דבר העורך

ישנה תפיסה בעולם המערבי שאצלנו בדרך ה' היא השתרשה עמוק, "בלי ידיים". זאת אומרת שאנחנו מוכנים לסבול וויכוחים וריבים קשים, אבל לא אלימות פיזית, הרמת יד זו חציית הקו אדום.

תיאורטית, יכול להיות מצב בישיבה שבחור יתווכח ויריב עם חבר אחר ובמהלך הוויכוח ייאמרו מילים קשות, יפגעו אחד בשני ברמה של 'הלבנת פני חברו' ולא יהיה מי שימחא על כך. אבל, אם תהיה הרמת יד לאלימות ישר יקפצו, יצעקו ויתערבו להפריד ביניהם, כי "בדרך ה' לא מרימים ידיים" (שזו אמירה נכונה).

ברור לכל אחד שהכאב שנובע מאלימות פיזית לרוב עובר תוך מספר דקות, לעומת זאת, פגיעה שמכוונת היטב, הכאב שנגרם ממנה יכול להישאר המון המון זמן בלב ובמידה מסויימת, יכולה גם לגרום נזק לנפגע. אז למה אלימות פיזית היא חציית הקו האדום? למה כשבחור שופך את דמו של חברו באלימות מילולית קשה, זה לא הקו האדום, קו אדום הבוהק?

שיהיה ברור, אין הכוונה לומר שאלימות פיזית היא מקובלת. היא לא מקובלת בשום אופן וזה ממש לא משנה באיזו רמה היא או מה הנסיבות שהובילו לכך, הכוונה היא לשים במקום הנכון את האלימות המילולית ולהיות מודעים להשלכות שלה.

גוט שעאב'ס,

דודי.

דבר העורך

בתחילת הפרשה מופיע הציווי של הקב"ה למשה "שלח לך אנשים". רואים מזה שהרעיון של המרגלים הגיע מהקב"ה. השאלה היא, למה, למה בכלל צריך אותם?

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו שהעם עשה מחאה על התנאים שהיה להם. המן, האוכל שירד להם מהשמיים, ישירות מה'. אבל זה לא הספיק להם, הם רצו משהו יותר מוחשי, משהו פיזי. משה הלך לה' לספר לו על התלונה החדשה וה' אמר אוקיי, אני לא מספיק לכם? אין בעיה,  נעשה את זה בדרך שלכם. מהיום שינוי במדיניות. ואכן העם קיבל בשר בשפע, שפע כל כך גדול עד שהם כבר לא יכלו לשפע הזה.

מה שקורה בפרשה שלנו זה המשך של המדיניות החדשה. לא עוד קשר ישיר עם ה'. מעכשיו זה בידיים שלכם. תשלחו מרגלים שיספרו לכם מה קורה בארץ ישראל, תשמעו מהם, לא מה'. את התוצאות של המהלך כולם יודעים. אבל יש פה מסר בסיפור הזה. הקב"ה מעביר את האחריות לעם וגם אחרי שהעם לא הצליח והראה שהוא לא יודע לקחת אחריות הקב"ה עדיין מאמין בו, הוא יודע שבסופו של דבר העם מסוגל לזה, כן יש לו את היכולת לקחת אחריות.

השבוע התנהלה שיחה בחדר האוכל בישיבה שעסקה בשידוכים ובשם שיש לבחורי הישיבה ברחוב בחוץ. חלק מהמשתפים בשיחה טענו שזה לא פייר שיש כזה שם לבחורים בישיבה והוא לא משקף את האמת (מה שנכון).  תנו לי לגלות לכם סוד היישר ממערכת 'זו דרכנו', לישיבה אין מחלקת יחסי ציבור ואין לה נציגים שעומדים בפינת הרחוב ומספרים לכולם על הדרך שלנו ומי אנחנו.

בעצם, כן יש לה נציגים כאלה. אנחנו. אנחנו היחידים שיש לנו את הכוח להשפיע מה יאמרו עלינו. זה תלוי בנו והאחריות היא עלינו.

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

הקצב שילב את ידיו על כרסו והתחיל לנמנם, אמנם חלק מהתפקיד היה לשמור על הקצביה שלא יבואו כלבים, אבל כשמשלמים מינימום - למי באמת אכפת?  אבל הוא היה מופתע כשראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הוא ניסה את הטריק השחוק בנוסח "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הכלב לא התרשם וחזר שוב לקצביה.

הקצב הבין שאולי זה לא כלול בשכר המינימום אבל יהיה נחמד להבין מה הסיפור של אותו כלב, הקצב ניגש אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."

