שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן

שאלה:
שלום הרב,

אני בחור חדש בישיבה ולא יצא לי להכיר את הרב כ"כ אבל אהבתי את הגישה של הרב מהטור בעלונים של זמן קיץ. רציתי לשאול שאלה שמציקה לי: אני מרגיש בחודש אלול צורך לפתור בעיות של 'בין אדם לחבירו' שנוצרו במשך השנה, יש לי חשש שאנשים לא יפרשו נכון את בקשת הסליחה שלי ויראו בזה חולשה. מה הרב מציע?

תשובה:

שלום וברכה

אני שמח שאתה נהנה לקרוא את הטור, זה תמיד נעים לשמוע ונותן כח.

המוכנות שלך להתקדם ולטפל בכמה דברים המפריעים להתקדמות בדרך, היא כבר גבורה גדולה. מבלי להכיר אותך באופן אישי אני חש הערכה וכבוד כלפיך בשל כך.

ישראל עם קדושים ובמיוחד בתקופה מיוחדת זו של הכנות לשנה החדשה, יש לי תחושה שאנשים סביבך דוקא יעריכו את המאמצים שאתה עושה ואפילו אולי קצת ילמדו ממך.

אתה בודאי אומר לעצמך, איזה נאיבי הוא, הוא לגמרי לא מכיר את המציאות היום... יתכן שאתה צודק, אבל אני חייב לומר לך משהו, יש גם כמה מעלות קטנות להיות נאיבי. האמון שתתן בשינוי, האמון שתתן בעצמך והאמון שתתן באחרים, הוא היחיד שמסוגל להניע את המערכת הזו קדימה.

דמיין לעצמך שלא היית מאמין ביכולת שלך להתקדם ולהשתנות, נכון שזה מסלול התרסקות? אז אני אספר לך סוד קטן, גם החברים שלך מרגישים כך כלפי עצמם.. וכשכל אחד מרגיש כך כלפי עצמו למה שלא נרגיש כך גם כלפי אחרים. כמו שאנחנו רוצים שינוי כך גם הם, רק שלפעמים ישנם כמה מחסומים קטנים כמו הבושה שלך (או שלהם...) שמפריעים לנו לעשות את הצעד הראשון. אבל אם אתה כבר אזרת אומץ כפי שהבנתי ממך, אז מכאן ואילך זה יכול להתגלגל רק לטוב...

אז אם אקצר את כל המלל הזה למשפט אחד, החברים שלך פשוט מחכים לזה ומסתבר שגם מעריכים את זה.

אז שתהיה לך הצלחה גדולה ושנה נהדרת.

זאבי קצנלבוגן

שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן

שאלה:

שלום הרב,

במשך השנים שמעתי הרבה דעות בציבור החרדי לגבי היחס למדינה, שירות צבאי, תשלום מיסים וכו' השאלה היא האם אין אנו מחויבים למדינה כאזרחים לפחות כמו יהודים חרדים שגרים בחו"ל (ששם ברור לכולם שחובה לשמור על כל החוקים)?

תשובה:

שלום וברכה,

דומני שהיטבת להגדיר את הבעיתיות סביב סוגית המגורים בארץ ישראל כפי שהיא מתבטאת בציבור החרדים לדבר ה׳.

מבחינה פרקטית, אין ספק שהאדם הוא יצור מדיני כלשונו של הרמב"ם, כלומר יצור חברתי. האדם חייב את עזרת החברה ובאותו אופן הוא מחויב לעזור לה. אין זה משנה כלל, מי הם האנשים סביבו, המציאות מחייבת לחיות בצורה נכונה עם הסביבה. זו הסיבה הבסיסית שבכל מקום בו גרים יהודים הם צריכים להתנהל בצורה מתוקנת על פי הכללים החברתיים המקומיים. בנושא זה כמובן שעובדת מגורנו בארץ ישראל יחד עם כל אחינו היהודים על כל שכבותיהם, אינם שונה.

אך בכל זאת המציאות הנוכחית מציפה כמה וכמה נקודות חיכוך. האם נכון היה מבחינה דתית לפעול להקמת מדינה יהודית אולי במחיר של חיכוך עם עמים אחרים? במידה וכן, עד איפה אנחנו הולכים בדבר הזה? כיצד עלינו לפעול במידה ונזהה שאחינו עצמנו ובשרנו מנסים לשנות לנו את המסורת האותנטית שלנו, האם עלינו להתקפל משום שהם הרוב, או שעלינו להילחם בכל מחיר משום שצורת החיים בארץ זו צריכה להיות דתית? האם יש לנו כאן אחריות על צורת החיים הדתית של אחינו, או שברמה הדתית אנו צריכים לדאוג לעצמנו בלבד ומי שרוצה יצטרף? שאלות אלו ועוד, יוצרות מתח בין המגזרים. זהו מתח שלא ניתן לזלזל בו משום שהוא יושב על דברים אמיתיים, אך אסור לנו לתת לו לחדור למקומות הברורים והמוחלטים שעליהם כולנו מסכימים.

מה הם המקומות הברורים והמוחלטים?

אתן כמה דוגמאות.

א. קדושתה של ארץ ישראל

ב. מעלת המגורים בארץ ישראל

ג. העובדה שהתורה מדברת על נושא ארץ ישראל כנושא מהותי וקיומי בחיי העם שלנו

ד. חובת הערבות ההדדית שלנו לעם ישראל

ועוד...

