שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - יום כיפור תשע"ג

ספירלת התשובה

שאלה:

שוב ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כפור. בדיוק כמו בשנה שעברה. בדיוק כמו בשנה הבאה... על מי אנחנו עובדים? הימים האלה מקפיצים אותנו גבוה, אבל מיד אחר כך אנחנו נוחתים לאותו מקום שהיינו בו לפני זה. אז למה? בשביל מה? בשביל מי? בתכל'ס, מה זה מוסיף לנו להמשך, לחיים, ליום יום? מישהו באמת עושה סוויצ' רציני בעקבות הימים האלו? האם הציפיה לשינוי היא סתם אשליה מתוקה?

הרב זאב קצנלבוגן:

האמת היא שמתחשק לי לענות ברמה אנושית פשוטה. בשביל מה אתה עושה טיפול עשר במכונית? כדי שהשמן שוב יתלכלך? כדי שהפלגים שוב ישרפו? כנראה שכן. כי אם היינו ממשיכים לנסוע על השמן המלוכלך והפלגים השרופים כנראה שהיינו שורפים גם ראש מנוע... בקיצור, לימים האלו יש ערך אדיר לפחות של שימור הקיים. עשיית התשובה כמוה כביקורת עצמית הבאה למנוע הידרדרות נוספת מעבר לתיקון. נדמיין לעצמנו שדקה לאחר שהשופט גוזר את דינו של הנאשם לחמש עשרה שנה בכלא יאמר הנאשם לשופט: "כבוד השופט, בכל מקרה אני רץ מכאן לנשיא על מנת לבקש חנינה ואף גם אקבל אותה, אז בבקשה ממך תחסוך לי את הריצה ותוותר לי אתה בעצמך..." כולנו מבינים שויתור מצדו של השופט ייצור אנרכיה מוחלטת. כלומר כל אדם בשלב מסוים צריך להתאים את עצמו לכללים.

רציתי לענות ברמה האנושית הפשוטה, אבל לא אעשה זאת. משום שלגבי השאלה היפה הזו אמר הנביא ישעיהו שלא ניתן לחשוב בצורה אנושית. "יעזוב רשע דרכו.. וישוב...". וכאן הבן שואל, על מי אנחנו עובדים? היינו בסרט הזה כבר. עונה הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם..." ברור לכולם שבפעם השמונים שאבקש מאשתי סליחה על אותו הדבר, היא תענה בנימוס ותאמר, ידידי אני סולחת אבל אולי תרד ממני כבר?! אבל אצל הקב"ה במקרה הזה זה עובד אחרת. וממשיך הנביא "כי כאשר ירד הגשם והשלג ושמה לא ישוב". דמיינו לעצמכם, מגיע אורח מהמאדים ביום גשום, הוא רואה את כמויות המים האדירות היורדות ומחפש לאן הן הולכות וראה זה פלא, הן נבלעות באדמה כאילו לא היו. לא חבל על כל המים? אין לכם בעיות כינרת? שואל ידידנו מהמאדים. אך מה התשובה? "כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה...". חכה בסבלנות, נאמר לו. זה רק תחילתו של התהליך. תבא בעוד חצי שנה תראה לבד איזה שדות מוריקים יהיו לנו כאן. "כן יהיה דברי... לא ישוב אלי ריקם... והצליח אשר שלחתיו". הבנו? שום טיפת מים אינה הולכת לאיבוד, זה פשוט ענין של תהליכים. הרווח גם אם אינו נראה לעין כעת, מובטח. שווה לנסות. הקב"ה בעצמו חתום על הצ'ק הזה...

בהצלחה רבה!

    

יואל רוזנבאום - יום כיפור תשע"ג

כפרת עוונות

יואל רוזנבאום

הבה נתבונן כיצד כדאי לנהוג על מנת לשוב באמת בתשובה ונזכה שיתקיים בנו דבר הא-ל: "כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם".

בפרשת בראשית מסופר: "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".

