חמור - אינו רואה!

מורנו ראש הישיבה שליט"א

בואו ונבחן את העובר על יוסף הצדיק בימי בחרותו, דברים המתוארים בפרשתינו:

"וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום"... "ויגער בו אביו"... "ויתנכלו אותו להמיתו"... "וישליכו אותו הבורה"... "וימכרו את יוסף לישמעאלים"... "ויוסף הורד מצרימה"... "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"... "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו"...

כשאנו עוקבים אחרי מסעותיו הסוערים של יוסף, עלינו לשאול את עצמנו מהו הדבר המרכזי שהחזיק את יוסף בכל המצבים הקשים אליהם הוא נקלע לבדו, ללא הורים ומשפחה תומכת, ללא אחים לדרך, כשהוא חי את חייו בחברתם של גויים נמוכים, אסירים בבתי כלא, ובתוך סביבה טמאה לגמרי?

מכל מאורעותיו הקשים של יוסף, אנו מבחינים שאת עיקר גדלותו מביא יוסף לידי ביטוי בעמידתו האיתנה מול פיתוייה של אשת פוטיפר. עמידה זו בנסיון קשה כל כך, היא זו שהקנתה לו את מעלותיו הגדולות, כמאמרו של יעקב אבינו אליו בפרשת ויחי "משם רועה אבן ישראל" (מט, כד), ודרשו חז"ל: "משם – מעמידתו בנסיון זכה ונעשה רועה ישראל".

במדרשי חז"ל אנו מוצאים תיאורים קשים על גודל נסיונו של יוסף שהיה נער צעיר, יפה תואר ויפה מראה, עם אשה זו, במשך תקופה ארוכה, ואת עמידתו הנועזת מולה. גם כאן אנו מבקשים לדעת את סוד כוחו של יוסף שנתן לו את העוצמה לעמוד מול כל הפיתויים.

דמות דיוקנו של אביו

מעיון בפסוקים אנו למדים, שיוסף עם כל כוחו וגדלותו, היה קרוב מאד ליפול ברשתה של אשה מפתה זו. כך נאמר "ויבוא הביתה ואין איש מאנשי הבית שם בבית", ופירשה הגמרא במסכת סוטה (לו:) "שבא לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו אביו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על האפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?".

מהי אותה 'דמות דיוקנו של אביו' שהצילה את יוסף מעבירה? ומהו המסר שהעבירה אותה דמות אל יוסף באותה שעה, מסר שהשפיע עליו ועצר אותו מעבירה?

דבר ברור לגמרי שלא יעקב אבינו בעצמו הופיע לפתע בחלונו של יוסף כדי להצילו, ואנו מבקשים להבין איפוא, מהי כן אותה דמות שהופיעה בחלון?

אני מן הרואים!

מדרש מעניין אנו מוצאים בפרשה זו: כיון שבא יוסף ליזקק לה, בא אליו הקב"ה בדמות אביו. אמרה לו [אשת פוטיפר], מה קרה לך? אמר לה, את אבא אני רואה. אמרה לו, היכן הוא? אמר לה, את בת חמורים, דכתיב "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל ג), וחמור אינו רואה, אבל אני מן הרואים שנאמר "וירא את המקום מרחוק" (בראשית כב).

אנו למדים מכאן, שלא יעקב הופיע בחלונו של יוסף אלא הקב"ה בעצמו הופיע שם, בדמותו של יעקב, וכדי לזכות לראות את הקב"ה ברגעים המכריעים של החיים, צריכים אנו לזכות להיות "מן הרואים". מהי אותה ראיה נכספת, שיוסף זכה לה, ואשת פוטיפר - שהיא בת החמור שאינו רואה – לא זכתה לה?

ראיה למרחוק

פעמים רבות, מתגנבת בלב רבים מאיתנו הרגשת חידלון, נמיכות קומה ויאוש. יאוש מעצמנו. אנחנו מרגישים שאיננו שוים, מעשינו הטובים אינם נחשבים, ולעולם לא נצליח באמת להיות טובים. אנו מסתכלים על תקופות ארוכות אחורנית, ולא מוצאים שם יציבות רוחנית, קמים ונופלים, קמים ונופלים, וכשאנו מביטים קדימה אנחנו לא נותנים לנו סיכוי של התקדמות ממשית ותקוה אמיתי לעליה על דרך המלך.

בדיוק בנקודה זו, אנו זקוקים לכוחם של "רואים". אנשים רואים אלו, אבותינו הקדושים, ראו בבהירות את הדרך. הם האמינו בכל ליבם, שאחרי הכל ולמרות הכל, מתוך החושך יתגלה האור הגנוז, אור שיגלה את המשמעות של החושך, דוקא ממנו ובגללו הם רכשו את כל מעלותיהם ודרגותיהם הגבוהות שזיכו אותם בשכר הניצחי. זהו עולם של נסיונות שעלינו כאנשים עם כח של בחירה, לצלוח אותו בשלום.

דוקא בתוך הנסיונות הקשים, מתגלה לו הקב"ה ליוסף בצורת דמותו של יעקב, ויוסף שהינו בן עם "הרואים", מקבל כח של ראיה למרחוק, שאומר לו להביט רחוק ולוותר על נפילה קרובה רגעית. בראיה זו רואה יוסף להיכן על בן העם הנבחר להגיע, ומהו תפקידו המיוחד שיביא אותו להיות כתוב על ליבו של כהן גדול, בתוך תפקידיהם של שאר שבטי י-ה החקוקים על אבני האיפוד, תפקיד מיוחד שיראה לכולם את ה"יסוד" שמעמיד את האדם בנסיונות ונותן לו כח להתגבר בכל מצבי החושך.