מה שנותר לי לקוות הוא שכאשר הדברים הללו יהיו אכן ברורים ומוחלטים, הנקודות שאינן ברורות יתלבנו בצורה עניינית, הגונה ומועילה יותר.

בברכה

זאבי קצנלבוגן

שות mail - פרשת כי תבא

שות mail  מאת: הרב זאבי קצנלבוגן שליט"א

ישוב ארץ ישראל

שאלה: בזמן האחרון אני נקלע לפעמים לשאלות מתריסות בענין חובתינו להגן על ארץ ישראל, השבוע שהתורה עוסקת ב "היה כי תבוא אל הארץ" מצאתי את ההזדמנות לבקש לדעת מהי מצוות ישוב הארץ. האם היום זה שאנחנו גרים פה, יוצאים ידי חובת ישוב ארץ ישראל ? או שצריך פעולות מעשיות ? ומה קשור להגן על הארץ למצוות ישוב הארץ, והאם יש הבדל מי שולט בארץ לגבי החובות והמצוות התלויות בה ??

תשובה: מכיון שהמדור הזה אינו מתעסק בשאלות הלכתיות ומכיון שאין בסמכותי לענות על שאלות הלכתיות אני מבין ששאלתך עסוקה בהבנת עקרונות הדברים ולא בצד המעשי שלהם.

הרמב"ן בהתייחסו לספר המצוות שכתב הרמב"ם מביא מצוות אותן לדעתו הרמב"ם השמיט ממנין המצוות. המצווה הרביעית ממצוות העשה אותן השמיט הרמב"ם לדעתו של הרמב"ן היא מצוות ישוב ארץ ישראל. מדבריו שם ניתן ללמוד קצת על אופי המצוה. א. מצוה עלינו לרשת את הארץ. ב. עלינו לדאוג שלא תהיה ביד עמים אחרים. ג. עלינו לדאוג שהארץ תהיה מיושבת על ידינו בכל גבולותיה. ד. באם על מנת לקיים את אחד משלושת הסעיפים הקודמים עלינו להילחם, מלחמה זו נקראת מלחמת מצוה. ה. מצוה זו נוהגת בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בחורבנו. בין שהעם בארצו ובין בגולה. ו. גם על כל יחיד ויחיד יש לדאוג שמקום מגוריו יהיה בארץ ישראל.

כאמור, לא אכנס לדיון ההלכתי מדוע הרמב"ם השמיט מצוה זו. האם הוא סבור שאין זו מצוה מדאוריתא אך מדרבנן כן? האם הוא סובר שמצוה זו נוהגת אך בזמן הבית וכיום לא? האם הוא סובר שהיום יש בכלל איסור להילחם על הארץ משום שלושת השבועות? כל זאת שייך לדיון הלכתי שאין כאן המקום להאריך בו. אך דיינו בדברי הרמב"ן על מנת להבין כמה דברים בסיסיים במצוה מיוחדת זו השקולה כנגד כל המצוות כולן.

ארץ ישראל אינה מהוה רק פתרון דיור בר השגה לאנשים חסרי דיור. בתקופות רבות נהנינו ממגורים איכותיים וטובים במקומות שונים בעולם. אך המגורים בארץ ישראל נועדו כנראה גם למשהו נוסף. רבי ישראל משקלוב מתלמידי הגאון מוילנא, היה מן הראשונים שעלה לארץ ישראל בהשפעתו של רבו הגאון מוילנא. בקבוצת העולים הראשונה היו 70 איש. את מאורעות המסע מתאר רבי ישראל בהקדמתו לספרו המפורסם פאת השולחן. בתאורו המרגש הוא מתאר את כל התלאות אותם עברו אנשי השיירה בדרכם אל ארץ הקודש ובתחילת ראשית התישבותם. לרבי ישראל עצמו נפטרו כמה ילדים, אך למרות הכל הוא מסיים בקריאה היוצאת מן הלב לכל אחיו לעשות כמוהו ולעלות לארץ כי "טובה הארץ מאד מאד". מה טוב בה בארץ שהעליה אליה גובה מחיר יקר של חיי אדם? בוודאי שר' ישראל לא התכוון למצבה החומרי של הארץ כפי שהיא היתה בזמן עלייתו. אמנם בזמנים אחרים ארץ זו היתה ארץ זבת חלב ודבש, אך בתקופה זו היא היתה שממה מוחלטת.

הקב"ה בחר בעם. עם ישראל הם בניו בחיריו של בורא עולם! האם מישהו יכול לזהות ברמה החיצונית הבדל בין המבנה הפיזיולוגי של יהודי לזה של הגוי? לא. אבל שמענו במעמד הר סיני וראינו לאורך ההיסטוריה שהנהגת הקב"ה איתנו שונה מהנהגתו עם שאר בני האדם בעולם. באותה מידה שהקב"ה בחר בעם, הוא בחר בארץ. ככל הנראה גם אדמת ארץ ישראל לא נראית שונה באופן מהותי מאדמת ארצות אחרות אך מה ששמענו וראינו לאורך ההיסטוריה זה שהנהגת הקב"ה עם ארץ זו שונה מהותית מהנהגתו עם ארצות אחרות.

ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. העם המיוחד הזה, צריך מקום מיוחד בו הוא יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי. זה לא רק חבל ארץ שיהיה לו בו שקט תעשייתי. חבל ארץ זה צריך גם לעזור מבחינה סגולית לעם הזה לבצע את תפקידו. העזרה הטובה ביותר שחבל ארץ זה נותן היא, יכולת גבוהה יותר להתקרב לקב"ה. איך זה עובד? אין לי ממש מושג. אבל ממה ששמענו וראינו במהלך ההיסטוריה זה פשוט עובד.

