מורנו ראש הישיבה - א'

"ספירות"

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום"..

 עלינו להתבונן במהותה של ספירה זו. הרי בכל דבר שטעון ספירה כדוגמת כסף, לא ידוע לו לספור את מספרם המדויק של המעות ולשם כך הוא עורך ספירה שמבררת לו כמה כסף יש ברשותו, אך בספירת ימי העומר אנו מצווים לספור את הימים והשבועות שידועים לנו מראש כמה הם. איזה עניין של 'ספירה' יש כאן, וכי ספירה זו היא רק הצגה חיצונית של מעשה ספירה, לדבר שהוא ידוע מראש?

ברור הדבר שאיננו סופרים את היום שעבר,אלא את היום העומד לפתחנו שהרי אנו סופרים בתחילתו של יום ולא בסופו,ומהי אפוא עניינה של ספירת ימים הידועים לנו במספר החמישים יום שמחג הפסח ועד השבועות?

כותרת משנה:תיקון הספירות

בנוסח התפילה הנהוג לומר אחרי ספירת העומר נאמר: "ובכן יהי רצון ה' אלוקינו וא"א שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה  (פלונית – ספירה השייכת לאותו לילה) ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה".

מהן אותן 'ספירות' שעלינו לתקן שתיקונם נעשה ע"י ספירת העומר?

 הספירות הן ביטוי לעשרה הנהגות שבהן מנהיג הקב"ה את עולמו בצורה מתוקנת ומושלמת.למשל: מידת ההטבה האין סופית של ה' נקראת ספירת החסד והמידה המגבילה את החסד האלוקי להשפיע בלי גבולות הכרחיים היא ספירת הגבורה. המידה המאזנת בין השפעת החסד לבין הגבלותיה של הגבורה נקראת מידת התפארת. אין כאן המקום לפרט את מהותן של כל הנהגות האלוקיות אך ממה שלימדו אותנו חז"ל על קיומן, אנו למדים על מידותיו והנהגותיו המדויקות של הקב"ה בעולמו.

מדוע מידות אלו נקראות 'ספירות'?

מהותה של ספירה היא ייחודו של דבר במסגרת של רצף אחד אחרי השני והפיכתן של הנפרדים לסכום כולל.

ההנהגות של הקב"ה, כל אחת בעניינה – נקראת ספירה, כדי לייחד אותה בתוך המסגרת הכוללת של הנהגת ה' המושלמת בעולם.

 עיקרון יסודי באורחות חייו של היהודי מצווה אותנו את מצוות "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו'".

על האדם ללמוד מהנהגותיו של הקב"ה, הנהגות החסד, הגבורה, התפארת ושאר מידות ההנהגה, כיצד יש להתנהג בכל מצב ממצבי החיים.

למשל, אם יהודי עשה חסד עם חברו הוא יאמץ את מידת החסד האלוקית .אם החסד הזה יהיה חסד נכון ואמיתי ולא חסד מיותר ומזיק כמו למשל החסד עם איש אכזר שינצל את החסד לרעה יהיה בכך אימוצה של הנהגת החסד הנעשית באופן מושכל כשהנהגות הגבורה והתפארת מאזנות אותה.

כותרת משנה:ספירת הימים

אכן, אנו יודעים מראש כמה ימים של ספירת העומר לפנינו ואין טעם לספור ספירה שתוצאותיה ידועות מראש. אך ספירת העומר היא ספירה שמייחדת  ומגדירה את הימים החולפים כל יום ויום לעניינו המיוחד במסגרת הרצף של הימים שלפני חג השבועות.

בימים אלו אנו סופרים את הימים ובכל יום אנו חושבים אודות תפקידו המיוחד של היהודי, תפקיד המחייב אותו לפעול בעולם באופן מדויק בדוגמא להנהגותיו המדויקות והמאוזנות של האלוקים בעולם.

ספירת הימים משמעותה היא הגדרת ויחוד הימים כל אחד לעניין מיוחד של עשייה ותיקון מדויק ומאוזן של החיים.ימים  אלו הם ימים של הזדמנות לתקן את מה שפגמנו באותם ספירות אלוקיות כשלא אימצנו אותם לחיינו, ספירות החסד, הנהגות הגבורה ומידת התפארת שעניינם אחד-הנהגה מושלמת ומאזנת בחיים לאור הנהגותיו של ה' בעולם הנלמדות בתורה ובדברי חז"ל.

מורנו ראש הישיבה - ב'

חכמת האמת הנצחית

"...נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו [תלמידי רבי עקיבא] מלמות (שו"ע סימן תצ"ג).

ומרבים בו קצת שמחה (לשון הרמ"א שם)..."

יש להבין, מה יש בעובדה זו, שפסקו מלמות עשרים וארבעת אלף התלמידים כולם, כדי שננהג שמחה ביום זה, והרי הפסיקו למות, מפני שנגמר הדין איתם וכולם לצערנו מתו, ולא שנעצרה איזושהי מגיפה באמצע, כשהיא מותירה חלק גדול בחיים, שאז אולי היינו שמחים על כך שלא מוצה הדין עם כולם.

להילולא דרבי שמעון!

ברור הדבר שאל העובדה המשמחת שפסקו מלמות, מצטרפת עוד סיבה שנשמח ביום זה, והיא בקשתו של התנא האלוקי רשב"י זיע"א לשמוח ביום פטירתו ולקיים הילולא.

