הדרך שלי להר סיני

בני שחר

הקול עולה סביבי "נעשה ונשמע" כל העם כולו קיבל את הדברים מבלי לדעת מה הם.

עמדתי ביניהם כעוס, דברו בשם עצמכם. לא אקנה חתול בשק. כיניתי אותם פזיזים כיניתי אותם חסרי דעת.

העם רואה קולות, אני רואה הר כפוי כגיגית, מטיח כלפי שמים, באלימות כלום לא יילך.

הקול מתגלגל "אנוכי ה'". כולם נשמתם פורחת ורק אני ניצב מישיר מבט. מי אתה? ולמה אתה צועק?

הקול שוב יוצא זועק, "לא יהיה לך א-לוקים אחרים". הם, שוב נשמתם פורחת ורק אני ניצב שוב ומקשה מדוע שארצה א-ל? מה רע היה לי עד היום?

הם, בשנית, קמים לתחייה מחלים את פני הא-לוקים. מבקשים רחמים, מבקשים לא לשמוע יותר, מבקשים מנוחה. ואני בז להם. מוגי לב, רק התחלנו תנו לשמוע.

הא-לוקים נעתר להם, מנתק מגע, אומר למשה את אשר לומר. הם עומדים מושפלי פנים, מאזינים לדברים אותם קיבלו מראש.

ואני כילד נשכב על הרצפה. רוקע ברגלי מבקש, מתחנן לגילוי, מתחנן למגע, מתחנן להבנה.

אני מרים את ראשי, סביבי דממה. כולם התפזרו לקחו כתרים. רק אני מפולש בעפר חש מלוכלך מאי פעם.

ואז א-לוקים לפני נגלה. נגע בעדינות ליטף את פני. בני, הוא אומר בקול רך, אמנם א-לוקים אני אבל אני לפני הכול אביך. קום בני, אל יעצב ליבך. לא תמיד יובנו הדברים בשכל, אבל אם רק תפתח את הלב, לא תהיינה כבר שאלות.

אבל אבי, נשאתי את עיני אליו. למה בכפיה? למה כל הרעש? למה המוות?

והוא, רק הביט בי במבט חומל, התענג על חוסר הידיעה בני. כשתדע שאתה לא יודע, תגיע אל תכלית הידיעה.

הוא הושיט לי את ידו ואימצני אל ליבו, קום בני עמוד על רגליך וצא לדרך חדשה.

                                                                                                            

ישי הריסון

כולנו מכירים ויודעים עד כמה יכול להיות קשה להתחבר ללימוד התורה ובפרט ללימוד הגמרא.

גם לי כמו הרבה אנשים היו קשיים רבים, קושי להתחבר לאהוב, להתמיד בלימוד. הגמרא הייתה נראית לי כמו ערבוביא של מילים לא קשורות שלא היה לי רצון גדול להבין את הקשר שלהן.

אבל בסוף כן מצאתי את הדרך חזרה, הדרך חזרה אל הגמרא הייתה לא פשוטה. היו לי שנים ארוכות של נתק מוחלט מכל מה שקשור לתורה מגיל צעיר (12) ועד גיל 19. שנים שהן המכריעות ביותר בפיתוח והבנה, ידע, וצורת לימוד של הגמרא. בכל הזדמנות שהיא הייתי שומע אנשים שהיו מנסים לשכנע אותי שהגמרא מתוקה ושהלימוד יכול לגרום לאושר גדול. אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים, חשבתי בעיקר הפוך מהם.

יום אחד בשנה האחרונה שלי בישיבה התיכונית (לא ברור לי למה קוראים לזה ישיבה...), הרגשתי שאני זורם לשון מקום, סוג של חוסר תכלית, ושאלתי את עצמי למה באתי לכאן, לעולם. לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל ידעתי שבטח לא בשביל לבזבז את הזמן כמו שהייתי עושה עד אז.