לפני זמן מה לקחתי יהודי יקר מארה"ב לראות את הר הבית. הבן אדם נרגש עד עמקי נשמתו. הוא עמד במקום נסער והיה מהופנט למראה (החורבן!).תוך כדי, הוא מספר לי שיש לו מנהג קבוע לבקר בארץ מדי שנה. בכל פעם שהוא חוזר לביתו אומרים לו חבריו שהוא מתפלל בדבקות מיוחדת כאילו הוא עבר חוויה מיוחדת. כנראה שבכל זאת יש משהו במקום הזה... 

Mail - מהרב זאבי קצנלבוגן שליט"א

Mail  מהרב זאבי קצנלבוגן שליט"א

דמיון ומציאות

אין כמו כח הדמיון. ניתן לומר שהדמיון הוא מותר האדם מן הבהמה. זהו כח אדיר ומניע. רק הדמיון הנותן לנו הבנה כיצד יראה המחר נותן לנו כח להשקיע היום. היכולת לדמיין כיצד אהפוך לחכם נותנת לי תמריץ ללמוד. היכולת לדמיין כיצד אהפוך לעשיר נותנת לי את המוטיבציה להשקיע זמן כסף ואנרגיה. לא תראו חתול יושב על מניו במסעדה לפני שהוא מתחיל לאכול או שתי פרות מתכננות להן טיול מפנק לקריבים. בעל חיים עם כל הכוחות המדהימים שהבורא חנן אותו הוא טכני לחלוטין, ואילו האדם עם יכולת הדמיון שלו מסוגל ליצור דברים חדשים ולפתח חזון.

אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, הדמיון הוא צלם אלוקים. יש לאדם תכונות בהן הוא דומה לבורא עולם. צלם זה כמו צל. הצל משרטט בצורה גסה את הדמות. האדם הוא שרטוט גס של אלוקים. אין הכוונה חלילה שלאלוקים יש צורה פיזית, אלא תכונות מסוימות שבאדם מזכירות בשרטוט את תכונותיו של הבורא. ומהי התכונה המרכזית של הבורא? היכולת לברוא! היכולת ליצור דברים חדשים שלא היו קודם נקראת בריאה. אז נכון, אין לאדם יכולת ליצור דברים חדשים לחלוטין, יש מאין. אבל בהחלט הוא מסוגל בכח דמיונו לראות דברים שאינם קיימים ולהוציא אותם אל הפועל. שרטוט גס קוראים לזה...

אבל יש דמיון שהוא דמיון רע. זהו דמיון שלא מקדם את האדם אלא מייצר אך ורק אכזבות. דמיון ילדותי כזה שמבקש להיות מה שהוא לא באמת, שמבקש ליצור דבר שאינו קיים במציאות. כמו הילד שחולם להיולד אצל אבא ואמא אחרים... דמיון כזה הוא בריחה נעימה מן המציאות לזמן קצר אך תמיד משאיר לנו טעם מר של אכזבה בפה ברגע שאנו מתפכחים ונוחתים לקרקע המציאות. עם טעם מר אולי ניתן להתמודד, אך לעיתים יש לכך השלכות גרועות אף יותר.

"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה." (פרק כ"ב פסוק ה')

הבורא נתן לכל אחד מן המינים בבני האדם כוחות יחודיים משלו. הנסיון להתכחש לשינוי בין המינים הוא ניסיון אוילי. העובדה שמבחינה סטטיסטית ממוצע גובה הגברים גבוה יותר מממוצע גובה הנשים נוצרה בידי הבורא בדיוק כמו העובדה שאשה היא זו שמתעברת ומאכילה את התינוק בחודשי חייו הראשונים ולא הגבר. כל חלום מדומיין לשנות נתוני אופי אלו לא רק שלא יצליח אלא ישאיר טעם מאד מר בפה.

במערכות האישות של האדם אנשים מרגישים לעיתים צורך במשהו שונה. לצורך כך הם מכניסים לתוך מערכת ריגשית טהורה וקדושה זו את עולם הדמיון שלהם, על מנת להשיג על ידו דברים שאינם מסוגלים להתממש במציאות. הכותרת של הדברים הללו בלשון התורה נקראת זימה. המילה זימה מזכירה לנו 'זמם' כמו עדים זוממים. כלומר לחשוב על דבר שאינו קיים. בכל תחום להיכנס לעולם דמיון שאינו יכול להתממש עלולים להיות נזקים, אך בתחום הפנימי והאינטימי הזה הנזקים עלולים להיות קשים שבעתיים.

הצורך לקבל זהות שונה מהמציאות האמיתית שלי היא זימה. הצורך של גבר ללבוש בגדי נשים וההיפך מגיע ממקום של בריחה. בריחה שאולי עושה רגוש מסויים אך מכיון שאין היא באמת מסוגלת להתממש היא משאירה טעם מר בפה, אבל עד אז, עד הטעים המריר הזה, אנו הורסים ומפרקים לעצמנו את הזהות האמיתית הקיימת שלנו ואת זה כבר יהיה קשה לשקם. לעומת זאת בחשיבה לטווח ארוך, בניה וטפוח של האישיות האמיתית שלנו ילוו אותנו לכל החיים, הם תמיד ישארו איתנו וכך נהיה גם מורווחים יותר ובעיקר מסופקים יותר.