יש תפקיד!

ברגעים אלו, מקבל יוסף משמעות לחייו, הוא מקבל חשיבות, הוא מוצא לו מקום... באותו הרגע כשמגלה יוסף שרק הוא רואה, ובת החמור שלידו אינה רואה, הבין יוסף שיש לו תפקיד גדול שאסור לו לפספס. בראיה זו, ידידי היקרים, הרגיש יוסף את המשמעות האמיתית של חייו. ראיה זו למרחוק נתנה לכל פעולה שלו, אי שם ברחובה הטמא של מצרים, בליבה של סערת יצרים, משמעות גדולה של עתיד ותקוה.

עלינו לדעת שראיה זו לא הגיעה ללא רקע קודם. כח זה ניתן ליוסף בבית מדרשו של יעקב, לפני שיצא לדרכו הארוכה, כש"כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף" (רש"י). אהבתו הגדולה של יעקב את יוסף, באה לידי ביטוי בכך שהוא דאג שדמותו של יעקב האב הזקן, דהיינו דרכו האלוקית ומה שהוא מייצג, דמות זו תהיה חקוקה במוחו של יוסף, ותתן לו את הכח והעוצמה לעמוד בכל המצבים, כשיעקב עצמו לא יהיה לידו כדי לשמור עליו.

רק ידיעה אמיתית על חובותינו בעולמנו, ידיעה ברורה על מהותה של עבודתינו היהודית שתשען על דברי התורה ועל דברי הנביאים, לאורם של חז"ל, בלימוד רציני בישיבה, תתן לנו את העוצמה לעמוד במצבים קשים. או אז, כשנזדקק ל"דמותו של יעקב", נזכה גם אנחנו שיתגלה לנו הקב"ה בכל אורחות חיינו, ויעצים אצלנו את כח הראיה למרחוק, כוחם של רואים!

דברים שרציתי לומר

דוד מור

כשמסתכלים בפרשות האחרונות רואים נקודה מעניינת. יעקב אבינו, היה צריך לעבוד מאד קשה בשביל להתפרנס, "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיניי". ורק לאחר מכן יכל לשבת וללמוד. לעומת זאת, אברהם ויצחק, היו להם עבדים ושפחות ומקנה רב, ולא ידוע לנו שעבדו עבורם ביזע ויגע כמו יעקב. שמעתי תירוץ יפה מרב שדיבר השבוע באחד מהאירועים שצילמתי השבוע. אברהם ויצחק היו שונים מיעקב, הם היו מחוברים לבאר שבע שזה היה חיבור שמימי של שפע, שכתוב "באר לחי רועי". לעומת זאת, יעקב אבינו, ה' אמר לו ללכת להר המוריה, שזהו מקום החיבור שלו, כמו שראינו בסוף מסכת סנהדרין פרק חלק, "מעשה בערבי אחד שאמר לרבה בר בר חנה בוא וראה מקום שהשמים נושקים לארץ והראה לו את הר המוריה". הר המוריה שבו הייתה עבודת המקדש, הקרבת הקורבנות ואכילתם, אלו מעשים ארציים שפועלים פעולות רוחניות למעלה, וזה הקשר של יעקב אבינו להר המוריה לכן הוא היה צריך לעמול הרבה שנים אצל לבן, כדי שיוכל לשבת וללמוד מעשים ארציים שעיקרם עבור פעולות רוחניות. וסימן לזה, הסולם שמוצב ארצה ומלאכים עולים ויורדים בו, הסולם הוא מחבר בן השמים לארץ, והמלכים הם תוצר של מעשים ארציים, עולים ויורדים בו בן השמים לארץ.

לכן חברים, נכון שאנו צריכים לצאת ולעסוק לפרנסתנו, אך אסור לנו לשכוח את העיקר, מדוע אנו משתדלים כל כך עבור פרנסתנו, מדוע אנו עושים מעשים ארציים אלו, אם לא בשביל הפעולות הרוחניות,  שהם המשולש של לימוד תורה, תפילה, ועשיית מצוות מתוך הבנה שזהו העיקר ולא התפל.

שבת שלום 

שו"ת SMS

אני שומע שיעורים בהלכות שבת, ובהמון מקרים אני שומע שיש מחלוקת בהלכה בין המחמירים למקילים, ואין לי מסורת כיצד לנהוג. מה עלי לעשות?

עשה לך רב שתנהג על פי פסיקותיו, בין לקולא ובין לחומרא.

אני עובד כל יום מהצהריים עד 10 בלילה. מה עלי לעשות עם הדלקת נרות חנוכה?

תמנה שליח שידליק בשבילך במנורה שלך בזמן הדלקת הנרות, או שתשתתף עם מישהו בכסף בנרות שלו והוא ידליק גם בשבילך בזמן הדלקת הנרות.

האם צריך להדליק נרות חנוכה בחנות שנמצאת ברחוב ראשי?

אם אינך בעל החנות, לא. אם הנך בעל החנות עשה שאלת חכם.