לכן החלטתי לנסות משהו אחר, לבדוק את הכיוון של לימוד תורה, לחזור לישיבה, כמובן שזאת הייתה החלטה קשה מאד כי זה משהו נגד הזרם של הסביבה שלי. ומעבר לזה, החלטה שכנראה תשפיע על כל העתיד שלי.

הלכתי לשבו"ש (שבוע ישיבה, פרוייקט שבו תיכוניסטים הולכים למספר ימים לישיבה כדי לראות מה זה עולם הישיבות) בישיבת "תפארת צבי". אז, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי מתיקות בתורה. היה זה, כשכיוונתי לתירוץ של תוספות. היה לי שם לימוד רצוף של שעה וחצי ופתאום נפתחו לי העיניים והרגשתי חיבור ואושר שאי אפשר להסביר במילים, היה לי טוב עם עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני בדרך הנכונה.

כמובן שלא הכול וורוד ואין קיצורי דרך והיו לי הרבה קשיים בהמשך. אבל את האושר ההוא שחזר גם עוד כמה וכמה פעמים אי אפשר לשכוח.

ואני רוצה לומר משהו, גם אם למישהו יש ספיקות צריך תמיד לזכור שאין דרך אחרת ועד כמה שזה נראה קשה זה תמיד הכיוון. כמו משפט המפורסם שאומר "אם קשה לך סימן שאתה בעלייה.

                                                                                                                                                                   

ישראל ויטו

המסע שלי בחיי הבוגרים מורכב מכמה תחנות, למדתי  בישיבה עוד בזמן שהייתה בהר נוף, באותו זמן הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. ואז התגייסתי לצבא, הייתי שם שנתיים ביחידה של אדריכלות. אחרי השחרור טסתי לארה"ב לתקופה של שלוש שנים שאת רובה העברתי בניו יורק.

בכל המקומות והמצבים שהייתי בהם, תמיד ניסתי והשתדלתי ללמוד משהו, אפילו קטן בכל יום, לשמור על הגחלת שבפנים, אבל למרות שידעתי שזה טוב וחשוב, מעולם זה לא תפס אצלי מקום מרכזי, ההסתכלות שלי על הלימוד הזה הייתה שזה בסך הכול עוד חלק עוד חלק ברשימת המטלות היומית.

אבל אז ביום פשוט אחד, סתם עוד יום ניו יורקי סגריר, קרה משהו ששינה הכול...

ניו יורק, מרכז העולם, המקום שבו קורים הדברים הגדולים... בית כנסת קטן בפינת הרחוב...

שם ראיתי אותו ספר קטן מונח לו. שכמה משפטים מתוכו שינו הכול "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה, ויישא וייתן באמונה, וגם הוא מרבה בתפלה, והכול אינו מועיל למי שנולד במזל רע ונישאר קירח מכאן וקירח מכאן וכו'.. על כן אין לשמוע לעצת היצר הרע ולדחק השעה" (אבן שלמה; פ-ג, ס-ו).

זה נכון ש"אם אין קמח אין מים" ולא לחינם חג השבועות יוצא בזמן האסיף, זמן גשמי שבו אוספים את התבואה, דואגים לפרנסה. הקשר בין החג לתאריך הוא מחייב, אך כמו שהגאון מווילנא מביא, צריך לזכור שגם כשניראה שהגל מתקרב וזה הזמן לעלות עליו או שיש זמנים שבהם הגל נראה קרוב. אבל לא לשכוח בכל מקום ובכל מצב, המזל שלך הוא המזל שלך. כך שלעולם צריך לקנות את הבטוח ואין לדחוק את השעה וצריך להקצות זמן לתורה לרכוש את הבטוח שלא נצא קרחים מכאן ומכאן.

