אלחנן גולדברג - פרשת מטות מסעי תשע"ג

"לא יחל דברו"

מאת: אלחנן גולדברג

לפני שנים רבות חי בסין גנב פשוט, כמעט כל ימי ילדותו עברו עליו תוך כדי שהוא מכלכל את עצמו באמצעות 'משלח ידו'.

לרוע מזלו הוא נתפס באחת הגניבות והושלך לכלא לשארית חייו.

הוא כבר איבד את התקווה לצאת משם אי פעם, כשיום אחד הוא קיבל בנוסף לארוחה הדלה של הכלא גם אפרסק.

הוא היה בחור פיקח מאוד ובמוחו נצנץ רעיון.

הוא הכניס את גרעין האפרסק לכיס, קרא לסוהר שהיה סמוך לתאו וביקש ממנו להיפגש עם המושל.

הסוהר כמובן לא התייחס לבקשה ברצינות, אך היא חזרה על עצמה יום יום ושעה שעה עד שלסוהר נמאס והא ביקש מהממונים עליו להפגיש ביניהם.

הגיע יום הפגישה, הבחור מגיע ללשכתו של המושל שם מחכים לו כל צמרת הממשל בסקרנות וכולם מתיישבים על הכורסאות הנוחות של חדר הישיבות.

"ובכן מה רצונך" פותח המושל.

"ברצוני להעניק לכבודו מתנה" אמר הבחור, מוציא מכיסו את גרעין האפרסק עטוף בנייר ומגיש למושל.

המושל הסתכל על האסיר וה'מתנה' חליפות ומבט של רוגז נשקף מעיניו.

"זו המתנה שרצית להעניק לי, חרצן פשוט של אפרסק? אינך מתבייש?"

"זה חרצן מיוחד" השיב הבחור, "קיבלתי אותו לפני שנים רבות, ואם שותלים אותו באדמה יצמח עץ עם אפרסקים מזהב"

"ולמה לא שתלת אותו בעצמך?" שאל המושל,

ואז הבחור החל מסביר למושל על העניין, הוא מסביר לו כי על מנת שהפעולה תצליח החרצן חייב להיטמן באדמה על ידי אדם ישר ונקי כפיים ומכיוון שהוא לא רואה את עצמו מתאים פוחד הוא שלא יצמחו האפרסקים המיוחלים.

"הגעתי למסקנה שמכיוון שאתה, אדוני המושל אדם ישר דרך אתה היחיד שמתאים למשימה"

המושל חשב מעט ונזכר איך בדרך למעלה אל משרת המושל שיקר ורימה אנשים, "לא אינני יכול גם אני" התחיל לגמגם המושל "מכיוון שיתכן ויש משהו בעברי שיפריע לי לקצור את פירות הזהב. אני מציע שתיתן את הגרעין לראש הממשלה שלנו".|

כל העיניים הופנו לעבר ראש הממשלה שישב בצידו השני של השולחן הוא הסמיק במבוכה "לא, אינני חושב שאני האדם המתאים" מלמל, תוך כדי שהוא חושב על השוחד שהוא מקבל מדי חושד מבעלי אינטרסים בכדי שישפיע על המושל בעניינם. "אני חושב שצריך להעביר את החרצן לידי מפקד הצבא",

מפקד הצבא שצפה את הצד הזה כבר היה חיוור כסיד, בעברו נתן מספר פעמים הוראה להרוג מספר אנשים חפים מפשע שעמדו בדרכו, הוא הציע מיד שיעבירו את החרצן לידי שר הפנים, שבתורו ויתר גם הוא על החרצן הוא הרי מקבל שוחד מהאיכרים כדי שיאשר להם לעבוד באדמתם הדלה.

וכך עברה ההצעה מאחד למשנהו בכל צמרת המדינה כשכל אחד ויתר בנימוס על ההצעה המפתה.

באולם השתרר שקט, והמושל הבין את המסר שניסה הבחור להעביר, בו הוא הוכיח לכולם כי אין ולו אחד מהם שאינו נגוע בשחיתות ובאי יושר ואילו הוא משלם עונש כבד על מעשיו. לא הייתה לו ברירה והוא שחרר אותו לחופשי תוך שהוא מזהיר אותו שלא לחזור לסורו ומודה לו על שהאיר את עיניו.

הבחור יצא לחופשי נשא את הנערה לאשה ושינה את דרכיו, בכיסו נשא תמיד עד ליום מותו את אותו חרצן כדי שיזכיר לו לא לסטות מדרך הישר לעולם

***

השבוע הזדמנתי באחד הימים  לכפר ישמעאלי כלשהו ע"מ לסדר משהו ברכב. תוך כדי השהייה במוסך שמעתי מבחוץ שריקות וקריאות רמות, הרגשתי שמשהו קורה, משהו לא טוב. יצאתי מיד לרחוב שהתרוקן לפתע, רכבים שעומדים לתיקון הוכנסו בחופסה לתוך המוסכים ואחריהם נסגרו תריסי הברזל בטריקה. באויר היה תחושת פחד לא ברור.