התורה מספרת לנו שקין והבל שניהם הביאו קרבנות לה' אך ה' שעה רק אל מנחת הבל ולא לקרבנו של קין. ניתן להבין שבקרבנו של קין היה פגימה כלשהי, שגרמה לסירוב ה' לקבל את קרבנו, וכך גם מבין הרד"ק: "וידמה כי מן הפחות היה, או אחר שאכל הוא הביא מן הנותר לפניו וכל זה הוא בדרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו", וכן אומר המדרש: "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' מן הפסולת, לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות, ומכבד למלך את הסייפות".

תגובתו של קין הייתה כעס ודיכאון – ויחר לקין מאד ויפלו פניו...

כאן הקדוש ברוך הוא אומר לקין את עיקרי התשובה על מעשה פסול ובעצם כותב את ה'ספר' הקצר ביותר על חזרה בתשובה.

דרך התשובה שנותן הקדוש ברוך הוא בנויה מארבעה חלקים: 1) למה חרה לך ולמה נפלו פניך. 2) הלא אם תיטיב שאת. 3) ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. 4) ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

אחד הדברים הרעים שדרך קלוקלת גורמת לאדם זה הכעס על עצמו לאחר עשיית העבירה, כעס עצמי זה גורם לאדם לא לנסות לשפר את מצבו אלא לשקוע בדיכאון שאינו עוזר כלום, ונהפוך הוא - גורם לתחושות של עצב שאינן מיטיבות עם האדם. על זה אומר ה' לקין למה נפלו פניך, לא "לָמָה" כי זו לא שאלה, פניו נפלו בגלל שה' לא קיבל קורבנו, אלא למה מלשון "לְמָה", לשם מה? (וכן דרך המקרא: למה יאמרו מצרים לאמור וכו' ועוד) דבר זה לא עוזר ולא יעזור לך כלום ועל כן בשביל מה חורה לך ובשביל מה נפלו פניך, לא זו הדרך! לשקוע בכעסים, דיכאונות ורחמים עצמיים - לא עוזר.

דבר נוסף שפוגע בנו היא המלחמה התמידית שאנו מנהלים מול עבירה או מנהג מגונה שרכשנו, כשאדם מנסה להילחם במשהו מסוים הוא צריך לזכור שמלחמה היא דבר שנעשה בשעת הדחק, והיא מצב לא נורמלי שאי אפשר להחזיק בו מעמד לאורך חיים שלמים ואפילו לא ברובם... לא חיים במלחמה! חשוב, ולעיתים אף חובה להילחם, אך רק מלחמה כזאת שלאחר זמן סביר אפשר לראות כי היא נושאת פירות. יהיה זה טיפשי שצבא ינסה לכבוש שוב ושוב את אותו מוצב אויב לאחר שנוכח שדבר זה לא עולה בידו. במקום זה טוב יעשה הצבא אם יכבוש דברים שהוא מסוגל להם גם אם הם לא קשורים לאותו מוצב ארור, ועקב כך וברבות הזמן יתפתח הצבא ויתחזק כך שהמוצב הנ"ל יחשב למשחק ילדים עבורו... והנמשל ברור...

כאן מגלה לנו השם יתברך את הסוד הזה איך כן לשפר את המצב: הלא אם תיטיב - שאת, אם תעשה טוב, בכל עניין לאו דווקא בנושא העברה ההיא, אלא תשפר את עצמך במעשה טוב יהיה אשר יהיה, דבר זה ירומם אותך ויגרום לך לחזור למוטב בכל הנושאים. וודאי שצריך להילחם אך לא לחיות במלחמה, אדם נלחם במשהו והמלחמה לא נושאת פרי, שיעזוב את זה ויפנה למשהו שהוא כן יכול לעמוד בו, החל מעניית אמן בקול או נט"י וכדו' וכלה בלסיים את הש"ס בעיון(...) מעשים אלו ירוממו אותו ויקדשו אותו (אין הכוונה לרוצח סידרתי שלאחר ש"נלחם" באמצעות בקשת ברכה מ'באבא' שיהפך לצדיק ונוכח כי לא הועילה "מלחמתו" יחליט שזוהי מלחמה אבודה וירים ידיים... אלא כל אדם ע"פ רמתו האישית ורמת העבירה).