שו"ת mail - הרב זאבי קצנלבוגן - פרשת דברים חזון תשע"ג

"הצורך לגוון"

מאת: הרב זאבי קצנלבוגן

שאלה:

לקראת היציאה לבין הזמנים בו יש שחרור ממסגרות, נוצר מצב שבו החוסר במסגרת מקשה על קביעת זמנים וקביעת הספק בלימוד. רציתי לשאול מספר שאלות: האם יש איזה הספק מינימאלי שאליו אני מחויב בזמן או בכמות? האם יש עניין דווקא להמשיך את הרצף של הישיבה במסגרת הדף דבר שיהיה כרוך במאמצים לא פשוטים בכלל? במידה וכן, עד איזה שיעור של מאמצים צריך להשקיע, האם יש איזה שהוא מדד? ואולי בחופש באמת אפשר וצריך לנוח ולהרפות? מה שיעור המנוחה? לפעמים יש לי את ההרגשה שעכשיו לא בא לי לראות גמרא כמה שבועות, רק בא לי לצאת מזה... דבר נוסף אני גם חושב שיתכן וזה יועיל לי לזמן הבא שאתנתק קצת מן הגמ'. האם הרגשה זאת נכונה וניצול החופש יהיה בכך שלא אתעמק רק אזרום כי זה הרי ח ו פ ש?

תשובה:

שלום לך ידידי.

הלכות בין הזמנים אינן יוצאות מן הכלל. הכלל הוא הלכות תלמוד תורה. "אלו דברים שאין להם שעור" מלמדת אותנו המשנה. יש מצוות שאין להן שעור לא למטה ולא למעלה. כלומר אם תעשה את המינימום שבמינימום תצא ידי חובת המצווה, וככל שתרבה עדיין אתה מוסיף ומקיים עוד מצווה ועוד מצווה בלי גבול. אחת מן המצוות ברשימה זו שהמשנה מונה היא תלמוד תורה. כלומר מצוות תלמוד תורה ניתן לקיים אותה במינימום שבמינימום ומכאן ואילך כל תוספת הרי זו תוספת מצווה ללא גבול.

ניתן אף לצאת ידי חובת תלמוד תורה באמירת קריאת שמע שחרית וערבית אך אין אומרים דבר זה בפני עם הארץ. (לפי שיטה אחת בדברי הגמ'.) מדוע אין אומרים דבר זה בפני עם הארץ? משום שהוא אכן יצא ידי חובת תלמוד תורה אבל יפסיד כמעט את כל הרעיון שבה. הרעיון שבמצוות תלמוד תורה הוא העסוק בדבר ה'. אותו אדם שחוזר כל בוקר וכל ערב על אותו דבר ה', אין ספק שהוא התעסק בדברי הבורא, אך הוא נתקע במקום מאד מסוים בשעה שיכול היה להתרחב הרבה יותר ולהבין את דבר ה' בעולם בצורה הרבה יותר רחבה והרבה יותר מושלמת עד כמה שבן אנוש מסוגל לזאת.

מצד שני, אין זה אומר שחייבים ללמוד יום שלם. אין ספק שכל תוספת לימוד היא תוספת מצווה ולא סתם מצווה אלא מצוות תלמוד תורה ששקולה כנגד כולם, אלא שאין זה חובה.

בתוך הסקאלה הזו, הסקאלה שאין לה שעור, החל מקריאת שמע שחרית וערבית וכלה בלימוד רציף של 24 שעות ביממה, כל אחד צריך למצוא את עצמו. למצוא את עצמו זה ביום ראשון שני ושלישי, למצוא את עצמו זה בפסח חנוכה ושבת, למצוא את עצמו זה אם הוא עני ואם הוא עשיר, זה אם צעיר או מבוגר, זה באמצע הזמן ובבין הזמנים.

אז כמובן שכל אדם וכל זמן הם שונים ולכן צריך חשיבה מראש, מה אני מצפה מעצמי במצב נתון זה.

אין ספק שאנשים נורמטיביים צריכים מנוחה מידי פעם וצריכים גיוונים. אין לי מושג מי תיקן את ימי בין הזמנים בעולם הישיבות, אך יש לי תחושה שהוא ידע מה שהוא עשה... יש אנשים שההרפיה שלהם באה לידי ביטוי בכך שהם לומדים במקום אחר, יש כאלה שלומדים דברים אחרים, יש כאלה שמפחיתים משעות הלימוד. אין בזה כללים, הכלל היחיד הוא שזה יעמוד בתוך המסגרת הכללית של הלכות תלמוד תורה.

לרצף הלימוד יש משמעות חשובה מאד, אך בוודאי לא בכל מחיר. אם תצליח לפחות בחלק מסדר יומך לשמור על המשך לימוד ברצף זה יהיה נהדר, אך גם אם לא שים לב לפחות שכל לימוד אחר שתבחר יהיה בו משהו מקדם. אפי' אם תלמד רק עשרים דקות בבוקר ועשרים דקות בערב תשתדל לבחור לך משהו שתתקדם בו בכל יום ולא תהיה בבחינת עם הארץ שקורא קריאת שמע שחרית וערבית בלבד.

ומשפט אחד לסיום, אשריך שזה מה שמעסיק אותך... 

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א - פרשת מטות מסעי תשע"ג

אבילות על מה?