'דמי חנוכה' חייבים במעשר כספים?

כן.

על איזה בגד חדש צריך לברך שהחיינו?

כל בגד, מלבד בגדים תחתונים ונעליים.

אנו מתארחים בשבת חנוכה אצל ההורים, מה לעשות עם הדלקת נרות במוצאי שבת?

להדליק בבית ההורים, ולהשתדל לשהות עם הנרות חצי שעה.

דבר העורך

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם השאלה, מה הסיפור של אחי יוסף, למכור אח? אתם רציניים? מי עושה כזה דבר?  בטח לא אנשים במעמד שלהם. ועוד, כשהם נפגשים איתו במצרים המצפון שלהם מתעורר, בעצם הם מביעים חרטה רק על כך שהם אטמו את אוזנם כשהוא התחנן אליהם, ולא על עצם המכירה.

הצצתי במפרש החביב עלי הרש"ר הירש, וכרגיל לא התאכזבתי. כשיוסף התחיל לספר לאחיו את החלומות, הם שנאו אותו, אבל עוד לא פחדו ממנו, אבל כשהם הבינו שיעקב רואה בזה משהו אמיתי, לשנאה נוספה קנאה, הם הבינו שיסף עלול לנשל אותם מהזכויות שלהם. ומיד אחר כך הם נוסעים לרעות את הצאן בשכם שהייתה מאד רחוקה מחברון, למה דווקא לשם, למה להרחיק? בנוסף, בספר תורה יש ניקוד על המילה "את צאן אביהם בשכם", לרמז שהם רק 'כאילו' רעו את הצאן. אז מה הם באמת עשו שם?

בשכם התגלתה לראשונה האחווה בין האחים כשהם יצאו להילחם בשביל אחותם דינה ושם המשפחה התלכדה ביחד, ואם זה המקום לטכס עצה נגד גורם חיצוני שמאיים לפגוע באחד מבני המשפחה, אז בטח שזה המקום להתגבש נגד סכנה שנשקפת לכבוד המשפחה ועצמאותה על ידי אחד מבני המשפחה.

לסכנה קראו יוסף, אם הוא היה משיג את המעמד שהם חשבו שהוא רוצה לקבל, הם ראו איך נמרוד שלט בעולם, הבני דודים שלהם היו משועבדים, לאלופי אדום, שעבוד ושלטון שמשפיל את האדם והופך אותו לעוד לבנה בבניין תאוות הכבוד של שלטון היחיד. לעומת זאת, משפחת בני אברהם צריכה לייסד חברה אנושית, עם כבוד אנושי על יסודות החופש והשוויון, שבה רק דבר אחד ישלוט על כולם, התפקיד המשותף " ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט".

אני חושב שאפשר ללמוד משהו על הישיבה, נכון שיש את הבחורים וותיקים ומגיע להם את הכבוד הראוי,  אבל, צריך לזכור שכולנו באנו בשביל מטרה אחת "ושמרו דרך השם" מהבחינה הזאת כולנו שווים ויש לכולנו תפקיד אחד משותף, להוביל דרך ויש לנו את מורה הדרך, והשאר הולכים ברך שוה, יד ביד.

גוט שאבעס

דודי

בזולה

1X1 עם אלחנן לוי

איך אתה מגדיר את עצמך?

אני עדיין מחפש את עצמי, בשביל זה אני פה (לא בזולה, בישיבה).

במה אתה עובד?

חנות סלולר במאה שערים.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

לראות שיש את האנשים שגם בדור כמו שלנו, כשהטכנולוגיה כל כך זמינה, הם עדיין מחפשים את הטלפון הכי פשוט, כזה שרק מוציאים ומקבלים בו שיחות, הם לא מחפשים דברים שלכאורה יקלו עליהם את החיים אבל בפועל הם מטרד.

מהי הישיבה בשבילך?

בית עם משפחה ברוכת ילדים, שגם כשהתנאים הגשמיים לא קלים, האהבה מכסה על הכל.

מה אתה מתכנן לעשות בשנים הקרובות?

הוצאתי כבר תעודת בגרות ובקרוב אני רוצה להתחיל את הלימודים לתואר ראשון בעז"ה.

מוטו לחיים:

"בבוקר נאמר מי ייתן ערב".

מי המודל לחיקוי שלך?

הרב שך זצ"ל. בגלל שהוא לא היסס לצעוק את העקרונות שלו גם במקרים שכולם ציפו לשמוע ממנו אחרת.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

ההתחשבות באחר בארוחות, יש מצבים שבחורים מגיעים לארוחת צהרים או ערב אחרי יום עמוס והם נשארים רעבים כי מישהו חשב שמגיע לו מנה כפולה.

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

שבת. מבלי לפגוע במוסדות קודמים שלמדתי בהם, פה בישיבה יש אור של שבת. פה בישיבה זו השבת האולטימטיבית, שפע של רוחניות וגשמיות משולבים יחד.

מה הרגע האהוב עליך בישיבה?

לימוד החומש בליל שבת עם ישי ברוקשטיין.

מה המקום האהוב עליך בישיבה?

המיטה שלי.

קול שאתה מאד אוהב לשמוע:

"בוקר טוב! תפילה מתחילה!"

משהו שלא ידענו עליך?

לפעמים בלילות אני חולם על חזון ארץ ישראל השלמה.