הקצב הסתכל בחשש פנימה אל תוך פיו של הכלב - הפלא ופלא, בנוסף לטורי שיניים מאיימות היה שם שטר של חמישים ש"ח . מכיוון שהבוס שלו אמר שמי שמביא כסף צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, אז הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב (הסיפור נכתב כשעוד היה פה זול וחמישים ש"ח כיסו את הקנייה...)

הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב.

הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב מכשכש בכרסו .לאחר זמן מה הגיעו לרמזור. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש ואז הוא גילה שהוא סתם לחץ על הכפתור של העיוורים והכפתור הזה בכלל לא מעביר הרמזור לירוק,הכלב פלט נביחת זעם קטנה וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב הנרגש.

לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.

בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות ונבח לעצמו מתחת לשפם.

הכלב הרים את מבטו ללוח הזמנים האלקטרוני וביטא את זעמו בנביחה על כך ששוב לוח הזמנים האלקטרוני לא עובד ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.

לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס, אם כי, לפי תנועת הזנב לא היה קשה להבין שהכלב די לא מרוצה מכך שהאוטובוס צפוף.

בשלב זה נשאר הקצב שמוט לסת. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.

האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא מהעיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, כשהקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר  מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.

לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. 

ושוב, חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.

לא נשמעה שום תגובה מבפנים.

חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.

בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.

מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בקרקס!

ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות מחוץ לבית."

***

התובנה הטבעית היא שישנם אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם.  אז כדאי שיתחלו להסתכל מסביב ויתחילו להעריך את מה שיש להם.

לדעתי יש פה מסר יותר עמוק: נכון שאותו כלב עשה מעל ומעבר למצופה ממנו, דברים שכולם מתלהבים מהם, אבל הבעלים שלו כנראה ידע שהוא מסוגל ליותר, ולכן גם כעס עליו.

אנחנו עומדים לפני חג השבועות שבו אנחנו עומדים לבחינה על מה שעשינו עם היכולות שלנו וכמה מהם ניצלנו ללימוד תורה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שעשינו מספיק, עשינו די והותר ממה שמצפים מאיתנו, הרי לכולנו (נראה לי ככה) יש ADHD, אבל לא, יש לנו את היכולת ליותר מזה ואנחנו צריכים לדרוש מאיתנו יותר.

ובנימה זו, מערכת 'זו דרכנו' עושה את המיטב בשביל שבכל שבוע ייצא עלון מעניין ואיכותי עם תוכן עשיר, אבל תמיד יש מקום לשיפור ותמיד אפשר לעשות טוב יותר וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, לכן כל הערה תתקבל בברכה.

גוט שאבע'ס וגוט יום טוע'ב,

דודי.

דבר העורך

הוסף כיתוב

בשעת כתיבת שורות אלה המוני 'משתטחי קברים ומנשקי קמעות' עושים את דרכם לטקס 'פגאני' של הדלקת מדורה וריקודים סביבה. מה לעשות, ככה ה'אשכנזי הקטן' שבי מסתכל על זה.

אני הייתי במירון כמה פעמים בל"ג בעומר במירון, אבל לא זכור לי שהרגשתי איזו תחושה מיוחדת חוץ מרצון די מסובר ללכת לאוהל ההכנסת אורחים ולאכול כמה קוגלים לא מבושלים לגמרי ולמלאות כוס קולה מהמתקן הזה שאמנם יש עליו תווית של קולה, אבל עמוק בלב אתה יודע שמשהו שם לא אמיתי.

כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה בסדר א' שאלתי את החברותא שלי, הרב רענן, מה הוא הרגיש כשהוא היה במירון ולמה חשוב לו להיות שם גם השנה. הוא הסתכל עלי במבט תוהה ואמר לי: "מז'תומרת? אני מרגיש שם התעלות ותחושה מיוחדת". האנטי שבי קפץ ושאל אותו: "ואם לא היה שם את כל הריקודים והמוזיקה וה'מאצעב',  גם היית מרגיש את אותם תחושות ומתעלה ככה?" הוא אמר שלא, אבל מה זה משנה מה הסיבה?

ואז נפל לי האסימון, יכול להיות שחלק גדול זה באמת פסיכולוגי, אבל כמו ששמענו כל כך הרבה פעמים בבית המדרש וכמו שבעזרת ה' נשמע עוד הרבה פעמים, קדושה זה להרגיש, להרגיש חיבור, להרגיש שייך - להרגיש קרוב לאלוקים. אם אדם נוסע למירון וזה עושה לו טוב, מי אני שאגיד לו מילה על זה...