שו"ת mail - הרב אברהם ליפשיץ שליט"א

שאלה:

בימים אלו כשעם ישראל מתרכז ומתפלש באבל על חורבן שחוותה האומה עולה שאלה שמציקה לי ואני מאמין שגם לעוד רבים כל שנה מחדש. אקדים שהשאלה צצה במפגש חברתי שהתקיים השבוע כשהעלנו מס' חברים זכרונות מהעבר, בימים שלמדנו יחד באותה ישיבה. נזכרנו בימים נפלאים שעברו עלינו יחד, כשקשיי היום יום נשכחו וכלל לא עלו במחשבותינו. השאלה אולי גם בתור 'עם' אנחנו נהנים להיזכר ביופי של בית המקדש, בשירת הלויים, כשאת התככים, הפוליטיקה, חילוקי הדעות והפילוגים בעם שתמיד היו ויהיו אנחנו שוכחים. או אולי באמת היו אלו ימים זוהרים יותר, נעלים יותר. ואין לנו היום שום אפשרות לחוות את החסר?

תשובה:

שאלתך יפה ומרשימה ומעבר להתבוננות הראויה שהביאה לשאלה, מוכיחה שאלתך על ידע היסטורי לא מעט בנבכי אותה תקופה.

אכן מחלוקות ותככים לא חסרו באותם שנים – שלהי בית המקדש השני – לא רק מהזווית המדינית והפוליטית – אלא ובייחוד מהזווית התורנית – האמונית , כשהגדולה שבהם , היא המחלוקת שבין ה'פרושים' ל'צדוקים' שערערו על אמינות 'תורה שבעל פה'. אין ספק כי 'עובדי האדמה' ו'עמי הארצות' – 'עמך' שהיוו את הרוב הדומם באותה התקופה נקלעו למחלוקת עמוקה ונוקבת ומצאו את עצמם חשופים לתעמולה אנטי תורתית המערערת את יסודות המסורת שקיבל מאבותיו ורבותיו ושעלול היה לעקרו משורשי אמונתו ומיסודי דתו .

אך, כפי שאמר הגאון ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל לרבינו החפץ חיים – שאמר שרבים וטובים ניסו להניאו מלעקור מגולת אירופה , ולעלות לארץ ישראל . והשיבם [החפץ חיים]: זקן ותשוש כמוני כבר לא יכול להשפיע על העם . אך על זה הוסיף הגאון ר' חיים עוזר וטען : אכן כך , אך כשהסבא יושב בראש השולחן אף כשאינו מתפקד הנכדים מתנהגים בסדר .

אף בעניינינו הדבר כן , ידע אותו כפרי מהדרום , וידע אותו חקלאי מהצפון . שבירושלים - נמצאת טריטוריה אלוקית ,  ובעיר ציון – קיימת אוטונומיה רוחנית מקום בו חוקי הטבע אינם שולטים אתר בו חוקי הגשמיות אינם קיימים . אף אם לא הגיע אותו חקלאי לחזות באופן אישי בנפלאות אלו , הרי שהידיעה שקיים מקום כזה , חיזקה בו את המסורת היהודית האמונית , העמיקה ואימתה את זהותו היהודית , יצרה תחושת התעלות והתרוממות בתחושתו ובחוויתו התורנית .

וא"כ כשנשב לארץ בעוד כתריסר ימים – במידה וח"ו לא יבנה הבית עד אז – הרי שניזכר באותן ימים ובאותו מקום מקודש ומרומם שהצליח להמיס את הספקות שכרסמו , ניזכר באותה תקופה ובאותו מקום רווי הוד ותפארת שהצליח למגר את המחלוקות, ניזכר באותו מקום עטוי הילה וקדושה שהצליח לסלק את התככים והאינטריגות ועל חורבן מקום עילאי ומרומם זה נשב ונקונן, תוך כמיהה ושאיפה לבנייתו המהירה והשלמה במהרה בימינו אמן.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת פנחס תשע"ג

שבעה עשר בתמוז

 שאלה: 

השבוע בשבעה עשר בתמוז יצא לי להתפלל בכותל המערבי. המקום היה מלא באנשים שבאו להתפלל דווקא במקום זה
שהוא שריד בית המקדש. למרבית האנשים הייתה ארשת פנים עצובה ולחלקם אף יותר מזה. אני אישית מקיים את דיני היום כחלק מן המצוות שאני
חייב בהם. אבל אף פעם אני לא מבין כיצד אנשים מצליחים להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, במיוחד כשהחיים שלהם לא רעים בכלל. אולי
הרב יכול להסביר לי בבקשה את הדברים.

 תשובה: 