א' ב'

לומדים עם הרב צבי רענן 

אהבה. בכל מערכת יחסים, זה הוא סוד ההצלחה. ומניסיוני הבחורים שהצליחו לקבל הכי הרבה מהישיבה, זה אלה שהחזירו אהבה לישיבה.

ביטוח. חובה לכל בחור עם אופנוע בישיבה, כי עדיף לשלם לביטוח כל חודש ולא לשלם על טעות כל החיים.

ג'. מפלגה שגם בחורי דרך השם לדורותיה, סתמו את האף והצביעו "מי לה' אלי".

דרך השם. כי אין לנו דרך אחרת.

הרב. הופך חזון למציאות.

ואפילו בהסתרה. המקור לניגון "ובספר חיים".

זיכרונות. להתרפק בגעגוע לשנים הראשונות של הישיבה.

חברותא. זה סוד ההצלחה של בחור בישיבה, אם הוא יתחבר לחברותא שלו.

טובה. ההרגשה שבחורים נותנים לך כשהם מתיישבים ללמוד....

ימים נוראים. חוויה עילאית ומרוממת שניתן לחוש רק אצלנו בישיבה.

כל כבודה בת מלך פנימה. זו היא דעתי בפולמוס שהתעורר לאחרונה בעניין הנשים החרדיות שרוצות להתמודד בבחירות לכנסת.

להעיר בבוקר. אחרי עשר שנים , ברוך ה' אני כבר פטור מזה.

מבצעי אירופה. אחד הדברים שעשיתי בישיבה וחבל  שזה הופסק.

נוסק'ה. ידו בכל ויד כל בו. איש רב פעלים.

סמל ודוגמה. דבר שטעון שיפור בישיבה.

עבודה. בחור צריך לזכור שגם בעבודה הוא צריך לייצג את הדרך של הישיבה ולשמור על זהות של בן ישיבה

פוליטיקה. מה שאנחנו הולכים לשמוע בלי סוף ומכל פינה בשלושת החודשים הקרובים.

צחוק. לא היינו מסתדרים ביום יום בלעדיו.

קולה דייאט. מוצר צריכה בסיסי.

רצון. בלעדיו לא נגיע לכלום.

שחרית. התפילה שלי בראש השנה ויום כיפור.

תרומות. עוד קצת, ואנחנו בתוך הבניין החדש.

קלף מנצח

הרב זאבי קצלנבוגן

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שמרגיש הילד אצל אביו המכובד. הוא גם המוכיח בשער וכל בעיה מוסרית קטנטונת שצצה זה כמובן תפקידו לטפל. ובמיוחד כאשר על פי חלומותיו הוא אמור להיות המלך וכולם ישתחוו לו. הנער הזה בשיא פריחתו נתקל בעוינות אדירה מצד אחיו והם מוכרים אותו בקור רוח לשיירת סוחרים שתעביר אותו אל הלא נודע בארץ מצרים. 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להיות מריר ולהתפרק לגמרי, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה שזה הרגע נמכר לעבד אבל תוך זמן קצר מגלה כישורים נדירים והופך להיות האיש מספר אחת בביתו של אדוניו שר הטבחים. הנער שמטפס ברגע אחד אולי חזרה מ'בירא עמיקתא לאיגרא יחסית רמא'. יש לו את כל הסיבות בעולם להתגאות ולנצל את כוחו לרעה, אבל זה לא קורה.

היו לו את כל הנתונים ליוסף. נער בן שבע עשרה, גיל שהמצבים הרגשיים בדרך כלל אינם מווסתים דיים, נער שנמצא הרחק הרחק מבית אביו ואינו יודע האם יחזור לשם אי פעם בכלל. נער יפה תואר באופן מיוחד שנמצא לבדו בבית אדונו, בית שהוא יכול לעשות בו הכל. בעצם הוא לא לגמרי לבד שם, הוא כמעט לבד, אשת אדונו נשארת שם במיוחד בכדי לפתות אותו לדבר עבירה. יש לו את כל הסיבות בעולם להיכשל. מישהי מכירה במעמדו, מישהי חפצה בקרבתו, מישהי מפגינה לו חם ואהבה וזה הרי כל כך חסר לו, למה שלא יכשל? מה יעשה הנער ולא יחטא? אבל גם זה לא קרה.

מאיפה הכוח? מהיכן העוצמות האדירות?

"ויהי אחר הדברים האלה ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים." (פרק ל"ט פסוקים ז' – ט')

זה עוצמתי, צריך בשביל כך כוחות נפש אדירים אבל זה בנוי משלבים. יוסף ממאן. אבל הרבה אנשים ממאנים, השאלה מהיכן נובע המיאון. מכירים את אלה שאתם מציעים להם משהו לשתות והם ממאנים. 'לא תודה' הם אומרים. יתכן שבאמת לא מתחשק להם לשתות, אבל יתכן שהמיאון הוא רק מן השפה ולחוץ פשוט לא נעים להם, אבל בשניה הראשונה שהם יוכלו הם יסתערו על הבקבוק. אצל יוסף המיאון הוא מנומק ומבוסס ובנוי על שלבים.

ראשית, אומר יוסף זו בגידה באמון. לא יתכן שאדוני סומך עלי כך, הוא נתן לי את כל מפתחות הבית ואני מנצל אותם לרעה. שנית, מוסיף יוסף זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, הרי מעבד אלמוני הוא הפך אותי לבעל המעמד הבכיר בביתו אז איך אעשה לו כדבר הזה. ושלישית זה בכלל חטא לאלוקים!

