הרב חנוך רוזנברג

{יש קונה עולמו בכמה שנים}

כשדודי שאל אותי אם אני מתכנן לשלוח טור השבוע, נכנסתי לדילמה.

מצד אחד, אי אפשר לכתוב בחודש אלול טור שלא יתייחס לחודש הזה. מצד שני, כמו רבים אחרים, חודש אלול מעלה בי אסוציאציה של "א-ל-ו-ל" משגיחי, שפוף, מעצבן, כזה שגורם גירוד בגב...

אז החלטתי שעל זה אכתוב. על ההתמודדות עם ה"א-ל-ו-ל".

יש לנו בעיה. היא לא פשוטה, ויש צורך בהתמודדות כדי לפתור אותה.

שנים של חינוך עקבי ל"א-ל-ו-ל" מפחיד ומדכא אינן נעלמות ברגע. מה שקורה בדרך כלל הוא שאנחנו מתעצבנים, ואז מחליטים שכל העסק הזה לא בשבילנו, מוחקים את אלול מהמפה וחוזרים לנשום באופן עצמוני...

אני מאמין שראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה – הם מועדים משמעותיים בחיים היהודיים שלנו. בחגים האלו אנחנו אמורים לרכוש תובנות, רגשות, התקדמות כלשהי. אם אנחנו נעבור את החגים האלו בלי שום חיבור, מי שיצא מופסד זה אנחנו.

חודש אלול הוא הזמן המתאים להתכונן לחגי חודש תשרי. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להשתחרר מהמועקה ה"א-ל-ו-ל-ית" ולהחליט לעבור את החודש הזה בדרך שמתאימה לנו, בדרך שבאמת תכין אותנו לחגי חודש תשרי.

חשוב לי להאמין שאני יכול לחוות אלול טוב, נעים, מקדם. האמת? אני לא מצליח. אבל אני רוצה.

כשמדברים על "תשובה", הסיפור האולטימטיבי שצף לנו בראש הוא רבי אלעזר בן דורדיא, זה שחטא וחטא וחטא עד שנשבר וחזר בתשובה. הגמרא מספרת שהוא "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו" ואז הוא זומן לחיי העולם הבא. וממשיכה הגמרא לספר "בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת".

אני לא יודע למה רבי בכה, מה העציב אותו בסיפור הזה. אבל אני יודע שאני רוצה לבכות, כי לעובדה שרבי אלעזר בן דורדיא קנה את עולמו בשעה אחת, היה מחיר כבד מאוד: הוא מת!

תשובה שסופה מוות – נראית לכם סוף טוב לסיפור?

אולי אם הוא לא היה מניח את ראשו בין ברכיו ובוכה, אלא מחליט להתקדם בדרך איטית, מחושבת, עם הדרכה, עם עידוד, בנעימות ולא בייאוש מוחלט – הוא היה ממשיך לחיות והיה קונה את עולמו בדרך טובה יותר?

אני לא מוכן שהתשובה שלי תהיה תשובה כזו. אני לא רוצה לקנות את עולמי בשעה אחת, ומוכן לוותר בשביל זה על התואר "רבי". אני רוצה "לחיות נכון". לא "למות נכון".

"א-ל-ו-ל" כזה שמשרה דיכאון ועצב, הוא בדיוק ההיפך מחיים נכונים. זה נכון שצריך להתקדם, צריך להשתפר, יש לנו מה לתקן, אנחנו צריכים להתרומם -  אבל באהבה ולא בפחד, ברחמים ולא ברוגז.

"במקום שנמות על זה

אולי כבר נחיה את זה

אתה ואני בן אדם

בוא וניקח את זה

יש אהבה בעולם

לכולם"

אלול שמח!

הרב חנוך רוזנברג

{מה זה "טוב אמיתי"?}

בשבוע שעבר תיארתי את ההתמודדויות שלנו כבחירה בין טוב אמיתי לטוב חיוור ומזויף.

זה דורש הסבר. מה הכוונה טוב אמיתי וטוב מזויף? אם זה טוב אז זה טוב, לא?

אז זהו שלא. מבחינתי טוב אמיתי זה טוב כזה שעונה על הצרכים הנפשיים של האדם.

לכל אדם יש צרכים נפשיים מסוימים. יש צרכים שהם משותפים לכל אדם באשר הוא, ויש כאלו ייחודיים לאנשים מסוימים. כאשר הצרכים של האדם מנוהלים בצורה טובה האדם מרגיש טוב. וזה טוב שאפשר לקרוא לו אמיתי.

האמונה שאלוקים נתן לנו את התורה לא אומרת רק שאנחנו מחויבים לקיים אותה, אלא שזוהי הדרך הנכונה להגיע אל הטוב.

קחו דוגמא למשל מהרעיון הפשוט ביותר של השבת: יום מנוחה שבועי.