ככה זה גם בהרבה דברים בחיים, אנשים עושים דברים שלנו זה נראה מוזר ואפילו מגוחך, אבל כל עוד שזה מקרב אותם לאלוקים ועושה יותר טובים וזה לא דברים מומצאים, אלא דברים שיש להם מקורות מהימנים, אדרבה, שיעשו את זה כמה שיותר.

בפרשת השבוע אנו מצטווים על התרומה.

לתת לשני זו הסכמה והבנה שאנו קשורים זה לזה, שייכים אחד לשני - זו קריאה שאנו ישות אחת. לתת לשני, משמעותו להיות פחות אגואיסט ולהכיר שלא הכול שייך רק לי בעולם. עם ישראל הוא עם של נותנים.

כמו שכבר מרגישים באווירה בישיבה, אנחנו הולכים לדבר עם האנשים הקשורים והקרובים לישיבה על זה שאנחנו והם זה ישות אחת. החל מהשבוע הבא אנחנו יוצאים לאסוף כסף בשביל הישיבה, כי גם אנחנו והישיבה זו ישות אחת וזה מחייב, זה אפילו לא עניין של נתינה. אנחנו יוצאים לתת כסף, בשבילנו, בשביל הישיבה, בשביל התורמים - כולנו ישות אחת.

הלוואי שנזכה תמיד לתת ולהעניק ולתרום לעולם כולו ערכים של קדושת החיים כמו שאנחנו לומדים בישיבה.

גוט שאבעס,

דודי.

דבר העורך

בפרשת השבוע נקרא על קריעת ים סוף. חז"ל מספרים על אדם אחד, נחשון בן עמינדב, שהיה שם יחד עם העם כולו, ראה את הצבא המצרי המפחיד ולא נשבה בזרועות הייאוש. הוא חווה כמו כולם את המצוקה, וקיבל החלטה. הוא קפץ אל תוך המים הסוערים. המים הגיעו לחזהו והוא המשיך לחתור. המים כבר הגיעו לאפו והוא עמד לטבוע, אך הוא המשיך לנסות לשחות, ואז – נחצה הים!

זה קורה לכל אחד מאיתנו פעמים רבות. הרגע הזה שבו אנחנו כמעט נשברים, אבל מחליטים לאמץ את מידת ה"נחשוניות" ולקפוץ למים הסוערים.

גם לנו, ב'זו דרכנו', זה קורה מדי פעם... השבוע תוכלו לראות את זה באופן ברור. אחרי כל התלונות שקיבלנו על העיצוב המיושן, המשעמם, העצוב והחדגוני של העלון, החלטנו לקפוץ למים ולהגיש לכם עיצוב חדש וחדשני, עיצוב שיגרום לכם לקרוא כל מאמר וכל פינה בעלון, לא רק בגלל התוכן היפה שלהם, אלא גם בגלל שכיף להסתכל עליהם.

הערות תתקבלנה בברכה ובהערכה!

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

בפרשה, כל הברכות של יעקב לשבטים כתובים בצורה קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקרוא

בתורה, לשון די מליצית. מה שמוביל להרבה דעות חלוקות בין פרשני המקרא. כשקראתי את ברכת

יעקב לשמעון ולוי, תהיתי לעצמי מה הפירוש של "באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", מילים קצת

לא מובנות. ראיתי שהרמב"ן נותן לזה פרשנות מעניינת והבנתי משם משהו נחמד.

כששמעון ולוי פשטו על שכם הם הרגו את כל התושבים,'באפם הרגו איש', אפשר להתווכח אם זה

מעשה מוסרי או לא, אבל אפשר להבין מאיפה מעשה כזה מגיע, נעשה מעשה שלא ייעשה כלפי

מישהי מהמשפחה שלהם.

מה שהפריע ליעקב זה 'וברצונם עיקרו שור', אחרי שהם הרגו את התושבים הם בזזו והשחתיו את

הצאן ואת הרכוש שבבית ובשדה, זה היה אחרי שהם נרגעו מהכעס, אחרי הנקמה. ואת זה יעקב לא

מוכן לקבל, נקמה והשחתה סתם בגלל שזה עם אחר, מישהו שונה ממך, זה היה מעשה שכבר לא

הגיע מכעס שהוא תכונה אנושית, זה בא מרצון, מהחלטה. וזה כבר מעשה שלא מקובל אצל יעקב

אבינו, זה לא הערכים של עם ישראל, על זה יעקב אומר 'בסודם אל תבוא נפשי'.

גוט שאבעס

דודי.

דבר העורך

בימים האחרונים כלי התקשורת בארץ מלאים בדיווחים על פרשות שחיתות , אם זה קבלת שוחד או מינוי בני משפחה לתפקידי מפתח בעמדות כוח על ידי נבחרי ציבור. זה לא מפתיע שדווקא בתקופת בחירות כל הזבל צף, זה גם ברור שהמידע מגיע לתקשורת על אינטרסנטים כאלה ואחרים, אבל לכולם ברור שיש בצורת ההתנהלות של הממשל פה, משהו רקוב.