אני לא מבין, אם זה חטא לאלוקים מדוע הוא לא מתחיל עם הנימוק הזה? האם זה לא קלף יותר מנצח מן האחרים?

כנראה שבמערכות שבין אדם לחברו, מה שאלוקים מבקש זה שנהיה הגונים כלפי השני. ואתם יודעים מה? מגרש האימונים לעמוד ביושר מול האלוקים עובר דרך מגרש האימונים לעמוד ביושר מול החברים. בן אדם שמפתח בצורה ברורה את הנאמנות שלו ואת הכרת הטוב שלו מול החברה ידע להפעיל אותה נכון מול הקב"ה בעצמו.

עד כדי כך יוסף יודע להכיר טובה עד שהוא מוכן להסתכן בשביל כך.

"ותתפסהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם...בא אלי לשכב עמי... ויהי כשמעו כי הרימותי קולי ואקרא ויעזוב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה... (פרק ל"ט פסוקים י"ב – ט"ו)

מה ההיגיון להשאיר אצלה את הבגד? הוא לא מבין שזה מסכן אותו? כעת יש לה ספור. יוסף יכול היה לחטוף ממנה את הבגד בכוח ולהעלים ראיות, מדוע הוא אינו עושה זאת? יוסף מוכן לקחת סיכון שהיא תתפור לו תיק בכך שהוא משאיר אצלה כביכול ראיות ובלבד שלא להתנהג בתוקפנות נגד אשת אדונו שהיא ובעלה כה היטיבו איתו. הוא מוכן לקחת סיכון העיקר לא להיות כפוי טובה.

אבל הדבר היפה הוא שמערכת רגשית בריאה ככל שתהיה, נאמנות והכרת הטוב יפות ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן אם לא נכניס את אלוקים לתמונה. דרכן של רגשות שהן מתמוססות באנרגית החיים ורק אם נכניס את אלוקים לתמונה, כלומר אלוקים הוא זה שמצווה אותנו לבנות את המערכת הרגשית הזו, יש לזה סיכוי שזה יחזיק מעמד.

חכמים מספרים שלמרות כל זאת יוסף כמעט נכשל, הוא כבר היה רגל אחת בפנים. ומה הציל אותו ברגע האחרון? דמות דיוקנו של אביו. ברגע האחרון הוא מצייר לנגד עיניו את דמותו של יעקב וזה נותן לו את הכוח האחרון לעמוד בהתמודדות. כנראה שגם אחרי התובנות הכי עמוקות עדיין אנחנו צריכים דוגמא אישית בכדי לקבל כוח על מנת להפעיל את התובנות במציאות החיים.

אז הנה לנו הקלף המנצח: מערכת רגשית בריאה ואנושית פלוס גיבוי אלוקי להבנות הרגשיות שלנו פלוס דוגמאות אישיות שראינו בחיינו...

ומי יודע, אולי גם אנחנו נזכה להיות הדמות אותה יראו ילדנו בשעה שהם יעמדו נסערים מול ניסיונות החיים... 

דברים שרציתי לומר #2

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כקורא קבוע של 'זו דרכנו', נפגשתי במאמרו של ידידי הרב ליפשיץ שליט"א בעניין נשמתו של גוי וחלקו לעולם הבא.

(למען הגילוי הנאות: הרב ליפשיץ ואנוכי כמעט ולא נפגשים בישיבה, אבל כל פגישה שלנו בשכונתנו, ולפעמים גם בטלפון, אנו מתענגים על דיון בסוגיות שלנו, פשוטו של מקרא ודרשות חז"ל וכדומה. גם השבוע זה קרה.)

המאמר היה כתוב בבהירות נפלאה, והציג תפיסה, שאולי מייצגת תפיסה מקובלת למדי בעולמנו. להתווכח כאן עם הרב ליפשיץ, זה די בעייתי, ובפרט כשהוא נשען על הרבי הגדול שלנו, הרמח"ל. ובכל זאת, קריאת הדברים גרמה לי אי נחת מסוימת. האם אני מסוגל לקבל שנשמתו של גוי הולכת אל האין אחרי מותה?

אין ברצוני להציג כאן משנה סדורה ושלימה. אני מעוניין רק להציע כיוון מחשבה אחר, שאולי אפשר ללכת גם בו.

מכח ההבנה שאין לגוי חלק לעולם הבא, רמז הרב ליפשיץ שהכרת הטובה למעשהו המופלא של השוטר הדרוזי, מכוונת בעיקר לאשתו ולמשפחתו, כנראה משום שהוא פשוט אינו קיים. אני חייב לומר שחז"ל חשבו אחרת. הם הורו לנו לומר בפורים אחרי מגילת אסתר, וגם חרבונא זכור לטוב. אינני יודע מי הייתה אשתו של חרבונא, ומותר להניח שגם היא כבר אינה בין החיים. ובכל זאת אנו מחויבים להזכירו לטובה. חז"ל אומרים שהוא עשה זאת לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. הוא לא סיכן את עצמו בהצטרפותו לסיעתו של מרדכי, והוא המתין עד שהיה די בטוח בנפילתו של המן.