[במאמר המוסגר: נושא "השבת" חשוב מאוד, ומומלץ לקרוא את החוברת החדשה והמעניינת 'לעשות את השבת' כדי לעשות היכרות עם השבת. אבל אני מדבר ברובד הפשוט ביותר]

הרעיון שכל אדם צריך לנוח שביעית מהזמן נראה לנו רעיון מאוד פשוט ובסיסי. אבל לא תמיד זה היה כך.

אתם יודעים מה חשבו בעבר על השבת? היסטוריון רומאי בשם טקיטוס שחי בימי החורבן הסביר שיהודים שובתים בשבת מפני ש"נמשך ליבם אחר העצלות". סנקה, מחנכו של נירון קיסר, כותב שהיהודים "מוציאים לבטלה את החלק השביעי מהויתם". יובנליס, משורר סאטירי רומאי, לועג גם הוא ליהודים שמבזבזים את היום השביעי בכל שבוע.

ובכל זאת, העם היהודי האמין שהשבת מספיק חשובה כדי לשמור עליה. ומהר מאוד הרעיון התפשט. כבר יוסף בן מתתיהו כותב "אין עיר מערי היונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנחנו מכל עבודה". כיום האנושות כולה רכשה את התובנה שמנוחה שבועית היא צורך בסיסי של האדם.

השבת היא רק דוגמא בודדת וקלה להדגמה. כמובן, כדי להסביר איך התורה עונה על הצרכים הנפשיים של האדם, צריך להשקיע הרבה. זה "מפעל חיים" שלם, ואל תצפו שבטור הקצר הזה אצליח להכניס הסבר מקיף...

אבל אם נחזור לנושא של ההתמודדות, זוהי הדרך. ההבנה שהתורה לא באה להגביל ולצמצם את האדם, אלא להיפך, לקדם אותו ולהביא אותו למיצוי מלא של החיים - זו הסיבה שאפשר לקרוא לה "טוב אמיתי".

הרב חנוך רוזנברג

{יש יהודים חכמים}

את הסיפור הבא שמעתי מהרב יואל בן נון, מחשובי מורי התנ"ך בדורנו.

יום אחד, הוא מקבל טלפון מסטודנטית שביקשה להיפגש אתו יחד עם חברתה. קבעו שעה והן הגיעו לביתו והציגו את עצמן. שתיהן דתיות, בוגרות חינוך דתי 'חזק', ולפני זמן מה הן החלו ללמוד באוניברסיטה העברית, ולא פחות מאשר בחוג לתנ"ך.

למי שלא מכיר, החוג לתנ"ך באוניברסיטה העברית הוא מקום שההנחה הראשונית שלו היא שהתנ"ך הוא יצירה אנושית מאוחרת שמונעת מאינטרסים שונים, רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

בקיצור, הן מספרות שבחודשים האחרונים הן נחשפו להמון קושיות על האמונה בתורה מן השמים, והן מבקשות תשובה. בשמחה, הוא עונה להן, אתן יכולות לשאול הכל.

ואז, רגע לפני שהשיחה מתחילה, פונה אליו אחת מהן ואומרת: יש לי רק שאלה אחת. האם כבודו מכיר היטב את כל החומר של ביקורת המקרא, ובכל זאת מאמין באמונה שלמה?? כן, בהחלט, הוא משיב לה. בתגובה היא פרצה בבכי של הקלה, מלמלה תודה ויצאה מהבית.

למה אני מספר לכם את זה? אתם מכירים את זה היטב. כל אחד שעובד/לומד בסביבה חילונית, או אפילו סתם גולש באינטרנט, נתקל בשיטפון של ערעורים על עולמו הדתי. שאלות על אלוקים, על האמונה בתורה, על המסורת היהודית, על המוסר של ההלכה. מי יכול לומר שזה לא מדגדג לו באיזה מקום?

יש כאלו שמדחיקים את זה. יש שמנסים למצוא תשובות. ויש שנכנעים. אגב, לא תמיד התשובות הן פרטניות וספציפיות. לפעמים הצגת עמדה אמונית איתנה ועמוקה מספיקה כדי לטפל במצוקות שנגרמות לנו בעקבות הערעורים השונים. לפעמים זו התשובה הטובה ביותר.

בכל אופן, אני בעד לחפש תשובות.

אבל, החיפוש הזה מותנה באמונה שהתשובות קיימות באיזה מקום.

לפעמים, מרוב הזרם האדיר של הערעורים שאנו נחשפים אליהם, נוצרת בנו תחושה שמי שרוצה להיות חכם לא יכול באמת להיות יהודי מאמין ועובד ה', ומי שרוצה להיות צדיק, חייב לוותר על התבונה שלו, על היושר האינטלקטואלי, על הכנות והביקורתיות.

לפעמים מספיק להכיר אדם אחד, או מספר אנשים בודדים, שאנו רואים בהם גם תבונה, גם יושר, גם ביקורתיות, והעיקר - אמונה איתנה ודבקות בעבודת ה' – כדי להיווכח שיש דרך להתמודד, יש תשובות.

השלב הראשון בהתמודדות שלנו עם העולם שסביבנו, זו הידיעה שקיימים אנשים כאלו. אחרי שיהיה לנו אמון שזה אפשרי, נוכל לצאת למסע האישי שלנו ולמצוא את אלוקים מדבר אלינו.

הרב חנוך רוזנברג

{הר סיני, רות ואנחנו}

אם הייתי רוצה להיות ממש פרובוקטיבי הייתי פותח בשאלה: "האם אנחנו חייבים במצוות?" אבל בגלל שאני לא רוצה שיוציאו עלי פשקווילים אנסח את השאלה בצורה עדינה יותר: "מדוע אנחנו חייבים במצוות?"

נו, מה אתם אומרים? ברור! כי הקב"ה ציווה עלינו.

מצטער, התשובה הזו לא מדויקת מכמה וכמה טעמים. קודם כל, גם את דור מקבלי התורה הוא לא ציווה סתם כך. הוא הציע להם ושאל האם הם רוצים. הם הסכימו ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה", ורק אחר כך היה מעמד הר סיני, משה עלה להר, וכל השאר היסטוריה...

אבל, אופס, יש כאן בעיה. האם אני הייתי שם? האם שאלו אותי פעם אם אני מסכים לקבל את התורה? ככל הזכור לי, בגלגול הנוכחי זה לא קרה. אז שוב אני שואל: למה אני חייב במצוות?

יתרה מכך. בגמרא כתוב שכל יהודי "מושבע ועומד מהר סיני" לקיים את המצוות. איך יכול מישהו להישבע ואני אהיה חייב לקיים את שבועתו? האם אני יכול להישבע גם עבורכם?

תאמרו לי שכל הנשמות של עם ישראל היו שם. נכון, זה כתוב ואני גם מאמין בזה (תראו בהמשך), אבל ככל הידוע לי הנשמה שלי לא יכולה להתחייב בשמי, ו'אני' המורכב מגוף ונשמה גם יחד לא מחויב לשום דבר שהנשמה לבדה או הגוף לבדו הסכימו.

אני מנסה כיוון חדש. בעצם, אני לא מחויב, אבל, אם אני יודע שהקב"ה גילה שזו הדרך הטובה והנכונה ביותר לחיות – כמה טיפש אני אמור להיות כדי לא לקיים את זה?

אז הטיעון הזה בעיקרון נכון, אבל הוא לא יהודי, כי אחד הרעיונות המרכזיים ביהדות הוא שהקב"ה כרת ברית עם בני אדם והעניק להם תפקיד למלא את החלל שהוא הותיר בבריאת העולם. זה תפקיד, זו ברית והסכמה מחייבת, ולא רק המלצה.

הנה סיפור מעניין. לפני כחמש מאות וחמישים שנה, התכנסו חכמי ישראל שבמדינת ארגון בספרד (לא הרבה שנים לפני הגירוש) וקיימו דיון בדיוק בשאלה הזו: מדוע אנו חייבים לקיים מצוות? (האם יכול להתקיים דיון כזה בימינו? נקודה למחשבה) מתוך התשובות שנשמעו שם, שרדו לנו שתיים, האחת של דון יצחק אברבנאל (תזכירו לי לכתוב עליו בהזדמנות) והשניה של בן דורו רבי יצחק עראמה.

אני אציג את תשובותיהם בקצרה, אבל לא אגיב עליהן מקוצר המקום. אני רק יכול לומר ששתי התשובות הללו לא מספקות אותי. ר"י אברבנאל (בתחילת פרשת ניצבים) עונה תשובה פשוטה: מה זאת אומרת? הקב"ה הוציא אותנו ממצרים וקנה אותנו לעבדים. אנחנו "עבדים כנעניים" שלו (כך הוא כותב!) וברור שאנו חייבים לציית לכל מה שהוא אומר.

ר"י עראמה (עקידת יצחק, דברים שער צט) עונה תשובה יותר מורכבת. הוא טוען שהקב"ה תלה את קיומם של היהודים בכל הדורות בקיום המצוות. אם לא נעשה את זה, הוא יעניש אותנו, והאשמה תהיה עלינו. אם כן, צריך להיות טיפש מופלג כדי לא לשמור מצוות ובעצם להתאבד. מינימום של שכל מספיק כדי שנקיים מצוות, ומכיון שהמינימום הזה קיים אצל כל אדם, יוצא שהטבע האנושי של כל יהודי מחייב שמירת מצוות.

אחרי חמש תשובות שאני מקווה שקראתם, אני מעז להציע לפניכם את התשובה שלי לשאלה הזו: למה אני מחויב במצוות? כי אני יהודי!