מקור השמחה הוא בדברי הזוהר הקדוש אודות יום זה: "שמעו קלא, עולו ואתי ואתכנסו להילולא דרבי שמעון". וכבר נהגו מקדמת דנא לקיים צוואת הרשב"י ולשמוח ביום ההילולא שלו, ולהדליק מדורות לעילוי נשמתו ולזכר תורתו. דבר זה טעון הסבר. הלא דבר הוא, שביום פטירתו של אדם, שנוהגים קרוביו להתענות ולהתעצב על אובדנו של הנפטר, ציוה דווקא הרשב"י שנשמח ונעלוז על קברו.

תקופה חדשה

נראים הדברים, שבשמחת ישראל ביום ל"ג בעומר יום פטירת הרשב"י, מבוטאת גם השמחה על כך שפטירתן של תלמידי ר"ע לא היה סוף תקופה וחורבן כללי של התורה, אלא תחילתה של תקופה חדשה בעם ישראל, וכמו שסיפרו לנו רבותינו שכיון שהיה העולם שמם לאחר פטירתן של התלמידים, העמיד ר"ע חמשה תלמידים, ובראשם הרשב"י, כדי שיעמידו תורה חדשה בעם ישראל.

ואכן, נתגלתה ע"י הרשב"י אור יקרתה של חכמת האמת, וכל מהותה של חכמה נפלאה זו היא לתת לנו טעם ולעשות לנו סדר בדברים רבים שנראים לנו נסתרים, סותרים ולא מובנים.

אור יקרתו של הזוהר שופך אור בהיר על כל חלקי התורה ומקרב את לב ישראל, הלומדים תורה זו, אל אביהם שבשמים. בלימוד פנימיות התורה אנו מרגישים איך שלימוד זה מאיר לנו את נשמתנו, ואנו מתמלאים בלימודה של חכמה זו רגשות קודש, כיסופים וערגה לטפס מעלה מעלה במעלות קירבת ה'. רגשות קודש אלו ברורים לכל מי שטעם אי פעם את הלימוד בחכמה נסתרת זו.

זוהי כוונתו של הרשב"י כשציווה את כל תלמידיו לקיים ביום פטירתו הילולא. רשב"י מלמד אותנו כאן לימוד יסודי: שאין בפטירתו של אדם ענק כרשב"י סוף וקץ לאישיותו ותורתו, אלא "תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו". הזוהר הקדוש בוער בלב לומדיו, והוא משמש לנו עדות חיה "כי לא תשכח מפי זרעו" – [סופי תיבות: "יוחאי", אבי רבי שמעון].

אותם תלמידים – שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא יכלו להעמיד תורה נצחית שקיימת לעד, הם אלו שאיבדנו את זכרם. אך ביום זה ממש שנגמר דינם העצוב, העמיד רבי עקיבא רבם, רבי חדש לכלל ישראל שתורתו החדשה והמתוקנת הוסיפה נדבך בתורתנו הנצחית.

לכל אחד תפקיד משלו!

הבה ונבין מהו יסוד תורתו של הרבי החדש – רשב"י, שבכח תורה חדשה זו תמשיך התורה העתיקה לפרוח ולא תשתכח מפי ישראל.

כנראה, שרק בכוח לימודה של "חכמת האמת" יכול היהודי להגיע להכרה בכוחו הייחודי ובמטרתו הפרטית בעולמו, מפני שחכמת האמת מגלה לנו את צפונות העניינים ואת עומק הדברים הנמצאים בדברי התורה ובסדרי הנהגת העולם. או אז, כשמגלה היהודי את עומקם של הדברים ואיזה מהכוחות פועלים בכל דבר, ממילא ידע שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ולכל יהודי תפקיד משלו. ואזי כל אחד ינהג בחברו כבוד, ולא תפרוץ שוב מגיפה...

ייאמר מעתה שהכוונה בכך שפסקו מלמות היא בכך שביום זה התחילה גם צמיחה מחודשת. זהו לימוד גדול עבורנו האוחזים בחיים הנצחיים של התורה, שבכל זמן שנאחז בה ולא נרפה, היא תיתן לנו כוחות מחודשים של צמיחה גם לאחר נפילות ועצירות.

בהעלותנו את אישי מדורתנו, לזכרו הטהור של רשב"י, נלמד את העובדה שהקב"ה המשגיח עלינו שולח לנו בכל תקופה הארות חדשות, הבנות חדשות, ומדריכים רוחניים חדשים שהוראותיהם הנראות חדשות בנויות על דברי התורה העתיקים שנמסרו לנו מסיני.

 לכל תקופה יש את המהלך המיוחד שלה בעבודת ה' שמתאימה לאופי המיוחד של הדור וניסיונותיו.

הבה ננסה לטעום מעט מחכמת האמת הפנימית העומדת ביסוד דרך ה' האמיתית והברורה, ונדליק בה את נשמותינו באור חדש שיאיר את דרכנו בעתיד!

דבר העורך

בכלי התקשורת ומערכות החדשות שאותם צורכים רוב אזרחי ישראל, נוהגים לסקר אירועים פליליים ולאחרונה הם אוהבים לדווח (נראה שבהנאה) על התנהגויות מכוערות של האזרחים.

כמעט תמיד מדווחים בהרחבה מיהו אותו אדם אלא אם כן יש צו איסור פרסום.

גם התורה מדווחת לנו על אירועים כאלה, כשיש לנו מה ללמוד מאותם אירועים.  השבוע יש לנו מקרה כזה בפרשה עם "מברך" ה', אבל יש משהו מוזר בסיקור של התורה על הפרשייה הזו, השם של הגיבור לא מוזכר בכלל, רק השם של האמא שלו ומאיזה שבט הוא, וזה לא מובן.

