‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת אחרי מות-קדושים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת אחרי מות-קדושים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 באפריל 2015

מורנו ראש הישיבה

קדושת ה' וקדושת ישראל




"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"
בואו נבין, ידידים יקרים, את הסיבה שציינה התורה למצוות הקדושה שלנו – "כי קדוש אני ה'". האם הקב"ה קדוש באותו מובן שאנו תופסים את מושג הקדושה? ודאי שלא. הרי הקב"ה אינו גוף ואין לו שום דמיון אלינו בעלי הגוף, ובמה איפוא מתבטאת קדושתו שהיא זו שמחייבת את קדושתנו?
את מצוות הקדושה פירש לנו רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ושוב אנו תמהים, איזה יסוד של פרישות מצאנו אצל בורא עולם שאינו חומר וגוף וממילא לא שייכת בו פרישות? הרי פרישות שייכת רק אצל מי ששייך בעניינים של גוף וחומר, אבל הקב"ה שאין לו כמובן שום שייכות אל הגוף וטבעיו הגופניים, לא שייך אליו כלל עניין הפרישות.
ואם כן אנו תמהים, איזו סיבה היא זו שנהיה אנחנו קדושים ופרושים מפני שהקב"ה פרוש ומובדל? וכי מציאותו הנעלמת של האלוקים שודאי אינה אוכלת או נהנית מן העולם כפי שאנו קרוצי החומר נהנים, מחייבת אותנו גם כן לנהוג כך? בודאי שלא! ולכן אנו מבקשים להבין את גדרה של מצוות הקדושה שאנו מחוייבים בה בגלל הסיבה שה' הוא קדוש.
אני ה'!
בפרשתנו אנו שמים לב לסיומת מעניינת, שהתורה חותמת בה עשרות פעמים את המצוות הרבות המובאות בפרשיות אלו, כשהפסוקים מסיימים בחותמת הדרמטית האומרת "אני ה'".
עלינו להבין, וכי איננו יודעים באופן מוחלט את עניין "אני ה'" שמחייב אותנו בכל אמונתנו, שהיא יסוד כל התורה? ומדוע מזכירה לנו התורה שוב ושוב את מציאותו של ה' ואת היותו של ה' כל יכול?
תוכנית ברורה ומסודרת
הבה ניזכר לרגע בתחילתה של יציאת מצרים, בתחילת פרשת וארא, כשאומרת התורה "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני י-הוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי י-הוה לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה, והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי... אני י-הוה".
ברור לנו שהאבות הכירו את הקב"ה, האמינו בו ועבדו אותו, ומהו שם י-הוה שלא נגלה אליהם עד עתה? מפרש לנו רש"י: ושמי י-הוה לא נודעתי להם - לא ניכרתי להם במידה האמיתית שלי שעליה נקרא שמי י-הוה, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי, לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה - הנאמן בהבטחתי.
נמצאנו למדים שעד עתה התגלה הקב"ה אל אבות העולם בשם האלוקים, והם הכירו את מה שאנחנו יודעים מהפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אלוקים - משמעותו שה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. אך התגלותו של האלוקים בתואר "י-הוה" שזוהי מילה המקצרת את משמעותו של הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה, באה לבטא את מגמתו של האלוקים בעולם, שיש לו תוכנית ברורה ומסודרת, שעל פיה יתנהג העולם.
את התוכנית והמגמה המסודרת הזו, תפקידו של עם ישראל לגלות. לאחר שהכירו האבות את האלוקים והבינו שהעולם צועד בתוכנית מסודרת, הם קיבלו על עצמם להיות אור לגויים ולפרסם את תוכניתו של האלוקים בעולם. תוכנית זו מתבטאת בשם "י-הוה".
ביציאת מצרים התחילה להתגלות בפועל התוכנית המסודרת של העולם, וכן התגלתה העובדה ההיסטורית שאנו עם ה' המגלים והמייצגים לכל העולם את התוכנית האלוקית. זו בדיוק הנקודה שסירב פרעה להכיר בה באומרו "מי י-הוה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את י-הוה וגם את ישראל לא אשלח". פרעה האמין באלוקים אך סירב להאמין שלעולם יש תוכנית מסודרת ואחידה שיש בה הרמוניה בין עבר הווה ועתיד – היה הווה ויהיה, ובודאי שלא הכיר בעם ישראל כמייצג של אותה תוכנית "הויה אלוקית" לתיקונו של עולם.
אנו שונים מאומות העולם, שברובם מאמינים באלוקי השמים והארץ שברא את העולם אך אמונתם זו אינה מחייבת אותם דברים ברורים ומוחלטים וכל אחד מהם סבור שהוא מבין כך או אחרת את רצון האלוקים. לעומתם, אנו עם ישראל קיבלנו לידינו את הצופן של שם "י-הוה" וכך דיבר אלינו האלוקים בדיברה הראשונה בעשרת הדיברות "אנוכי י-הוה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שם ביציאת מצרים התגלה הקב"ה כשלקח אותנו גוי מקרב גוי, ונתן לנו את התפקיד ההיסטורי של גילוי כבוד שמים בעולם.
בדיוק משום כך, טורחת התורה במצוות מרכזיות שכנראה מבטאות יותר ממצוות אחרות, וחותמת עליהן את הכותרת "אני י-הוה", ובכך מזכירה לנו שוב ושוב את היותן של מצוות אלו מרכזיות מאד ויסודיות במגמתו של י-הוה בהנהגת עולם.
קידושין וקדושה
בשעה שאדם מקדש אישה הוא משתמש בלשון "הרי את מקודשת לי". בקידושין אלו ישנן שתי משמעויות. האחת, שהחתן מפריש את כלתו הטריה מכל אנשי העולם, והשניה, שהוא מייחד אותה אליו. בעקבות הבנתנו זו במושג "קידושין", נמשיך ונאמר שעומק מצוות הקדושה הוא פרישותו של היהודי מכל דבר שמסיט אותו מאותו תפקיד היסטורי שהוא קיבל כבן אברהם יצחק ויעקב - לפרסם את שמו של הקב"ה בעולמו.
יהודי שפרוש מענייני גוף ותאוות עולם ומייחד את ליבו וגופו לעבודת ה', הוא היהודי הקדוש. כשאנו אומרים שהקב"ה קדוש, אנו מתכוונים לומר שהקב"ה גילה לנו שהוא מיוחד לעולמו, ויש לו כאן מגמה ותכלית מאוד ברורה, וכיון שאנו קיבלנו את תפקיד המייצגים של בורא עולם בעולמו, הקב"ה מתייחד אלינו באופן מיוחד ומגלה לנו את תוכנית עולמו יותר משאר אומות העולם.
כאשר יהודי מכריז את ההכרזה הדרמטית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", משמעותה של הכרזה זו היא שאין אנו מאמינים רק במציאותו של האלוקים בעולמו שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אלא אנו מצהירים בכך שאנו - עם ישראל - מאמינים שבורא העולם התגלה דווקא אלינו - עם ישראל - בשם ה' שהינו אחד ומיוחד, כלומר בהנהגה אחידה ומיוחדת ומגמה אחת וברורה ומסודרת, שתתגלה במהרה בימינו, ביום שבו יהיה י-הוה אחד ושמו אחד.
מבינים אנו מעתה את מצוות הקדושה ואת הסיבה שהתורה מצווה אותנו בכך - "כי קדוש אני י-הוה".
זוהי משמעותו של הפסוק בפרשתנו "ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם, אני י-הוה מקדישכם". אני הוא שמקדש ומייחד אתכם אל המגמה והתכלית המיוחדת שלי שעבורה בראתי את העולם.
שמעו נא יהודים יקרים. מצווים אתם להיות מופרשים מכל דבר או עניין שמסיח את דעתכם מגילוי כבוד שמים בעולם. שהרי בורא עולם עצמו גם הוא מתייחד אל עולמו וכביכול מפריש עצמו משאר אומות העולם ומיוחד הוא אליכם - "אני י-הוה אלוקיכם".