                                                                                                                                                 

משה דניאל

שבת קודש, סמל האמונה ביהדות. האמונה שהקב"ה מנהל את העולם לא אני לא אתה רק הוא. לכן אני רק צריך לעשות את ההכנות לשבת, זהו. אינני אחראי למה שיקרה, כי 'לא עליך המלאכה לגמור אבל אי אתה רשאי ליבטל הימנה'. גם אם הפלטה לא עובדת והטשולנט התקלקל זה רצון השם, גם אם אני לא מבין את כוונתו, אני מאמין ויודע שזה לא קרה סתם. לכל סיבה ומסובב.

אני לוקח את הכוח של היום הקדוש הזה לכל השבוע ואז מנסה להיות אחראי. אבל גם אז, עד גבול מסוים, כי גם אז אין כוחי ועוצם ידי. אמונה... זה מה שיש לי וזה הכול.

ואז בא חג שבועות, חג של לבן וטוהר.

מעמד הר סיני, הקב"ה משתף ומוריד לבני ישראל את הדבר המקודש ביותר אלי אדמות, התורה.

אני לא ממש זוכר איך הרגשתי באותו מעמד נשגב. אך אני יכול לנסות להבין ולו במעט. הקב"ה מוריד את התורה, בני ישראל מתעלפים, הוא מדבר והם שוב מתעלפים, ושוב וחוזר חלילה... איש איש כגודל מעמדו, נראה כאילו עם ישראל לא באמת יכלו לעמוד במחזה הרם הזה כל כך, אש, תימרות, קולות, ברקים איבוד הכרה, פחד אלוקים ממש... מה אני מבין, אבל נראה לי שהיו שם כיסופים מאד גבוהים.

באופן שכלי, אני לא יכול להסביר לעצמי או להגדיר או לבטא או איך שתקראו לזה, למה שבאמת קרה שם, למה הם ראו, למה הם הרגישו. איזו תחושות פיזיות או רוחניות הם חוו. זה היה חיל, רעדה וצמרמורות. אבל אלו רק מילים שנותנות ביטוי לנו כבני אדם, כדי שנוכל להבין בתפיסתנו שלנו את מה שקרה שם.

כאשר בני אדם רוצים לבטא משהו גדול הם משתמשים כדוגמה בהרים וגבעות.

הקב"ה השתמש בהר. הר, הר קטן. הר, אבל עניו. הר סיני. רק בכדי שהמעמד הנורא הזה של קבלת תורה ירד לתפיסתנו. לכן כביכול העמיד זאת בהר, שלנו זה נראה כדבר גדול ועל ידו נתן לנו את התורה.

אם רק נבין ולא בצורה לוגית, אלא הבנה בלב כמו שכתוב 'וידעת היום והשבות אל לבבך' שהבנה לא באמת תהיה לנו ללא אמונה, את היותנו בנים של המלך, כורתי ברית נצח, אחים, נשתף את כל עשייתנו והווייתנו עם הקב"ה. נוכל לראות את האחר כמו שאנו רוצים שיראו אותנו.

על ידי כך נזכה לקבלת עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואהבה ומעמד קבלת התורה בכל רגע נתון במהלך 

חיינו. 

                                                                                                                                                  

שועי פריד

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקורה לי. זוכרים את ה"ימים נוראיים" לפני כחצי שנה? בקושי, אה? יש את העניין הזה שמקבלים קבלות בתקופה הזאת. עד השנה האחרונה בכל ראש השנה הייתי מקבל על עצמי משהו ואחרי משהו כמו חודש, נשאר בקושי אבק של קבלה...

לפני ראש השנה האחרון קיבלתי על עצמי משהו שעד עכשיו אני עומד בו. להגיד וגם להבין כל יום את תפילת "אלוקיי נשמה" (בלי קשר למה קורה עם השחרית שלי). למה דווקא את  הקבלה הזו? ההחלטה על קבלה זו באה לאחר ששמעתי שיעור מהרב פייבלזון שתפילת "אלוקי נשמה" נתקנה לכל יהודי באשר הוא, בעצם כל יהודי יכול וצריך להגיד "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". לא משנה מי הוא, מה הוא ובאיזה מצב הוא נמצא.

זה העביר לי מסר חזק, לא משנה מה עשיתי ומה אעשה, הנשמה שלי שזה האני האמיתי שלי תמיד טהורה. וזו עובדה מוחלטת! זה לא תלוי במעשים או בשום גורם אחר.

לאט לאט התחלתי להבין שבפנים (ואולי יש דברים שהם עמוק עמוק בפנים) אני תמיד אוהב, תמיד אהוב, תמיד רוצה לפעול טוב, תמיד שמח ותמיד טוב.

ככה הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה להתחבר למקום הזה שבתוכי ולהבין שכל הטוב, האושר והשמחה נמצאים בתוכי.

אחרי תקופה, העניין הזה של "הנשמה הטהורה שנתת בי" התחיל לקבל יותר ויותר משמעות.

יש לי שתי תובנות מהתהליך שקרה לי בעקבות הקבלה הזאת.

העניין הראשון הוא, תמיד להתחיל לאט לאט ובקטן, אפילו שזה יכול להיראות קטן חסר משמעות, רק בהתחלה נראה ככה, בסוף נבין שכל הדברים הגדולים שאנו רואים בחיים, הם בעצם מורכבים מדברים "קטנים" ו"חסרי משמעות".

הנקודה השנייה והכי חשובה היא, שאנחנו חייבים לזכור שאנחנו תמיד טובים וטהורים בלי קשר לשום דבר, לשום מעשה, לשום גורים חיצוני, בקיצור בלי קשר לכלום!

  

מסע בין תחנות הישיבה

תחנה מס' 1 – הר נוף

אהרן זיידמן

"בימים ההם..."
אחחח איזו נוסטלגיה... קיבלתי מייל שקרא לי להצטרף לפרויקט העלאת זיכרונות מתחנות שהישיבה הייתה בהם, וכבר שקעתי עמוק בארכיון. הרגעים התערבבו לי, הטובים והמצוינים, המצחיקים והמאושרים, המרגשים והמשמעותיים, וגם העצובים המתסכלים והמעיקים. ביקשו על ימי הר נוף, אלו שצעירי הישיבה ספק אם שמעו עליהם, אבל הריח שלהם ספוג באווירת הישיבה וזכרם לא יוסף מזרעם. התמונות רצות...

תמונה ראשונה: הנחיתה

היום הראשון שלי בישיבה. הרב אמיר יושב בזולה שבמרפסת הישיבה, ליד מכונת הפחיות וסביבו כמה חברים ועשנם מיתמר. בביהמ"ד הרב גולדפינגר בפינה אחת עם כמה בחורים ובפינה שמנגד הרב כי טוב עם חברותא ובפינה שלישית הרב ליפשיץ עם כמה בחורים. היו שם עוד כמה אנשים אבל זו התמונה הכללית.
ואז התפללו מנחה וחצו את הכביש לחדר האוכל, ושם נתגלתה לעיני אחווה שראויה לשחזור. האוכל לא היה מרובה כמספר הסועדים, ואנשים ממש רבו האחד עם זולתו שיסכים לקחת ממנו קצת. "קח אחי אני לא רעב".

תמונה שניה: וועד

ליל שישי הראשון שלי בישיבה. אמרו שהשיעור ב00:00, אז הגעתי בזמן רק כדי לעזור למוטי לב ולמשה פלץ לסדר את השולחנות לשולחן אחד ארוך. הרב הגיע כרבע שעה אח"כ וקרוב לחצות וחצי השולחן התמלא, אבל האווירה שהייתה שם, קשה לתיאור. זה היה ממש הגיבוש השבועי, שבת אחים, אחים לנשק, והוויכוח סער עד לב השמיים. הרב ישב וחייך וענה ברוגע, לפעמים גם בצעקות, אבל האהבה הייתה המוטיב המרכזי, הרגשתי שמחה בלב שהצטרפתי למועדון.