הרש"ר הירש נותן הסבר מעניין למה התורה מספרת לנו את זה בצורה כזו. האבא של אותו 'מברך' היה מצרי ובאותה תקופה במצרים האמא, שלומית, הייתה היחידה בעם ישראל שעברה כזאת עבירה חמורה, קלקלה מוסרית עם איש מצרי.

בעצם התורה רואה באם את הגורמת העיקרית למעשה של בנה, רק אחרי שהבן שלה חטא התורה מספרת לנו את שמה, כי היא טמנה את הזרע לפשע בכך שאביו של הילד היה מצרי.

אפשר לראות פה את האחריות שיש לכל אחד ואת הכוח שטמון אצלו, לא בטוח ששלומית חשבה שהמעשה שלה כזה נורא, אולי היא אמרה לעצמה "אני בסך הכול עוד אחת בעם ישראל" ובאותו רגע זה לא היה נראה לה כזה נורא, אבל רק אחרי כמה שנים היא גילתה את ההשפעה העצומה של החטא שלה.

וזה נכון כל אחד, למעשים שלנו יש השפעה לטוב ולרע, אז בואו ונפעל טוב.

גוט שאבע'ס,

דודי.

הרב זאבי קצלנבוגן

אני כן סופר אותך – ספירת העומר

  מדי שבוע אני כותב רעיון קצרצר בהודעת SMS על פרשת השבוע לקבוצה של אנשים. זו מלאכה מעניינת. אני צריך לקחת רעיונות שלמים ולדחוס ולצמצם אותם לתוך הודעה כתובה קצרה אחת המוגבלת במס' התווים שלה. לאחר שמתבשל במוחי הרעיון אני מתחיל לכתוב. את השלב הבא, כולכם בוודאי מכירים כל אחד מן הזוית שלו. אני מתחיל לכתוב כאילו אין לי הגבלה של תוים, רק כאשר אני מזהה שהמקום עומד להסתיים אני מתחיל למחוק ולבדוק על איזו מילה או איזה פסיק אני יכול לוותר... ככה זה כשמתחילים פגישה חשובה, ככה זה כשיוצאים לקניות, ככה זה כשמוסרים שעור או אפי' כאשר מתחילים לנקות לפסח. אנחנו מתחילים כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו, מסוגלים לבזבז זמן יקר על דברים פחות חשובים ורק כאשר השעון מתחיל לתקתק אנחנו נכנסים ללחץ ומנסים להכניס את כל מה שלא הספקנו. נשמע מוכר? קוראים לזה תכנון זמן.

  "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום..." (פרק כ"ג פסוקים ט"ו ט"ז)

   לפעמים יכולים לשמוע משפט כזה: "כמה כסאות יש בחדר? בערך מאה. לא, אני לא רוצה בערך, תספור בבקשה." מה משמעותה של הספירה? משמעותה של הספירה היא התייחסות. ספירה נותנת יחס מיוחד לכל פריט בנפרד. כאשר נאמר מאה כסאות בערך, נתכוון לומר שלא חשוב לנו כל כסא במיוחד אלא צריכים אנו לדעת 'בגדול'. כאשר אנו סופרים, אנו נותנים יחס אישי לכל פריט. כל פריט הוא משמעותי מבחינתנו. איך אומרים זאת בעברית מדוברת? 'לא סופר' אותך. לא סופר, הכוונה לא מתייחס.

  אבל מעבר להתייחסות יש בספירה משהו נוסף, היא מחברת. עד עכשיו הייתה לי תפזורת של כסאות, כרגע יש לי קבוצה אחת של מאה כסאות.

  את מה היא מחברת לנו ספירת העומר? את חג הפסח עם חג השבועות. את יום צאתנו מארץ מצרים עם יום קבלת התורה. ואיך אנו מחברים? על ידי התייחסות נכונה אל הזמן. לכל רגע ורגע יש משמעות. בכל רגע נתון ניתן להספיק ולעשות משהו חשוב נוסף. תכנון זמן בצורה יעילה יוכל לקדם אותנו באופן משמעותי. כשיצאנו ממצרים, יצאנו לחרות. אף אחד לא מחליט בשבילנו, כל אחד הוא אדון לעצמו. הזמן עומד לרשותנו. אך מה אנחנו הולכים לעשות עם הזמן הזה שקיבלנו במתנה?