חשוב לציין את סגולתה הנפלאה של לימוד התורה בכל תחומיה, כדבר שמקרב לבורא העולם, לא משנה כמה האדם רחוק ואלו חטאים הוא עושה, אין סגולה כתורה, שזהו דבר האלוקים שכולו טוב וכמאמר רבותינו ז"ל על הפסוק בירמיהו: "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב".

אם 'תיטיב' במה שזה לא יהיה, ממילא 'שאת' - תתרומם ותיטהר.

הדבר השלישי הוא אזהרה שנותן לנו הקב"ה שאדם לא יחשוב שלאחר עשיית עבירה אין לו צורך לעשות את ה"אם תיטיב שאת" אלא להישאר במצבו ולנסות לשמר את ה'סטטוס קוו' העצמי שלו, כי דבר זה לא עובד! אומר הפסוק ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, אין כזה דבר להישאר במקום. אם נכשלת אתה חייב לנסות להתקדם, כי אם האדם יחשוב שזה אפשרי להתעלם מן העניין ואין טעם להגיב בדרך זו או אחרת, הוא יוסיף להיכשל וייפול עוד ועוד, כי לפתח חטאת רובץ.

כעת מלמדינו השי"ת את הכלל האחרון והחשוב מכולם: אליך תשוקתו ואתה תמשול בו. אתה הבעל הבית! אתה הבוס! הוא צריך אותך וה' נתן לך בחירה ואת האפשרות להחליט האם ליפול או להתרומם. "אתה תמשול בו". אל תשכח שזה בידיים שלך ואתה מסוגל לעמוד מולו כי ה' שברא את שניכם מלמד אותך שאתה הקובע והמחליט. לא הוא.

לסיכום: ה' יתברך מלמדינו כיצד לפעול במקרה נפילה בדרך הטובה והבטוחה ביותר.  א) לא לשקוע בדיכאון כי זה לא יעזור כלום! קום ועשה! ב) אם תעשה טוב בכל תחום שהוא, אתה תתעלה. ג) אתה חייב לעשות משהו ואל תנסה להשאיר את המצב בלי "טיפול" כי אז לפתח חטאת רובץ. ד) אתה הבוס! זה בידיים שלך ואתה יכול.

שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה ולאהוב את השם באמת ונזכה ל- "על כל פשעים תכסה אהבה".

(מעובד ע"פ דברי הרב פייבלזון שליט"א)

ראש הישיבה שליט"א - ראש השנה תשע"ג

תשובה – הכרות חדשה עם ה'! (חלק ג')

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

מאמר זה הינו החלק השלישי והמסיים של מאמר מקיף העוסק במצוות התשובה. לתועלתם של אלו שלא הגיעו לידיהם חלקיו הראשונים של מאמר יסודי זה, נביא להלן סיכום תמציתי של המאמרים שפורסמו בבמה נכבדה זו בשבועיים האחרונים.

בחלקו הראשון של מאמר התשובה, שאלנו מדוע מתוארת מצוות התשובה בתורה כדבר "קרוב אליך מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" כשאנו יודעים שהדבר קשה מאוד לביצוע? דייקנו מנוסח התפילה "החזירנו בתשובה" שעניין התשובה הוא חזרה למצב תקין שבו היינו בעבר. למדנו מלשון הרמב"ם שהבסיס לתשובה הינו זיכרון הבורא, והסקנו על פי דברי רש"י שתחילת מעשה התשובה היא הכרות חדשה עם אלוקים.

בחלקו השני של המאמר, ביררנו בהרחבה את יסודות מערכת היחסים השכלית והרגשית שלנו עם בורא עולם, והגענו למסקנה שהדרך היחידה המאפשרת לנו ליצור איתו קשר היא על ידי חיבור רגשי של הלב אל אותם ערכים רוחניים שאנחנו מאמינים בהם בשכלנו.

מסקנתנו הייתה, שדרכו של בעל התשובה מתחילה עם ניצוץ קדוש בתוך הלב, ניצוץ חזק, שמדליק הכרה רגשית מחודשת שלנו עם אלוקים. בימי תשובה אלו, המסוגלים להרגשות של קירבת אלוקים, עלינו לחפש ולהבעיר בליבנו ניצוצות קודש, "שידליקו" אותנו רוחנית לקראת השנה החדשה.