אם מחפשים דוגמא לשלטון תקין שלא מוטה משוחד, לא מושפע מלוביסטים ולא מעדיף קרובי משפחה, אפשר להסתכל בפרשת השבוע, על יוסף. בפרשה, מתואר שאחרי שיוסף התוודע לאחים, מיד השמועות החלו להתרוצץ בממלכה על האיחוד בין מנכ"ל חצר המלוכה לבין משפחתו וזה שימח בין היתר את העבדים. תהיתי לעצמי, למה התורה צריכה לספר לנו שעבדי פרעה שמחו, הם בסך הכול עבדים, את מי זה מעניין? הרש"ר הירש מסביר שזה הוכחה למוסריות  של יוסף. העבדים שזה בעצם "האזרח הקטן" הם לא אמורים לשמוח מכך שיוסף התאחד עם משפחתו, להיפך, זה מתכון למינוי מקורבים ושחיתות שלטונית כמיטב המסורת במזרח התיכון.

אלא, שעבדי פרעה - האזרח הקטן שתמיד חושש 'להידפק' – ידעו שזה דווקא סיבה לשמוח, לא רק בגלל שהם ידעו שלא צריך לחשוש ממינויים של בני משפחה, אלא שדווקא עכשיו בגלל שהמשפחה שלו הגיעה למצרים, הוא ישתקע שם ויהיה להם מישהו בחצר המלך שאפשר לסמוך עליו.

אולי אם האנשים שאחראים על השלטון היו לוקחים את התורה כערך המרכזי בחיים הדברים היו מתנהלים בצורה שונה.

גוט שאבעס

דודי. 

דבר העורך

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם השאלה, מה הסיפור של אחי יוסף, למכור אח? אתם רציניים? מי עושה כזה דבר?  בטח לא אנשים במעמד שלהם. ועוד, כשהם נפגשים איתו במצרים המצפון שלהם מתעורר, בעצם הם מביעים חרטה רק על כך שהם אטמו את אוזנם כשהוא התחנן אליהם, ולא על עצם המכירה.

הצצתי במפרש החביב עלי הרש"ר הירש, וכרגיל לא התאכזבתי. כשיוסף התחיל לספר לאחיו את החלומות, הם שנאו אותו, אבל עוד לא פחדו ממנו, אבל כשהם הבינו שיעקב רואה בזה משהו אמיתי, לשנאה נוספה קנאה, הם הבינו שיסף עלול לנשל אותם מהזכויות שלהם. ומיד אחר כך הם נוסעים לרעות את הצאן בשכם שהייתה מאד רחוקה מחברון, למה דווקא לשם, למה להרחיק? בנוסף, בספר תורה יש ניקוד על המילה "את צאן אביהם בשכם", לרמז שהם רק 'כאילו' רעו את הצאן. אז מה הם באמת עשו שם?

בשכם התגלתה לראשונה האחווה בין האחים כשהם יצאו להילחם בשביל אחותם דינה ושם המשפחה התלכדה ביחד, ואם זה המקום לטכס עצה נגד גורם חיצוני שמאיים לפגוע באחד מבני המשפחה, אז בטח שזה המקום להתגבש נגד סכנה שנשקפת לכבוד המשפחה ועצמאותה על ידי אחד מבני המשפחה.

לסכנה קראו יוסף, אם הוא היה משיג את המעמד שהם חשבו שהוא רוצה לקבל, הם ראו איך נמרוד שלט בעולם, הבני דודים שלהם היו משועבדים, לאלופי אדום, שעבוד ושלטון שמשפיל את האדם והופך אותו לעוד לבנה בבניין תאוות הכבוד של שלטון היחיד. לעומת זאת, משפחת בני אברהם צריכה לייסד חברה אנושית, עם כבוד אנושי על יסודות החופש והשוויון, שבה רק דבר אחד ישלוט על כולם, התפקיד המשותף " ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט".

אני חושב שאפשר ללמוד משהו על הישיבה, נכון שיש את הבחורים וותיקים ומגיע להם את הכבוד הראוי,  אבל, צריך לזכור שכולנו באנו בשביל מטרה אחת "ושמרו דרך השם" מהבחינה הזאת כולנו שווים ויש לכולנו תפקיד אחד משותף, להוביל דרך ויש לנו את מורה הדרך, והשאר הולכים ברך שוה, יד ביד.