דרך אגב, אני רגיל מדי שנה להוסיף לחרבונא גם את דנמרק. ואני מתכוון לכל אותם אלה שסייעו ליהודים בשנות הזעם באירופה. אני יודע שלא תמיד הם ממלאים את המשבצת של אוהבי ישראל, ובכל זאת הם בוודאי עדיפים על חרבונא.

בכלל, בגמ' (גיטין נ"ו ע"ב) מפורש, שאונקלוס הגר העלה באוב את נשמתם של טיטוס ובלעם. הם לא היו חסידי אומות העולם, ובכל זאת ברור לגמרא שיש לנשמתם קיום לאחר המוות.

מה נעשה עם דבריו של הרמח"ל? לא בטוח שיקרה אסון אם נשאר בקושיה, אבל ייתכן שאפשר ליישב אותה. לדעת הרמח"ל בכל ספריו (כמו רוב רבותינו), עולם הבא איננו השם של החיים בעולם הנשמות אחר המוות, אלא של העולם שאחר התחייה. כך שדי סביר שגם לגוי יש השארת הנפש, ורק אינו שייך לתחיית המתים.

אם לא נאמר כך, נצטרך לחשוב שאין שום הבדל בין גוי כמו היטלר, לסתם עובד אלילים, למרות ששניהם אינם שייכים להגדרה של חסיד אומות העולם.

בכלל, נראה לי שביטויים כמו עולם הבא, יש להם הרבה מאד משמעויות, וקשה להשיג מהם מובן פשוט ומוגדר. המשנה בתחילת פרק חלק (סנהדרין צ' ע"א), פותחת בהכרזה המפורסמת: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ומשמע שאכן רק לישראל יש חלק, ובסוף אותה משנה מופיעה רשימה של אלו שאין להם, והם שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, והם, ירבעם, אחאב ומנשה, בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי. ואם בלעם מופיע כאן ברשימה, משמע שהוא מיוחד בין אלו שאינם יהודים.

מעניין לציין את הגמ' בהמשך הסוגיה (ק"ד ע"ב), על הרשימה שבמשנה, דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעולם הבא. כנראה הגמרא הזו מתייחסת רק ליהודים, אבל די בה כדי ללמד, שיש בעניין העולם הבא בחינות רבות מאד, ואולי כדאי להיזהר מהסקת מסקנות חתוכות כל כך.

כחלק מן הסקירה המקיפה, הביא הרב ליפשיץ גם את דברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות מלכים הלי"א), וז"ל,  כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם.

דברים אלו של הרמב"ם הם מחודשים מאד, ולא ידוע מקורם. מרן הכסף משנה כתב שם, שהרמב"ם הסיק כך מסברא דנפשיה, והוסיף שזו סברא נכוחה. אמנם לא ברור לגמרי שזו דעה מוסכמת. הרבה דיו נשפך על דברים אלה, ולא נוכל להרחיב את הדיון, אבל כמדומני שלא כולם פוסקים כך.

יש כאן נידון נוסף. הרמב"ם הוסיף לקטע הנ"ל עוד שתי מילים. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. הרב ליפשיץ לא העתיק את שתי המילים האחרונות, כנראה בגלל חילוקי הדעות ביחס לגירסא הנכונה בהם. בדפוסים הישנים הגירסא היא: ולא מחכמיהם, ואילו בדפוס ונציה וברמב"ם פרנקל הגירסא היא: אלא מחכמיהם. הנקודה היא שכיום אין לנו ספק שהגירסה הנכונה היא: אלא.

כאן יש פתח לשאלות גדולות. מהי המשמעות של מי שהוא מחכמי אומות העולם, ואינו מחסידיהם לגבי העולם הבא? ומה ראה הרמב"ם בכלל לציין את העובדה שהם חכמים? אינני יכול לשלול את הדעה, שלעניין העולם הבא גם לחכמים יש מקום.

לא הגעתי כאן למסקנות ברורות, אבל נדמה לי שהצלחתי לערער מעט את דבריו המוצקים של הרב ליפשיץ, ולהשאיר מקום טוב למדי גם למי שסובר אחרת ממנו.

ועוד הערה מעניינת. ידועה שיטת המאירי שאותם הגויים שאכן עובדים עבודה זרה אבל נוהגים בדרכי יושר, יש להם הגדרה אמצעית בין גר תושב לבין עכו"ם. לא מצאתי בדבריו התייחסות לעולם הבא, אבל זה פותח את האפשרות לחשוב שגם בעניין הזה יש דרגות שונות.

ואסיים בתודה על מאמרו הבהיר והמוצק של הרב ליפשיץ, שהצליח להוציא ממני (בשעת לילה מאוחרת) את המאמר הזה. ותודה מיוחדת לדודי שלנו, שלקח על עצמו להחזיק את העלון המצוין והמרתק הזה.

כן. לא. שחור. לבן.

עישון סיגריות בבית מדרש, לגיטימי?

אלחנן קנוף: 

נפתח בזה שאני לא מ"אויר נקי-העמותה נגד עישון", גם אם אשב בזולה והיא תהיה אפופת עשן סמיך, לא אקום ואדרוש מהמעשנים  לכבות את הסיגריה כיון שזה מקום שמיועד לבחורים לגלגל שיחה על הבחירות שהולכות וקרבות, על טורקי קטן ומלברו ארוך ולגיטימי שיעשנו שם, במיוחד לאור זה שאפילו הישיבה הציבה שם מאפרות .