תמונה שלישית: ליל שבת ראשון

הסעודה נערכת בביהמ"ד, אבועלי מארגן שולחנות ואני יושב ליד ישראל לוינגר. מן טקס חניכה קצר שכולל בדיקת סיבולת של כמה נוזלים בדרגות חריפות גבוהות מהממוצע... "ברוך הבא למועדון", זהו התקבלתי.
ועוד תמונה, הפעם בלי סדר, של קבלת שבת קרליבך סטייל ומיקי רבר חזן, והשקיעה מעל בית זית מהממת ביופייה, ומישהו לוחש לי: "אם תשים לב היא אף פעם לא נראית אותו דבר".
ועוד אחת, שבע ברכות, במוצ"ש כלשהו לחתן כלשהו, ודודי מבשל ארוחת גורמה, ודואג להגיש אותה בסטייל הכי גבוה שניתן במסגרת האפשרויות של המטבח המקומי.
ועוד אחת, התפצלות הישיבה לשני בתי מדרשות, רעיון שדעך מאד מהר, כי בדרך השם אין אופציה שהאנשים באמת יחיו בריחוק.
הפורים, הפסח, הסוכות, החנוכה, השבת זכור והשבת שובה, השיחות של הרב פייבלזון והשיחות של הרב זאבי, והרב רקובסקי, והרב שי גולן, והטיסה לאוסטריה, והקמפים, וההרחבה של בית המדרש על חשבון המרפסת, וגן הילדים שצמוד לחדר הרב... הפינגפונג, והקיוסק בבקתת העץ, הקור במקלחות שבסוף המסדרון, והחדר עם דלת המקלט שתמיד אכלס דיירים מעניינים במיוחד, ואיציק כהן שהעיר בבוקר, ושייקה ששדרג את זה לקנקן קפה מבהיל, וויכוחים עד אין קץ בלילות שנושקים לבוקר, ואני יכול פשוט להמשיך עוד ועוד אבל תיקצר היריעה....
ובזמן הזה... בימים אלו שאנחנו רואים את הבניין הולך ונבנה בהר נוף, כולנו תפילה שנזכה לשוב ולחדש ימי הישיבה בתפארתה, ולקיים את סיסמת הדגל "כי ידעתיו למען אשר יצווה .. ושמרו דרך ה'".

תחנה מס' 2 – אהל יצחק

משה שיינפלד

כולם סירבו להאמין לשמועות שהתרוצצו על כך שהישיבה עומדת לבצע שינוי דרמטי, עוזבים את הר נוף. הבחורים העמיסו על גבם את חייהם והפליגו אל מזרח העיר (הדלתות העקורות בקומת הפנימייה היוו עדות אילמת ל"אושר" של העזיבה).

אני אישית, לא הייתי זמן רב מדי בישיבה כשהיא הייתה בהר נוף, ובכל זאת התמכרתי לאווירה של המקום בו חשתי בית לכל דבר ועניין, אולי זו הנוסטלגיה של הזקן שבי...

הישיבה עברה לאחר חופשת הפסח לבית הכנסת אהל יצחק, שהיה גדול, מפואר ובמילה אחת או שניים שונה לחלוטין מבית המדרש בהר נוף. הפנימייה הייתה ממוקמת במרחק גדול ממקום הלימוד, חדר האוכל דילג את עצמו אל מקומות שונים ברובע. באורח פלא בעיות המשקל נעלמו אצל מרבית הבחורים באותה תקופה מאתגרת...

אני רוצה לתאר מנקודת מבט אישית יותר את החוויה היום יומית ברובע. לא הייתה פנימייה מסודרת, אותי מיקמו בחדר שהיציאה ממנו אל המרפסת השקיפה היישר אל הכותל המערבי, כך ששעות הלילה התאפיינו בלימוד המואזין על סלסוליו הערבים (תרתי משמע), קימה מוקדמת לקול יללות ודרבוקות של עוד משפחה נרגשת (מרוקאית?) שדוחפת את בן הזקונים אל יום בר המצווה שלו. היה גם את רעד הבקבוק של חנני איצקוביץ המחבט את קירות הפנימייה. הייתה לו דרך מעניינת להעיר אותנו לתפילה. לאחר בוקר שכזה, לא הייתה אפשרות אלא לרוץ אל בית המדרש שהיה מרחק של דקות אחדות, והסתנכרן עם הרובע הערבי. כשהיו עוברים את בליל התיירים רוכלים ושאר מרעין בישין, סוף סוף בית המדרש מולי ואפשר היה לשבת וללמוד בשלווה חלקית...