מורנו ראש הישיבה

להתחבר לחיים!

"וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלוקיכם, כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (פרק י"ח  א' - ג').
בימים אלו, שבין חג הפסח לחג השבועות, אנחנו נמצאים בשלב שלאחר יציאת מצרים, בדרך לקבלת התורה, כשפנינו מועדות לאחר מכן, לצעוד בעקבות פרשיות התורה אל עבר הארץ הקדושה – ארץ ישראל.
בפסוקים האמורים כאן, אנחנו מצווים להתנתק מ'טומאת מצרים' ולאחר שניכנס לארץ ישראל,ניזהר שלא תידבק בנו טומאת מעשיה של 'ארץ כנען'.
הבה ונגדיר לעצמנו מהן שתי טומאות מרכזיות אלו שעלינו להישמר מפניהן.
* * *
על טומאת מצרים נאמר "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג כ').
וכוונת הדברים לטומאת הזימה והתפרצות התאוות החומריות.
בגלות מצרים היינו שקועים בטומאה זו, והקב"ה הוציא אותנו משם, וחייב אותנו לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו.מטרתה של מצוות הזכירה, כדי שנזכור להתרחק מטומאת הגוף, ונקיים בעצמנו את מצוות התורה בפרשתנו "קדושים תהיו".
כשאנחנו זוכרים את "יציאת מצרים", אנחנו מצתרפים  בעצמנו ליציאת מצרים.
זו לא רק זכירת העבר, אלא שע"י זכירה זו אנחנו עצמנו יוצאים מטומאת מצרים. ההצטרפות ליציאת מצרים שהינה יציאה ממיצרי חיינו, תהיה בכך שנחשוב ונעמיק בגילויי האמונה והשכינה שזכינו לקבל משם, ושממעמקי שפלות הגוף וטומאת החומר, הוציא אותנו הקב"ה, גילה לנו את אהבתו והשגחתו, ובעיקר גילה לנו את הידיעה שאנחנו "אחרים", גבוהים יותר, רוחניים יותר ומסוגלים להרבה יותר מחיים של תאוות פשוטות ומתכלות של גוף.
* * *
'טומאת כנען' מקבילה לטומאת מצרים, אלא שזו בחומריות הגוף השפלה, וטומאת ארץ כנען היא בכוחות הדעת.
טומאת כנען אינה עוסקת דווקא בזימה ובתאווה בפועל. ביסוד טומאה זו, עומדת ההסתכלות המעוותת על החיים ומטרתם, היא מסתכלת במבט שטחי ורדוד על כל ערך נעלה של דעות ותפיסות רוחניות, ומפריעה ל"דעת תורה" לגלות את האמת הפנימית על החיים ומטרתם הרצויה. טומאה זו אף מונעת מדברי תורה להיכנס למערכת הדעות של האדם היות והוא שקוע בתפיסות חומריות זולות של 'אכול ושתה כי מחר נמות'.
גם מול טומאה זו נאמר בתורה מצווה שבאה לתקן את המעוות, והיא המצווה שנצטווינו להרוג את שבעת עמי כנען, ככתוב "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ"ט - ט"ז). ואף שכתב הרמב"ם "כבר אבד זכרם" (מלכים ה' - ד') וממילא לא ניתן לקיים מצווה זו בפועל, הרי שמבחינת תוכן המצווה יש לה המשך וקיום בעניין הכתוב בתהילים (צ"ז – י'), "אוהבי ה' שנאו רע".עלינו לאהוב באמת את הטוב ולשנוא את הרע ותפיסות החיים שלו.
כשם שנצטווינו לאבד את גופם של ז' עממין, כך אנו מצווין להילחם בתפיסות הדעת המעוותות שלהם ולאבד את שיטתם ודרכם.
עלינו להתחנך לשנוא את הרע הדוגל בחומריות, להמאיס אותו ולהתרחק ממנו וכך נוכל לצאת מטומאות כנען.
* * *
לאחר הפסוקים האמורים לעיל מסיימת התורה ואומרת: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'".
פשוטו של מקרא, מוכיח שהאידיאל הגדול העומד בפנינו הוא 'לחיות' בדברי תורה.
ברור לנו שרק בכוחם של דברי תורה לקדש את האדם מטומאת מצרים – טומאת הגוף ולזכות את האדם בקדושת ארץ ישראל שאווירה מחכים ומסוגלת היא להביא את האדם להשקפה הנכונה על החיים – דעת תורה. אך זאת עלינו להפנים שיכול אדם לקיים את המצוות וללמוד את התורה, אך אם הוא עושה זאת ללא חיות פנימית, וללא חיבור אישי אל הדברים, הוא פיספס והפסיד את החיים.
כדי לזכות לצאת מטומאת מצרים ולזכות בקדושת הארץ, לא מספיק רק לעשות את הדברים, אלא מוטלת עלינו החובה לחיות אותם, 'להתחבר' אל תורת החיים, 'ולשמוע בדברי ה'',- דברי אלוקים חיים.

'וחי בהם' אמר לנו ה', ומבטיח לנו מיד לאחר מכן, "אני ה'" – נאמן לשלם שכר (רש"י), ואני ה' שדברי חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעולם.

הרב חנוך רוזנברג

נפלאת בעינינו
אני מקוה שברור לכל מי שקורא את הפינה הזו, שהיא לא מנסה לומר "דעת תורה" או משהו שקרוב לזה. היא באה בעיקר כדי לעורר את המחשבה ולא לקבוע מסמרות. אחרי ההקדמה הזו אני יכול לכתוב כמה מילים בעניינא דיומא.
1. מי שמביט על ההיסטוריה של העם היהודי, רואה בעיקר צבע אחד: אדום. דם. הרבה דם יהודי שנשפך.
פרעות, פוגרומים, עלילות דם, מוות, התעללות, השמדה. זה היה גורלו של העם היהודי באלפיים שנות גלות מרה וקשה.
מי שמביט על העם היהודי כיום, עם שיש לו מדינה וצבא, לא יכול שלא להתפעל מהמהפך במצבו של העם היהודי.
נכון, יש עוד הרבה לאן להתקדם, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. אבל הפער העצום שיש בין מצבינו כיום ובין מצבינו בעבר - זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו. זה נס שעלינו להכיר בו ולהודות עליו.
מאת ה' היתה זאת - היא נפלאת בעינינו!
2. האמת היא שהקמת המדינה וקיבוץ הגלויות לארץ ישראל, יצרו בעיה קשה (מעבר לבעיה של אישיות מקימי המדינה ומטרותיהם).
כל אחד חושב על העתיד ומנסה לדעת כיצד הוא יראה. לפעמים גם לעם שלם יש תמונה כלשהי כיצד יראה העתיד.
במשך אלפי שנים היתה לעם ישראל תמונה מסוימת על העתיד, על הגאולה. יבוא משיח, יחולל ניסים גלויים, יחזיר את העם לארץ ישראל, יבנה את בית המקדש, כולם יהיו בדרגה רוחנית גבוהה מאוד והנבואה תחזור לישראל. זוהי תמצית "חזון אחרית הימים" כפי שחשבנו שיהיה.
זה משתקף גם בתפילות. לדוגמא, "והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך... ושם נעשה...". השיבה לציון היתה כרוכה בבית המקדש. לא חשבנו שיהיה פער כ"כ גדול ביניהם.
אבל מה לעשות, באה המציאות וטפחה על פנינו.
בדרך טבעית, ואפילו חילונית, שב העם לציון, ובית המקדש לא נראה באופק.
זה עצוב, אבל אנחנו לא מבינים הכל. אנחנו לא יכולים לצפות בדיוק את העתיד, ומי שבאמת מנהל את העניינים זה הקב"ה.
מאת ה' היתה זאת - היא נפלאת בעינינו!


הרב זאבי קצלנבוגן



גם אני יכול להיות קדוש!

  יש אנשים שהם בליגה אחרת! אנשים שאתה רק רואה אותם ואתה אומר לעצמך בלב, זה אדם קדוש! הם לא איתנו. הם בעולמות עליונים, עולם האצילות. לא מעסיק אותם שום דבר מחיי העולם הזה, לא מה הם יאכלו ולא מה הם ישתו. לא כיצד הם ייראו ולא באיזה רכב הם יסעו. הם כל כולם נמצאים בתוך עולמם הפנימי, עולם רוחני ומורם. הם קדושים!
  אבל משום מה ההוראה הנאמרת בפרשתנו "קדושים תהיו" נאמרת לכווולם. לא רק ליחידי סגולה, לא רק לגדולי הדור, אלא פשוט לכולנו. דרך העברת התורה נעשית בצורה מסודרת. כל מה שלמד משה מפי הגבורה בהר סיני, דבר ראשון הוא לימד את אהרן אחיו. לאחר מכן נכנסו שני בני אהרן ומשה חזר על הדברים פעם נוספת. לאחר מכן נכנסו שבעים הזקנים ומשה חזר פעם נוספת. רק לאחר מכן נכנסו כל עם ישראל ומשה לימד את כולם. אבל יש יוצאים מן הכלל. את ההוראה "קדושים תהיו" אמר משה ישירות לכל העם. "קדושים תהיו" זה יוצא מן הכלל, כדי שלא נחשוב שזו הוראה ליחידי סגולה ולגדולי הדור בלבד. זה פשוט נאמר לכולנו. כולנו צריכים להיות קדושים! נשמע מפחיד, נכון? אז בואו נראה מה רמת הביצוע הנדרשת מאיתנו על מנת להיות קדושים.
"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט" (פרק י"ט פסוק ט')
"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (פרק י"ט פסוק י"א)
"... לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר" (פרק י"ט פסוק י"ג)
"לא תלך רכיל בעמך..." (פרק י"ט פסוק ט"ז)
"לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך..." (פרק י"ט פסוק י"ח)
"ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו..." (פרק כ' פסוק י')
אז כנראה שלהיות קדוש זה משהו הרבה יותר בסיסי. להיות קדוש זה להתנהל על פי מוסר בסיסי, פשוט ונכון. שכולנו מבינים שהוא נכון אך לא תמיד מצליחים לעמוד בו בגלל כל מיני פיתויים קטנים. זה משהו שכולנו חייבים.
להיות קדוש זה:
·         לצאת מהסופר עם עגלת קניות ענקית ולתת שתי קופסאות שימורים מתוכה להוא שאוסף בחוץ.
·         להסב את תשומת לבו של המוכר במכולת שהוא לא רשם את החמאה בחשבון.
·         להשאיר פרטים ומס' טלפון על הרכב שאולי שפשפתי.
·         לשלם לביביסיטר בזמן אפי' שנפגוש אותה בכל מקרה ביום שני הקרוב.
·         לשמור גם את החדשות המסעירות בבטן ולא לרוץ לספר אותם אם זה גורם בושות לשני.
·         לקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך גם עם השכן הנודניק והטרחן מן הדלת ממול.
·         לשמור על כבודנו כבני אדם ולכבד את הדיסטנס בין שני המינים.
·         להוביל את החיים ולא להיגרר אחריהם...

אבל יש לזה ערך מוסף. להתנהג נכון זה לא רק להיות קדוש אלא גם לקדש שם שמים. חכמים מלמדים אותנו שבשביל לקדש שם שמים לא חייבים למות על קדוש ה', ניתן גם לחיות על קדוש ה'. אבל כיצד חיים על קדוש ה'? "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו." (יומא דף פ"ו.)

יום חמישי, 18 באפריל 2013

ראש הישיבה שליט"א - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג


קדושת ה' וקדושת ישראל

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א



"קדושים תהיו כי קדוש אני ה'"

בואו נבין, ידידים יקרים, את הסיבה שציינה התורה למצוות הקדושה שלנו – "כי קדוש אני ה'". האם הקב"ה קדוש באותו מובן שאנו תופסים את מושג הקדושה? ודאי שלא. הרי הקב"ה אינו גוף ואין לו שום דמיון אלינו בעלי הגוף, ובמה איפוא מתבטאת קדושתו שהיא זו שמחייבת את קדושתנו?

את מצוות הקדושה פירש לנו רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה". ושוב אנו תמהים, איזה יסוד של פרישות מצאנו אצל בורא עולם שאינו חומר וגוף וממילא לא שייכת בו פרישות? הרי פרישות שייכת רק אצל מי ששייך בעניינים של גוף וחומר, אבל הקב"ה שאין לו כמובן שום שייכות אל הגוף וטבעיו הגופניים, לא שייך אליו כלל עניין הפרישות.

ואם כן אנו תמהים, איזו סיבה היא זו שנהיה אנחנו קדושים ופרושים מפני שהקב"ה פרוש ומובדל? וכי מציאותו הנעלמת של האלוקים שודאי אינה אוכלת או נהנית מן העולם כפי שאנו קרוצי החומר נהנים, מחייבת אותנו גם כן לנהוג כך? בודאי שלא! ולכן אנו מבקשים להבין את גדרה של מצוות הקדושה שאנו מחוייבים בה בגלל הסיבה שה' הוא קדוש.

מהי בעצם 'קדושה'? האם ניתן להגדיר אותה באופן מוחשי ונתפס? במאמר זה אנו מבקשים לתת הגדרה חדשה למושג 'קדושה'.

אני ה'!

בפרשתנו אנו שמים לב לסיומת מעניינת, שהתורה חותמת בה עשרות פעמים את המצוות הרבות המובאות בפרשיות אלו, כשהפסוקים מסיימים בחותמת הדרמטית האומרת "אני ה'".

עלינו להבין, וכי איננו יודעים באופן מוחלט את עניין "אני ה'" שמחייב אותנו בכל אמונתנו, שהיא יסוד כל התורה? ומדוע מזכירה לנו התורה שוב ושוב את מציאותו של ה' ואת היותו של ה' כל יכול?

תוכנית ברורה ומסודרת

נשים לב לדבר יסודי מאוד באמונתנו.

הבה ניזכר לרגע בתחילתה של יציאת מצרים, בתחילת פרשת וארא, כשאומרת התורה "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני י-הוה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי י-הוה לא נודעתי להם... לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה, והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי... אני י-הוה".

ברור לנו שהאבות הכירו את הקב"ה, האמינו בו ועבדו אותו, ומהו שם י-הוה שלא נגלה אליהם עד עתה? מפרש לנו רש"י: ושמי י-הוה לא נודעתי להם - לא ניכרתי להם במידה האמיתית שלי שעליה נקרא שמי י-הוה, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי, לכן אמור לבני ישראל אני י-הוה - הנאמן בהבטחתי.

נמצאנו למדים שעד עתה התגלה הקב"ה אל אבות העולם בשם האלוקים, והם הכירו את מה שאנחנו יודעים מהפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אלוקים - משמעותו שה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות. אך התגלותו של האלוקים בתואר "י-הוה" שזוהי מילה המקצרת את משמעותו של הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה, באה לבטא את מגמתו של האלוקים בעולם, שיש לו תוכנית ברורה ומסודרת, שעל פיה יתנהג העולם.

את התוכנית והמגמה המסודרת הזו, תפקידו של עם ישראל לגלות. לאחר שהכירו האבות את האלוקים והבינו שהעולם צועד בתוכנית מסודרת, הם קיבלו על עצמם להיות אור לגויים ולפרסם את תוכניתו של האלוקים בעולם. תוכנית זו מתבטאת בשם "י-הוה".

ביציאת מצרים התחילה להתגלות בפועל התוכנית המסודרת של העולם, וכן התגלתה העובדה ההיסטורית שאנו עם ה' המגלים והמייצגים לכל העולם את התוכנית האלוקית. זו בדיוק הנקודה שסירב פרעה להכיר בה באומרו "מי י-הוה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את י-הוה וגם את ישראל לא אשלח". פרעה האמין באלוקים אך סירב להאמין שלעולם יש תוכנית מסודרת ואחידה שיש בה הרמוניה בין עבר הווה ועתיד – היה הווה ויהיה, ובודאי שלא הכיר בעם ישראל כמייצג של אותה תוכנית "הויה אלוקית" לתיקונו של עולם.

אנו שונים מאומות העולם, שברובם מאמינים באלוקי השמים והארץ שברא את העולם, אך אמונתם זו אינה מחייבת אותם דברים ברורים ומוחלטים וכל אחד מהם סבור שהוא מבין כך או אחרת את רצון האלוקים. לעומתם, אנו עם ישראל קיבלנו לידינו את הצופן של שם "י-הוה" וכך דיבר אלינו האלוקים בדיברה הראשונה בעשרת הדיברות: "אנוכי י-הוה אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". שם, ביציאת מצרים התגלה הקב"ה כשלקח אותנו גוי מקרב גוי, ונתן לנו את התפקיד ההיסטורי של גילוי כבוד שמים בעולם.

בדיוק משום כך, טורחת התורה במצוות מרכזיות שכנראה מבטאות את התפקיד היסודי שלנו יותר ממצוות אחרות, וחותמת דווקא עליהן את הכותרת "אני י-הוה", ובכך מזכירה לנו שוב ושוב את היותן של מצוות אלו מרכזיות מאד ויסודיות במגמתו של י-הוה בהנהגת עולם, ובתפקידנו בהוצאה לפועל של מגמה זו.

קידושין וקדושה

בשעה שאדם מקדש אישה הוא משתמש בלשון "הרי את מקודשת לי". בקידושין אלו ישנן שתי משמעויות. האחת, שהחתן מפריש את כלתו הטריה מכל אנשי העולם, והשניה, שהוא מייחד אותה אליו. בעקבות הבנתנו זו במושג "קידושין", נמשיך ונאמר שעומק מצוות הקדושה הוא פרישותו של היהודי מכל דבר שמסיט אותו מאותו תפקיד היסטורי שהוא קיבל כבן אברהם יצחק ויעקב - לפרסם את שמו של הקב"ה בעולמו.

יהודי שפרוש מענייני גוף ותאוות עולם ומייחד את ליבו וגופו לעבודת ה', הוא היהודי הקדוש. כשאנו אומרים שהקב"ה קדוש, אנו מתכוונים לומר שהקב"ה גילה לנו שהוא מיוחד לעולמו, ויש לו כאן מגמה ותכלית מאוד ברורה, וכיון שאנו קיבלנו את תפקיד המייצגים של בורא עולם בעולמו, הקב"ה מתייחד אלינו באופן מיוחד ומגלה לנו את תוכנית עולמו יותר משאר אומות העולם.

כאשר יהודי מכריז את ההכרזה הדרמטית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", משמעותה של הכרזה זו היא שאין אנו מאמינים רק במציאותו של האלוקים בעולמו שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אלא אנו מצהירים בכך שאנו - עם ישראל - מאמינים שבורא העולם התגלה דווקא אלינו - עם ישראל - בשם י-הוה, כלומר בהנהגה אחידה ומיוחדת ובמגמה אחת וברורה ומסודרת, שתתגלה במהרה בימינו, ביום שבו יהיה י-הוה אחד ושמו אחד.

מבינים אנו מעתה את מצוות הקדושה ואת הסיבה שאנו צריכים להיות קדושים - "כי קדוש אני י-הוה".

זוהי משמעותו של הפסוק בפרשתנו "ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם, אני י-הוה מקדישכם". אני הוא שמקדש ומייחד אתכם אל המגמה והתכלית המיוחדת שלי שעבורה בראתי את העולם.

נמצאנו למדים, שהקדושה היא התייחדות. התייחדות של האדם עם בוראו, והתייחדות הבורא עם האדם. התייחדות זו של ה' היא בעצם השפעה שמשפיע האלוקים על האדם, הארה שבה מרגיש האדם שאלוקים משפיע עליו טובה וברכה, וכשהאדם מתייחד עם בוראו ומייחד את עצמו לעבודתו, חיבור זה לאלוקים מזכה את היהודי בתואר 'היהודי הקדוש'. משום כך אנו מצווים להיות גם כן מופרשים מכל דבר או עניין שמסיח את דעתנו מגילוי כבוד שמים בעולם. שהרי בורא עולם עצמו גם הוא קדוש ומתייחד אל עולמו וכביכול מפריש עצמו משאר אומות העולם ומיוחד הוא אלינו - "אני י-הוה אלוקיכם".


הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג


הידברות ופסוק מן התורה

הרב אליהו מאיר פייבלזון


בפרשת קדושים אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). שלוש צלעות מרכיבות את הפסוק הזה, כשהקשר ביניהן רופף למדי. הצלע הראשונה היא לכאורה פשוטה למדי. השנאה היא מידה מגונה, והכתוב אוסר אותה. המקבילה הטבעית לציווי הזה, מופיעה בפסוק הבא, "ואהבת לרעך כמוך". הצלע השניה, גם היא מובנת למדי, וגם נתפרשה בתלמוד. הוכח תוכיח את עמיתך, זו מצות תוכחה. כשאדם מישראל רואה את חברו עובר על מצוה מן התורה, מצוה עליו להוכיח אותו, ולהעמידו על חומרת מעשיו. כדרכם של חז"ל, הם העמידונו גם על גבולות הציווי הזה. "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות דף סה ע"ב). אין להוכיח אדם, כאשר אין זה סביר שלדברים יהיה פרי.

הצלע השלישית של הפסוק, ולא תשא עליו חטא, ברורה קצת פחות. חז"ל במדרש ההלכה על הפסוק שלנו מפרשים אותו כהבחנה במצות תוכחה: "יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא" (ערכין דף טז ע"ב). הרמב"ם עצמו (פ"ו מהלכות דעות הל"ח) הביא מדרש זה להלכה: המוכיח את חברו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר, ולא תשא עליו חטא. כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר, ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים".

אבל עדיין לא נתקררה דעתו של הרמב"ם בפירוש זה. הוא חיפש דרך לפרש את הפסוק כולו כמקשה אחת. הוא שאל את עצמו, כנראה, מה הקשר בין הצלע הראשונה של הפסוק, לשתי הצלעות האחרונות? יש לשער, שפירושם של חז"ל לציווי השלישי היה נראה לו כפירוש המבוסס על דרשת חכמים, ועדיין נשאר מקום לחפש וללמוד את פשוטו של מקרא. נוסף לכך, הוא בעצמו מעיר על המילה בלבבך. מהי המשמעות של מילה זו? וכי לא אסרה תורה אלא על שנאת הלב? ומריבה בגלוי היא הנהגה ראויה ומשובחת?

מן ההערות הללו, הוציא הרמב"ם שורה של הלכות, המתאחדות יחדיו להדרכה מקיפה למערכות היחסים השונות של האדם. לא לחינם הדגיש הפסוק את המילה בלבבך. התורה באה לאסור בדוקא את שנאת הלב. לא מפני ששנאה גלויה היא מותרת ומשובחת, שכן היא אסורה באיסורים אחרים, אלא מפני שבשנאת הלב יש בעיה בפני עצמה. היא שוקעת בליבו של אדם, ויוצרת לאורך זמן נזקים רבים. התורה מלמדת כאן איך אמור האדם להתמודד עם התופעה. אם נהג איתך חברך בדרך לא ראויה, אל תשמור את השנאה בליבך. גש אליו, ותוכיח אותו על מעשיו. מדוע ככה עשית? מצות התוכחה, שבתורה שבעל פה היא מצוה כללית, הדורשת מאיתנו לקחת אחריות גם על מעשי הזולת, בפשוטו של מקרא היא מתייחסת לחטאים שחטא הזולת נגדך. לפי פירוש זה, באה הצלע השלישית ואומרת, אל תשא, דהיינו, אל תחיל על חברך חטא, לפני ששמעת אותו. כמה פעמים אנחנו יכולים לשנות את דעתנו על מעשי הזולת, אחרי שנשמע את דבריו? ההידברות פותחת פתח, קודם כל, להבנה חדשה של הזולת ותפיסתו.

הרעיון הזה מנוגד להרגלים רבים של האדם. הוא דורש מאיתנו להודות בזה שנפגענו. פעמים רבות, אנחנו מעדיפים לשמור על תדמית הטפלון שלנו, כיצורים חזקים ובלתי פגיעים. הגישה הזו בנויה גם על נתינת סיכוי לכנותו של הזולת. אנחנו נוטים לשפוט את מעשי הזולת שפגעו בנו לשלילה. הרי כבר הבנו את כוונותיו הרעות, ומה טעם יש לשיחת הבירור הזו?

אבל, יש להודות שיש להדרכה הזו את הסיכוי הגדול לתקן ולשפר את מערכות חיינו. כמה סכסוכים פורצים בגלל אי הבנות! כמה ידידויות ואהבות נושאות לצידן טיפות מרות של עוינות ופגיעות! העיקרון של הידברות ובירור, שחסר לעיתים קרובות מחיינו, יכול לגאול אותנו ממכאובים רבים.

גם מבחינת נפש האדם הפרטי יש כאן תובנה נפלאה. אם נפגעת, ויש בליבך כעס על זולתך, אין זה דבר של מה בכך. היחס הרציני של האדם בעצמו אל התחושות הקשות שלו, יש בו משום תרפיה. האדם הבוגר מחונך בחברות רבות לנהוג באופן 'רציונאלי', כביכול, ולא לתת את דעתו לקטעי החולשה שלו. ההתעלמות וההדחקה משאירים את תחושת ההשפלה עמוק בפנים, ומותירים סדקים בנפשו. ולהיפך, הטיפול ברגשות אלה בגישה פרודוקטיבית, במגמה של התפייסות והידברות, יש בו תרופה ותיקון.

אבל יש גם סיכוי, ששיחת הבירור תביא לתוצאות אחרות. לפעמים יופתע החבר מגישתנו, והוא פשוט יתנצל. נהגתי כמו שנהגתי, כך יאמר, כי הבנתי את המציאות בצורה שונה לחלוטין. אכן, הוא יודה, עשיתי עמך עוול. מהי הדרכת התורה למקרה כזה? כאן משתמש הרמב"ם בפסוק הבא.

"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". הנקמה ושמירת הטינה אסורות מן התורה. אם הודה החבר במשגה שעשה, וביקש סליחה בכנות, עליך למחול ולסלוח, ולקיים בו את המצוה 'ואהבת לרעך כמוך'.

ומה יקרה אם פנייתנו לזולת תפגוש מולה קיר אטום? מה נעשה אם ניתקל בתגובה יהירה ומתעלמת, שאינה מוכנה כלל להכיר בתחושתנו ובכאבנו? יש בתוכנו מי שיטען שזו האפשרות הסבירה יותר. אבל, כנראה, הרמב"ם סבור שיש בכוחה של הידברות להמיס גם כוונות רעות. מי שמאמין ביוצר האדם, נותן אמון גם באדם שהוא יצר.


שו"ת Mail ( הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג


ראשית צמיחת גאולתנו או גלותנו


שאלה:

בשביל בחור חרדי ממוצע, יום העצמאות הוא יום לא ברור ואפילו מבלבל. מצד אחד יש עמדה ברורה של סאטמר וכדומה ששוללת מכל וכל את מדינת ישראל ורואה בה אסון. מצד שני יש את העמדה הדתית – לאומית הרואה במדינה אתחלתא דגאולה וסיבה לשמחה גדולה. אבל העמדה של הצבור החרדי הרגיל אינה נשמעת כל כך. הייתי שמח אם היית כותב את משנתך בעניין ושופך מעט אור על הנושא.

הרב זאב קצנלבוגן:

לא בכדי משנתו של הבחור החרדי הממוצע בסוגיה זו עמומה יותר מחברו בן חסידות סאטמר או מן הנוער של אנשי הציונות הדתית. הייתי אומר שזו כמעט השקפת עולם... אנסה לשרטט בקצרה עד כמה שידי מגעת את מפת הזרמים של היהדות הדתית/חרדית לגווניה ביחסה לסוגיה זו.

בפעם הראשונה כאשר הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו הנושא המרכזי של אותה שיחה הוא, ארץ ישראל. בפעם השניה שזה קורה הנושא הוא שוב ארץ ישראל. בפעם השלישית שהקב"ה מדבר עם אברהם, ניחשתם נכון, הנושא הוא שוב ארץ ישראל. אין ספק שהתייחסות התורה למעלתה וקדושתה של הארץ הוא מעבר לכל פרופורציה. ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי כל כך, עד כדי כך שיתכן וקיום המצוות בחוץ לארץ אין לו כל ערך מעבר לתזכורת למה שאנו אמורים לעשות כאשר נחזור לארץ המובטחת. כל בן דת מבין את מעלתה של ארץ הקודש.

במאתיים השנים האחרונות בעקבות פעילותם של גדולי ישראל רבים לישוב א"י (הבעש"ט, הגר"א, בעל התניא, החת"ס ועוד) החל מתפתח דיון תורני סביב השאלה האם מחובתנו להתאמץ ולבנות וליישב בכוחותינו את הארץ או לחכות לתהליך שמימי ברור יותר. לויכוח זה היו מצדדים רבים מחכמי ישראל. בין אלו המצדדים לחיוב ניתן למנות את רבי יצחק אלחנן ספקטור ובית דינו, הנציב מוולוזי'ן, המלבי"ם ועוד. עם הקמתה של הציונות החילונית נכנס ויכוח נוסף בין המצדדים לחיוב, האם ניתן לשתף פעולה בבניית הארץ עם הציונות החילונית או להתרחק מן הרשעים בכל מחיר, ואפילו אם הדבר יזיק לבנייתה המיוחלת של הארץ.

לאור שתי סוגיות מרכזיות אלו ניתן לזהות ארבע גישות מרכזיות בין תופסי התורה למיניהם. אמנה את השיטות לאו דווקא על פי מייסדיהן אלא על פי האישים המרכזים המפורסמים הנתפסים כמייצגי השיטה.

הרב קוק – כל התקדמות שניתן לעשות על מנת להחזיר את העם לארצו, קדושה היא. אם יש צורך לשתף פעולה עם הציונות החילונית לצורך הנושא, יש לעשות זאת. לא זו בלבד שזה נכון אלא זו הדרך להוציא מאותם רחוקים מן התורה את הנקודה הפנימית הטובה שבהם. גישתו של הרב קוק הייתה משיחית מן הבחינה שניתן לראות בתקופה זו תהליכים שמימיים, וכאשר אנו שותפים לתהליכים שמימיים אנו לא מתבוננים תמיד רק בעין "מפוכחת" על המציאות אלא על הבנתנו מה רצון ה' באותה השעה. יש לציין שרבים מרעיונותיו שאב הרב קוק מן הגאון מוילנא. (אם תרצו לזהות מבחינה פוליטית כיום מי מייצג זרם זה, תמצאו את אורי אריאל כדוגמא. בסוגית א"י תמצאו אותו בעל דעה החלטית שפחות מתחשבת בנסיבות ויותר בעקרונות.)

הרב ריינס – הרב ריינס היה ממקימי תנועת המזרחי. הוא היה אוהב א"י בכל נימי נפשו. גם הוא הבין שיש לעשות מעשים פעילים על מנת לבנות את הארץ ולו גם במחיר שתוף פעולה עם הציונות החילונית. גם לדעתו השיתוף עם הציונות החילונית מבטא את החזרה בתשובה שלהם ולא יגרום לתופסי התורה חלילה רעה. (נושא שהוא עצמו פקפק בו בשלבים יותר מאוחרים והציע לפצל את מערכות החינוך על מנת לא לגרום לנזק.) גישתו של הרב ריינס היתה יותר פרקטית ופחות משיחית ולכן כאשר עלה רעיון אוגנדה כמשל, הרב ריינס תמך בו בכל לבו, כשהבין שבשלב הנוכחי זה הדבר הטוב ביותר. (אם תרצו לזהות מבחינה פוליטית כיום מי מייצג זרם זה תמצאו (לצערי הגדול לא מן הבחינה הדתית והתורנית) את בנט. הוא מאד ציוני אבל לא במחיר הפרקטיקה. הוא יהיה מסוגל לעמוד מאחורי הסיסמה "לא כל הכיפות כתומות.")

החזון איש – תפסתי את החזון איש כמייצג מה שנתפס היום החרדי הממוצע. כמובן שמדובר בגדולים נוספים, ליטאים וחסידים כאחד. תפיסה זו בוודאי מברכת על כל התקדמות בקדושה בנושאי ארץ ישראל, אך הם יביטו תדיר במבט מפוכח האם הצר שווה בנזק המלך. כלומר התקדמות רוחנית כן אך לא בכל מחיר. בכל מקום שההתקדמות בנושא הארץ או לחילופין שיתופי הפעולה עם הציונות החילונית מביאים נזק, לא רק נתנגד להם אלא אף נילחם בהם. (אם תרצו לזהות מבחינה פוליטית כיום מי מייצג זרם זה תמצאו את אגודת ישראל ואחותה הצעירה והגדולה ש"ס. הם ישתפו פעולה במקומות שהם מבינים שזה מביא תועלת רוחנית, ובכל מקום שיזהו נזק הם ילחמו עד חרמה.)

סאטמר – מן הצד השני של הסקאלה נמצאת התפיסה המשיחית השניה שאומרת שלא יתכן שמדבר רע (ציונות חילונית כמשל) יצא דבר טוב. כלומר, גם הדברים שנראים לנו כהתקדמות קדושה, מכיון שמי שגרם להם הם אנשים שאינם מחוברים לקב"ה בוודאי שזה דבר שלילי. מה גם שהשתדלות אנושית שלנו בנושא ישוב הארץ כפי שזה קרה אסור על פי ההלכה לשיטתם.

כמובן שמתוך תפיסות אלו נגזרת ההתייחסות ליום בו הוקמה המדינה, אלא שכמובן בהתייחסות ליום זה ישנן סוגיות נוספות.

"מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו"

הלכות ספירת העומר - הרב ארי מור


ספירת העומר

מצוה לספור ספירת העומר בתחילת הלילה שזריזין מקדימין למצוות ו'תמימות תהיינה', אמנם כיון שספירה בציבור ברוב עם ודין תדיר ושאינו תדיר עדיפים, לכן יתפלל ערבית עם הצבור קודם שיספור. ולכן מן הראוי להקדים תפילת ערבית בימים אלו גם למי שרגיל בשאר ימות השנה להתפלל במנין קבוע בשעה מאוחרת.
מי שאינו יכול להתפלל מוקדם, נחלקו הפוסקים האם ימתין לספור עם הציבור במנין המאוחר או שמא יספור עכשיו ויתפלל מאוחר יותר. אמנם נראה שמי שיודע שהוא עלול מחמת כן לשכוח ח"ו לספור, יספור מיד בכניסת הלילה ביחידות כדי שלא תבטל ממנו המצוה.
מצוה שתהיה הספירה תמימה דהיינו שלמה, ולכן מי שלא ספר בלילה יספור ביום. אם שכח לספור ביום, כיון שלדעת חלק מן הפוסקים הפסיד המצוה כיון שכבר לא תהיה שלימה, וספק ברכות להקל, יספור בשאר הימים בלא ברכה.
מן הראוי שאדם ששכח ספירה ישמע מאחר את הברכה ויגיד לו להוציאו ידי חובה, ואין לסמוך על כך שמסתמא דעת הש"ץ להוציאו. אמנם גם מי שיוצא בברכה אינו יכול לצאת ע"י ספירת חברו אלא תיכף מששמע הברכה יספור בעצמו שלא יהיה הפסק.
לדעת ערוה"ש למי ששכח יום אחד ישנה עצה לומר הברכה בלשון ארמית "בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא אשר קדשנו" וכו', אמנם יש שחלקו עליו שגם בזה יש חשש מוציא שם שמים לבטלה, ונהרא נהרא ופשטיה ויעשה שאלת חכם.
אסור להסתפר ולהתגלח בימים אלו לדעת האריז"ל דהיינו מפסח עד ערב שבועות, ויש מתירים גם לדעת האר"י ביום ל"ג בעומר. ומן הדין הנגלה הדבר תלוי במנהג, יש נוהגים לאסור מפסח עד ל"ג בעומר ומותר לאחר מכן, ויש נוהגים לאסור מר"ח אייר עד ערב שבועות.
אסור לרקוד ריקודים ומחולות אפילו של מצוה כשמחת חתן וכלה בימים אלו. ולענין שמיעת מוסיקה נחלקו גדולי האחרונים אם מותר או אסור בימים אלו, והאם יש חילוק בין live למוסיקה מוקלטת, ומנהג ישראל לאסור כל מוסיקה בימים אלו ואפילו מוסיקה ווקאלית, ופורץ גדר ישכנו נחש. אמנם המיקל לשמוע אחר ל"ג בעומר אע"ג שמנהגו לענין תספורת מר"ח עד שבועות יש לו על מי לסמוך.
נחלקו הפוסקים אם מותר לחדש כלים או בגדים וכיו"ב בימים אלו ולברך שהחיינו, ודעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור שאינו כימי בין המצרים, אמנם מוכח מדברי חכמי אשכנז הקדמונים (כתרומת הדשן ועוד) שגם בימים אלו יש לאסור, ולכן מן הראוי לחדש בשבת שבזה ודאי לא נאסר (וכן העיד בלקט יושר שכך נהג רבו התרומת הדשן).