יש סטיקר שמראה בית קברות עם שלוש מצבות, על המצבה ימנית כתוב "מעשן", על המצבה השמאלית כתוב "מעשן", ועל המצבה האמצעית רשום "ביישן". כשאנחנו יושבים יחד בבית המדרש (ולא משנה אם זה סדר א' או סדר ג' ) ובחור פותח סיגריה, אמנם בשבילו  זה "גן עדן" אבל הוא צריך לקחת בחשבון שבכך הוא מקרב את חברו לגן עדן. אתה צריך להבין שהחוק הקיים "חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון", לא נעשה כי היה איזה פקיד זוטר במשרד הבריאות שהיה משועמם במהלך הפסקת הצהריים (הם משועממים כל היום, לא רק בהפסקת הצהריים), אלא לאחר מחשבה רבה בנושא, מחקרים ובדיקות לעוצמת הנזק של העישון הפסיבי ועל השלכותיו.

וכל זה, לא נעשה באופן שרירותי של אדם שלא מעשן אלא תוך כדי התחשבות בקהל הישראלי שכן מעשן .

תארו לכם אילו הייתם יושבים בבית קפה על אספרסו ועוגה, ולפתע תראו את המלצר לוקח אקונומיקה ומטפטף לתוך הכוס קפה של הבחור לצידכם, אני חושב שלא תשקטו ולא תנוחו עד שאותו מלצר יפוטר לאלתר (במקרה הטוב). אז למה בבית מדרש שהוא מקום המיועד לכולנו ללמוד ולהחכים, זה לגיטימי לקחת סיגריה ולדחוף לשני בפה ובאף?!

אתה לא יכול להכריח את השני לעשן!!! זה פשוט לא פייר! קל וחומר אם זה מפריע לאותו שכן שלך לבית המדרש. ויש הרבה אנשים שסובלים מכך, כולל ראש הישיבה שלך!

במקרה ובא לך סיגריה תקום ותזיז את עצמך לזולה, אל תהיה אגואיסט, בלתי מתחשב ופורע חוק.

למרות שאני נגד עישון, הנה משהו שיעביר לכם את הנקיפות מצפון (במידה ויש) בכל שאכטה :
אני: אתה מעשן?

חבר: כן
אני: כמה קופסאות ביום?
חבר: 2
אני: כמה זמן אתה מעשן?
חבר: 15 שנה
אני: וכמה עולה קופסא?
חבר: 30
אני: אתה מבזבז ביום 60 שקל על סיגריות, בשנה זה 21,900 בחמש עשרה שנה בזבזת 328,500 שקל, יכולת לקנות בזה מרצדס!

חבר: ואתה מעשן?

אני: לא.
חבר: אז איפה המרצדס שלך ???

שיהיה לכולנו בריאות, שמחה, ואורך ימים

מוטי קרליץ:

נכון שסיגריה זה דבר לא בריא, כל אחד שמעשן ובטח מי שלא מעשן יודע את זה. בישראל, כיום, פחות מרבע מהאוכלוסייה מעשנת. יחד עם זאת, הרוב המוחלט של האזרחים, שאינם מעשנים, חשוף לעישון כפוי.

רוב העישון מתבצע באזורים מאוכלסים ולרוב במקומות סגורים (מסעדות, בתי קפה, קניונים, מקומות עבודה וכדו'). אז למה בכל זאת אנשים ממשיכים לעשן במקומות סגורים?

תשאלו כל אחד שמעשן מתי הוא מרגיש שהוא חייב סיגריה התשובה תהיה בסביבת אנשים לרוב זה יהיה אחרי האוכל, בדרך כלל זה יבוא עם משהו מתוק, אבל בזמן שיחה שאתה יושב עם אנשים, מתישהו יבוא הרגע שאתה חייב סיגריה ואפילו לקטר יותר מסיגריה אחת (סוג של אשליה שזה עוזר לחשיבה).

כדי שהקוראים שלא מעשנים יבינו, אני ישתף אתכם בסיפור שקרה לי אתמול, הייתי אתמול בבית קפה וישבתי בחוץ. במקום לא היו עוד אנשים חוץ ממני, לאחר כמה דקות, שעמם לי באצבעות, החלטתי להדליק סיגריה, בתזמון די גרוע הגיע לשם אדם אחר, כשהוא ראה שאני מתכוון להדליק את הסיגריה, הוא ביקש ממני שלא לעשן במקום, אמרתי לו שאין בעיה לעשן בשטח פתוח, התווכחנו על זה, הוא טען שזה מקום ציבורי ולכן זה לא משנה שזה בשטח פתוח. לבסוף, לא הגענו להסכמה, ויצאתי משם לאחר מכן מלא בהרהורים אפופי עשן.

הצצתי בחוק כדי לדעת מה נכון. "מזנון, בית קפה או מסעדה, לרבות כל בית אוכל אחר, שיש בהם עשרים מקומות ישיבה לפחות, למעט השטח שהוקצה לכך בחלק הפתוח לציבור שבו יהיה העישון מותר". (חוק הגבלת עישון במקומות ציבוריים התשמ"ג)

מה שרואים בחוק, שמותר לי לעשן בחוץ למרות שיש שם כאלה שזה מפריע להם.