גוט שאבעס

דודי

דבר העורך

כשקראתי את פרשת השבוע, נתקלתי בפסוק שבו יעקב אומר לאנשיו לרווח את העדרים כדי שעשו יחשוב שיש הרבה כבשים, כשבאמת לא היה. חשבתי לעצמי, מה הטעם? הרי עשו יגיע ויראה שאין באמת הרבה כבשים, והדבר הראשון שיעלה לו לראש זה, "עוד פעם האח הקטן הזה עם הקומבינות שלו מנסה לעבוד עלי..." ומיד יצופו כל רגשות הזעם והאיבה שיש לעשו כלפי יעקב. אלא שיעקב הבין דבר פשוט, אפשר לומר הרבה מילים ולעשות המון מעשים, אבל זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה הצורה שבה אומרים את המילים ומבצעים את המעשים. ולכן יעקב חילק את העדרים, הוא הכיר את עשו וידע מה צריך לעשות כדי לרצות אותו, ובצורה שהוא הגיש את המנחה לעשו, זה מה שהרגיע את האח הזועם שרוצה המון.

ראינו השבוע את הפוליטיקאים מתרוצצים מאולפן לאולפן ומתזזים בין מיקרופון לאוזניה כדי לומר לעם ישראל שהקטע של לחיות על חשבון הציבור, ממש קסם להם וחבל שזה ייפסק, ומה שיפה זה הטיעונים, יש את האלו שממשיכים עם הטרנד שבעיניי עבר זמנו, שצריך להציל את המדינה מהחרדים ורק הם יודעים לעשות את זה, יש את האלה שידאגו לאזרח הפשוט שעובד קשה ומה שהוא לא יודע, זה שבכל מקרה הוא ימשיך לעבוד קשה, יש את "מר ביטחון" ו"מר כלכלה" שבמקרה שלנו אותו שחקן משחק את שני התפקידים, ואחרון חביב זה האח הקטן והחורג שיקסים את כולם.

זה לא שאני ממליץ להיות פוליטיקאי או להתנהג כאחד כזה, אבל יש משהו שאני יכול ללמוד מהם (באמת שקשה לי לכתוב את זה) גם אם יש לי משהו להעיר לחבר או סתם הערה לומר למישהו, אז יש דרך לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה בצורה שהבן אדם שאליו מכוון המסר לא יגיע למצב שבו הוא מרגיש לא נעים, אלא יבין שבאמת שיש רצון לתקן ולעשות טוב.

גוט שאבעס

דודי.

דבר העורך: - פרשת כי תבא

דבר העורך:

בפרשתנו: "ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" בפסוק זה התורה מחלקת בין התרצותנו להיות לו לעם, כשמכוח זה בן היהודי הוא יהודי לעולמי עד, לבין הציווי האלוקי הדורש מאיתנו מכוח זה להיות עם קדוש.

היבדלותנו מן הגויים היא חובה מרכזית ביהדות, הבדלות בלבוש, הבדלות בהתנהגות, הבדלות מול האלוקים.

בעלון זה מועלית סוגיה זו במלא עוזה במטאפורה של שאלת גזענות ביהדות.

קורא יקר: מומלץ בעבורך לעיין במדור שו"ת MAIL  ולתת תשובות לעצמך על היכן מסתיימת השאלה ההלכתית ומתחילה השאלה האידיאולגית. במידה ובמהלך השבוע יהיה לך מה לומר בסוגיה זו, הגיליון ישמח לשמש כבמה לדיון.

אנו מאחלים לבני הדרך המשך זמן פורה ומבקשים להמשיך לסייע בהעלאת סוגיות מרכזיות לדיון מעל דפי הגיליון השבוע כי 'זו דרכנו'.

בברכת 'שבת שלום ומבורך'

אבי

דבר המערכת - חג השבועות תשע"ג

כמה פעמים שמעתם את המשפט "התורה היא מזון לנשמה"? בוריאציות שונות, בסגנונות שונים, זוהי גישה שנשמעת שוב ושוב. התורה היא המזון של נשמת היהודי, בלי המצוות הנשמה שלך בוכה...

כמה פעמים אמרו/רמזו/גערו בכם "צריך לחזק את בית המדרש"? ממש ריק עכשיו, בוא תיכנס, תשב, תלמד, יש שיעור צריך להיכנס...

רגע רגע, אני רק שאלה. למה לי לתת מזון לנשמה? שהיא תיתן לעצמה. הגוף שלי כבר עייף מלעבוד "בשביל הנשמה", הוא רוצה לעבוד בשביל עצמו.

ובכלל, לחזק את בית המדרש זה מאוד יפה. אני משוכנע שאם הייתי לומד עכשיו בבית המדרש הייתי רוצה שהוא יהיה מלא. אבל אם אני לא רוצה ללמוד עכשיו, למה שיהיה אכפת לי שבית המדרש ריק? שבית המדרש ידאג לעצמו...

