגד בכוח ולהעלים ראיות, מדוע הוא אינו עושה זאת? יוסף מוכן לקחת סיכון שהיא תתפור לו תיק בכך שהוא משאיר אצלה כביכול ראיות ובלבד שלא להתנהג בתוקפנות נגד אשת אדונו שהיא ובעלה כה היטיבו איתו. הוא מוכן לקחת סיכון העיקר לא להיות כפוי טובה.

אבל הדבר היפה הוא שמערכת רגשית בריאה ככל שתהיה, נאמנות והכרת הטוב יפות ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן אם לא נכניס את אלוקים לתמונה. דרכן של רגשות שהן מתמוססות באנרגית החיים ורק אם נכניס את אלוקים לתמונה, כלומר אלוקים הוא זה שמצווה אותנו לבנות את המערכת הרגשית הזו, יש לזה סיכוי שזה יחזיק מעמד.

חכמים מספרים שלמרות כל זאת יוסף כמעט נכשל, הוא כבר היה רגל אחת בפנים. ומה הציל אותו ברגע האחרון? דמות דיוקנו של אביו. ברגע האחרון הוא מצייר לנגד עיניו את דמותו של יעקב וזה נותן לו את הכוח האחרון לעמוד בהתמודדות. כנראה שגם אחרי התובנות הכי עמוקות עדיין אנחנו צריכים דוגמא אישית בכדי לקבל כוח על מנת להפעיל את התובנות במציאות החיים.

אז הנה לנו הקלף המנצח: מערכת רגשית בריאה ואנושית פלוס גיבוי אלוקי להבנות הרגשיות שלנו פלוס דוגמאות אישיות שראינו בחיינו...

ומי יודע, אולי גם אנחנו נזכה להיות הדמות אותה יראו ילדנו בשעה שהם יעמדו נסערים מול ניסיונות החיים...