זכורים לי המון דברים מאהל יצחק לטוב ולמוטב, זכורים לי לילות של ועדים מרתקים על יד החנוכייה במעלה המדרגות שמעל הכותל. זכורים לי זמנים של ניגונים עד שעות מאוחרות באזורים החשוכים יותר של הרובע. טיפוסי הסנפלינג האימתניים על גגות הפנימייה וסביבותיה. אכן, אהל יצחק הייתה חוויה אחרת, רוחנית ומרתקת.

תחנה מס' 3 – הר ציון

בני שחר

7:00 - שעת בוקר שקטה. באולם השינה נרעדים עשרה בחורים לקול הפעמון. מספר צלצולים והפעמון נדם. לישון כבר אי אפשר... אז קמים ומשכימים לשחרית.

יוצא מבניין הפנימיה ומתבונן בעוינות על בניין השיקוץ המפואר אשר ממנו נובעים צלצולי הבוקר. תוהה ביני לביני, מה זכותו של מצלצל הפעמונים שם למעלה שזוכה להעיר לעבודת הבורא...?

אילו היה אומר לי אי מי, אי פעם בהיסטוריית בחרותי המוקדמת שיבוא יום ואשן יחד עם עוד עשרה אנשים בחדר אחד, במיטות קומתיים ועוד אהנה מן העניין, הייתי מסביר לו בנועם שבדיחות שואה לא מצחיקות אותי מאז 1944...

אבל... קמה המציאות וגם ניצבה. מצאתי את עצמי בתחילת ה"זמן" באולם שינה עם מיטות קומתיים העומדות בחוסר סדר בחדר. הייתי בהלם ואלם מסוים למשך מספר דקות, התרגזתי וקיטרתי יחד עם כולם שזו בושה וחרפה וחוסר פרטיות וכו' וכו' וכו'.

למפרע, מגורים אלו התבררו כחוויה מופלאה. זהו היה מופע של מידות נאצלות, של יכולת ויתור למען האחר של היכולת לשתף פעולה למען חיים טובים. למרות הבדלי הדעות, השקפת החיים ושעות השינה... אני יכול לומר בפה מלא שזו תקופה אשר נחרטה בי לטובה והעניקה לי כישורי חיים לא שגרתיים...

מה אני אומר לכם? למה כל זאת? תלמידי הישיבה מתעתדים להיכנס במוקדם או במאוחר לבניין החדש בהר נוף. בבניין החדש, יהיו לכם חדרים נעימים, קטנים, פרטיים משהו... אבל עדיין, אל תוותרו על היכולת להכיר ולהכיל אחד את השני בצורה בלתי אמצעית. כי כך מובטח לנו המשך הדרך. מובטח לכם כי התחושה של "הבית בהר נוף" תימשך הלאה והלאה.

שלכם, בני.

תחנה מס' 4– גבעת שאול

הלל עזרא

ואז נחתנו בגבעת שאול...

את תחושת הניכור, הבלבול, חוסר האונים וחוסר החשק קשה לתאר על הדף. רק שנה וחצי לפני כן הגעתי לישיבה מבוססת, צוהלת, שמחה ובטוחה בעצמה וכעת אני מוצא את עצמי לאחר שנת נדודים בפתחו של בית המדרש בגבעת שאול. בחורים מסתובבים סביב עצמם, מנסים לתהות לאן נעלמו חצי מבחורי הישיבה – חלקם עמודי תווך חברתיים שעזבו בעקבות הזעזועים האחרונים. לא האמנו שנתקדם לאנשהו. הסתכלנו אל האופק הערפילי בעיניים מזוגגות המסרבות להאמין שמה שהיה יצמח שוב מחדש.