  חיים ציגלר היה סטודנט לפילוסופיה בצרפת של שנות השבעים. באותם ימים הייתה מהפכה גדולה בצרפת שנקראה מרד הסטודנטים. ציגלר היה שותף פעיל במהפכה ובעקבותיה הפך להיות מפורסם בתקשורת המקומית. יום אחד חוזר ציגלר לביתו ובתיבת הדואר הוא רואה הזמנה לחתונה מחבר קרוב. ציגלר פותח את ההזמנה ואת עינו צד משפט קטן הנמצא בשולי ההזמנה "לבוש צנוע יהלום את האירוע." ציגלר לא מתאפק ומרים טלפון לחבר, מה עובר עליך? הוא שואל. אני לא מכיר אותך כרבי גדול... החבר עונה בשקט אך בבטחה "אני מתחתן עם בחורה דתייה." מאותו הרגע היה ברור לציגלר שהוא לחתונה הזו חייב להגיע... בעודו יושב ומביט בהצגה הכי טובה בעיר ניגש אליו הרב סיטרוק (מרבני צרפת) ופונה אליו, אתה חיים ציגלר הסטודנט לפילוסופיה? ציגלר משיב בחיוב. אפשר לשאול שאלה? מבקש הרב. בשמחה, משיב ציגלר. תגיד לי, מה תפקידו של הקרבורטור? ציגלר מרים גבה. לתומו הוא חשב שהרב יעסוק בענייני פילוסופיה והנה הרב הופך אותו למוסכניק. אך משום כבודו של הרב הוא משיב, תפקידו של הקרבורטור הוא ליצור שילוב נכון של בנזין ואויר על מנת להניע את הרכב. ומה תפקידו של הדיסטרבוטור? ממשיך הרב. ציגלר כבר מאבד סבלנות אך עדיין משיב ומסביר לרב בנועם את תפקידו של המפלג. לאחר שהרב מסיים לעבור כמעט על כל חלקי הרכב, הוא פונה לציגלר ואומר, הבנתי אמנם מה תפקידו של כל חלק וחלק, אך האם תוכל להסביר לי מה התפקיד של מכונית בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה? ציגלר מחייך ואומר, אם לא הייתה לי מכונית הייתי מגיע לחתונה בעוד שבועיים וכמובן שהיא כבר הייתה נגמרת... הרב כמו להכעיס לא מרפה וממשיך לגוף האדם. מה תפקידו של הלבלב? שואל הרב. ציגלר כובש את כעסו ועונה בנימוס, הלבלב מסייע לעיכול נכון ומשפיע על רמת הגלוקוז בדם... ותפקידן של הריאות? לשאוף אויר ולמסור את החמצן אל תאי הדם האדומים... עונה ציגלר ביובש. אך כאשר הרב ממשיך בשאלותיו המטרידות, ציגלר כבר מבין לאן זה הולך. שאלה אחרונה מכריז הרב, הבנתי נפלא למה משמש כל איבר בנפרד, אך מה תפקיד האדם בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה?...

  אנחנו יודעים כל כך יפה להסביר את מטרתו של כל חפץ. אך מה המטרה שלנו כבני אדם? מה היא מטרת החיים? את זאת מסבירה לנו ספירת העומר. היא מחברת אותנו לקבלת התורה. ספירת העומר מלמדת אותנו לקחת את הזמן שקיבלנו במתנה ולהתחבר דרכו לאלוקים...

ראש הישיבה שליט"א - פרשת אמור תשע"ג

"באים בימים"

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

בפרשתנו, העוסקת בענייני המועדות, נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם... ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך... לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם".

הרי לנו כמה מצוות, שמפשוטו של מקרא נראה כי הן קשורות יחדיו: קרבן העומר, ספירת העומר, הקרבת קרבן שתי הלחם בחג השבועות, ומצוות מתנות עניים מקצירת השדה. ואנו מבקשים להבין ולבאר את הטעם והתפקיד של כל אחת ממצוות אלו בתוך ההקשר השלם של מבנה המצוות הללו, בזמנים אלו של השנה.

"ספירת" הידוע מראש?!

מצוות ספירת העומר, היא לכאורה מצווה נעלמת, שטעמה וגדרה של הספירה אינם ברורים לנו, מה יש לספור בימים ושבועות אלו ובעיקר מה נעשה באותם ימים ושבועות ספורים.

עוד עלינו להתבונן בייחודיותה של ספירה זו, שהרי בכל דבר שטעון ספירה כדוגמת כסף, לא ידוע לו לספור את מספרם המדויק של המעות ולשם כך הוא עורך ספירה שמבררת לו כמה כסף יש ברשותו, אך בספירת ימי העומר אנו מצווים לספור את הימים והשבועות שידועים לנו מראש כמה הם, ואיזה עניין של 'ספירה' יש כאן, וכי ספירה זו היא רק הצגה חיצונית של מעשה ספירה, לדבר שהוא ידוע מראש?

היכן התאריך?

דבר פלא הוא, שחג השבועות אינו מתוארך בתורה בתאריך מסוים כמו שאר החגים, אלא הוא נקבע בסוף ימי הספירה וכגולת הכותרת של ימים אלו.

ואנו חייבים לעצמנו הסבר המניח את הדעת, מדוע החג הנכבד ביותר לנו, חג מתן תורתנו, לא נקבע לו תאריך ברור וקבוע בשנה וכאמור בחז"ל, שפעמים חג השבועות יוצא לנו בה' או ו' או ז' בסיון.

תחילה, אמצע וסוף

רבותינו ז"ל ביארו לנו את מטרתם של קרבן העומר וקרבן שתי הלחם הקרב בשבועות, והאירו לנו את הדברים הבאים:

"הענין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת הקרקע, ונתן הבורא מצוות הרבה בכל דבר, לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, ולהיות כל הפעולות החומריות מכוונות לדברים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתית ולהתקרבות להשי"ת.

וכן בתחילת הקצירה צוה להביא עומר ושתי הלחם להשם, ואז יותרו באכילת החדש. וכן בסוף הקצירה, נצטוינו "לא תכלה", רק תתן לעני, ובתוך הקצירה "לא תלקט".

הכלל הוא, שהראשית, האמצע וסוף הקצירה הם קודש לה', וקודש הוא לענינים אשר בהן יושרשו החמלה והחסד אשר הן הן המביאות את איש ישראל לאושר השלמות ולתכלית הנרצית לאלוקים" (עד כאן מלשונו של רבינו המשך חכמה).

לאור יסוד זה ניתן לומר, שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, ניתנה להם המצוה להקדיש בכל שנה את הקציר הראשון ולהקריב אותו לה'. בכך מבטאים בני ישראל את הבנתם שיש להם תפקיד למלא בעולם, וכל תבואת הארץ ושאר "החומר" שבעולם, מטרתו לקבל "צורה" ולשמש כלי לעבודת ה'.

לאחר הבנה זו, ניתנה לנו מצווה מיוחדת שמלמדת אותנו לנצל את הזמן והימים למען אותן מטרות, שלשמן הקרבנו את העומר. בספירת הימים והשבועות מחנכת אותנו התורה לקבוע לנו תוכנית ברורה ומוגדרת מראש, שיש לה מסגרת גדולה ומושלמת ("תמימות תהיינה"), טווחים של זמנים קצובים ("שבעה שבועות") ומטרות יומיות ("חמישים יום") שעלינו להגדיר לעצמנו את החובה לעשות עם הזמן שלנו משהו מועיל, שבסופו נסכה לכתרה של תורה.

לכן אנו סופרים את הימים לעומר, ומביעים בכך את חובתנו לשלוט על הזמן. אנו לוקחים לעצמנו את מסגרת ארבעים ותשעה הימים הבאים, מתוך מכלול ימות השנה, ומבהירים לעצמנו שיום זה ספור ומוקדש לאותן מטרות רוחניות שבגללן הקרבנו בתחילת התהליך את העומר. זוהי אכן ספירה אמיתית של שבועות וימים, שאינם ידועים וברורים לנו מראש, מה נעשה איתם ובאיזה תוכן נמלא אותם.

חג השבועות – תוצאת הספירה

אנו מבינים כעת את הסיבה שבגינה לא קבעה לנו התורה תאריך קבוע בחודש שבו נחגוג את מתן תורה. מפני שאם היינו קובעים תאריך קבוע בחודש היה זה לכאורה ביטוי ליום אחד בחודש, שהוא מנותק לכאורה מהימים שהיו לפניו. אך מכיון שיסודו של חג השבועות , זהו החג שבו אנו חוגגים את הישגי הימים והשבועות הקודמים שהשגנו בעבודתנו לקדש את החומר בעולם (קרבן העומר בא מהשעורים שהם כידוע מאכלה של הבהמה המייצגת את החומר שבעולם וטומאת מצרים שעבדו לבהמה...). אנו נחגוג איפוא את היום כיום החמישים, שהוא התוצאה הנפלאה מהימים שאותם ניצלנו כראוי.

או אז, ביום החמישים, כשהבנו את מטרותיו של העולם החומרי, נזכה בעצמנו לקרבה אלוקית, ולהקריב את "שתי הלחם" הבאים מהחיטים שהם מאכלו של אדם. בכך אנו מבטאים את הבנתנו שאנחנו יכולים להרגיש בכל עניני העולם קדושה, לאכול ולשמוח ולהודות לה' על כל הטוב החומרי שנתן לנו, ובהכנה ראויה אנו מרגישים ואוכלים בקדושה (והכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם"...).

הצבת מטרות – תוכנית לימודים יומית

בואו ידידים, נגדיר לעצמנו מטרות ברורות שאותן אנו רוצים להשיג, נחלק אותן לעבודה שבועית ויומית לפי כוחותינו, ובהתייעצות עם רבותינו שליט"א שמכירים אותנו באופן אישי ומלווים אותנו במאמצינו הנפלאים, נבנה תוכנית לימודים יומית שעל ידה נזכה למלא את ימינו בכלל, ואת הימים שלפני חג השבועות בפרט, בתוכן אמיתי ושמח, ונהיה כאבותינו ע"ה שעליהם נאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" – שכל ימיהם היו איתם.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת אמור תשע"ג

כמה הערות

הרב אליהו מאיר פייבלזון

בעקבות הדיון הפומבי שהתקיים בישיבתנו הקדושה בשבוע שעבר אודות מדינת ישראל ומשמעותה מבחינה תורנית ואמונית, רציתי להעיר מספר הערות.

א. כדאי שניתן את דעתנו לייחודיות הנפלאה של ישיבת דרך ד'. כמדומני שזו הישיבה היחידה בעולם! בה יכול להתקיים דיון כזה, כשכל צד מקבל את מלוא הגיבוי מראש הישיבה להביע את דעתו. מעבר לעצם העובדה, שיש בה כדי לעורר הערצה לישיבה ולדרכה, יש כאן גם תועלת עצומה לתלמידים היקרים. יש בזה כדי לעודד חשיבה והתבוננות, מתוך כבוד הדדי אמיתי. אין ספק שגישה זו, הקיימת בישיבה בכל ימות השנה, יונקת את כוחה מרוחו הגדולה של העומד בראש.

ב. היה מי ששאל אותי אם אין בעובדה שהרב כי טוב עמד בביהמ"ד וחלק על דברי, משום פגיעה בכבודי. ההיפך הוא הנכון. מלבד זאת שהרב כי טוב עצמו אמר את דבריו תוך שמירה על כבודי, צריך להיות ברור שוויכוח הוא תופעה לגיטימית ונורמלית. הדרך היחידה בה יכולים להתנהל חיים של תורה, היא בצורה של לימוד ודיון מתמיד, כשריבוי הדעות מסייע לבירור העניינים ולהשגת האמת.

ג. אחרי ששמעתי את דעתו של הרב כי טוב (שכדאי שנזכור שהוא מייצג בוויכוח הזה את הצד היותר פשוט ומקובל), ממנו ומאחרים, הגעתי למסקנה שהפער בינינו איננו גדול כל כך. עיקר ההבדל הוא באווירה ובניגון. אני אישית סבור שהבדלים בניגון הם לפעמים משמעותיים יותר מהבדלים בתכנים, אבל זו כבר סוגיה אחרת.