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, מלמדת אותנו המשנה בסוף מסכת תענית. הדבר הראשון הוא שמשה רבנו שובר
את שני לוחות הברית בשעה שהוא יורד מהר סיני והוא מגלה שבני ישראל עבדו לעגל. הספור הזה קורה בשבעה עשר בתמוז. ואני שואל שאלה פשוטה,
זו באמת טרגדיה אמיתית, מסמך שהקב“ה בעצמו כתב לא מגיע לנו בגלל התנהגות כל כך אווילית. אבל הרי בסופו של דבר הקב“ה נתן את הלוחות
השניים, אז מה הטעם להתעסק בטרגדיה אם היא כבר נגמרה? זהו, כנראה שהיא לא נגמרה! נכון קיבלנו לוחות שניים אבל הם היו חיוורים לעומת הלוחות
הראשונים. את הלוחות הראשונים פסל הקב“ה בעצמו ואילו את הלוחות השניים כבר פסל משה ולא הקב“ה. גם אם אני לא מבין בדיוק את משמעות
הדברים, דבר אחד ברור לי, זה כבר לא אותו דבר.
כשהנביא זכריה מלמד אותנו שצום הרביעי )י“ז בתמוז( יהפוך יום אחד לששון ולשמחה ולמועד. הוא כנראה מתכוון ללמד אותנו שאם אין סיבה להתאבל
אז כבר לא מתאבלים... כמובן שהוא מתכוון ליותר מכך, שהרי גם אם אין סיבה להתאבל זה עדיין לא הופך למועד, אך עדיין ברור שאם הסיבה היא כבר
לא רלוונטית אז כבר לא מתאבלים למרות שבעבר זה היה מאד טרגי.
אנחנו מתאבלים היום על דבר שקרה אז, אבל הוא משמעותי מאד מבחינתנו היום. נראה לי שאם המשנה ראתה לנכון לפרט חמישה דברים שאירעו
בשבעה עשר בתמוז היא מתכוונת שלכל אחד מהם יש השלכה ישירה על חיינו היום. אני לא בטוח שאני יודע להסביר לך את הרלוונטיות של כל פרט
אבל אנסה להתייחס באופן כללי.
אז מה חסר לנו היום אתה שואל? חסרה לנו תקשורת.
בעל חביב ונחמד אחד ביום בהיר ממש מתוך טעות וחוסר שימת לב אמר מילה שאיננה במקומה ופגע באשתו. הבעל היקר כמנהג גברין יהודאין מיד
התנצל וביקש את סליחתה, פייס והסביר את הטעות והבטיח במלוא הכוונה שלהבא הוא יזהר שבעתיים לא להיכשל באמירות כגון אלו. אשתו המקסימה
ממשיכה כאילו לא היה שום דבר, היא מוכנה לשוחח איתו על הדברים הכי חשובים בעולם. היא משוחחת איתו על תופעת ההתקרחות בגיל שישים ועל
השפעת קרני החמה על זנב החתול אך דבר אחד היא מוכנה לומר לו, האם היא סולחת או לא. אתה מבין את התסכול? אתה תופס את התקלה? להמשיך
הלאה זה דבר חשוב, אבל לבעל הנחמד חשוב לדעת מאיזו נקודה הוא ממשיך, האם הוא תיקן? האם יש לו סיכוי לתקן?
לא נעים לי לספר לך, אבל הקצר הזה בתקשורת קורה לי הרבה מדי פעמים מול הקב“ה. פעמים רבות באתי לבקש סליחה על דברים שלא התנהלתי
כראוי, והוא? הוא ממשיך להתנהל איתי כרגיל, אבל דבר אחד קטן הוא לא מוכן ללחוש לי באוזן ”סלחתי כדברך!“ יכול להיות שהוא סולח )כמעט בטוח(
יכול להיות שלא, אבל אותי הוא לא מוכן לשתף... ואתה כבר מתחיל להבין לצערי את הבדיחה העצובה החרדית, מדוע חתנים וכלות באים אל הכותל
המערבי? כדי להתרגל לדבר אל הקיר...
וכעת אני רוצה להחזיר אותך כמה שנים אחורה. יום כפור, היום הקדוש ביותר. האיש הקדוש ביותר, הכהן הגדול, הולך להיכנס למקום הקדוש ביותר,
לקודש הקודשים. הסיבה שהוא נכנס היא בכדי לבקש סליחה בעד כל קהל ישראל. כולנו מחכים במתח בהר הבית, יסלח או לא יסלח. הכהן הגדול יוצא
מבית קדשי הקודשים. הקב“ה סלח או לא? איך נדע? לשון של זוהרית תלויה במרכז הבית ואם הקב“ה סלח הלשון הפכה את צבעה ללבן לקיים מה
שנאמר ”אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.“ אתה תופס איזה חיבוק זה? אתה תופס איזו תקשורת נהדרת? הקב“ה בכבודו ובעצמו לוחש לך על האוזן
”סלחתי כדברך!“ ואתה יודע מה? לפעמים החוט היה נשאר אדום ואז ידענו כולנו שהוא לא סלח משום מה, אבל זו עדיין תקשורת, הוא מדבר איתנו.
הדבר הזה חסר לנו מאד. כל מי שחפץ בקצת קירבת אלוקים מרגיש עד כמה הסתר הפנים הזה הוא קשה. ואם הוא לא מרגיש? אז הוא באמת צריך
לצום...

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בלק תשע"ג

היחסים המשתנים בין הקב"ה ועם ישראל

שאלה:

בספר במדבר אנו רואים תופעה מעניינת. עם ישראל חוטא שוב ושוב, ועוד קודם לכן בספר שמות, בחטא העגל, הוא עושה את החטא הנורא מכולם, וההתייחסות של הקב"ה לחטאים הללו נראית לא מובנת.

מצד אחד ישנה הרגשה שכל המשך הקשר הוא כדי שלא יאמרו הגויים שהקב"ה שחטם במדבר ומבלי יכולת להביאם, וכדברי הנביא וברוח הדברים לא למענכם אני עושה בית ישראל בושו והיכלמו... ומצד שני אם חפץ בנו ה' יש קשר של אהבה אמיתית וראו חיבתכם לפני המקום ולא כליתים להפר בריתי איתם. אז מה באמת הסיבה שהקב"ה סלח שוב ושוב ולא הפסיק את הקשר עם עם ישראל? אהבה או חילול השם?