השבוע, יום אחד בצהריים, בשיא הדוחס של הרכבת, עמדתי צפוף צפוף וניסיתי לקרוא איזה מאמר שהדפסתי לי. לקרוא מאמר ברכבת, בעמידה, בצפיפות, זה לא הרעיון הכי מוצלח. אבל לנסוע ברכבת בקיץ בצהרי היום זה לא פשוט. העיניים עובדות כל הזמן וקולטות את כל המראות המעניינים שמסביב, וזה ממש לא מה שאני מעוניין. לא בשביל זה אני נוסע ברכבת. מה אפשר לעשות? הרעיון היחיד שאיכשהו עוזר זה פשוט למצוא לעיניים תעסוקה אחרת. אז אני קורא. לא אומר לכם שזה עוזר במאה אחוז, אבל חמישים אחוז זה המון.

כותב המאמר דן במספר המצוות (תרי"ג? אולי יותר? אולי פחות? - ידעתם שיש על זה מחלוקת רצינית?) והוא הביא את המקורות בחז"ל שמזכירים את מספר המצוות. אחד המקורות היה ממדרש תנחומא, ואז הבנתי שגיליתי כאן אוצר. תקראו בעצמכם:

"אמר רב אדא: מאתיים וארבעים ושמונה מצוות עשה יש בתורה כמנין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים. ושלוש מאות ושישים וחמש מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם, גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כולו לכף חובה"

המחשבה שלי הוסחה לחלוטין מהנושא המרכזי של המאמר. העיניים שלי רפרפו שוב ושוב על המילים. נדמה היה לי באותה שעה שמאות קולות של הורים, משגיחים, ראשי ישיבות ורבנים, נשמעים בחלל חסר החמצן של הרכבת "הנשמה שלך דורשת את המזון שלה" הם אמרו לי, ואני זקפתי את גבי, הרמתי את עיני והשבתי להם "מה פתאום, הנשמה שלי קדושה, טהורה (כן כן, היא קדושה וטהורה גם עכשיו, ברכבת, למרות הכל), היא לא מחפשת מזון. זה הגוף שלי שדורש ממני לקיים מצוות, זה אני, ממש אני, שצריך את המצוות".

ואז צפו באוזני קולות נוספים "עולם התורה צריך חיזוק, בית המדרש צריך אותך", ואני רק ציטטתי לקולות האלו את המדרש. עולם התורה לא צריך אותי ובית המדרש מסתדר גם בלעדיי, אבל השמש... היא לא מסתדרת בלעדיי. העולם כולו צווח עלי "אל תעבור בי את העבירה הזאת". העולם, כן, האבנים, החול, הים, השמש, העצים. הם מתחננים אלי ומבקשים ממני שאקיים מצוות.

אבל למה? באמת למה? האם הגוף שלי באמת צריך שאקיים מצוות? האם העולם כולו באמת ניזוק מעבירה שאני עושה? באמת למה?

איך שאני מבין את הדברים הללו זה כך. העולם על כל הנבראים שבו, נברא כדי לקיים מטרה כלשהי. המטרה הזו כתובה בתורה. קיום מצוות והימנעות מעבירות זו בעצם הסיבה שלשמה קיים העולם. אם אני עושה עבירה, בעצם אני מערער את הבסיס של העולם, אני מעמיד בספק את התועלת שבו. ולהיפך, אם אני מקיים מצווה, אני מצדיק את קיומו של העולם.

כך זה גם ביחס לגוף. ישנו משל ידוע שכתוב בגמרא, על עיוור ופיסח שהופקדו לשמור על הפרדס, כאשר החישוב של בעל הפרדס היה שהעיוור אינו יכול לגנוב פירות מפני שאינו רואה אותם, והפיסח אינו יכול לגנוב פירות מפני שאינו יכול להגיע אליהם. מה עשו השומרים החכמים? נטל העיוור את הפיסח והרכיבו על כתפו, וכך שימש הפיסח כעיניים והעיוור כרגליים, וביחד גנבו את הפירות. העיוור והפיסח הם הגוף והנשמה, כל אחד מהם לבדו אינו יכול ליהנות מהפירות, אבל שניהם ביחד מצליחים ליטול פירות ולאכול אותם. הנשמה כשהיא לעצמה אינה יכולה ליהנות מהעולם, אבל גם הגוף כשהוא לעצמו אינו יכול ליהנות באמת מהעולם (!). כדי לחיות חיים מאושרים צריך הגוף את הנשמה, את הרוחניות, ורק אז הוא – בעצם זה אני – יכול לחיות באושר.