ד. הגיע לאזני שכמה בחורים נשארו אחרי דברי בחוסר בהירות. מדוע לדעתי אין טעם לאמירת הלל ביום העצמאות? לא התכוונתי בדברי לרדת לרמת הפרטים המעשיים. לדעתי אלו שאלות הרבה פחות חשובות מאשר שאלת היחס לאירועים עצמם. לגופן של דברים, אמירת הלל, ובכלל, קביעת יום כמועד וחג שייכת לאירועים שמשמעותם היא חיובית באופן מובהק. יחד עם המשמעויות החיוביות של האירועים, קיימים גם משמעויות שליליות להקמת מדינת ישראל. בראשם עומד הביזיון הנורא של שלטון חילוני וכופר על עם ישראל.

גם כאן לא נכנסתי לסוגיות של הסמכות לקבוע חגים ומצוות בימינו, שגם היא צריכה ליבון והרחבה.

הרב חנוך רוזנברג - פרשת אמור תשע"ג

עולם שומם

הרב חנוך רוזנברג

במוצ"ש כולנו עומדים לחגוג את ל"ג בעומר. אחת הסיבות לחגיגה זו היא מפני שבתאריך זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, ורשב"י היה אחד מחמשת התלמידים החדשים של רבי עקיבא, ואנו חוגגים מדי שנה את העובדה שהתורה המשיכה להתקיים על ידי תלמידיו החדשים של רבי עקיבא.

סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא מוכר לכולנו, אך הייתי רוצה לקרוא אותו שוב ולהתבונן בו. כך מספרת הגמרא (יבמות סב ע"ב): אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

נשים לב לביטוי אותו מעניקה הגמרא לעולם שלאחר מותם של תלמידי רבי עקיבא: "עולם שומם". אני בטוח שאם היינו חיים אז ומסתכלים סביבנו לא היינו רואים עולם שומם כפשוטו. ממלכות אדירות התקיימו בעולם, היו בעולם חכמים, עשירים וגיבורים שחיו ופעלו בכל העולם. העולם לא הפך למדבר שומם, ובכל זאת זוהי ההגדרה של הגמרא על מצב העולם, "עולם שומם".

מה זה מלמד אותנו?

הגמרא באה ללמד אותנו במשפט זה דבר חשוב מאוד. העולם כולו, על שלל הדברים היפים והמיוחדים הקיימים בו, הוא חסר ערך לחלוטין אם אין בו לומדי תורה! יכולים להיות בו אנשים טובים וחכמים, יכולה להיות בו חכמה גדולה, יכול להיות בו עושר רב, אימפריות אדירות. כל זה קיים, אבל בלי התורה העולם שקול כמדבר שומם, נטול חיים.

זהו מבט הנחוץ לנו מאוד, בפרט בתקופה זו בה רבו המזלזלים בלומדי התורה, מאיימים לגייס אותם ולהכות אותם בכיסם. חשוב לנו מאוד, ממש בזה תלוי הקיום שלנו, שיהיו לומדי תורה. אם ח"ו מתמעטים לומדי התורה, העולם כולו, ואנחנו בכלל זה, מאבדים את הערך הקיומי שלנו. המאבק הניטש בימים אלו על זכותם של לומדי התורה להישאר בהיכלי התורה, הוא מאבק האם העולם יישאר בעל ערך או חלילה יהפוך להיות "עולם שומם"!

דבר נוסף, חשוב מאוד, מספרת לנו הגמרא. מדוע מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא? מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. איננו יכולים לתאר לעצמנו את גדולתם הרוחנית והתורנית של תלמידי רבי עקיבא, אבל מה לעשות שהגמרא מעידה שהם לא נהגו כבוד זה לזה, וזו הייתה הסיבה שהם נענשו בעונש חמור כזה.

לאור הקטעים הקודמים, אנו מבינים שהעונש היה לא רק לתלמידי רבי עקיבא, אלא לעולם כולו, וכל זה למה? כי הם לקו בהתנהגות האנושית שלהם זה כלפי זה.

זהו לקח לא פחות חשוב. אדם שלומד תורה ואינו נוהג עם הזולת בצורה נאותה, הוא לא רק מפספס משהו, הוא מפספס את הנקודה העיקרית של התורה. התובנה הזו היא חידוש עצום, והיא אמיתית. התורה באה ליישר את אורחותינו ולהפוך אותנו לטובים יותר. המטרה של לימוד התורה היא הדבקות בה' וההליכה בדרכיו – מה הוא רחום אף אתה, מה הוא חנון אף אתה. יכול אדם ללמוד תורה שנים רבות, אך אם הוא לא "בן אדם", אם הוא מתנהג בצורה לא אנושית ולא מוסרית מספיק, הוא מפספס את העיקר.

דוגמא עצובה מאוד קיבלנו לפני תקופה קצרה, ביום השואה, כאשר היו מספר בחורי ישיבות שבילו בעריכת מנגל בגנים ציבוריים. אפילו אם נתעלם מחילול השם שנגרם כתוצאה ממעשה זה, כשהתקשורת ניפחה את המעשה לכדי "תופעה" וציירה את כל הציבור החרדי כזה שמזלזל בזכרם של קדושי השואה – דבר שכמובן אינו נכון כלל, לי איכפת בסיפור הזה ההתעלמות של אותם בחורי ישיבות מהפגיעה הקשה ברגשותיהם של ניצולי השואה. 