אבל דווקא כאן מתוך האין, מתוך הכלום צמחו לה בשני קומותיה העלובות, ישיבה לתפארת המתקשה לאכלס את הבאים בשעריה. גרורותיה נשלחים לכל עבר בשכונת גבעת שאול ושמה הולך לפניה כישיבת הנוער החרדי העובד הטובה ביותר. בדם, יזע ודמעות בנינו את הבית הזמני שלנו שאין יציב ממנו. כאן אמנם שינתה הישיבה את פניה, אך הפנים החדשות מלאי אופטימיות לקראת עתיד בטוח ומבוסס אי שם במורדות שכונת הר נוף בירושלים.

כאן צמחה תקווה חדשה, מגובה בתרומותיהם של בחורי הישיבה שבמו ידיהם, כספם וזמנם בנו אותה מחדש. דווקא כאן התגלתה הישיבה במלוא תפארתה והוכיחה כמה כל בחור שעבר כאן מרגיש חב לה את חייו הרוחניים והגשמיים.

כאן, בזמן הזה, המסוגל כל כך - נאחל לכולנו שיקרב היום ויושלם הבניין.

חנוכה שמח

הלל

תחנה מס' 5 – הר נוף החדשה

נוסק'ה נוישטט

חנוכה תשע"ו

קיר חנוכיות ענק מקדם את פני בכניסה לבניין הישיבה, אני פוסע, עובר את החנוכיות, מרגיש את החום שקורא תיגר על הקור הידוע של ירושלים בחורף. אני צועד על הגשר המחבר בין בנין הישיבה לרחוב ונכנס לקומת המבוא בה שוכנים חדרי השיעורים (החדר של הרב ליפשיץ/רענן/וסר/טעפ).

לאחר מכן, אני יורד במדרגות ועובר את קומת הביניים ויורד לבית המדרש, אני כבר שומע ממרחק את הדי הקולות ממסיבת חנוכה בבית המדרש המואר, שם יושבים עשרות בוגרים ובחורי הישיבה, ויודעים שזהו, סוף סוף הם במקום שזה שייך להם, מקום שהוא בית. יציב. חזק. אמיתי.

אני מרגיש, שכולם גם חושבים על הדרך הארוכה שהביאה אותם עד לכאן, בלוק לבלוק, מאמץ אחר מאמץ והוראת קבע ועוד הוראת קבע. אבל כשאני מסתכל מסביב אני מדמה לעצמי שאני מרגיש ביחד עם כולם שהיה שווה כל המאמץ, כדי להגיע לבניין קבע שנותן בית חם לכוווולם.

אחר כך, אני יורד לקומת הפנימייה, הנוף הפראי של יער ירושלים נשקף מהחלונות ויש הרגשה של בית. לא עוד גג נוטף מים, לא עוד מלחמה על דירה, לא עוד קרב על סידור החדרים.

זה מכה בי, יש לנו בית אמיתי!

ואז פתאום קופץ לי פלאשבק, אני חוזר שנה אחורנית לבניין הקודם שהישיבה שכנה בו, אי שם בשכונת גבעת שאול פינת נג'ארה - פינת אני כבר לא זוכר.

אני שואל את עצמי, אילולי העוצמה וההתגייסות של כולם, כל אחד במאמץ קטן או גדול מצדו, האם היינו מגיעים היום לבית משלנו?

בני שחר - פרשת כי תצא

מפלצועס' לאהבה

מאת: בני שחר

זה היה לפני ארבע שנים...

באחד מימי עשרת ימי תשובה זה יהיה ארבע שנים בדיוק.

דנדי זלצר מתקשר אלי ואומר לי, בוא לדרך ה'. בוא לפגוש את הרב זה משהו אחר ממה שהכרת.