ומדוע זה כך? חז"ל אומרים "איסתכל באורייתא וברא עלמא". המשמעות של המשפט הזה אינה שהקב"ה פתח את הספר, ספר התורה, ולמד ממנו כיצד לבנות את העולם, אלא שהבריאה של העולם נעשתה על פי העקרונות של התורה, וסטייה שלנו מהעקרונות הללו כמוה כשימוש שלא על פי ההוראות, שלא על פי התכנית.

אני נכנס לחג השבועות מתוך הבנה אחרת, חדשה: אני מקבל השנה את התורה בשביל הגוף, לא רק בשביל הנשמה. אני מקבל את התורה בשביל העולם, לא רק בשביל עולם התורה...

חג שבועות שמח

חנוך

דבר המערכת - פרשת ויצא תשע"ג

בפרשתנו אנו פוגשים את רחל המיואשת – "ואם אין מתה אנוכי" – כשהיא מוצאת לעקרותה פיתרון די תמוה: "הנה אמתי בלהה, בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה".

איך יקרה הנס הזה, בלהה תלד וכתוצאה מכך רחל תיוושע מעקרותה?

את ההסבר להצעתה של רחל אנו מוצאים בדברי רש"י: "ואבנה גם אנוכי - מהו 'גם'? אמרה לו זקנך אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה זקנתי הכניסה צרתה לביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה".

שיעור עמוק מלמד יעקב את רחל, ואותנו.

אישה החיה בבית אחד עם אישה נוספת מוגדרת כ"צרה". הדבר הקשה ביותר לאישה, הוא לראות את בעלה חולק את תשומת ליבו עם אישה אחרת. שבירת המידה הקשה הזאת, בד בבד עם עשיית החסד העצומה עם האישה החדשה שנכנסת הביתה, מעוררת את מידת הרחמים – ובכוחה לחולל ניסים.

בשבועיים האחרונים היה העם היושב בציון נתון במלחמה קשה. קשה במיוחד לתושבי הדרום שסבלו רבות. עם זאת, המלחמה המסוכנת הזאת גבתה קורבנות מעטים מאד ביחס למתקפה המאסיבית שנחתה על ראשיהם של התושבים, והסתכמה בפחות מעשרה אנשים הי"ד.

כפי שלמדנו מיעקב, מילת הקוד היא: "חסד"! המצב שבו עם ישראל נכנס לסכנה מוציא ממנו את מידת החסד והרחמים הטבועה בו עוד מראשית כינונו בידי האבות והאימהות הקדושים. אם אנשים מוכנים לארח משפחות שלימות בביתם ללא קבלת תמורה, אם אנשים יושבים בביתם ומתפללים בכל ליבם להצלחתם של החיילים בחזית, אם אנשים תורמים מהונם ומזמנם למען המשפחות חסרות הבית ומאמצים אותם אל ליבם בחום רב, זה מגלה את העם היהודי במלוא יופיו ותפארתו.

מעשי החסד העצומים שנעשו בחסות המלחמה, ללא ספק, תרמו רבות לסיומה הנוכחי.

שבת שלום לכולם

חנוך והלל

דבר המערכת - יום כיפור תשע"ג

אחים יקרים!

חודש תשרי הוא חודש מופלא שעובר מהר מדי...

עברנו את ראש השנה ועוד לפני שהספקנו להתאושש אנחנו מגיעים ליום כיפור, יום כפרה וסליחה, יום שבו אנו מיטהרים ומתרוממים, יום שבו נפשנו מצטיידת בעוצמות שמשפיעות, במודע או שלא במודע, על כל השנה הקרובה.

בימי הסליחות זעקנו שוב ושוב את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה. ביום כיפור נמשיך לחזור עליהם עוד פעם ועוד פעם. מדוע? חכמים שתיקנו לנו את אמירת י"ג מידות רצו שנחזור עליהן כל כך הרבה פעמים, כדי שנכניס אותן לליבנו ונהיה בטוחים בחסדו ובטובו של אלוקים, וברצונו להיטיב עימנו אם רק נפתח לו פתח קטנטן.

אחת מאימרותיו הידועות של גדול התנאים רבי עקיבא, שייכת במובהק לימים אלו, ונשנתה בסיומה של מסכת יומא העוסקת בעבודת יום הכיפורים: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמיים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר 'מקוה ישראל ה'', מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקב"ה מטהר את ישראל".