שניות אחר כך לנגד עיניי חולפת שיירת רכבים ארוכה. המשטרה הפלסטינית.

השיירה מורכבת מעשרות רכבים ומשאיות גרר, הרכבים ממוגנים ברשתות ברזל, נראים כמו כלובים גדולים ומאיימים, בתוכם יושבים שוטרים פלסטינים במדים ועליהם אפודי מגן. כל האירוע מזכיר פשיטה מאורגנת של לוחמי גרילה במדינת עולם שלישי כלשהו.

המוסכניק, שעמד מאחוריי כל העת מביט גם הוא על השיירה, ולא מפסיק לסנן קללות כנגד הרשות והעומדים בראשה.

המטרה, כך מסתבר, היא החרמה מרוכזת של רכבים שהורדו מהכביש ועדיין משמשים לנהיגה, הרשות הפלסטינית מרוויחה מיסים בסדר גודל עצום ממכירת רכבים וממס על נהגי המוניות ולכן נלחמת ברכבים הלא חוקיים מלחמת חורמה, ופעם בתקופה פושטת על מגרשים שלמים של רכבים כאלה ומרוקנת אותם.

"אז על מה המהומה?" שאלתי את המוסכניק, "למה האנשים פה כל כך כועסים עליהם?

"גנבים אלה" הוא עונה לי, את כל הרכבים המוחרמים השוטרים בעצמם מוכרים לחלקים ומשלשלים את הכסף לכיסם.

****

כהמשך לשיעורו המרתק של הרב אליהו זילברמן שליט"א השבוע בישיבה, על לימוד המקרא, אני מוצא את עצמי מתבונן בפסוק שבכותרת ובפירוש רש"י במקום " לא יחל – כמו לא יחלל דברו לא יעשה דברו חולין" וחושב על ההתייחסות הישירה של התורה למעלת דיבור האמת בעם ישראל וההתרחקות מכל דבר שאיננו ישר.

הלוואי שנזכה וההתנהלות שלנו תהווה דוגמא לאומות העולם, לסמל של טוהר מידות ויושר.

אלחנן גולדברג - פרשת בלק תשע"ג

החלטה אחת קטנה

אלחנן גולדברג

מעשה בשמש נאמן באחת העיירות שניקה את בית המדרש בשעת לילה מאוחרת. לפתע נפתחת הדלת, ומי מופיע בפתח? לא פחות ולא יותר, געציל, הגנב של העיירה.

השמש התכופף מיד מתחת לאחד השולחנות ע"מ לוודא שכל תכולת בית הכנסת נשארת במקומה לאחר הביקור, ובעיקר כדי לתפוס אותו 'על חם' פעם אחת ולתמיד. געציל, שלא הבחין בשמש, נכנס בשקט לבית הכנסת והתקדם לכיוון ארון הקודש. השמש עוקב אחריו ממחבואו, והנה הוא רואה אותו מנשק את הפרוכת ומתחיל לבכות... השמש היה בטוח שהוא הולך לשמוע אותו מתפלל על מישהו מקרוביו שסובל ממחלה כלשהי או על משהו דומה, הוא מחליט להאזין על מה בוכה געציל הגנב, ולתדהמתו הוא שומע את הגנב מתחנן: "ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש, ריבונו של עולם..."

יותר מזה הוא כבר לא יכל להתאפק, הוא מקפץ ממקום מחבואו ישירות אל הגנב ושואל אותו: "געציל יקירי, אף אחד לא נמצא פה מלבדנו, שמעתי על מה התפללת, אנא תסביר לי למה ביקשת רוח הקודש, זה הדבר היחיד שחסר לך?". ענה לו געציל: "מה כל כך קשה להבין? אתה יודע שאנחנו נמצאים בתקופת החורף והשלגים, אתה יודע כמה קשה באמצע הלילה לפרוץ לבית סגור ומסוגר, להתחיל לחפש בחושך את הארנק של בעל הבית וכל זה מתוך פחד שמא יתפסו אותי בכל רגע? אבל אם הייתה לי רוח הקודש הייתי יודע מראש איפה נמצאת הכספת, פונה ישר אליה וחוסך את כל הסבל המיותר הזה"...

את המשל הזה הביא הג"ר יעקב גלינסקי שליט"א בשם רבו הסבא מנובהרדוק זי"ע, על המעשה עם בלעם שמסופר בפרשה. בלעם, היה האדם היחיד מאומות העולם שקיבל נבואה מהקב"ה, אך לא די, אומר הסבא, שלא ניצל ולמד מהנבואה ששרתה עליו, אלא היה מנצל אותה ע"מ לקלל תמורת בצע כסף, כאותו גנב שמתפלל לקב"ה שייתן לו רוח הקודש, לא פחות, אבל כשהוא יקבל רוח הקודש הוא ישתמש בזה לעיסוקיו המפוקפקים.

בכל אדם יש כוחות מיוחדים שקיבל מהקב"ה, כל אחד והדברים המסוימים שהוא מיוחד בהם, אנחנו צריכים לדעת לנצל את הכוחות והכישרונות שלנו ולעשות איתם משהו חיובי שיהיה לתועלת, גם אם בהתחלה היא לא נראית גדולה כל כך, בהמשך זה ישפיע לטובה עלינו ועל הסובבים אותנו.

***

בשבוע שעבר הלך לעולמו הגאון ר' יהושע נויבירט זצ"ל שהתגורר בשכונת בית וגן בירושלים. בין כל מפעלי חייו שהותירו חותם בקרב כל היהדות החרדית והדתית היה המפעל המרכזי שהוא הספר 'שמירת שבת כהלכתה'.

הרב נויבירט זצ"ל כתב וערך את הספר שמירת שבת כהלכתה שהפך לנכס בכל בית יהודי בארץ ובעולם שיצא לראשונה לפני כחמישים שנה ובשנים האחרונות הודפסה מהדורה נוספת עם הוספה של עוד הלכות בנושאים האקטואליים לזמננו. 

את הסיפור מאחורי כתיבת הספר מספר הרב זצ"ל בהקדמה למהדורה האחרונה. היה זה לאחר מלחמת העולם השניה כשהוא ובני משפחתו ביקשו לעלות מהולנד, אליה נמלטו מאימת הנאצים ימ"ש, לארץ ישראל. בעיצומה של שבת קודש הופיעו מספר נציגים מטעם המדינה והודיעו להם כי יש אוניה היוצאת במהלך השבת לארץ.

מפחד שמא תהיה זו ההזדמנות האחרונה לעזוב את המקום הוכרח הרב לעלות על אותה אוניה תוך חילול שבת. עקב כך קיבל הרב על עצמו כשיגיע לארץ 'לעשות משהו' למען השבת.

כך יצא הספר המקיף ביותר על הלכות שבת שהפך לנכס חובה בכל בית יהודי בארץ ובעולם.

***

חשבתי לעצמי, באותם ימים בהם היה הרב על האוניה, הרי הוא היה צעיר מאוד, בטח בגיל של בחור ממוצע בישיבה, ובעקבות המאורעות קיבל על עצמו לעשות משהו למען השבת, כשאותו 'משהו' יכל להסתכם בתרומה צנועה להתקנת צופר של שבת בשכונה כלשהי. אבל הוא החליט לעשות משהו שישאיר חותם בעתיד, ומצא משהו שבאותם ימים היה חסר בבית של יהודי שומר תו"מ, ובנוסף זה משהו שהוא מיוחד בו ויש לו את היכולות והכישרון כדי לבצע אותו, ואיתו הוא מחולל את המהפכה שכבר הפכה להיסטוריה. אין כמעט בית יהודי שלא משתמש בספר שמירת שבת כהלכתה באופן קבוע.

***

הודעת טקסט שקיבלתי השבוע מהישיבה בישרה על כך שהלל עזרא שיחי' החליט להיפרד ממכשיר האייפון שלו לטובת מכשיר יותר נקי ומהודר.

ברגע הראשון זוהי עוד הודעה לא מעניינת במיוחד...

במחשבה שניה אולי זה נקרא 'לעשות משהו'? זה מעשה שנראה קטן בהתחלה אבל את התועלת שתצא ממנו עדיין אין לדעת...

אלחנן גולדברג - פרשת במדבר תשע"ג

אנחנו מוכנים?

אלחנן גולדברג

רוחות של איום מנשבות בשבוע האחרון מכיוון צפון, הפעולה שנעשתה בשטח סוריה העלתה את חמתה של המדינה הסמוכה אלינו.

"צה"ל ערוך ומוכן לכל תרחיש" מכריז הרמטכ"ל מעל כל במה. אך בשטח, בשקט בשקט מתוכנן כבר גיוס של חיילי מילואים להגנה על העורף במקרה שהגזרה תתלקח. "הצבא עדיין לא ישן עם נעליים", כפי שהגדיר זאת מישהו במונחים צה"ליים, "אבל גם זה לא רחוק".

***

ביום שלישי בערב ציינו את 'יום ירושלים'. הסתפקתי אם להגיע לישיבה לסדר שלישי או לוותר על התענוג של לפגוש בית מדרש ריק... בסוף החלטתי כן לבוא, בתקווה למצוא לפחות שניים שלושה בחורים באזור.

הגעתי לישיבה, לקח לי רגע לעכל את המחזה, בית המדרש עמוס מתמיד, עד שלקח לי זמן למצוא מקום פנוי.

***

"אין, אין על ההדלקה של תולדות אהרון". כבר כמה שנים שעם התקרב ל"ג בעומר אני שומע את המשפט הזה ממספר מכרים 'אנשי מירון' בנשמתם, כשהכוונה היא כמובן להדלקה בצהרי יום ל"ג בעומר שעורכת חסידות תולדות אהרון במירון, ברחבה הגדולה מאחורי ציון הרשב"י.

ל"ג בעומר ה'תשע"ג: השנה בפעם הראשונה אני מחליט להשתתף במעמד, ויוצא בצהרי היום מירונה.

זה היה שונה ממה שפגשתי בכל שנה. אני רגיל לשמחה ולדביקות (תרתי משמע...) בחצר הציון + מעבר בסרט נע בתוך חדר הציון עצמו. הפעם, אחרי 'סיבוב' בציון, מעט לפני השקיעה, יצאנו החוצה לרחבה האחורית, שהייתה כבר מלאה עד אפס מקום. עשרים וארבעה אלף איש, כך לדברי המשטרה (אגב, מספר עם הרבה משמעות ביום הזה).

האדמו"ר מתולדות אהרון ניצב על גבי במה מוגבהת, בקבוקי שמן נמסרים לידיו והוא מרוקן אותם אחד אחד אל תוך ערימה גדולה של צמר גפן שמונחת על במה קטנה לפניו.

ניגוני רגש עתיקים של הקלרינט נשמעים ברמקולים, וברקע מישהו מקריא ברמקול שמות להצלחה ורפואה שלמה.

הקהל כולו שנמצא בצפיפות נוראה, עומד בדממה מוחלטת, חלק אוחזים בידם ספרי תהילים קטנים תוך שהם מנצלים את לרגעי השיא לתפילה מתוכם בדמעות.

על המרפסות מסביב נראים שוטרים וכבאים שמביטים בטקס בהלם מוחלט, תוך שהם שוכחים לרגע את הכוננות בה הם נמצאים.

הבקבוקים מתרוקנים, התזמורת משתתקת ומישהו מושיט לאדמו"ר מיקרופון אלחוטי. בחרדת קודש הוא נותן תוך כדי בכיות שיחה באידיש, לאחריה שבים הניגונים להישמע, עד שהאדמו"ר מדליק נר שעווה ומצית באמצעותו את הערימה מלאת השמן.

באותו רגע פוצחת התזמורת בשיר "לכבוד התנא האלוקי…", הקהל רוקד במקומו לפי הקצב, והרגליים נישאות טפח מעל הקרקע.

ניגוני מירון שנמשכים אל תוך הלילה והקהל העצום הרוקד בדביקות של קדושה לא מאפשרות גם ל'ליטאי' כמוני להתנתק מהמעמד המיוחד הזה.

מחשבה לא קשורה עולה לי שם בראש. תתארו לעצמכם שבעוד מספר חודשים מתקיים מפגש של שוטרים מהצפון ומירושלים, ועולה הנושא של תולדות אהרון ("תולדות" כפי שהמשטרה נהגה לכנות אותם בהפגנות). לשוטר מירושלים עולות מיד בראש תמונות של מאה שערים בוערת, הפגנות שיוצאות משליטה, ואבנים ושאר ירקות שמושלכים על הכוחות, כשהשוטר מהצפון שלצידו לא מבין בכלל על מה חברו הירושלמי מדבר, מבחינתו הם קהל נפלא וממושמע שארגן לו במירון טקס שמח ומרגש.

זו רק הסתכלות משתי זוויות שונות על אותם אנשים בדיוק, אבל זה גורם לנו לשאול את עצמנו, לא רק איזה מעשים אנחנו עושים אלא גם איזה רושם אנחנו משאירים לאחרים.

***

לקראת חג השבועות גם אנחנו, בדומה לכל צבא שמתכונן לקראת הבאות, צריכים לבוא מוכנים לחג קבלת התורה. הרושם שעשה עלי סדר שלישי בליל יום ירושלים היה שאנחנו כבר "ישנים עם נעליים"...

אלחנן גולדברג - פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ג

אחרי מות קדושים

אלחנן גולדברג

בשבוע שעבר חזרנו, אני עם מספר חברים, ממסע בפולין, שם חילקנו את זמננו בין עיירות ציוריות שבעברן היו מרכזים יהודיים גדולים, קברים של גדולי עולם שטמונים בכל האזור, מחנות השמדה, וביום האחרון השתתפות במצעד החיים ממחנה ההשמדה אושוויץ למחנה אושוויץ-בירקנאו, שכהגדרת הרב לאו שליט"א במקום הזה נמצא בית הקברות הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל' - כשמונה מאות אלף יהודים נרצחו בו במהלך המלחמה.

פולין, כפי שהסביר לנו אחד מהמדריכים שפגשנו, הייתה לפני המלחמה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם, כ-3.4 מיליון יהודים חיו בה במשך קרוב לאלף שנה בעשרות עיירות וערים גדולות, ורבות מהחסידויות קמו בפולין.

באחד הימים נסענו למחנה ההשמדה 'מיידאנק' הנמצא סמוך לעיירה לובלין, שהפך למוזיאון שהמיוחד בו היא העובדה שזהו המחנה היחיד ששרד בשלמותו עד היום, בניגוד לשאר המחנות שחלק קטן מהם  שרד והרוב הגדול נהרס כליל ע"י הנאצים לקראת סוף המלחמה שחששו מחשיפת הפשעים שלהם לעולם.

כשהגענו לפתח המחנה עצר אותנו שומר של המוזיאון (שוטר?), ובתקיפות מאיימת ותוך כדי שהוא חוסם בגופו את כביש הגישה הורה לנו לעשות פרסה ולהסתלק משם היות והשעה הייתה סמוך לסגירה.

הגאווה היהודית לא אפשרה לנו לחזור על עקבותינו בלא כלום, ובסופו של דבר נכנסנו מכיוון אחר המשמש ליציאה והספקנו לסייר בחלק מהמחנה, אך המעמד שבו שומר פולני צועק עלינו בסמוך למקום שנרצחו, עונו, ונשרפו חיים רבים מבני עמנו העלתה אוטומטית בראשנו אסוציאציה מאותה תקופה בה היו היהודים נרדפים ונרצחים בקור רוח על ידי שכניהם הפולנים רק בשל דתם.

יום לאחר מכן צעדנו עם אלפי יהודים מהעולם את מצעד החיים שנוסד לפני 28 שנה כמשקל ל'צעדות המוות' שבהן הובלו אלפי יהודים לשחיטה, שמענו עדויות מפי ניצולים שהיו במחנה הזה במקום שבו דרכו רגלינו, וסיפרו סיפורים שגרמו לנו לצמרמורות בכל הגוף, כמו האישה המבוגרת שהצביעה על דרגש מעץ באחד מהצריפים ששרדו ואמרה, "על הדרגש הזה ישנתי יחד עם עוד מספר נשים", עדות שלא יכלנו להישאר אדישים אחריה, או ניצול אחר שסיפר על אביו שהגיע לאושוויץ ברכבת המוות ולאחר שירד נזכר שהשאיר תיק קטן בקרון, בתיק היו הטלית והתפילין שלו, הוא טיפס חזרה לקרון והרים את התיק, לפתע הוא מרגיש עוד זוג ידיים תופסות יחד איתו הוא הרים את עיניו וראה חייל נאצי שניסה למשוך את התיק מידיו, הוא לא יכל לעזוב את הטלית והתפילין שלו שהיו תמצית חייו והוא לא הרפה את אחיזתו, הנאצים ימ"ש חבטו בו בלי רחמים עד שנפל מתבוסס בדמו ללא רוח חיים.

במהלך הצעידה שמענו מהרב לאו סיפור שהזכיר לנו את הסיפור שלנו מאמש, הוא סיפר על אחד מהניצולים שחזר לפני מספר שנים לפולין וביקש לבקר במחנה שבו הוחזק, וגם בסיפור הזה השומרים לא אפשרו לו להיכנס מסיבה כלשהי (אולי גם מ'אילוצים' של זמני הפתיחה), ואז בסערת רגשות הוא אמר להם "מנוולים שכמותכם, איפה הייתם לפני שישים שנה כשרצחו פה במקום הזה את כל משפחתי, למה אז לא עצרתם אותי מלהיכנס? עכשיו אתם עוצרים אותי?"

חזרנו לארץ הקודש ונחתנו ישר לתוך הדיון הציבורי שהעסיק רבות את התקשורת החילונית, על בחורי הישיבות שעשו או לא עשו מנגל ביום השואה.

התובנה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה, שאחרי הביקור במחנות ההשמדה, ואחרי כל מה שראינו ושמענו על הזוועות שחוללו הנאצים ימ"ש בשואה, ההתעסקות הדרמטית בדבר הזה הופכת יותר ויותר שולית וחסרת חשיבות מול העיקר, שהוא זכר השואה. ושאלתי את עצמי - מבלי להיכנס לעובדה שהציבור שלנו זוכר ופועל רבות לעילוי נשמת ששת המיליונים אמנם בדרך מעט שונה מעמידת דום, וזכר נוראות השואה שלא פסחה על שום יהודי שומר מצוות ושאינו, ששייך לכל יהודי ולא למגזר מסויים - מי בכלל לימד את אחינו החילונים מהו המושג 'קדוש'? הרי את ההתייחסות לימים שמקודשים בעיניהם הם למדו מהיחס שלנו לימי החגים והמועדים, ימים מקודשים באמת, ולחילופין את המושג חוסר רגישות הם מכירים היטב, אך מהצד השני, הצד שבו יש חוסר רגישות (במקרה הטוב) לדת היהודית ולקבוצה שמחזיקה בגאון את המסורת שנמסרה לנו מדור לדור ומאב לבנו, מה שמתבטא ממש בימים אלו כשאין לגיטימציה מצד המדינה וראשיה לבני הישיבות ולומדי התורה, או ברוח הסיפור ההוא: איפה הייתם במשך 65 שנות קיומה של המדינה בכדי ללמוד להעריך את הדברים והמעשים החשובים והקדושים באמת לעם ישראל? עכשיו אתם נזכרים?

אלחנן גולדברג - פרשת כי תשא תשע"ג

פורים פורים כל השנה

אלחנן גולדברג

בחור צעיר עמד לסיים את לימודי התואר שלו באוניברסיטה. אחת מהתוכניות ליום שאחרי הייתה לקנות מכונית ספורט חדשה במימון של אביו העשיר. לקראת סיום הלימודים דאג לרמוז לאביו בעדינות שזוהי המתנה שברצונו לקבל לרגל קבלת התואר.

בבוקרו של יום טקס הסיום הזמין האב את הבן לחדרו, שיבח אותו על השגיו וסיפר לו כמה הוא גאה בו ואוהב אותו. לאחר מכן הגיש לבן חבילה קטנה עטופה בנייר ואמר לו כי זוהי המתנה לרגל קבלת התואר.

הבן פתח את האריזה ומצא בה ספר תנ"ך מהודר בכריכת עור שעליה מוטבע שמו באותיות מוזהבות. הוא כעס מאוד על האב שזו המתנה שראה לנכון להעניק לו למרות מה שביקש, החזיר לאביו את המתנה בזעם, יצא מן החדר ובאותו יום עזב את הבית.

הוא ניתק קשר עם אביו ועבר לעיר אחרת שם התחיל מחדש את חייו הרחק מאביו שאיכזב אותו.
עברו כבר שנים רבות המזל האיר לו פנים והוא הצליח בעסקים, היה לו כבר משפחה משלו ובית מפואר. לעיתים רחוקות הוא היה נזכר באביו בגעגוע, עד שביום בהיר החליט לחזור לבית ילדותו ולהתפייס איתו. אך עוד בטרם הספיק להתארגן לקראת הנסיעה למפגש עם האב קיבל מברק בו התבשר כי אביו נפטר והוריש לו בצוואה את כל רכושו.

כשהגיע הבן לבית הבחין כי על שולחן בחדר של אביו מונח עדיין ספר התנ"ך שקיבל לרגל סיום לימודיו באוניברסיטה, הוא נטל את הספר כשדמעות בעיניו והחל לדפדף בו. סימנייה קטנה הייתה מונחת באחד הדפים, שם היה קטע שסימן אביו, קטע המדבר על אהבת אב לבן. בסערת רגשות אימץ את הספר חזק אל ליבו כשלפתע נפל משהו מתוך האריזה.

הוא הרים אותו מהריצפה, זה היה מחזיק מפתחות אליו מוצמדים מפתח ותוית של סוכנות לרכב, הוא הכיר את סוכנות הרכב,שם ראה בזמנו את מכונית הספורט שייחל לקבל. מצידה השני של התוית הופיע תאריך, זה היה תאריך יום סיום הלימודים שלו, בתוספת המילים "שולם במלואו".

כמה דברים מתפספסים לנו בחיים עקב העובדה שלא ייחסנו להם את החשיבות הראויה?

אחרי המסיבות, מצוות עד דלא ידע (בהידור, אפשר לומר...), איסוף הכספים לישיבה, ואחרי השמחה הגדולה מאוד שהייתה לנו במשך יומיים תמימים, הגיע הזמן לשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מכל האירועים שהיינו, החוויות שחווינו, והמראות שראינו בפורים (או איך שהרב אוהב לומר: "מה השגנו בימים האלו") להמשך השנה.

היו מספר דברים שנגעו ללבבות של כולנו, שצריך להזכיר כאן ולייחס להם חשיבות, ואולי יהיה משהו מכל אלה שבכל זאת ימשיך איתנו הלאה.

את אלו שהשקיעו מאמץ עליון להצלחת הישיבה והבניין, מאמץ שיכולת לראות על הפנים שלהם.

את אלו שויתרו השנה על עוד כוסית אלכוהול כדי לא להפוך את הפורים שלהם להשתוללות אחת גדולה.

את אלו שלא התאפקו ונתנו עיניהם בטיפה המרה אבל נשארו "איתנו".

את אלו שחירפו נפש כדי ללכת לעוד כתובת למרות שהיו כבר עייפים עד כדי התמוטטות.

את אלו שדרבנו את החברים שאיתם ומנעו מהם לסגת.

את אלו שניסו ולמרות כל המאמצים לא הגיעו לרף שהציבו לעצמם.

את אלו שבזכות המאמץ של האחרים קיבלו סייעתא דשמיא במקום אחר.

את אלו שנתנו מעצמם דברים שלא ציפו מהם, סתם כי איכפת להם.

את אלו שלא היו בקבוצה עם החברים הטבעיים שלהם ובכל זאת התעלו על עצמם ונלחמו יחד למען מטרה אחת.

את אלו שהשכינו שלום בין יריבים שהם בעצם חברים שתויים.

את אלו שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי והכניסו שמחה בלבבות.

את שירי הנשמה בדמדומי היום של פורים דמוקפין שהוציאו החוצה להרבה מאיתנו רגשות שעדיין חבויים עמוק עמוק, שלא ידענו על קיומם.

את אלו שניצלו מספר שניות של הפוגה מכל הבלגן כדי לשאת תפילה אמיתית מלב שבור.

את החיבוקים והנשיקות שהענקנו לחברינו תוך כדי שכרות וערפול המוחין שהגיעו ממקום אמיתי לגמרי.

ואחרונים חביבים, את אלו שדאגו מאחורי הקלעים לכל הלוגיסטיקה והארגון כדי שלכולנו יהיה שמח יותר, קל יותר, ומהנה יותר.

אלחנן גולדברג - פרשת וארא תשע"ג

יש לנו על מי לסמוך

אלחנן גולדברג

בית המדרש המרכזי בעיר קראקא שבפולין היה מלא עד אפס מקום בתלמידי החכמים של הקהילה הגדולה, ובשאר פרנסי הציבור ובעלי המלאכה, שבאו בשבת אחרי הצהריים לשמוע את דרשתו הראשונה של הרב החדש שנקרא לכהן תחת המרא דאתרא שנפטר בשיבה טובה.

העיר קראקא הייתה אחד המעוזים הרוחניים הגדולים ביותר של יהדות פולין. חצי מליון יהודים היו בה, ומאות רבות של בתי מדרש פעלו שם במשך כל שעות היממה, על כס הרבנות של עיר זו ישבו ענקי הרוח של העם היהודי, כמו הרמ"א, בעל ה'מגלה עמוקות', ועוד.

בית המדרש המרכזי היה ביתם של קבוצת תלמידי חכמים גדולה שהיו מתפלפלים בלימוד בכל שעות היממה, מבין אותה קבוצה היו מספר מצומצם של "האריות שבחבורה" שהיו ת"ח מופלגים אף יותר ובקיאים בכל מכמני הש"ס והפוסקים, עם אלו לא ההין אף ת"ח צעיר להתנצח בלימוד, ומי שכן אזר אומץ היה חוזר בפנים מושפלות לאחר שהיו סותרים את דבריו בטרם יסיים לשטוח את המערכה עליה נסמך פלפולו.

מנהג עשו להם ה"אריות" מאז פטירת המרא דאתרא, שהיו נוהגים עם כל רב שהגיע לכהן בקהילתם.

מזה דורות, בשבת הראשונה לכהונתו, הרב היה מוסר את דרשתו המרכזית בבית המדרש הגדול. כל בני הקהילה ותלמידי החכמים היו מתאספים ובאים להאזין לדבריו. הרב היה פותח בקושיה עצומה שלא ניתנת להתרה במהרה, ועליה היה מבקש לסמוך מערכה שלימה של פלפולים קושיות ותירוצים.

בשלב זה היו מתעוררים ה"אריות" ופותחים בהתקפה אדירה של מקורות הסותרים את היסודות עליהם מתבססת הדרשה הגדולה. הרב, הגם שהיה ת"ח עצום, היה מנסה להשיב להם ממקורות נוספים ולנסות ולתמוך את הבניין בטרם יקרוס, אך הם לא היו מעלים בדעתם להתייאש ודוחים שוב ושוב את פלפוליו. סופו של דבר הרב היה יוצא וידו על התחתונה, מה שהיה גורם לו לעזוב את המשרה בבושת פנים.

כך היו נוהגים בכל מי שניסה לשבת על כס המרא דאתרא, מנהג שגרם בסופו של דבר שהיו תלמידי החכמים של הדור יראים מלנסות ולבקש לזכות במשרה של רב העיר קראקא.

כך עברה תקופה ארוכה שהקהילה נותרה ללא ראש ומנהיג.

עד שהגיע לקראקא הגאון רבי שמעון סופר שהיה בנו של החתם סופר זי"ע לכהן בראש הקהילה.

רבי שמעון סופר היה אז צעיר מאוד, בן 24 שנים בלבד, המנהג של אריות החבורה היה ידוע לו ובכל זאת הסכים לכהן כמרא דאתרא.

כאמור, הציבור היה נוכח בבית המדרש בהמוניו, ממתין לתחילת הדרשה. בפינה הקבועה התקבצו האריות וכבר היו מוכנים כבדרך קבע למוטט את המערכה שימסור הרב.

רבי שמעון סופר נכנס בשעה היעודה, עלה על הבמה ופתח בדבריו.

להפתעת כולם הוא לא החל בדרשה אלא בחר לספר סיפור:

"ברצוני לספר לכם מעשה שהתרחש בעיר פרשבורג. הקהילה שם כידוע שומרת שבת ומדקדקת בכל המצוות קלה כבחמורה. אבל יום אחד החליט אחד מבני הקהילה לפתוח את חנותו בשבת רח"ל, אבי מרן החתם סופר, שלח אליו שני בחורים מישיבתו, שדיברו על ליבו ושיכנעו אותו לסגור את החנות בשבת. אבל אותו יהודי החציף פנים וגירש אותם מחנותו בביזיון. אבא שלח אותם פעם שניה ואז איים עליהם המוכר שאם יבואו פעם נוספת הם יטעמו מנחת זרועו. הבחורים שבו אל החתם סופר וסיפרו לו על כך, החת"ס לא התרגש והורה להם לסור אליו בשלישית. משראה שהבחורים יראים מאימת אותו בריון הרגיע אותם ואמר להם: אני אלמד אתכם אחד מהשמות הקדושים והיה אם ינסה להרע לכם תאמרו את השם הזה ותינצלו מפגיעתו.

הבחורים כמובן סמכו על דבריו, וחזרו אל המוכר בפעם השלישית. משראו שהמוכר מתכוון לפגוע בהם הזכירו את השם הקדוש שנמסר להם, לא הספיק המוכר להתקדם לעברם עוד צעד אחד עד שנפל ומת".

רבי שמעון סיים את הסיפור ופנה אל הקהל ואמר:

"אני יודע שרבים לפני ניסו לכהן פה כרבנים אך הותקפו מיד ועזבו חפויי ראש, אך אני רוצה לומר לכם", הביט בעיניים חודרות אל קבוצת ה"אריות", "כי אם לשם שמיים נתכוונתם ניחא, אך אם אין כוונתכם לשם שמיים אלא לפגוע ולהלבין פנים, דעו לכם כי אני הייתי אחד מאותם בחורים, וכי אני עדיין זוכר את השם שלימדני אבי".

כל הנוכחים נחרדו למשמע הדברים והקבוצה המדוברת השפילו את עיניהם, שקט השתרר, והרב פתח בדרשה המקורית שהכין, הפעם הסתיימה הדרשה בשלום וקיבלו עליהם בני הקהילה את מרותו ללא עוררין.

ועם קצת מוסר השכל אקטואלי הנוגע לזמנינו...

בימים אלו של טרום בחירות נשמעים בכל מקום קולות כלפי אי אלו נציגים או רשימות המתמודדות לבחירות. "למה שאצביע לו?", "מה הם עשו בשבילי?", "אני הפעם מצביע ל..." (מכירים?...)

בציבור הכללי זו שאלה נכונה ולגיטימית. כל אחד רוצה לתת את הקול שלו בצורה שתשתלם לו בעתיד. אך בציבור שאנו משתייכים אליו, נשמעים לגדולי הדור וסומכים עליהם, ולכן כמו בכל נושא, גם בנושא הזה אנחנו לא אלו שאמורים לבדוק "רווח מול הפסד". עלינו לשמוע לקול הרבנים שלנו ולהצביע למי שיורו לנו, הגם שזה בודאי יעזור לנו אח"כ במאבקים שונים אי"ה.