הגעתי לרחוב איבן דנאן 4 נכנסתי אל בית המדרש וראיתי קבוצה של בחורים יושבים ומדברים, זה כשלעצמו לא היה חריג, קורה שבחורים יושבים ומדברים. אבל הבחורים הללו, נראה היה שטוב להם נראה היה שכיף להם. היה באוויר ריח של הוויה מיוחדת. זה היה מקום שמייד כשהגעתי אליו, חשתי כמיהה עזה להשתייך אליו, להיות חלק ממנו.

ניגשתי אל הרב שישב לו במקומו ולאחר שבחן אותי מכף רגל ועד ראש אמר לי, נו... גש אלי אחרי מנחה...

אחרי מנחה חיכיתי לרב כמובן עוד משך זמן... כאשר לאחריו הוא אמר לי, אני צריך לצאת רגע תחכה לי נדבר אחר כך...

לאחר מספר שעות מצאתי את עצמי יושב עם הרב במשרדו (היה לו משרד יפה פעם...) ומשוחח, פשוט משוחח. לא הייתה בי תחושה שמישהו מראיין אותי זו גם לא הייתה תחושה של מבחן קבלה. התחושה הייתה שהגעתי למקום בו כבר קיבלו אותי, לא משנה מי אני, שאר הפרטים הינם טכניים, לדעת האם אכן טובתי היא שאלמד בישיבה.

סיכומה של השיחה היה שהוזמנתי להגיע אל הישיבה ליום כיפור הממשמש ובא.

ניסיתי להתחמק בשלל צורות, לא יכול, לארוצה, לא מסוגל, הכל.. אך הרב עמד על דעתו, הוא אמר לי "תבוא ליום כיפור בישיבה, זה שונה מכל יום כיפור אחר שהכרת". בלית ברירה הגעתי אל הישיבה ביום כיפור.

ציפיתי ליום מדוכא ומדכא, יום של צרחות, יום שכל אחד מנסה לעלות בקול בכייתו על בכיית חברו. הייתי מבואס לחלוטין לקראת טורניר הבכיות הזה.

אבל כשנכנסתי לבית המדרש לפני כל נדרי, עמד משהו אחר באוויר. הייתה אווירה של רצינות, של כובד ראש, של הכרה בגדלות היום. דיכאון לא היה אחת מן התחושות.

במהלך יום הכיפורים השתרשה בי תחושת אושר עילאית, פתאום הכרתי זווית קלה אחרת של הקב"ה, הבנתי שהוא לא שוחט והוא לא איש מפחיד שמחפש לשים לנו רגל אלא הוא פשוט אבא, אבא שהוא מלך. אשר המלכות שלו לא מתבטאת בכך שהוא חזק יותר מאיתנו ושהוא לא שולט בנו באמצעות איומים. הוא מלך מן הסוג שמעדיף לתת סמכויות לילדים שלו, מלך שאוהב לתת להם להרגיש שהם עושים דברים אוהב לראות אותם מסופקים מן הדברים שהם עושים. מלך שאוהב להרגיש את החיבוק של הילדים שלו ולהעניק להם חיבוק חזרה בדיוק כמו כל אבא.

כאשר הכתה בי התובנה הזו, הבנתי שגם אני רוצה להיות במעגל האנשים שלא מפחדים מאביהם ומלכם, להיות מהאנשים שאוהבים אותו, להיות מהאנשים שמרגישים את אהבתו בכל רגע נתון.

אז כן, לאחר ההבנה הזו, היו רגעים שהרגשתי קרוב יותר לאבי ומלכי והיו רגעים שחשתי מעט מרוחק אבל תמיד תמיד אני יודע שהוא אוהב אותי ואני אוהב אותו. ותמיד ברורה לי הדרך בה אצעד תמיד, דרך ה'.

מאחל אני לכולנו, כל בני הדרך, ולכל עם ישראל שנזכה לכתיבה וחתימה טובה מתוך תחושת אהבה עילאית.

בני