מי שזכה לטעום פעם טעמו של מקווה טוב... אחח... רק הוא מסוגל לדמיין קצת במה מדובר. ההרגשה הנפלאה כשאתה עולה מהמים, כמו חדש, כמו תינוק שנולד, כמו אדם בלי עבר, טהור. זוהי ההרגשה שאמורה ללוות אותנו לאורכו של יום כיפור. הרגשה כזו מעמעמת את תחושת הצמא, את כאבי הרגליים מהעמידה הממושכת ואת העייפות. יש לנו מקווה שקוראים לו אבינו שבשמיים! מקווה שמטהר אותנו ובורא אותנו מחדש.

ומיד לאחר יום כיפור... נחיתה... מה נחיתה? צניחה חופשית! ישר לבלגן של ערב סוכות, ריצות, סידורים, קניות, פטישים וסכך. אחר כך סוכות, רצים משמחת בית השואבה אחת לשנייה, פה רוקדים קצת, שם טועמים משהו, כאן פוגשים חברים...

אז מה באמת נשאר מהטהרה של יום כיפור? נשאר בכלל משהו?

אם אנחנו רוצים שהזיכרון המתוק של היום הנפלא הזה ישאר בנו לאורך זמן, יש לזה עצה אחת בלבד. קבלה. משהו קטן שנקבל על עצמנו, משהו שיהיה אפשר להתמיד בו ויהיה מזכרת מיום כיפור לכל התשע"ג הארוכה שלפנינו.

המגיד הנודע, ר' שלום שבדרון זצ"ל, מספר שכשהוא למד בצעירותו בישיבת חברון, כינס אותם המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל לפני יום כיפור, וביקש מכל אחד לחשוב על קבלה כלשהי שהוא יכול לקבל על עצמו לשנה הקרובה. כשהם חשבו והחליטו, אמר להם המשגיח: עכשיו, תורידו מהקבלה הזו חצי, וכשהם חשבו והורידו חצי מהקבלה אמר להם המשגיח: עכשיו, תורידו חצי ממה שנשאר ואת זה תקבלו על עצמכם...

כי היצר הרע הוא חכם גדול, והוא מפתה אותנו לחשוב על קבלות גדולות ונשגבות שיומיים אחרי יום כיפור לא נשאר מהם זכר... לכן, נחשוב על משהו קטן, ממש קטן, שאנחנו יכולים להתקדם בו, ואנחנו מסוגלים להיאחז בו ברצינות ולהשאיר בפינו את טעמה המתוק של טהרת יום כיפור לאורך זמן!

בהצלחה!

חנוך והלל

דבר המערכת - ראש השנה תשע"ג

אחים יקרים!

בכל שנה, לקראת ראש השנה, מתעוררת בי הדילמה במה אני יותר עסוק, במחשבות על השנה שעברה או במחשבות על השנה הקרובה. לפעמים נראה שאלו מחשבות נפרדות, מה שהיה הוא מה שהיה ואין לו קשר מהותי למה שיהיה. ולפעמים נראה שזו אותה מחשבה, או כמו שאמר מי שאמר "בכל סיום יש התחלה חדשה"...

הרי אף אחד אינו יודע מה צופנת בחובה השנה הקרובה. שידוך, ילדים, פרנסה, שטייגן, שום דבר לא ידוע. אבל דבר אחד ברור: כל אחד מביא איתו אל השנה הבאה את השנה שחלפה. גם בדברים שאנו רוצים להשתנות, המקום ממנו אנו מתחילים את השינוי הוא המקום שבו סיימנו את השנה האחרונה. אם כן, הדבר היחיד שידוע לי על השנה הבאה, זה מה שהיה בשנה שחלפה...

ראש השנה ויום כיפור, כמו גם סוכות ושמחת תורה, כל אלו הן הזדמנויות אמיתיות לבצע איזו קפיצה, איזה שינוי קטן, שביום רגיל איננו מצליחים לעשות. אל נשלה את עצמנו. לא ניהפך למלאכים וגם לא נוכל פתאום לעשות דברים שלפני כן לא הצלחנו אף פעם לעשות. אבל כן נוכל לעמוד על מצבנו האמיתי, לבחון היכן אנו באמת אוחזים, ולעשות שינויים קטנים אך משמעותיים מאוד.

מה שצריך זה רק לשים לב. מצד אחד, לא לתלות ציפיות בלתי אפשריות בימים האלו, ומצד שני להעריך את הציפיות הריאליות, המציאותיות, ולשים לב למה שקורה בתוכנו, למה שמתחולל בליבנו, ולמקום שבו אנו נמצאים וממנו אנו משתדלים להתקדם הלאה, בקצב הנכון והחכם.

תקוותנו החזקה היא שנשכיל לנצל ימים אלו בתבונה, ונקבל מהם את כל מה שאנו יכולים לקבל, וימים אלו יעברו עלינו מתוך שמחה ואהבה.

שתי מילים פשוטות אך עוצמתיות: שנה טובה!

חנוך והלל