עובדה היא, שהעם היושב בציון בחר, בצדק או שלא בצדק, לציין יום זה כיום זיכרון לקדושי השואה. אנשים רבים מאוד מתייחסים ליום זה בחרדת קודש וזוכרים בו את משפחותיהם שנרצחו בשואה. איך ייתכן שיש כאלו שמסוגלים לרמוס ברגל גסה את רגשותיהם של אנשים רבים כל כך ולהפגין זלזול בכאבם? אין זאת אלא שהם לא ירדו לעומק התכלית של לימוד התורה – התנהגות אנושית ומוסרית המתחשבת בזולת ונותנת לו ולצערו מקום של כבוד.

עלינו לשים לב שלא ללקות חלילה בהתנהגות כזו, ושלא נגיע חלילה למצב של "עולם שומם".

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת אמור תשע"ג

קברי צדיקים

שאלה:

לקראת ל"ג בעומר אותו נוהגים רבים לחגוג בעליה לציון הרשב"י במירון, הייתי שמח לקרוא את דעתך על המנהג לנסוע להתפלל בקברי צדיקים. האם זה רצוי או להיפך, כי ידוע לי שהדברים לא פשוטים בפרט אם מבקשים מהצדיק דברים, ומצד שני יש כאלו שממש מתייחסים לזה בחשיבות גדולה.

תשובה:

סיבכתני ידידי, סיבכתני! זו סוגיה עדינה מאד שמה שלא אכתוב יהיה בעייתי... אך מכיון ששאלת את דעתי בלבד, ולא שאלה הלכתית שגם כך אין לי סמכות לענות על כגון אלו, אז אכתוב את דעתי בלבד...

סוגיית קברי הצדיקים נדונה בהלכה פעמים רבות, אצל ראשונים ואחרונים כאחד. הגמרא כבר מביאה סיפורים שונים על אנשים שעלו לקברי הצדיקים. מן המפורסמים שבהם הוא סיפורו של כלב בן יפונה העולה על קברי האבות על מנת להתפלל לקב"ה שיצילו מעצת המרגלים (סוטה לד:). ישנם גם סיפורים נוספים כגון רבי יהושע בן חנניה שהלך להתפלל על קברי בית שמאי (חגיגה כב:), או רב מני שהתפלל על קברים על מנת שיפסיקו להציק לו מבית הנשיא (תענית כג:). גם במדרשים רבים מופיעה תפילה בקברים מסוימים כדוגמת המדרש המפורסם (בר"ר פ"ב י"א) על מקום קבורתה המיוחד של רחל בכדי שבניה בדרכם לגלות יעצרו שם לתפילה. בהיבט ההלכתי יש לכך בוודאי גם מקום כפי שהגמרא מספרת (תענית ט"ז.) שהיו יוצאים לבתי הקברות בימי תענית. לפי אחת השיטות בגמרא שם, הסיבה שיוצאים היא בכדי לעורר את המתים שיעתירו עלינו בתפילה, מוטיב החוזר על עצמו בדברי חז"ל פעמים רבות כדוגמת אליהו, ירמיהו, מרדכי ועוד שהיו מעוררים את אבות העולם לתפילה (דבר זה דורש הבנה לכשעצמו). היציאה לקברים מופיעה ברמ"א הן בהלכות תענית (תקע"ט) והן בהלכות ערב ראש השנה (תקפ"א). תוסיפו לכך את תקוני הזוהר שאומר ששכינה שורה על ישני עפר, קיבלתם תמונה אידיאלית לעליה לקברי צדיקים.

אך בכל זאת...

הייתי נזהר מהליכה לקברים סתם, שאינם קברי צדיקים. (מגן אברהם תקע"ט ס"ק י"ג)

הייתי נמנע מהליכת נשים. (הגר"א, חיי אדם)

הייתי מאד נזהר מפניה ישירה אל הנפטר בכל צורה שהיא. (דורש אל המתים)

דומני שניתן ליצור כלל מן הסיפורים שחז"ל מביאים. בכל הפעמים שאנשים הולכים לקברים, הם הולכים לקברים של אנשים שבחיי חיותם עסקו בנושא הרלוונטי לתפילה הספציפית הזו, ולא כמקום ישועות כללי כזה. ככל הנראה, תפילתנו לקב"ה בנושא זה ליד מקום מנוחתם תפעל אצל הקב"ה לעורר את נשמתם להתפלל גם כן על אותו נושא שהתעסקו בו בחייהם (עי' תוס' סוטה לד(:. כלב הולך בנושא המרגלים דווקא לקברי האבות שהובטחה להם הארץ. ר' יהושע עולה לקברי בית שמאי לאחר נידון הלכתי בבית המדרש בדבריהם. רבי מני עולה לקבר האב ביחס לבנו שמציק. אליהו, ירמיהו ומרדכי מעוררים את אבות האומה ביחס למצבם הקשה של בניהם ועוד. זהו לא תחליף למקום תפילה, מקום תפילה יש רק אחד "והתפללו אליך דרך הארץ... והתפללו אליך דרך העיר... והתפללו אליך דרך הבית... ואתה תשמע השמים..." מקום התפילה הוא הר בית ה' ואפילו בחורבנו.