תשובה:

בחיים אנו מכירים שתי מערכות יחסים של אהבה. שתיהן מאד עמוקות, שתיהן תופסות חלק נכבד בחיינו. לכל אחת מהן יתרונות משלה. מערכת אחת היא מערכת הזוגיות, האהבה העצומה בין איש לאשתו. והשניה היא, האהבה בין הורים לילדים. אין לי יכולת להשוות בין אהבה אחת לרעותה, שתיהן עוצמתיות ברמה כזו שהן תופסות לנו חלק נכבד מהחיים. אך יש הבדל מהותי בין שתיהן. המערכת הזוגית היא מתוך בחירה. אדם בוחר לעצמו את בן או בת זוגו. בכל רגע נתון באופן תיאורטי הוא אף מסוגל להיפרד ולהפסיק את הקשר. יכולת היפרדות זו לכאורה מחדשת את הבחירה שלי בקשר בכל פעם מחדש. הקשר בין הורים לילדים לעומת זה שונה בתכלית. הוא דבר פנימי שטבוע בתוכנו, הוא לא בבחירתנו. גם לא נוכל להיפרד ממנו מתי שנרצה. יש אמנם הורים וילדים שמסוכסכים האחד עם השני עד עמקי נשמתם, אבל הם לא מפסיקים לעניין האחד את השני עד נשימתם האחרונה.

פעמים רבות מעלה התורה על נס את העובדה שעם ישראל בחר באלוקים ואלוקים בחר בו. "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה..." (דברים כ"ו) פסוקים נוספים דוגמת זה מחדדים את האמירה שהקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה הוא קשר של בחירה. קשר של בחירה יכול להיפרד בשעה שאי מי מן הצדדים יחפוץ בכך ויכולת ההיפרדות הזו לכאורה מחדשת את הבחירה שלי בקשר בכל פעם מחדש... אך מן הצד השני התורה משווה את הקשר בין עם ישראל לקב"ה לקשר בין הורים וילדים. קשר כזה שיש לו זיקה טבעית שאינה ניתנת לשינוי. הם יכולים לכעוס האחד על השני אך לעולם לא להיפרד...

באופן עקרוני אני יכול לסיים כאן את התשובה מסיבה מאד פשוטה, אין לנו כלים להבין קשר כזה המורכב משני האלמנטים יחד. בחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם זה 'או... או...'. אך בכל זאת, מכיון שאנחנו כן מכירים כל אחד מן הצדדים זה שווה הצצה.

העובדה היא שתחילת הקשר בין עם ישראל (כעם) לבורא עולם נעשה בבחירה גמורה. זו הסיבה שהנביא ירמיהו מצטט את הקב"ה בהתרגשות כל כך גדולה: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". אך לתוך הקשר הבחירי המדהים הזה, היה חשוב לקב"ה להכניס אלמנט נוסף, את המציאות של "בנים אתם לה' אלוקיכם". למה? מה חסר באהבה העצומה בין איש לאשתו?

"כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו" כותב דוד המלך (תהילים ק"ג). במילים אלו ניתן אולי להבין לשם מה צריך את התוספת של קשר בין הורים וילדים. מסיבה נורא פשוטה. בורא עולם מכיר את יצרנו, בורא עולם זוכר לחלוטין מאיזה חומר אנחנו קרוצים והוא לא מוכן לקחת את הסיכון. הוא מודע לכך שאנשים כמונו למרות שיהיו מאוהבים עד שורשי שערותיהם לא תמיד יצליחו לעמוד בפיתוי, והוא לא מוכן לקחת את הסיכון שהקשר הזה יפסק בגלל טעות כזו או אחרת. אז מה הוא עושה? הוא מכין תוכנית גיבוי. קוראים לתוכנית הזו ברית. "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם!" יתכן מאד שמתוקף הנסיבות היינו אמורים להיפרד לחלוטין, הייתי אמור אפילו להשמיד אתכם לנוכח הבוגדנות שלכם, אבל מה לעשות שאני כל כך אוהב אתכם שאני פשוט לא מסוגל לעשות זאת כפי שאב לא מסוגל לעולל לבנו רע.

מי שינצל את הגיבוי הזה, יתכן מאד שישרוד אבל את הקשר הוא בטוח הפסיד... בואו לא נשכח, זהו רק הגיבוי. אחרי שהשתמשנו בגיבוי תמיד רצוי לעבור חזרה למצב האידיאלי. זו הסיבה שבכל טרגדיה הקב"ה 'כביכול' מחפש את הסיבה להישרדות אבל משם ואילך הוא שוב מצפה לקשר המתוק שמגיע מתוך בחירה.

ואנחנו? אנחנו אחרי שראינו מה הקב"ה מוכן לעשות בשבילנו בכל מצב, לא נחזיר לו אהבה?

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת חוקת תשע"ג

עסקים עם דתיים

שאלה: 

השבוע נכנסתי לאיזה עסק עם חבר שלי שמכיר את בעל הבית של המקום. החבר היה אמור להכיר לי את הבעלים לצרכי מסחר. ברגע שאני נכנס למקום והבעלים רואה אותי הוא לוחץ לי את היד ואומר לי "נעים מאד, שמי איציק (שם בדוי), אבל אני לא עושה עסקים עם דוסים". כך, במילים אלו.

איך היה עלי להגיב?

תשובה:

סטריאוטיפים הם עובדה קיימת. כמעט בכל מקום באנושות יש סטיגמות ודעות כאלה או אחרות על קבוצות שהן שונות מאיתנו. לעיתים הן מוצדקות. לעיתים למרות שהן לא מוצדקות יש הגיון שעומד מאחוריהן. מה שבטוח לא תמיד נוכל לשנות אותן...