אלחנן גולדברג - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג


אחרי מות קדושים

אלחנן גולדברג



בשבוע שעבר חזרנו, אני עם מספר חברים, ממסע בפולין, שם חילקנו את זמננו בין עיירות ציוריות שבעברן היו מרכזים יהודיים גדולים, קברים של גדולי עולם שטמונים בכל האזור, מחנות השמדה, וביום האחרון השתתפות במצעד החיים ממחנה ההשמדה אושוויץ למחנה אושוויץ-בירקנאו, שכהגדרת הרב לאו שליט"א במקום הזה נמצא בית הקברות הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל' - כשמונה מאות אלף יהודים נרצחו בו במהלך המלחמה.
פולין, כפי שהסביר לנו אחד מהמדריכים שפגשנו, הייתה לפני המלחמה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם, כ-3.4 מיליון יהודים חיו בה במשך קרוב לאלף שנה בעשרות עיירות וערים גדולות, ורבות מהחסידויות קמו בפולין.
באחד הימים נסענו למחנה ההשמדה 'מיידאנק' הנמצא סמוך לעיירה לובלין, שהפך למוזיאון שהמיוחד בו היא העובדה שזהו המחנה היחיד ששרד בשלמותו עד היום, בניגוד לשאר המחנות שחלק קטן מהם  שרד והרוב הגדול נהרס כליל ע"י הנאצים לקראת סוף המלחמה שחששו מחשיפת הפשעים שלהם לעולם.
כשהגענו לפתח המחנה עצר אותנו שומר של המוזיאון (שוטר?), ובתקיפות מאיימת ותוך כדי שהוא חוסם בגופו את כביש הגישה הורה לנו לעשות פרסה ולהסתלק משם היות והשעה הייתה סמוך לסגירה.
הגאווה היהודית לא אפשרה לנו לחזור על עקבותינו בלא כלום, ובסופו של דבר נכנסנו מכיוון אחר המשמש ליציאה והספקנו לסייר בחלק מהמחנה, אך המעמד שבו שומר פולני צועק עלינו בסמוך למקום שנרצחו, עונו, ונשרפו חיים רבים מבני עמנו העלתה אוטומטית בראשנו אסוציאציה מאותה תקופה בה היו היהודים נרדפים ונרצחים בקור רוח על ידי שכניהם הפולנים רק בשל דתם.
יום לאחר מכן צעדנו עם אלפי יהודים מהעולם את מצעד החיים שנוסד לפני 28 שנה כמשקל ל'צעדות המוות' שבהן הובלו אלפי יהודים לשחיטה, שמענו עדויות מפי ניצולים שהיו במחנה הזה במקום שבו דרכו רגלינו, וסיפרו סיפורים שגרמו לנו לצמרמורות בכל הגוף, כמו האישה המבוגרת שהצביעה על דרגש מעץ באחד מהצריפים ששרדו ואמרה, "על הדרגש הזה ישנתי יחד עם עוד מספר נשים", עדות שלא יכלנו להישאר אדישים אחריה, או ניצול אחר שסיפר על אביו שהגיע לאושוויץ ברכבת המוות ולאחר שירד נזכר שהשאיר תיק קטן בקרון, בתיק היו הטלית והתפילין שלו, הוא טיפס חזרה לקרון והרים את התיק, לפתע הוא מרגיש עוד זוג ידיים תופסות יחד איתו הוא הרים את עיניו וראה חייל נאצי שניסה למשוך את התיק מידיו, הוא לא יכל לעזוב את הטלית והתפילין שלו שהיו תמצית חייו והוא לא הרפה את אחיזתו, הנאצים ימ"ש חבטו בו בלי רחמים עד שנפל מתבוסס בדמו ללא רוח חיים.
במהלך הצעידה שמענו מהרב לאו סיפור שהזכיר לנו את הסיפור שלנו מאמש, הוא סיפר על אחד מהניצולים שחזר לפני מספר שנים לפולין וביקש לבקר במחנה שבו הוחזק, וגם בסיפור הזה השומרים לא אפשרו לו להיכנס מסיבה כלשהי (אולי גם מ'אילוצים' של זמני הפתיחה), ואז בסערת רגשות הוא אמר להם "מנוולים שכמותכם, איפה הייתם לפני שישים שנה כשרצחו פה במקום הזה את כל משפחתי, למה אז לא עצרתם אותי מלהיכנס? עכשיו אתם עוצרים אותי?"
חזרנו לארץ הקודש ונחתנו ישר לתוך הדיון הציבורי שהעסיק רבות את התקשורת החילונית, על בחורי הישיבות שעשו או לא עשו מנגל ביום השואה.
התובנה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה, שאחרי הביקור במחנות ההשמדה, ואחרי כל מה שראינו ושמענו על הזוועות שחוללו הנאצים ימ"ש בשואה, ההתעסקות הדרמטית בדבר הזה הופכת יותר ויותר שולית וחסרת חשיבות מול העיקר, שהוא זכר השואה. ושאלתי את עצמי - מבלי להיכנס לעובדה שהציבור שלנו זוכר ופועל רבות לעילוי נשמת ששת המיליונים אמנם בדרך מעט שונה מעמידת דום, וזכר נוראות השואה שלא פסחה על שום יהודי שומר מצוות ושאינו, ששייך לכל יהודי ולא למגזר מסויים - מי בכלל לימד את אחינו החילונים מהו המושג 'קדוש'? הרי את ההתייחסות לימים שמקודשים בעיניהם הם למדו מהיחס שלנו לימי החגים והמועדים, ימים מקודשים באמת, ולחילופין את המושג חוסר רגישות הם מכירים היטב, אך מהצד השני, הצד שבו יש חוסר רגישות (במקרה הטוב) לדת היהודית ולקבוצה שמחזיקה בגאון את המסורת שנמסרה לנו מדור לדור ומאב לבנו, מה שמתבטא ממש בימים אלו כשאין לגיטימציה מצד המדינה וראשיה לבני הישיבות ולומדי התורה, או ברוח הסיפור ההוא: איפה הייתם במשך 65 שנות קיומה של המדינה בכדי ללמוד להעריך את הדברים והמעשים החשובים והקדושים באמת לעם ישראל? עכשיו אתם נזכרים?