היכן עלינו לחפש את הניצוץ ואיפה הוא נמצא – על כך בהמשך המאמר שלפניכם.

א. ברור הדבר, שמערכת יחסים בין שני צדדים המבוססת על פחדים ומחויבויות, אינה מבטאת שום קשר רגשי עמוק, ובטוח שאין ביחסים אלו שום אהבה וחיבור אמיתי.

אם אנו רוצים לזכות לעבוד את האלוקים בכל ליבנו, כפי שדורשת התורה, ואף להגיע למצוות אהבת ה', עלינו לפתח מערכת יחסים רגשית עם אלוקינו. רק אם נרגיש ממש את האלוקים קרוב אלינו, ונרגיש חיבור רגשי אל המצוות שאנו מקיימים, נדע שעבודת ה' שלנו יציבה ומושלמת.

כדי להגיע להרגשות אמוניות שימלאו את הלב ויחזיקו מעמד, עלינו קודם כל לדעת, שהאלוקים אותו אנו מבקשים להרגיש נמצא ממש בתוכנו, וממילא החיפושים והביקוש שלנו צריכים להיערך בתוך ליבנו.

ב. כך הם פני הדברים.

ידוע לכולנו שהאדם מורכב משני חלקים מרכזיים - גוף ונשמה. את הגוף שלנו, אנחנו מכירים היטב ומרגישים אותו בכל רגע של חיים, אך מהי בדיוק הנשמה, ממה היא מורכבת, כיצד ניתן לזהות אותה, ומהם הדרכים שאפשר להתחבר דרכם לאותה נשמה, שהכניס האלוקים בגופנו כפי שנאמר בבריאת האדם (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים"?

מדברי רבותינו ז"ל אנו לומדים שהנשמה היא מציאות רוחנית אלוקית, חלק אלו-ה ממעל, שרק היא מאפשרת את חייו של גופנו. הסיבה שהיא נמצאת בתוך גופנו היא כדי לתת לאדם החומרי יכולת להתחבר עם האלוקים, וגם לקבל דרך נשמה זו שפע ואור אלוקי שמושפע מלמעלה על האדם. רק דרך החלק הנשמתי הזה, הוא מסוגל "לקלוט" ולהרגיש את האור האלוקי השופע אליו.

משמעות הדבר שבכל אחד מאיתנו, בתוך תוכו, נמצא וחבוי חלק אלוקי. כשנפנים זאת באמת, זה אמור למלא אותנו יראה וכבוד כלפי עצמנו, בהיותינו נושאי חלק מאלוקי העולם בכל רגע של חיינו. אמור מעתה: "יש בי נשמה - יש בי אלוקות".

ברמה העקרונית הייתה הנשמה צריכה "להאיר" אותנו בהרגשות רוחניות כל הזמן, אלא שבגלל "יסוד הבחירה" שגזרה החכמה העליונה, לאפשר לאדם בחירה בין טוב לרע, כוסתה הנשמה האלוקית שבנו בגוף גשמי וחומרי, המכסה אותה ולא מאפשר לה "להאיר" אותנו כפי אורה האלוקי הגדול והארתה השמימית. תפקידן של התורה והמצוות שניתנו לנו - הוא שעל ידי קיומן נוכל לעדן את הגוף, ולאפשר לנשמה להאיר את חיינו הגשמיים, ולגרום לנו להרגיש רוחניים וקרובים לה'.

ג. בואו נעקוב אחרי רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם. לשם כך עלינו ללמוד בשימת לב את דברי הגמרא הבאים (נדה ל' ע"ב):

"דרש רבי שמלאי: הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".

עלינו להבין מספר דברים: מהו עניינו של הנר הדלוק על ראשו של העובר? מדוע מלמדים את העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכל? מהי פישרה של השבועה שמשביעים את העובר, ומהו עניינה של הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?

ד. אנו מגלים בדברי חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.

לכל אחד מאיתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא. בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון, ע"י הארה של נר רוחני, שמאיר את משעולי החיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.

כמו כן הראו לנו שם, את תפקידנו כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן מושלם.