אל תצחקו. תנו לי צ'אנס להסביר...

אותם יהודים שהסכימו לקבל את התורה ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לא היו אנשים בודדים, הם היו "עם ישראל". העם קיבל את התורה, העם קיבל את התפקיד. ואני חלק מהעם הזה, אז גם אני נמצא בתוך ברית סיני ומחויב לה.

נכון, לא בחרתי בזה, אבל אני כן מזדהה עמוקות עם היותי יהודי, ולהיות יהודי זה אומר להיות חלק מהברית הזו. הזהות הלאומית שלי היא גם זהות דתית, ומכיון שאני מזדהה עם הזהות הלאומית שלי, אני מחויב לזהות הדתית שבאה אתה בעסקת חבילה.

יכול להיות שזו גם כוונת חז"ל כשאמרו שכל הנשמות היו שם, כלומר, ש"העם" היה שם, ולא אנשים בודדים, ו"העם" מעצם הגדרתו כולל גם את אלו שיחיו בעתיד.

ומכאן אני מגיע למגילת רות.

הרבה דנו בשאלה מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות, אולי בגלל הקציר, ואולי בגלל פטירת דוד המלך. אבל אני חושב שהתשובה האמיתית נמצאת בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"ד), וכך הוא כותב:

"בשלושה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה וטבילה וקרבן... וכן לדורות, כשירצה הגוי להיכנס לברית, ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה..."

הרמב"ם עושה השוואה פשוטה בין קבלת התורה לגיור, וטוען שמה שכל עם ישראל עשה בקבלת התורה, עושה הגוי כשהוא מתגייר. אם כן, מגילת רות שהיא סיפור של גיור, אין מתאים יותר מאשר לקרוא אותה בחג מתן תורה.

אבל שימו לב למילים של רות כשהיא מסכימה להתגייר: "עמך עמי ואלוקייך אלוקי". מה נאמר כאן? שני שלבים, שאם אני מבין נכון, האחד מביא את השני. קודם כל "עמך עמי", ואחרי שרות מחליטה שהיא מצטרפת לעם ישראל, ממילא "אלוקייך אלוקי".

כי ההצטרפות לעם ישראל, היא זו שמכניסה אותנו אל הברית עם הקב"ה. העובדה שאני יהודי, יש לה משמעות, כי העם הזה שאני שייך אליו, הוא העם שקיבל את התורה ואת התפקיד לתקן עולם במלכות ש-די.

חג שמח!

הרב אליהו מאיר פייבלזון

הקודש והחול

 טור תגובה לטורו של הרב חנוך רוזנברג מהשבוע שעבר

הקריאה השבועית שלי ב'זו דרכנו', מהנה ומעוררת, ומספקת לי תמיד חומר למחשבה. מדי פעם עולה בדעתי המחשבה לכתוב תגובה ולשלוח, אלא שבדרך כלל חוסר הזמן עושה את שלו, והדברים נשארים בתחום המחשבה.

בגיליון האחרון עורר את מחשבתי המאמר של ידידי הרב חנוך רוזנברג, שנשא את הכותרת 'הקודש והחול'. חשבתי שהפעם אתאמץ למצוא את הזמן לשבת ולכתוב תגובה, ואם אתם קוראים את דברי ב'זו דרכנו' – כנראה הצלחתי.

כדרכו של הרב חנוך, המאמר שלו מציב שאלה גדולה בחיינו, והוא עושה זאת דרך דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שהאמין בחייו בתפיסה של קודש וחול נפרדים, שהחול איננו קודש, ויחד עם זאת יש לו ערך וחשיבות בחיי האדם.

כנגד התפיסה הזו, הציג הרב חנוך את הגורסים שבכל חול יש קודש, שרק הוא נותן את הצידוק לקיום החול ולעיסוק שלנו בו. כדוגמה הובא במאמר שבעלי התפיסה הזו יצטרכו לומר שבכל חילוני יש אמונה נסתרת, ושיש קדושה עליונה במדינה חילונית.

ענין אמונתם או אי אמונתם של חילוניים, ומשמעותה של מדינה חילונית, הם וודאי נושאים מורכבים בפני עצמם, אבל אינני בטוח שבדיוק הבנתי את הדיון. נראים הדברים שנבחרו הביטויים אמונה נסתרת וקדושה עליונה, כדי להדגיש שאין המדובר על משהו גלוי וניתן להיתפס.

לי באופן אישי נראה ברור שאין בעולמי דבר שאיננו שייך לקב"ה. כל פעולה נכונה היא פעולה שבורא העולם חפץ בה, והרי לא יתכן שלא יחפוץ בה, אם היא אכן נכונה. יחד עם זאת, אינני רואה צורך לדבר על קדושה נעלמת המצויה בדברים. אני חושב שבכל דבר יש קדושה גלויה וברורה, אם הוא רק נעשה מתוך ערכים נכונים של חיים, וחסד צדקה ומשפט, שהם ערכים אלוקיים במובהק. ובכל דבר יש גם טומאה גלויה וברורה, אם הוא מנוגד לחיים, או לחסד צדקה ומשפט.