אולם ידידי, לא שאלת על קברי צדיקים בלבד אלא העלית אף את נושא העליה ההמונית למירון בל"ג בעומר. אני חייב לומר לך משהו בנימה אישית, אבל אישית לגמרי. הקב"ה זיכה אותי ואני גר בעיר העתיקה של ירושלים קרוב למקום המקדש. לא פעם ולא פעמיים יוצא לי לחשוב על נושא החורבן והבנין. פעמים רבות אני נישא על כנפי הדמיון ומנסה לראות בעיני רוחי כיצד תיראה העליה ההמונית לרגל שלש פעמים בשנה, של אחינו כל בית ישראל אל המקום אשר בחר ה', הר ציון מרום הרים. אני עוצם את עיני ומדמיין לעצמי את שיירות האוטובוסים העומדים ברח' רבי עקיבא בבני ברק או בכל מקום אחר. אוטובוס אחר אוטובוס מתמלא באנשים חגיגיים, גברים ונשים, זקנים וטף. הם נרגשים כולם ושפתותיהם מדובבות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... אשרי עין ראתה אלה! והנה אני פותח את עיני וצובט את עצמי, החלום הופך למציאות! הנה כל השיירות, הנה כל החגיגיים, זה אמיתי, אבל לאן פניהם מועדות? למירון. אי אי אי... איזו תחושת החמצה. וכשירושלים חריבה צובט לי הלב לגמרי... אבל זה היה כאמור בנימה אישית...

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת אמור תשע"ג

שאלה: 

השנה של"ג בעומר חל ביום ראשון, ממתי מותר להסתפר ולשמוע מוזיקה?

תשובה:

לבני אשכנז מותר להסתפר ביום שישי מהבוקר לכבוד שבת, וביום ראשון מהבוקר, ולבני ספרד אסור להסתפר עד יום שני כמידי שנה שמסתפרים בל"ד לעומר. מוזיקה מותרת כמידי שנה רק מל"ג בעומר.

שאלה:

האם יש חובה לעשות זימון בברכת המזון כאשר לא התיישבו לאכול ביחד אלא הזדמנו לשולחן אחד בחדר אוכל?

תשובה: 

אם אוכלים ביחד יש חובה לזמן.

שאלה: 

האם יש חובה לקבל שבת בזמן הדלקת הנרות?

תשובה:

לכתחילה מן הראוי לעשות כן, אבל חייבים לקבל תוספת שבת לפחות 4 דקות לפני השקיעה.

שאלה: 

האם אני יכול לעזוב עבודה שאני לא נהנה ממנה, למרות שידוע לי שהמעסיק יתקע ויינזק מכך?

תשובה: 

תלוי בסיכום העבודה שלך מולו והתחייבויותיך כלפיו. כל מקרה לגופו.

שאלה:

קיבלתי על עצמי לסיים מסכת עד תאריך מסוים, ונראה לי שלא אמרתי "בלי נדר", האם אני חייב לעשות זאת גם אם כעת אני מתחרט?

תשובה:

תלוי בצורה שקיבלת על עצמך את הנדר. הטוב ביותר הוא לעשות התרת נדרים בפני שלושה שאחד מהם מבין קצת בטיב נדרים ויתן פתח לחרטה.

נוסקה נוישטט - פרשת אמור תשע"ג

כל אחד והמירון שלו

נוסקה נוישטט

"אבל איך אתה הולך למקום כזה בזמן כזה... הרי מספרים שיש שם בעיית צניעות גדולה, והמקום נראה כמו קניון אחד גדול. ויש שם אנשי דלא מעלי, וכל המשוגעים של העולם שם. והצפיפות. והדוחק. אי אפשר להתפלל כלום במצב כזה. ולחכות בחניונים. ובקיצור, למה נסעת למירון בל"ג בעומר??"

את המונולוג הזה השמיע באוזני ידידי שמשון בשנה שעברה ביום ל"ג בעומר, אחרי שחזרתי ממירון...

אני עניתי בשקט: הייתי שם, ואין לי חצי מושג מכל מה שהשמעת. נקודה.

וכאן לא אתאר את כל השיחה, אבל בסיומה אמר לי ידידי שמשון: תראה יש שם פריצות, בלגן ושיגעון. זה כולם אומרים.

ואתה (כותב השורות) טוען שנסעת, רקדת שעתיים לכבוד רבי שמעון, התעלות רוחנית ממדרגה ראשונה, ולא יודע כלום על שאר מרעין בישין...

השיחה הסתיימה בקול צורם.

לא באמת עניתי לו.

בשבוע שעבר בדף היומי עירובין... הסביר מורינו הרב בטוב טעם מדוע מי שיוצא לערב בשבת עבור יום טוב, אינו נקרא "מכין" בהליכתו. הרי הוא עושה פעולה בשביל מחר.

אומרת הגמרא: אם ת"ח הוא, ראשו היה עסוק בסוגיה, ולכן יצא לטייל, ואם עם הארץ הוא, לחפש את חמורו יצא, ולכן אין בהליכתו משום מכין משבת לחול.

ומכאן אנו רואים, שני יהודים שהולכים לאותו מקום, ובשביל אותה מטרה (לעשות עירוב). על אחד הגמרא אומרת שהוא חשב בלימוד, ועל השני שהוא יצא לחפש חמור. מדוע?

אפליה.

מירון, ל"ג בעומר. צילום: ברוך יערי

מיד עם סיום השיעור התקשרתי לידידי שמשון ואמרתי לו את הגמרא הזו מהדף היומי.

שני יהודים עולים לרבי שמעון, לאותה מטרה, לכאורה.

זה מעיד על עצמו: יש פריצות, יש דוחק, יש בלגן, יש משוגעים.

וזה אומר: התעלות. רוחניות נטו.

לא צריך להסביר מיהו החכם ומיהו העם הארץ.

חווייתו מעידה עליו.