אלו ימים נהדרים. איזה תענוג מושלם. הכל ברור לנו, הכל מאיר! אנו מרגישים מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכל ברור וודאי, אין ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.

כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאיתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.

אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו. אך  בתת המודע  שלנו, שמשם פועלת הנשמה שלנו שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה. ידיעות עמוקות אלו, הצרובות בנשמה האלוקית שבנו במשך כל חיינו, מנחות את היהודי באופן כמעט בלתי רצוני, לחפש את קרבת האלוקים, למלא את התפקיד שיועד לו, ובכך לאפשר לנשמה, שהיא החלק האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו.

משמעותה של השבועה הנוראה שמשביעים כל עובר, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו לא ימצא מרגוע אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים הטהור. שבועה זו שנשבענו, עומדת ביסוד הניצוץ היהודי שפועם בכל אחד מאיתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת חוסר השקט ושביעות הרצון מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.

ה. נאמר מעתה, שהבקשה שלנו מאלוקים "חדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים ובהירות גדולה בתפקידנו בעולם, המתוארים בדברי חז"ל שזה עתה פירשנו, שאליה מתגעגע גם איוב במאמרו הנ"ל ואומר "מי יתנני ירחי קדם".

ו. משמעותם של החיים בחטא, היא ההתנתקות שלנו מעצמנו, מנשמתנו, ומהאלוקים הנמצא בתוכנו. העבירות משכיחות מאיתנו את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו שהושתתו על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו, ולמרות ששכחנו אותם, הם קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.

כשאנו חוזרים בתשובה, משמעות הדבר שאנו אכן חוזרים אל עצמנו ואל אותן ההבנות היסודיות שכבר ידענו אותן ברגעי ההוויה הראשונים שלנו.

ז. מסע התשובה של האדם אל תוך עצמו, חייב לעבור דרך חוויה חדשה ומרגשת, חוויה מתקנת, של פגישה אמיתית עם האלוקים, שאותו כבר הכיר מאז ומעולם, ובצוק העתים הוא נשכח לפעמים.

רק אם נצליח לעבור חוויה רגשית מתקנת, שבה לא רק נדע בשכל שיש אלוקים אלא נרגיש את האלוקים בתוך הלב שלנו חזק, נדע שהתחלנו לחזור בתשובה.

ח. חז"ל הדריכו אותנו שתוכן עבודתנו הרוחנית בראש השנה הוא "אמרו לפני מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם".

בואו נחשוב לרגע, באיזו צורה אנו "ממליכים" את הקב"ה בראש השנה, והרי אנו מכירים במלכותו מאז ומעולם, ומהי ההמלכה המחודשת שאנו ממליכים אותו בכל שנה מחדש?

מוכרחים אנו להבין, שההמלכה המתבקשת היא המלכה רגשית מתחדשת, שבה אנו צריכים למלא מחדש את הלב ב"מלכות ה' ", ולהכניס את כל מה שאנו יודעים בראש, אל תוככי הלב ולהתרגש מחדש מול הדר כבוד מלכנו – מלך עולם.

ט. אכן, לעשות תשובה מושלמת, תשובה הכוללת את כל חלקי התשובה שמשנה את האדם לגמרי, זו עבודה לא פשוטה בכלל, אך כשהתורה מתארת את מצוות התשובה כדבר קרוב מאוד, כוונתה לאפשרות שלנו להתחיל במסע התשובה, שהיא כאמור, ההכרה החדשה והמפגש הרגשי המחודש עם האלוקים. אם רק נכוון את מאמצינו בכיוון הנכון בחיפוש אחר האלוקים, נמצא אותו במקום הכי קרוב אלינו - בתוך הלב!

י. "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה...", "אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ מרוחק ומתועב, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... והיום הוא מודבק בשכינה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז)

השומעים אנו היטב?

לחזור בתשובה הוא לפתח מערכת ידידות חדשה עם האלוקים, ידידות של אהבה, קירבה, דבקות ושמחה.

רק אם נרגיש בליבנו ידידות חדשה עם אלוקינו, נדע שמסע התשובה שלנו החל באמת, ולידידיו הקרובים ודאי יתן האלוקים שנה טובה ומושלמת, שנת ידידות!