הקדושה לפי הבנתי איננה משהו הזר לחיים, ומייצג משהו נעלם ונסתר. הקדושה היא החיים בעצמם, כל זמן שהם מבטאים את הטוב והנכון מנקודת מבט אלוקית-תורנית.

בואו ונראה כיצד התורה מסתכלת על בית הדין, שבו מטפלים במריבות של בני אדם על קצת או הרבה כסף. (דברים א' ט"ז-י"ז) שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כי המשפט לאלוקים הוא. העניינים האנושיים הכי קטנים הם חשובים עד מאד, מפני שיש בהם ערכים אלוקיים של ממש.

גם הפעילות הנכונה של האדם הפועל לפרנסתו ולרווחתו הנפשית והגופנית, הם ביטוי והגשמה של ערך קדוש, והוא החיים בעצמם, שהרי בורא העולם הוא מלך חפץ בחיים. וכך אמרו חז"ל באבות דרבי נתן פי"א, כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית.

אינני מכיר כלל את הרב ליכטנשטיין, ואין לי שום מושג בספרות אנגלית, אבל אם יש שם גם ביטוי יפה וראוי לערכים נכונים (ובלי לדעת אני מתרשם שכן), והרב ליכטנשטיין ידע מספיק כיצד לברור שם את האוכל מתוך הפסולת (שאני מתרשם שהיא נמצאת שם במידה גדושה), אז גם ספרות אנגלית יכולה להיות קודש.

תודה לדודי על ההזדמנות לקרוא ולחשוב יחדיו, ותודה לכל הכותבים והקוראים המעשירים את חיינו ומוסיפים לנו טעם.

הרב חנוך רוזנברג

{ח' אחת קטנה}

את הגליון הזה תקראו בוודאי אחרי שתחזרו ממירון, או לפחות אחרי שתחגגו סביב מדורה כלשהי את הילולת הרשב"י בל"ג בעומר.

המנהג לעלות למירון הוא מנהג עתיק שנהגו יהודי הגליל. לפני ארבע מאות שנה כתב רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) תלמיד האר"י ז"ל: "מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם". אבל מאיפה לקוח הפרט הביוגרפי שרשב"י הלך לעולמו בל"ג בעומר? זה אחד הסיפורים המעניינים...

אז ככה, מהרח"ו שמתעד את המנהג לעלות למירון בל"ג בעומר, לשמוח וגם לעשות שם "חלאקה", כותב שרשב"י התגלה לאר"י ז"ל ואמר לו של"ג בעומר הוא "יום שמחתנו". אבל למה? כותב מהרח"ו: "ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר".

כידוע, תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ומקובל כי בל"ג בעומר פסקו למות, לאחר מכן הלך רבי עקיבא וסמך חמישה תלמידים שאחד מהם הוא רשב"י, ומהרח"ו מסביר כי חמישה תלמידים אלו הם "ה' גבורות המתפשטות בגופא", שאין לי מושג מה זה, אבל בכל אופן ההקשר ברור – רשב"י הוא אחד הממשיכים של רבי עקיבא, ולאחר שפסקה המגיפה בל"ג בעומר הוא נסמך, אז זה "יום שמחתו".

כאן מגיע החלק המרתק: היה יהודי אשכנזי בשם ר' מאיר פופרש, שהיה מקובל וערך את כתבי מהרח"ו וסידרם לדפוס. הוא גם כתב את ספר 'פרי עץ חיים' שהוא תמצות של הספר 'עץ חיים' למהרח"ו, ושם הוא כותב כך: "והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל שמתו בספירת העומר הנ"ל".

אני מקווה ששמתם לב לשינוי הזעיר בין "שמחת" ל"שמת"... ח' קטנה שנפלה בדרך...

מי שכתב את הדברים במפורש היה החיד"א. בספרו 'ברכי יוסף' הוא כותב שזה יום פטירת רשב"י, אבל בספרו שהוציא מאוחר יותר 'שיורי ברכה' הוא כותב שמה שכתב ב'ברכי יוסף' היה ע"פ הספר 'פרי עץ חיים' וזה טעות סופר כי במקור כתוב "יום שמחת רשב"י".

נסכם: המנהג לעלות למירון ולשמוח שם בל"ג בעומר הוא מנהג ותיק שיש לו שורש וגם האר"י ז"ל עשה כן לפחות פעמיים, אבל הסיפור שרשב"י נפטר בל"ג בעומר הוא סיפור נחמד ותו לא. יכול להיות שזה סיפור נכון, סיכוי של אחד מ-354 ימים בשנה.