לצורך העניין ניקח את הבית מדרש כדוגמא, קבוצת בחורים מעשנים בבית מדרש, נכנס בחור אחר שלא מעשן ומפריע לו מאד העישון, הדבר הראשון שהוא יבקש זה לכבות את הסיגריה, או שהמעשנים יצאו החוצה, אבל אם הוא יהיה מעוניין להצטרף לשיחה פתאום כבר אין לו בעיה שמעשנים לידו.

וכמו שאני לא מבקש ממך שלא להטעין את הפלאפון לידי, אפילו שזה מכפיל את הקרינה פי תשע, וכמו שאני לא מבקש ממך שלא לקלף קלמנטינה לידי אפילו שזה מסריח נורא וכו'. כך גם אתה צריך להבין, שמי שמעשן לידך זה דבר שהוא צריך וזה לא לעניין להגיד לו אל תעשן פה! מה גם שלהרבה אנשים שלא מעשנים זה בכלל לא מפריע מה שהופך את עישון בסביבת אנשים לדבר נורמטיבי.

מי שלא מעשן וזה מפריע לו טוען, למה אתה מעשן לידי? יש לך מלא מקומות לעשן. אני אומר לו, תבין שעכשיו אני פה!  ושאני באמצע ללמוד או באמצע שיחה, ואני חייב את הסיגריה עכשיו, זה לא שאני בכוונה מעשן פה כדי להציק, אתה צודק שאני יכול לעשן במקום אחר, אבל מה לעשות שאני תקוע פה עכשיו.

מה יוצא לנו, לא יעזרו טענות של אף אחד כמה שזה מזיק ומסריח, מי שמעשן ימשיך לעשן גם במקומות סגורים בטענה שאתה יכול ללכת, אף אחד לא מכריח אותך לעמוד לידי

ומי שלא מעשן ימשיך לעמוד ליד מעשנים ויבקש מהם לכבות את הסיגריה בטענה שזה מפריע לו, אבל חשוב שיזכור, שהמעשן יודע שזה מזיק ואע"פ כן מעשן אז למה שיהיה אכפת לו שזה מפריע לך.

הפתרון לדעתי, לשים שילוט פה אסור לעשן! בדרך כלל מעשנים מתחשבים במקום כזה

איפה שלא תמצא שלט כזה תדע שפה מותר לעשן.

.

חלף עם הרוח

הרב יוסף קורנפלד                                                                                          

 התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה..." כך מספר בדרך משל המדרש רבא (וישלח פ"ג : ה') הויכוח בין אומות העולם ובין ישראל.

הוויכוח הזה נראה כמו שיח פוסט מודרני של נרטיבים מתחרים, שבו לכל אחד יש את הנרטיב משלו ואת האמת שלו כדי להצדיק את עמדתו הפוליטית. אפשר לדמיין את הטענות של הצדדים בויכוח. המוץ יכול לטעון שהשדה נזרעה בשבילו כדי לספק אוכל לבהמות. התבן טוען שהוא התכלית של גידול השדה, כי הוא מספק אוכל יותר טוב לבהמות. יתכן שהקש טוען שהוא יודע שבעל השדה הוא איש עסקים מבריק, ובטח צריך אותו להקים חברת קש. החיטים לא טוענים כלום, רק אומרים בסבלנות שכעבור הזמן האמת יצא לאור.

ממשיך המדרש: "באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו" כל אחד משלשת המתווכחים קבלו את התשובה שלו. למוץ, כמו שאומרים... התשובה נושבת ברוח. התבן יצא מן העפר, ואל העפר ישוב. הבעל הבית לא היה מה לעשות עם השאר ויאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.  

המדרש ממשיך: "נטל את החטים ועשה אותן כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, היך מה שאת אמר (תהלים ב', י"ב):  'נַשְׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף'. כך אומות העולם, הללו אומרים אנו עיקר, ובשבילנו נברא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג' י"ט) 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בּועֵר כַּתַּנּוּר'. ועליהם הוא אומר (ישעיה מ"א, ט"ז) 'תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָֹּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אותָם' אבל ישראל (שם) 'וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל' עכ"ל המדרש.
והוא מליצה נפלאה בסוף סדרא, להורות כי התכלית ניכר רק מסוף, וראשית הדברים המה רק הכנות ושמירות לסוף הדברים (אשד הנחלים)

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקב" מכאן עד סוף התורה יש לנו הסיפור של התולדות יעקב, ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. (כפרש"י) מה כתוב למעלה מן הענין? 'וְאֵלֶּה תּולְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדֽוֹם'׃ (בראשית ל"ו, א') האומות העולם נמשלו לקש, תבן, ומוץ – דברים לא עיקריים, שבמקרה הטוב ראוי למספוא  לבהמות, ואין להם קיום או המשכיות, או יכולת פוריות. בסוף לא יהיה להם קיום בעולם. 'לא־כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם־כַּמּוץ אֲ‍שֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ רֽוּחַ' (תהילים א', ד')

לעומת זאת, יהיה ברור לכולם בסוף שהעולם נברא בשביל עם ישראל. וכמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים ל"ב, ט') 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקב חֶבֶל נַחֲלָתֽוֹ'  פרש"י: יעקב חבל נחלתו: והוא השלישי באבות המשולש בשלש זכיות, זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו, הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים, והוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק.