ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

דרך ה' – אנחנו יכולים!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה" )שמות לו, ב).

מפסוק זה למדנו שבוני המשכן הצטיינו בשתי תכונות, האחת - 'חכמת לב', והשניה 'נשיאות לב'. בואו ונתבונן, מהי חכמת הלב ומהי נשיאות הלב?

בבית מדרשו של רבינו הרמב"ן למדנו את הדבר הנפלא הבא. הפסוק לעיל (לה, כא) מספר: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד".

וכותב הרמב"ן שם: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר".

ברוח זו, כותב הרמב"ן לעיל (לא, ב): אמר ה' למשה ראה קראתי בשם... והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ חושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם. והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה... ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור יעשה המשכן... עיי"ש בדבריו.

מדברים אלו למדנו שלאחר שנצטוו עם ישראל להקים את המשכן, הרגישו בצלאל ושאר המתנדבים חכמי הלב, חשק גדול ורצון עז לבוא ולהצטרף לצוות בוני המשכן. זוהי היתה נשיאות לב. בשלב זה, לאחר שגילו רצון קדוש זה בליבם והתמסרו אליו, הם מצאו בתוך עצמם גם יכולות גבוהות וכישורים מדהימים שלא היו מודעים להן קודם. ליכולות אלו, הבאות לאחר נשיאות הלב, קוראת התורה "חכמת לב".

מבואר בראשונים שהמשכן בצורת בנייתו הפיזית מייצג את העולם, ומהמשכן התגלה ו"האיר" ה' לעולם. כמו כן, עבודת הכוהנים וקרבנות עם ישראל שקרבו בו לימדו עלו אחריותם של עם ישראל לבנות עולם רוחני מתוקן המתבטא בעבודת המשכן. נשיאות ליבם של בוני המשכן נוצרה בליבם לאחר שנהיו מודעים לגודל התפקיד והאחריות המוטלת על כתפם. או אז הם התמלאו רוח אלוקים, וגילו בטבע האישי שלהם ובתוך ליבם יכולות מדהימות חדשות ונפלאות.

נשיאות לב - כל אחד מסוגל!

פעמים רבות, אנו חושבים לעצמנו שאין אנו מסוגלים להגיע לדברים גדולים, להשגות גבוהות ולחיות חיים רוחניים ברמה. אנו מקטינים את עצמנו בייאוש ולא מוצאים בעצמנו כוחות להעפיל אל על. אנו חושבים בטעות טראגית שההצלחה הרוחנית היא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה שכנראה נולדו לתוך גדלות. אנו משוכנעים שאיננו יכולים להתנתק מתרבות הרחוב ומתקשורת חילונית על כל צורותיה, אנו כמעט בטוחים שאיננו מסוגלים ללמוד תורה ברמה, שאנו קטנים מדי בכדי להתפלל שלוש תפילות ביום בצורה אמיתית ומכובדת ושבעצם אנחנו קטנטנים וחלשים!

כאן באו בוני המשכן ובראשם בצלאל ולימדו אותנו שאם נהיה אחראיים באמת, ונהיה מודעים לתפקידים המשמעותיים שכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע, אנו אכן נמצא בתוך עצמנו כוחות וכישורים להגיע לכך. כן, כן, ממש כך, כל אחד מאיתנו מסוגל, אם הוא רק ירצה!

הכל כבר כתוב...

הרמב"ן ממשיך וכותב שם: "ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו שנאמר: "ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כעניין שפירשתי".

אתם מבינים ידידי, "זה ספר תולדות האדם". על כל אחד מאיתנו כתוב כבר פרק בספרו של אדם הראשון, פרק שבו מסופר מהו תפקידו המיוחד ומהן היכולות שניתנו לו כדי להגשים תפקיד מיוחד זה.

אנו צריכים לפתוח את הספר הזה, החבוי במעמקי לבנו הטהור, להתמלא "נשיאות לב" ולמצוא בטבע שלנו את "חכמת הלב" שעל ידה נגשים יעדים גבוהים ונממש מטרות נעלות.

זה דורש מאיתנו להיכנס למהלך של "ויגבה ליבו בדרכי ה'", לבוא לפני הקב"ה בתפילה אמיתית ולומר לו, אנו נעשה את המקסימום שאנו יכולים כבני תורה וכבני ישיבה, את השאר כבר הקב"ה יעשה עבורנו...!

בשביל מה "כאילו"?

"ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו..." (לט, לג), "ויהי בחודש הראשון... הוקם

המשכן" (מ, יז).

"ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו: עסוק אתה בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר: הוקם המשכן, הוקם מאליו" (רש"י)

בואו נתבונן. משה רבינו עצמו אומר שאי אפשר להקים את המשכן ע"י "אדם", ומה מוסיפה לנו פעולת ה"הצגה" לכאורה  "עוסק בידיו ונראה כאילו הקים את המשכן". הרי התורה מעידה שהוא נזקף וקם מאליו? לשם מה ההצגה הזו של "כאילו"?

עוד מבקשים אנו להבין, האמנם היו הקרשים כבדים כל כך שלא יכלו להעמידם, והרי גילו לנו חז"ל שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ובכל הדרך עד כה, ודאי שגם יכלו לזקוף אותם, ומדוע לא יכלו העם וגם משה להעמידם על פי דרך הטבע?

תתאמץ, תקבל מתנה

כאן ידידי היקרים טמונה הוראה ולימוד לכל אדם הרוצה להצליח בכל דבר שבקדושה ובפרט בלימוד התורה. מי שמחליט בלבו וגומר בדעתו להתמסר ולהגיע להישגים בענינים של עבודת ה', הקב"ה חונן אותו בשכל ודעת ומסייע בידו להוציא את מחשבתו אל הפועל.

אל יחשוב האדם שהצלחתו בעבודתו הרוחנית היא תוצאה ישירה  של  פעולותיו, אלא הו בעיקר תוצאה של הרצון העמוק וההחלטה הרצינית  להתמסר לעבודת ה'. ההצלחות הן סייעתא דשמיא ומתנות שמים לאותם אלו שבאמת נשאם ליבם להתקרב אל המלאכה. אכן, דרוש מאמץ בפועל שיראה על עומק ורצינות ההחלטה שבלב, אך ההישגים הרוחניים אינם תליים רק במאמצינו, אלא הם בעיקר מתנה מאת הקב"ה, וכל הנותן - בעין יפה הוא נותן...

הבין משה רבינו, שאין בכוחו של אדם קרוץ חומר להעמיד ולהקים בית משכן לה', שהוא ישרה בו את שכינתו הגדולה. ודאי שהיה מספיק כח פיזי להעמיד את הקרשים, אך משה רבינו שאל את ה', "איך אפשר הקמתו ע"י אדם", הרי אין בכוחו של איש להגיע לפסגות גבוהות שכאלו ולהעמיד בעולם מקום קבוע שבו ימלא ה' את כבודו בעוצמה שאין למעלה ממנה.

כאן גילה לו הקב"ה את הסוד שאמור לשמש לנו כמורה דרך בכל עבודתנו הרוחנית.

"אמר לו, עסוק אתה בידך ונראה כמקימו". אכן, אין בכוחו של אדם קרוץ חומר וגוף להגיע לפסגות רוחניות גבוהות ללא עזר שמים, אך מתנת שמים זו תלויה בהחלטה הכנה והרצינית לעשות את המקסימום האפשרי, וברגע שאדם עוסק בידיו ו"נראה כמקימו" או אז נשלחת לו ידו הרחבה של הקב"ה, שזוקפת את כל עבודתו והיא קמה מאליה.

אין זה סתם עיסוק של "כאילו", זהו עיסוק שמראה על עומק הרצון ועל רצינות ההחלטה, שבעקבותיה זוכה האדם לסייעתא דשמיא לבנות בלבבו משכן להדר כבוד ה'.

לחיות על ההר!

פעמים רבות אנחנו חושבים לעצמינו שאיננו מסוגלים באמת לחיות ברמה רוחנית גבוהה באופן רצוף ועיקבי. אמנם אנחנו מנסים ומתמודדים, ומגיעים להצלחות והשגים, אך בליבנו פנימה איננו מאמינים שאנחנו מסוגלים לחיות על ההר, אלא  רק לעסוק בנסיונות טיפוס עליו. בליבנו אנחנו חושבים שחיים תורניים ורוחניים קבועים הינם בגדר שאיפה בלבד עם הצלחות חלקיות פה ושם...

באה הקמת המשכן ע"י משה ומלמדת: יהודי יקר, אתה מסוגל!

אכן, להגיע אל פסגת הר סיני ולחיות עליו באויר פסגות, זה קשה, אך אם רק תעסוק בידך, ותחליט בנשיאות לב אמיצה שאתה רוצה באמת לחיות חיי בן ישיבה מאושרים, תקבל את המשכן הפרטי שלך במתנה,תימצא בליבך את הכוחות המתאימים והמשכן האישי שלך יקום מאליו.

הרב דניאל צ'סטר - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

מי עשה את המנורה?

הרב דניאל צ'סטר

המשגיח, אתה מתנהג ממש כמו פרעה, הרהרתי בליבי. בדיוק באותה התחבולה שהגה פרעה ברוב רשעותו, כדי להעביד את עם ישראל במקסימום עבודת פרך האפשרית, גם אתה משתמש. המשגיח עומד מולי ומחייך. לא, הוא לא מחייך בגלל שהיום יוצאת הישיבה לטיול וכולם שמחים, אני מקווה שהוא לא מדמיין מה אני חושב עכשיו, הוא מחייך כי הוא הצליח בגדול, הוא הצליח להכניס אותי לפינה שאין לי לאן לברוח ממנה, אין לי מה לענות לו, הפעם הוא פשוט צודק ובגדול. נכון שכבר שבוע לא קמתי לתפילה ונכון שלטיול בדיוק אני הגעתי הראשון, אבל למה הוא לא מבין שקשה לי לקום לתפילה, אני פשוט לא מסוגל, מה הוא לא מבין שיש הבדל בין קימה לתפילה לקימה לטיול? בטח שהוא מחייך ויש לו גם על מה, הוא הוכיח לי שהוא צודק ולא סתם אלא אני בעצמי נתתי לו את ההוכחה שהוא צודק. אבל אני לא מבין, בדיוק בשיטה הזאת השתמש פרעה כשהעביד את בני ישראל בפרך, לא?

המדרש מבאר שהשעבוד במצרים התחיל בפה רך. בתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועבד איתם, נתן להם שכר על העבודה. כולם עבדו בזריזות, בכל הכח, עם כל המרץ. וכי מי רואה את פרעה עובד כך ואינו משתתף עימו, מי יוותר על הבונוסים שמקבל מי שההספק שלו יותר מהממוצע. המרץ היה רב ובהתאם גם התוצאה. אבל פרעה הרשע עשה זאת כתרגיל לראות כמה באמת מסוגל כל אחד לעשות, בסיום יום העבודה הוא ספר כמה לבנים בדיוק כל אחד עשה, ואז הגיע היום בו הוא מודיע כי מהיום אין שכר, אין בונוסים, ובדיוק את אותה כמות הלבנים שעשית אתמול תעשה גם היום, אחד לא פחות. גילית שאתה יכול למספר מסוים של לבנים, אין סיבה שלא תעשה כך גם בלי לקבל כסף. פרעה העמיק כ"כ ברשעותו עד שהצליח לפתח שיטה מוצלחת ומתוחכמת איך להגיע למקסימום תפוקה מכל אדם בלי לבזבז רגע, כל אחד לפי כוחותיו. חלילה, הוא לא דרש מאחד שיעשה כחברו, כי זה באמת יותר מיכולתו, אבל כל אחד מה שהראה שהוא מסוגל לעשות היום, בדיוק את זה היה צריך לעשות מחר, אחד לא יותר אבל גם אחד לא פחות. הרי הוא מסוגל ואם הוא לא עושה זה בזבוז זמן. שיא ההספק.

והנה המשגיח אומר לי בדיוק אותו דבר. הרי לטיול הגעת הראשון, זאת אומר שכן יש לך כח לקום מוקדם, אז למה לתפילה אתה לא יכול לקום בדיוק באותה השעה. אני מסיר את המצחייה מנגב את זיעת הבוקר הקרה, ושואל את עצמי, המשגיח בעצם צודק! אבל...

הקב"ה מצווה את משה רבנו לעשות את המשכן וכליו, לצורך כך הוא מראה למשה בהר סיני את תבנית המשכן ותבנית הכלים, וכמו שאתה רואה כך תעשה, ואכן משה עושה את רצון הקב"ה ועושים כלי  אחר כלי, את הקרשים, היריעות, בדיוק כמו שצווה, בדיוק כמו שראה בלי שום שינוי. למעט כלי אחד שבו משה מתקשה, המנורה. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח לעשות, לא יוצא לו כמו שראה בהר סיני, הקב"ה מראה לו שוב והפעם מנורה של אש אולי עכשיו משה יצליח, משה מנסה שוב ושוב לא מצליח. אומר לו הקב"ה השלך את הכיכר [זהב] לאור והיא נעשית מאליה. וכך עושה משה, משליך את כיכר הזהב לאש ויוצאת המנורה. ואכן בפרשת ויקהל מספרת התורה שעשו את היריעות והקרשים וממשיכה לספר שעשו את הארון, השולחן, וגם שעשו את המנורה "ויעש את המנורה זהב טהור... כיכר זהב עשה אותה". ונשאלת השאלה, וכי משה עשה את המנורה? הרי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, מי שעשה את המנורה זה הקב"ה ע"י שמשה השליך לאש, איך ניתן לומר על משה כי הוא עשה את המנורה?

התשובה היא, כן, משה עשה את המנורה. התורה מלמדת אותנו כי לא נדרשת מהאדם התוצאה של העשייה, מה שנדרש מהאדם זה הרצון לעשות, משה אכן ניסה וניסה וביקש עזרה וניסה שוב, משה עשה את המקסימום שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לעשות יותר, הוא לא הצליח, מה הוא יכול לעשות. התורה מלמדת אותנו כאן כי לא העיקר הוא ההספק - התוצאה. העיקר הוא הרצון להגיע להספק. אם היה לך רצון אמיתי וניסית בכל הכח, אבל אתה לא יכול כי באמת זה יותר מיכולתך, אתה לא מחויב. ויתירה מכך, וכאן החידוש הגדול, לא די שאתה פטור מלעשות כאדם אנוס, אלא הרצון הגדול יחד עם מעט המעשה נחשב כאילו עשית את הכל. כן, משה עשה את המנורה.

בדיוק זה ההבדל בין דרישותיו של פרעה מעם ישראל במצרים לדרישותיו של הקב"ה מאיתנו. מדוע אותו מעשה שלכאורה כ"כ דומה, אצל פרעה נקרא שהעביד בפרך ואילו הקב"ה זו צורת הנהגתו?

ההבדל הוא כי פרעה דרש את התוצאה, את מספר הלבנים. בראייתו כמות הרצון נמדדת בתוצאה, ואם אין תוצאה כנראה שאין רצון מספיק, אם לא הספקת את כמות הלבנים שעשית אתמול יש לך בעיה, אתה לא רוצה, והראיה כי אתמול כשרצית הספקת, ואם היום אתה לא מספיק כנראה שאתה לא רוצה להספיק. אבל מה קרה אם אדם למרות כל רצונו באמת לא הספיק? לפרעה זה לא היה איכפת, הכלל הוא אחד, אם אתה לא מספיק אתה לא רוצה. לדרוש מאדם לעשות היום את מה שעשה אתמול, את התוצאה של אתמול. זה נורא, זו ממש עבודת פרך.

אבל אצל הקב"ה בדיוק להיפך, הקב"ה רוצה את הרצון של האדם, אם רצית את המקסימום שאתה יכול לרצות אבל אתה לא מצליח להגיע היום לתוצאה שהגעת אתמול, אבל השקעת את אותו כח רצון שהיה לך אתמול, כאן המהפך הגדול, לא רק שאתה פטור אלא נחשב הדבר כאילו עשית.

את פרעה לא עניין הרצון - עניינה אותו התוצאה, ואילו אצל הקב"ה רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה את הרצון.

אה, הבנתי, המשגיח לא רוצה שאני אקום לתפילה, הוא רוצה שאת הרצון שיש לי לקום לטיול, בדיוק את אותו רצון, שיהיה לי לקום גם לתפילה. האמת שהוא צודק, אם אני רוצה אני באמת יכול.

וכבר אמר חכם אחד כי "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש".

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

שאלה: 

אני עובד בתקופה זו במאפיית מצות, האם מותר לי לאכול שם מצות לפני פסח?

תשובה: 

מותר. אמנם יש הנוהגים שלא לאכול מצות מראש חודש ניסן.

שאלה: 

האם יש עניין להשתתף באפיית מצות לעצמי?

תשובה: 

יש עניין גדול בזה, וע"פ הקבלה יש בזה תיקון גדול.

שאלה: 

האם אני חייב לנקות את החדר שלי בישיבה מחמץ?

תשובה:

כן, ואם אתה נמצא בפסח בישיבה אתה צריך גם לבדוק בדיקת חמץ בברכה, ואם אינך נשאר בפסח בישיבה עליך לבדוק בלי ברכה.

שאלה: 

האם מברכים ברכה על ראיית הכנרת?

תשובה: 

לא, רק על הים הגדול מברכים בגלל שזה מעורר התפעלות.

שאלה: 

האם יש עניין רוחני בטיול בארץ ישראל?

תשובה: 

ודאי. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה...".

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

בין הזמנים

שאלה:

למרות שהפינה הזו עוסקת בדרך כלל בשאלות השקפתיות וכדומה, רציתי לבקש הפעם חריגה ושתכתוב כמה מילים על בין הזמנים, כמה עצות, כמה טיפים מה חשוב ומה פחות חשוב להקפיד עליו בחודש הזה. תודה רבה.

הרב זאב קצנלבוגן:

מפורסם בשם הרב מבריסק שאמר, כמה אנחנו חייבים להודות לבורא עולם שאת מצוות ארבעת המינים נוהגים ליטול בבית הכנסת ואילו את מצוות אכילת מרור אוכלים בבית... כמה אנרגיות אנשים לעיתים משקיעים במציאת אתרוג מהודר, רק מפני שהם צריכים להופיע איתו בבית הכנסת? דמיינו לעצמכם שאותם אנשים היו צריכים לאכול את הכזית מרור שלהם בבית הכנסת לפני כולם, כמה קילו חזרת הם היו אוכלים בכדי אכילת פרס... אז מה, הכל צביעות? חלילה וחס! כבר אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהיה רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". מה לעשות? התפיסה החושית שלנו היא חזקה מאד, ואין כמו החברה הביקורתית לייצר לנו תפיסה חושית... אדם הוא יצור חברתי וחלק בלתי נפרד מן ההתפתחות שלו מגיע מן ההשפעה החברתית. שם המשחק הוא, פשוט להיות מושפע מן החברה הנכונה, להידבק בתלמידי חכמים וכדו'.

זו אחת המעלות הגדולות של הימצאות בתוך כתלי בית המדרש בישיבה הקדושה! (אפרופו, שוויון בנטל, גם מי שמשלב דברים נוספים במהלך יומו מעבר לתלמוד תורה, חברת עובדי ה' חשובה לו כמו אויר לנשימה...) אבל כמו בכל דבר, הרעיון הוא לקבל מספיק גשם בחורף כדי שנוכל להמשיך ולהתפתח בקיץ.

אני תמיד חושב לעצמי, אם היו זורקים אותי לתאילנד לבד, כמה זמן הייתי נשאר שם מחובר לקב"ה? האם התפילות שלי היו נראות כמו היום? אין לי מושג. אבל דבר אחד ברור לי, אם החיבור הזה חשוב לי, אני אצטרך להשתמש בכלים חדשים וחזקים על מנת לשרוד. אז זהו, בין הזמנים זה לא תאילנד, (למרות שיש חבר'ה שהיו חולמים על זה...) ובבית המקסים בו גדלנו אנחנו לגמרי לא לבד מבחינה רוחנית, אך בכל זאת כדאי להתכונן לתקופה הזו.

אז הנה כמה טיפים לתקופה שהמסגרת הטבעית לא מתפקדת:

עשה:

חיבור, חיבור, חיבור! אם בכל יום אנחנו מתעסקים בחיבור עם הבורא, בימים כאלו כדאי לעשות זאת באופן קצת יותר מודע.

תפילה – התפילה היא תמיד כלי מדהים להתחברות, אבל כאן ניתן לעשות טסט. דווקא בימים בהם אנחנו אולי יותר עסוקים בלעשות כסף וכדו' בואו ניקח ברכה אחת, ברך עלינו, ברכת הפרנסה כמשל, ונחליט לכוון בה. אחרי כל התוכניות הגרנדיוזיות שלנו וההצלחה המובטחת עדיין אנחנו צריכים עזרה מלמעלה. דרך אגב, תפילה במנין, מעבר להלכה הפשוטה ולמעלה הברורה שלה רק תעזור לנו בכך...

קביעות עיתים – המאמץ כאן הוא קשה יותר, משום שאנחנו לא במסגרת הקבועה, אך הוא מענג יותר, מפני שאחת ולתמיד אתה מוכיח לעצמך שאתה לא ילד ומסוגל לעמוד על העקרונות שלך גם אם אתה בתאילנד... למי שישנה התקדמות מסודרת בלימוד, זה הזמן אולי לערוך חזרות. זה קצת מעליב להגיע לפסח בלי לדעת דברים בסיסיים, לכן זה הזמן אולי גם לקחת פרויקט של לימוד הלכות בסיסיות של ליל הסדר בפרט ופסח בכלל (להמלצות, גשו לרבנים). בכל מקרה, לימוד מגוון ומעניין מסוגל להקל.

בין אדם לחברו – סיפר הגאון ר' שלום שבדרון: פעם ראיתי אשה מבוגרת נסחבת עם סלים. הצעתי לה את עזרתי והיא נענתה בשמחה. מכיון שהתחלתי במצוה, החלטתי שאעשה אותה בשלמות ועד הסוף, העליתי לה את הסלים עד לביתה והכנסתי אותם למטבח. לאחר שסיימתי בסיפוק נשאתי עיני למרום והתפללתי, הקב"ה תחשיב לי את זה למצוה אפילו שזו היתה אשתי...

לא תעשה:

נאמנות, נאמנות, נאמנות! בעולם בו המשתנים הם רבים הנאמנות הופכת להיות קשה יותר. עלינו לזהות את המשתנים מראש ולהשתדל לנטרל אותם מבעוד מועד.

חברה – אנשים שעסוקים בבילוי נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר למרות שהם נהדרים ביומיום. אני בימים כאלו בררן יותר.

צניעות – אפילו בבית המקדש כשהיה שמח (שמחת בית השואבה) התפתחו בעיות... אלו ב"ה ימים נהדרים, אבל דורשים הגנות יתר.

כשרות – אם בבולגריה עדיין אין מהדרין, יש לה תחליפים נהדרים. זה שווה תוספת של 200 שקלים!

ולסיום, חברים, העיקר להיות מודעים. את הזרימה נשאיר לאמצע זמן!

בוגר כותב (יעקב שאפנס) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

גלגולי פורים

יעקב שאפנס

גלגולי הפורים שלי ארוכים הם. נעו מקוטב לקוטב, משמחה לעצבות, מדיכאון לאושר, אבל את הטרנספורמציה הגדולה ביותר עברתי לאחר שהתחתנתי. הטיולים אצל נדיבים (וחלקם שלא) מדלת לדלת, אצל כמה מתלהבים ואצל כמה מתאכזבים. אצל חלקם יוצאים מעודדים ואצל חלקם נדכאים, אבל לפחות אצלי, המדד להמשך לא בהכרח היה סכום הכסף (ושלא תבינו אותי לא נכון, הכסף חשוב...) אבל הדרך שבו בעל הבית קיבל אותנו, ואיזו הרגשה הוא נתן לנו.

הגיע הזמן וזכיתי להתחתן. החתונה שלי הייתה שבוע אחרי פורים (כן, כן, השבוע סגרתי 7 שנים...) שנה אחר כך הפורים שלי היה ממש אחרת. במקום לנהוג יומיים רצוף עם ערימה של שיכורים, נהגתי רצוף מההורים שלי להורים של אשתי, במקום לקיים משלוח מנות עם השוקו והלחמניה המסורתיים, התחלנו להתפנפן עם סלים וצלופן, במקום לקיים מצוות משתה ושמחה  לפחות בעשרה בתים שונים מעדות ומנהגים שונים, קיימתי רק פעם אחת. השינוי הזה לא מנע ממני לבוא לסעודת פורים בישיבה במוצאי  יום (כ)פורים. אבל עם השנים גם זה נתמעט וכיום הפורים שלי הוא די בורגני. כן, פשוט כזה. תפילה בנץ, ביקורים של חברים וילדי הכיתה, יציאה לסעודת פורים, התבסמות, דברי תורה, שינה והתפכחות בזמן למעריב.

זכיתי השנה בפעם הראשונה לארח צוות איסוף מהישיבה. לא הכרתי אף אחד מהם לפני כן. אבל התחברתי מיד. ידעתי מראש כמה כסף אני הולך לתת, והאמת, הם לא היו צריכים לשכנע אותי בחשיבות הגדולה לישיבה. אני יודע. אני זוכר את הקירות המתקלפים, ואת המקלחות הקרות. התלונות והצרכים נשארו כפי שהיו. החבר'ה ישבו אצלי בסלון, אכלו קצת, שתו קצת, החליפו כיפים עם הילדים שלי, ונשאבתי חזרה לימים שבהם הסתובבתי חדור בתחושת שליחות, לאווירת הפורים ולאחווה של הבית שנקרא דרך ה'. שיחה פשוטה על נוסטלגיה, ועל יעדי מבצע האיסוף. לרגעים ספורים חזרתי לישיבה. הייתי אותו בחור שאוכל סדרה של סעודות פורים, הולך מבית לבית ומקוה לצאת בהרגשה טובה. הפכתי לאותו אדם שנלחם על הבית שלו כי הוא רוצה עתיד טוב יותר. אני לא גביר, אבל נתתי את מה שיכולתי, כי אני לא מכיר אף אחד שלא חרד על ביתו. כשהחבר'ה יצאו התרפקתי לרגע על אותם שנים רבות בישיבה. המשך הפורים שלי היה זהה לשנים קודמות, אבל כשאני קמתי (בקושי) לתפילת ערבית, "שמעתי" את קריאת המגילה בישיבה וכשהלכתי לישון "רקדתי" במסיבה. על זה אין לי אלא לומר תודה ליואל קלופפר, אהרן פינקוס, משה כהן, מוטי אטינגר ואשר גדי.

עד כאן להפעם,

יעקב

הלל עזרא - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

השמש תידום בין עזה לרפיח

הלל עזרא

בשבוע שעבר יצא לי להיפגש באקראי עם ידיד נעורים שלי שלא פגשתי מזה שנים. נקרא לו לצורך העניין אריאל. היה נחמד מאד להיתקל באדם שלא ראיתי את פניו זמן כה רב ולהחליף מידע רלוונטי. הוא התחתן, אני לומד לתואר ראשון, הוא חבק לא מזמן ילדה קטנה, אני עודני מחכה לצלע האבודה שלי וכן על זו הדרך...  לאחר שלב ה"נימוסין" הגענו באופן טבעי לעניין הבוער. ולמה אני מתכוון כשאני אומר נושא בוער?! אז ככה, עוד מימי הישיבה הקטנה, בה למדנו יחד, הוא היה בולט מאד בדעותיו הימניות הקיצוניות. "כהניסט" הייתה הגדרה עדינה לידו, ופייגלין, מבחינתו, נחשב לשמאלן. אדם ימני, לפי דעתו של אריאל, הוא מתנחל עם סנדלים תנכיות וציציות מתבדרות אשר חמוש ברובה סער מסוג קלצ'ניקוב ויורה בערבים. כך בכל אופן הוא היה זכור לי. מהעבר השני של המתרס הייתי אני, בחור ריאליסט, שמבין שעם כל ה"אהבה" המפעפעת בקרבי כלפי בני דודיי מעשני הנרגילות, אין אפשרות ביום אחד להוריד פצצת אטום על עזה ולמחוק אותה מעל פני האדמה.

כל משפט כזה מצידי היה גורם לו לפתוח בנבואות זעם על גורלה המר של האומה שמנהיגיה הרכרוכיים נכנעים לאנשים רפי שכל כמוני שאינם מבינים את הראש הערבי. נאומים בסגנון: "אוי לאומה, אוי לשריה ואוי למוריה..." רק שתבינו, "תן לערבי נבוט בראש ויכבד אותך", זה נחשב בעיניו להבין את הראש המזרחי. הוא קצת פספס בדרך מה עלול לקרות אם נעיז לגעת בקצה בהונותיו היחפות של בדואי שאיבד את המאהל המפואר שלו בעקבות תקיפה ישראלית בגדה. ישר יבואו כל השוודים ושוחרי הצדק ויעשו הקבלות מזעזעות, החל משלגיה ושבעת גמדיה וכלה בנאציזם ואנטי סוציאליזם וכל מיני מילים מפחידות מהארסנל של גולדסטון ושות'. שלא לדבר על כך שלפרטנרים בעזה יש 'נותני חסות' נאמנים אשר רק מחכים לעילה למריבה שתבעיר את הארץ. מה לעשות, ישנם אנשים שבהינתן נושא מסוים הקרוב לליבם, הם מאבדים את האובייקטיביות ולא מסוגלים לראות מטר קדימה.

למרות חילוקי הדעות, היינו חברים טובים אשר נהנים להתנגח בכל הנוגע לנושא הערבי. שלא לומר, שזה מה שהחזיק אותנו יפה כחברים גם לאחר סיום הלימודים בישיבה קטנה. לאחר שלוש שנים של לימוד בצוותא כל אחד הלך לדרכו. מידי פעם, בעיקר בתקופת 'בין-הזמנים', אנו נפגשים, סתם כך, לשיחת רעים אשר גולשת מהר מאד לוויכוח קטלני. כמובן שגם במפגש האמור השיחה הידרדרה מהר מאד לנושא הבחירות שנערכו לאחרונה כשתוך כמה דקות הנושא גלש לענייני ימין ושמאל. אריאל סיפר לי על שיר שהושמע יום אחד ברדיו (כמובן במסגרת נסיעה תמימה באוטובוס...). מדובר היה בשיר בביצוע להקת חיל התותחנים שכותרתו היא "פרחים בקנה". השיר מדבר על כמיהה לימי שקט רגועים יותר מימי קרב הדמים הניטש בארץ מזה שישה עשורים. השיר מתאר איך "מתוך האש ייתם הקרב האחרון ובוקר נהדר מן הבקעה להר אז יעלה בזמר ורון"...  המשורר גם מיטיב להמחיש ימי רוגע בהם בסיס קרבי הופך למוזיאון וקני התותחים מעוטרים בפרחים. ממש אידיליה אוטופית.

אריאל הביע בפני את תמיהתו על כך שלהקה צבאית מטיפה לשלום. אתם מבינים: "מטיפה לשלום". חייזר מגלקסיה אחרת שהיה נקלע למקום היה בוודאי אורז את קרניו המעוטרות בעיניים וטס חזרה לכוכב הלכת שלו. מה, אם אנחנו לא מאמינים בשלום עם הערבים זה אומר שאנחנו להוטים להלחם בהם?! האם מלחמה זה האידיאל והערבים זה השותף האינטגרלי לטנגו הרצחני הזה?! האם יש מישהו שנהנה מכך שנשים וילדים מבני עמנו נהרגים על לא עוול בכפם כחלק מספיחי מרחץ הדמים שמתחולל בארץ?! למה שלום נהפך להיות דגלם של אלה המשתייכים לגזרה השמאלית של המפה ולא לכל אדם נורמאלי החי בארץ הזאת?

אני בהחלט אוחז בדעה שחיות הטרף החולקים איתנו את רצועת האדמה הצרה הזו הקרויה ארץ ישראל אינם מעוניינים בשלום אלא במלחמה. על זה הם חיים מכח הנבואה שנתנה להם מפיו של הסבא רבא שלהם, "והוא יהיה פרא אדם". אבל אין זה אומר שאנו בעד מלחמה ומתנגדים לשלום. שלום אינה מילה גסה! נ-ק-ו-ד-ה!

שלום הוא לא רק מושג פוליטי-מדיני. השלום הוא אורח חיים המתבטא בעיקר ביחסים בין בני אדם. יש כאלו שמביטים על החיים, ובפרט על חיי חברה, כעל זירת מלחמה, כעל מאבק תמידי המתנהל בין בני האדם, כאשר המעמד שלי יירכש רק על ידי הפחתת ערכו של הזולת. אך יש אפשרות גם להביט על החיים במבט של שלום, של הרמוניה חברתית שבה כל אחד מנסה להבין את חברו, לראות בו את הטוב, והמעמד החברתי נרכש דווקא על ידי התחשבות ונתינת ערך ומקום לאחר ולשונה. זהו בעצם פשרו של מאמר חז"ל "איזהו מכובד המכבד את הבריות". הדרך לחיי חברה תקינים ומהנים עוברת במסלול השלום, במסלול שבו כל אחד מכבד את הבריות ומחפש למצוא בהם את הטוב.

רבותי, אני מצהיר חגיגית: אני בעד שלום ומחכה לשלום, ואם ישנו אדם שיקרא לי שמאלני עקב כך, גאה אני להיקרא בשם הזה. ולו בשל העובדה שאני קרוי על שמו של אדם שהרביץ בתלמידיו כל חייו "הוו מתלמידיו של אהרון"...

דודי קיאק - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

חודש טסט

המקום: אולמי תמיר המפוארים.

האירוע: חתונה של חנוך ליפשיץ.

משתתפים בשיחה: אני וחבר שלי.

הוא בחור ישיבה החובש את ספסלי ביהמ"ד של אחת הישיבות המכובדות. הרבה זמן לא נפגשנו. פטפטנו קצת "מה קורה", "מה נשמע" וכו'. הוא סיפר לי בהתרגשות שהוא עומד לסיים מסכת בקרוב. ואז הוא שאל אותי מה אני עושה בבין הזמנים. אמרתי לו "מז'תומרת, כרגיל, עבודה, לימודים, תפילות, פחות או יותר כרגיל..." (לא משנה שאני מובטל עכשיו)

"ומה אתה עושה בבין הזמנים?!" שאלתי.

"לא משהו מיוחד. ישנים יותר, לומדים קצת, אתה יודע מה זה בחורי ישיבות בבין הזמנים"

"ומה עם הסיום מסכת?!"

"אה... את זה אני לא עושה בבין הזמנים"

"למה?!"

"אתה יודע... בין הזמנים..."

ואז נפל לי האסימון.

ה'זמן חורף' שמשאיר טעם של עוד, הספקנו בו הרבה מאוד. מסכת שבת, הלכות שבת, הבנו מה זה שבת. בסיכום, היה חורף מאוד מוצלח שנתן לנו הרבה והוסיף המון לבנין הרוחני שלנו. ועכשיו מגיע בין הזמנים. אצלנו בישיבה בין הזמנים הוא לא כמו של כל בחורי הישיבות, כי בחור הישיבה הממוצע שמתכנן להיות אברך יישאר בסביבה תורנית גם אחרי החתונה. בשבילו בין הזמנים לא מהווה הכנה אמיתית לחיים, בגלל שכמו שבישיבה שלו לפני החתונה היו לו סדרים בבוקר, בצהריים ובערב, כך גם בדרך כלל יהיה לו אחרי שהוא יקים את ביתו.

לעומת זאת אצלנו בישיבה, הבין הזמנים הוא סימולציה לחיים האמיתיים אחרי שנתחתן. הרי יום אחד נעזוב את הישיבה ולא תהיה לנו המסגרת, הסדרים והתפילות. לא יהיו לנו רבנים צמודים שיראו לנו את הדרך. אז נצטרך להיות עצמאים ונצטרך לדעת ללכת בדרך ללא הכוונה צמודה וללא מסגרת חיצונית ברורה. לכן בין הזמנים הוא מבחן מעולה לחיים האמיתיים שלנו עם משפחה וילדים.

עם התובנה הזו אני יוצא לבין הזמנים ומקווה שאצליח באמת לעבור את הטסט.

שלכם

דודי