הרב חנוך רוזנברג

{קודש וחול}

לפני כשבועיים הלך לעולמו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון. לא הכרתי את האיש, אבל קראתי את ספרו 'באור פניך יהלכון' (מומלץ בחום) וקראתי לא מעט על דמותו.

יש לי הרגשה שהרב ליכטנשטיין הציע גישה שיכולה לעזור ללא מעט מאתנו, ואנסה לכתוב עליה כאן במילים ספורות.

אנחנו רגילים, ובצדק לדעתי, לחלק את העולם לקודש וחול. יש ספרים קדושים וספרים 'חוליים', יש מקומות קדושים וכאלה שלא, יש ימים קדושים וימי חול, יש מקומות קדושים ומקומות 'רגילים', יש עיסוקים קדושים ועיסוקי חולין.

מי שלא חי רק בתחומי הקודש, ועוסק – לא כמשהו טכני אלא כחלק מאישיותו - גם בתחומי החול, מסתובב לעיתים בתחושה של 'חציו זכאי וחציו חייב', כלומר, יש בו חלק בעל ערך (הלימוד, התפילה, המצוות) וחלק חסר ערך (העבודה, החברה, תחומי התעניינות שונים וכו').

הרגשה זו מציקה לפעמים. האם אכן כל מה שאנחנו עושים מחוץ לתחומי הקודש הוא חסר ערך?

יש כאלו שמנסים לפתור את הבעיה על ידי שכנוע שגם החול הוא בעצם קודש. בדרך כלל הם אלו שגם יאמרו שבכל חילוני יש אמונה פנימית נסתרת, שבמדינה חילונית יש קדושה עליונה וכדומה. מה לעשות, אותי זה לא משכנע. ההבחנה בין קודש לחול קיימת וניצבת בתוך הלב בעוצמה רבה.

הרב ליכטנשטיין, שהיה תלמיד חכם גדול, ירא שמים מרבים, צדיק ועניו, לא ניסה לטעון שגם החול הוא קודש. להיפך, הוא הבחין היטב בין קודש לחול.

ויחד עם זה, ומתוך יראת שמים צרופה וכנה, הוא סבר שיש ערך גם לחול. הוא היה ד"ר לספרות אנגלית (נשמע לי משעמם להחריד) ולא ניסה לטעון שתחום ההתעניינות הזה יש בו קודש כלשהו.

התחושה שלי כלפי הגישה שלו היא שהוא ראה את העולם, ואת האדם, כמו מבנה בעל שתי קומות. קומה של חולין שעל גביה, ודווקא על גביה, נבנית קומה של קודש. כדי שהקומה של הקודש תהיה יציבה, גם קומת החולין צריכה להיות יציבה היטב.

זו גישה מפתיעה, לא מקובלת במחוזותינו, וגם חשודה. אבל הרב ליכטנשטיין שהיה תלמיד חכם גדול וירא שמים מאוד, האמין בה.

אולי גם אנחנו ננסה להאמין בה?

הרב חנוך רוזנברג

{או הכול או כלום}

זהו, זה נגמר.

הבחירות מאחורינו, והגיע הזמן לכתוב כמה תובנות.

1. לעניות דעתי, ניצלנו, פחות או יותר, ממנהיגות חלשה וחסרת עמוד שדרה. הקטע הבא נכתב לפני הבחירות, אבל לא פורסם מחשש שהוא יפורש בטעות כתמיכה במפלגה שאינה חרדית, אבל עכשיו אפשר לכתוב אותו ולהבין מדוע אזרחי ישראל ניצלו כשהשמאל לא נבחר.

"כשאנו מביטים ימינה ושמאלה, ובעיקר מזרחה וצפונה, אנו יושבים על חבית חומר נפץ שעלולה בכל רגע להתפוצץ. נסראללה מכאן ודאע"ש מכאן.

"אנחנו צריכים הרבה רחמי שמים, אבל גם השתדלות. ההשתדלות המינימלית היא לא לתת לשמאל להנהיג. מדינת ישראל צריכה מנהיג חזק, והחזק ביותר – באופן יחסי - שקיים בשטח, זה ביבי. מה לעשות.

"השמאל ה"מוסרי" שמנסה להרשים אותנו, הוא מתרפס, הוא 'חנון'. ביום שהאיסלם הקיצוני יחליט לטפל בנו, וזה עלול לקרות בקרוב (למעשה, כל רגע שזה לא קורה זה נס), השמאל ירוץ להתנצל בפניו, "להכיל" אותו ולמלא את דרישותיו.

"אין לנו ברירה. ביבי הוא המנהיג היחיד הקיים בשטח שאפשר לקוות שידאג שלא יזרקו אותנו לים."

ריחם עלינו ה' ולא נתן אותנו ביד השמאל להשמידנו.

2. על אלי ישי אין לי מה לכתוב. אני לא מבין את מה הוא מייצג חוץ מהרצון להישאר בפוליטיקה. מבחינתי, אדם שזו מטרתו היחידה, אינו ראוי בלשון המעטה.

אבל החרד"לים הם אנשים רציניים. יש להם מה למכור ויש להם רצון אמיתי להשפיע. אבל הם, לצערי, מבטאים בנאמנות את הרעיון של "או הכול או כלום".

למה? כי כבר כמה פעמים שהם ניסו לרוץ בבחירות בנפרד, ולא הצליחו. שוב ושוב הם מנסים, פעם זה תקומה, פעם זה עוצמה לישראל, והפעם זה יחד, ובכל פעם הם מצליחים לתרום כמה מנדטים לשמאל.

למה הם עושים את זה? הם לא טיפשים, אבל הם כבולים ב"או הכול או כלום". הם לא יכולים להצביע לבנט, כי הוא לא מספיק דתי. הם לא יכולים להצביע לג' כי הם לא מספיק שומרים על ארץ ישראל. אז מה עושים? מתאבדים. פתרון מעולה, רק חבל שהוא על חשבון עם ישראל.

אם הייתי עומד במקום שלהם, נראה לי שהייתי מבין שאם אני לא יכול להשיג הכל, לפחות אשיג חצי. זה קשה, זה וויתור מסוים על ביטויו המלא של הקודש העליון הגנוז ברוח האומה, אבל זה ריאלי.

כמה חבל שכנראה גם בבחירות הבאות הם יעשו את אותה טעות. הניתוק מהמציאות מוביל אותם שוב ושוב לאותו מקום אומלל.

3. גם אצלנו יש את אנשי "או הכול או כלום". יש שה"הכול" שלהם הוא מלחמה נחרצת בגיוס, ואם ההנהגה הרוחנית של הציבור לא מסכימה לדעתם, הם ילכו על "כלום". ה"כלום" הזה בסופו של דבר מיתרגם לתוספת כוח לכל המפלגות, כולל לפיד, בנט, מרצ והערבים.

יש היגיון כזה: ועד הבית לא מסכים לצבוע את חדר המדרגות? יאללה, שורפים את כל הבניין! או הכיל או כלום!

ויש אחרים שה"הכול" שלהם הוא בכיוון ההפוך. רוצים שהח"כים החרדים יפעלו יותר למען ציבור החרדים העובדים, יסייעו בקשיים הייחודיים של הציבור היקר הזה. והאמת תיאמר, שהח"כים לא עושים מספיק. אז מה הפתרון? אין לנו "הכול"? אז נבחר ב"כלום", במי שמאה אחוז לא ידאג לנו ואולי גם יפגע בנו.

שוב אותו היגיון. או הכול או כלום.

הבעיה הגדולה היא שבחיים לא מקבלים אף פעם את "הכול", ואם בוחרים ב"או הכול או כלום" נשארים תמיד עם "כלום" אחד גדול ביד.

זה לא מה שהייתי מאחל לכם.

הרב חנוך רוזנברג

{3 נקודות לפני בחירות}

1. אם יש משהו שאני מתעב - זו בגידה. יש משהו בבגידה שגורם לי זעם וכעס שאני לא יכול לסלוח עליה.

כמובן שאלימות היא מחוץ לתחום גם כלפי בוגדים שפלים, אבל גם סליחה וויתור הם מחוץ לתחום.

למה אני מתכוון? למי אני מתכוון?

אין צורך להזכיר שמות. כולכם יודעים במי מדובר. להיות חלק מהחברה החרדית, ולהשתתף בתשדירי הבחירות של יאיר לפיד – זו חציית קו אדום. זו בגידה.

אז יכול להיות שאתה – שאני מעדיף לא להזכיר את שמך - מזדהה עם חלק מעמדותיו של לפיד, אבל האם אינך מודע לעובדה שהאיש הזה הוא צורר החרדים, משניא ומסית ומשקר ומשמיץ ומלכלך ועושק את החברים שלך עד אתמול, את המשפחה שלך, את הקהילה שבה צמחת?

בעיני, זו בגידה שאין עליה סליחה.

2. אהיה אתכם כנה ואודה על האמת: אני מצביע ג'.

לא בגלל שאני מוכן לחתום על כל מילה של ליצמן או גפני, ובטח לא של אייכלר או מוזס. אלא בגלל שאני חלק ממגזר, שהוא מיעוט (יש שיאמרו "מיעוט נרדף"). למגזר שלי יש אינטרסים בסיסיים כמו לכל מגזר אחר.

אני צריך שבכנסת יהיו כמה שיותר אנשים שיש סיכוי שידאגו לאינטרסים שלי, של המגזר שלי.

אז ביום שלישי אני עושה את הצעד החכם ומכניס ג' לקלפי. בשבילי, בשביל האינטרסים שלי.

מקווה שגם לכם יהיה שכל לדאוג לאינטרסים שלכם.

3. אחת התובנות שקלטתי כשנהייתי בן 18 הייתה: מהיום יש לי את היכולת להנהיג את המדינה.

איך להנהיג? יש כמה צורות של דמוקרטיה. הידועות שבהן הן: דמוקרטיה ישירה ודמוקרטיה ייצוגית. דמוקרטיה ישירה היא זו שנהגה באתונה לפני אלפי שנים, כאשר כל תושבי העיר (ה"פוליס") יכלו להשתתף בהחלטות הנוגעות לחיי הציבור בעיר.

דמוקרטיה ייצוגית הופיעה כאשר הערים נהיו גדולות והאפשרות שכל אחד יהיה מחוקק הפכה לבלתי אפשרית. במקום זה כל קבוצת אזרחים יכולה לשלוח נציג לבית המחוקקים, שיהיה ה"פה" וה"ידיים" של האזרחים.

זה אומר, שכאשר הח"כ שבחרתי בו עושה משהו, הוא עושה את זה במקומי, בכוחי, בשליחותי.

כשתופסים את זה, בעצם כל אזרח שמצביע (ובשיטה הנהוגה בישראל, גם זה שאינו מצביע) הוא חלק מההנהגה.

כאשר הרבנים קוראים להצביע למפלגה מסוימת, למה הם עושים את זה? בדיוק בגלל שהם מבינים שעל הפרק עומדים כל הזמן נושאים חשובים, קיומיים, שנוגעים מצד אחד בכל אחד מאיתנו, ומצד שני ביהדות של כל אזרחי המדינה.

השאלה כמה הרפורמים וחבריהם יצליחו להשתלט על היהדות של המדינה – היא שאלה שאנחנו אמורים להשיב עליה ליד הקלפי.

השאלה האם מוסדות חרדיים ימשיכו להיות מופלים לרעה – ובמוסדות הללו לומדים הילדים שלנו, לא של השכנים – היא שאלה שהתשובה עליה נמצאת בידיים שלנו.

השאלה האם עובד חרדי יקבל מימון נמוך יותר למעונות של הילדים שלו, רק בגלל שהוא חרדי – היא שאלה שכל אחד מאיתנו יכול לענות עליה את התשובה.

אלו רק דוגמאות על קצה המזלג.

זו הסיבה שהרבנים שלנו, הרבנים שלכם, או שנתמקד: הרב שלך – חושב שאם יש לך שכל אתה צריך להצביע ג'.

הרב חנוך רוזנברג

קלסטרופוביה

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם ומיד יש לכם אליו יחס מסוים, של חיבה או להיפך?

מאיפה זה נובע?

אם היינו מנסים להיות כנים, בשביל להחליט אם לאהוב אדם או לשנוא אותו, דרושה היכרות די מעמיקה. אז איך זה שתוך דקה-שתיים כבר ברור לנו שפלוני אהוב עלינו ואלמוני הוא סתם נאכס?

יש לכך כמה תשובות, אבל נדמה לי שהעיקרית היא "שיטת הקטלוג".

יש לכל אחד מאתנו בתודעה קטלוג שבתוכו יש הרבה מגירות. יש שם את מגירת האהובים, מגירת השנואים, מגירת האויבים, מגירת הרבנים, מגירת ה'בוס'ים, מגירת הנאכסים ועוד מגירות.

לכל מגירה יש מאפיינים. לפעמים זה מראה, לפעמים צורת דיבור, לפעמים ריח או צבע. כאשר אנו נתקלים במישהו שנושא את אחד המאפיינים הללו, באופן אוטומטי אנחנו מכניסים אותו למגירה ה"נכונה".

בשיטה הזו אנחנו מסוגלים מהר מאוד לקבוע יחס כלפי בני אדם, יחס שפעמים רבות מאוד אינו צודק.

הטעות שלנו היא שאנחנו קולטים מאפיין אחד ומיד מקטלגים את מי שנושא אותו. זה כל כך רחוק מהמציאות.

כל אדם, ממש כל אדם, הוא מורכב מהמון תכונות, רגשות, זיכרונות, חברויות, דעות ואמונות. הניסיון שאנחנו נקלוט אדם תוך רגעים ספורים – הוא ניסיון שכישלונו בטוח. זה בלתי אפשרי.

בדרך כלל, כל אדם יכול ברגעים מסוימים להיכנס כמעט לכל מגירה בקטלוג שלנו. מסיבה זו הוא לא שייך באמת לאף מגירה ספציפית.

כשמדברים על "קבלה" של הזולת, זו התובנה הראשונה שצריכה ללוות אותנו: לא מכניסים אף אחד לשום מגירה.

גם לכם יש קלסטרופוביה ממגירות?