וכבר אמר המשורר "אני ואתה נשנה את העולם"... ניתן לעשות מהפכות. ניתן לפתוח ערוץ טלביזיה, אתר אינטרנט שישווק את היהדות (כן, כן. במלחמה כמו במלחמה, נשתמש בכלים שלהם...), שיראה לכולם שהחרדים הם לא כאלה נוראים כפי שהם מוצגים בתקשורת... אבל לא נראה שבכך אתה מתעסק. השאלה היא האם יש משהו שתלוי בנו.

אני רוצה לשאול אותך שאלה ברמה האישית. האם רואים עליך ברחוב שאתה אדם שמחויב לתוכנית האלוקית בעולם? אני לא מתכוון לקוד לבוש או למשהו כזה. אני לא מזלזל לרגע בקוד לבוש אבל ברמה החיצונית הוא נתפס בעיני רבים כהשתייכות מגזרית ותו לא. (דרך אגב, גם בהשתייכות מגזרית יש לפעמים המון מעלות. היא קובעת גבולות גיזרה מראש וזה נהדר). אני מתכוון לקוד התנהגות. האם כאשר יש שאלה ממונית ברור לכל החברה שסביבך שאתה מחויב למשהו גבוה יותר מאשר רק לדאוג לאינטרסים הכלכליים שלך? האם כאשר פורצת מריבה ברור לכולם שלך יש אלוקים וזו בדיוק הסיבה שיש לך קודים מאד ברורים עד היכן אתה מוכן להתקדם במריבה הזו? האם תהליך בניית המעמד שלך בתוך החברה נעשה בצורה מבוקרת? אם התשובה לשאלות האלה והדומות להן היא חיובית אז אני ואתה נשנה את העולם...

ובעוד אני כותב אני רואה בעיני רוחי את הגבה השמאלית שלך מתרוממת ואתה שואל את עצמך, מה הוא רוצה ממני? הוא מצפה שאני אהיה מושלם? מנין לי לדעת כיצד אני נתפס בעיני החברה? ובכלל, החברה הרי כבר 'סימנה' אותי מראש במקרים רבים.

אז מה אני לא רוצה ממך? אני לא רוצה שתעשה סקר דעת קהל מה החברה הכללית שסביבך חושבת עליך. (זה לא יגמר טוב). אני גם לא רוצה שתעשה מהפכות על מנת לשנות את הסטיגמות על הדתיים. (זה חסר סיכוי). אני כן מאחל לך מכל הלב להיות מושלם... אבל עד אז...

עד אז, השאלה שאני שואל אותך היא האם אתה בחור שמתמודד. האם יש לך אתגרים דתיים בחיים או שהכול ברור  לך מראש. יש דברים שעושים כי ככה חונכתי ויש דברים שלא עושים כי ככה חונכתי. היחיד שיכול לענות על שאלה זו, זה אתה. ההתמודדות נמצאת אצלך בפנים. היא מופיעה גם כאשר אתה בחדרי חדרים וגם כאשר אתה מופיע על במות ציבוריות, אבל היא תמיד בפנים. אם אתה עובר לידה ונכנע מראש לכל דבר שדורש ממך מאמץ, אספר לך בסוד, אף פעם לא יסתכלו עליך כמו מי שיש לו אלוקים, כי זה לא כל כך בטוח שיש לך... אבל אם אתה מתמודד, אם אתה מנסה, לפעמים מצליח ולפעמים אולי לא, אבל מנסה לפחות, לך יש אלוקים! ואספר לך משהו קטן בסוד, לא יודע איך, אבל כולם מסביב גם ידעו את זה. ועליך יאמרו "פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו".

ואם לך יש אלוקים אז 'אני ואתה נשנה את העולם'.

ומה עם איציק (שם בדוי) אתה שואל? תאחל לו בריאות איתנה, ותאמר לו בשמי שהוא לגמרי הפסיד...

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת קורח תשע"ג

לחיות על ההר

שאלה: 

שלום הרב, אני נהנה לקרא את התשובות של הרב כל שבוע בנושאים שונים ומגוונים. יש משהו אחד שמציק לי בימים האחרונים ככל שמרבים לדבר עליו בישיבה, אני מתכוון לפייסבוק ועוד קשרים וירטואלים מסוג זה. אני מבין שהחיבור לזה הוא שלילי, אבל איך אני יכול להתנתק מהם בעוד הרבה מהחברים שלי משתמשים קבועים? מה אני יכול למכור לעצמי בשביל שיהיה לי קל להתנתק מהם לחיים טובים יותר?

תשובה: 

אני שמח שאתה קורא ונהנה, זה תמיד נעים לשמוע. תודה רבה.

את האמת ידידי שתפסת אותי לא מספיק מוכן. זו תקופה ארוכה בה אני טרוד בנושא בוער זה ואין לי בו משנה סדורה. אין לי כל כוונה חלילה להיכנס לנעלי גדולים ולהביע דעה האם ההתפתחות הטכנולוגית הזו היא טובה אם לא, והאם מותר ליראי השם ולחושבי שמו להשתמש בכל הטכנולוגיות המדהימות הללו. כוונתי להתייחס לאלו המשתמשים משום מה בטכנולוגיות אלו ואחרות, כיצד עליהם להתנהל.

תאמר ידידי, הרי לחילול שבת לא היית מתייחס כך. לו היית פוגש אדם המחלל שבת היית מוקיע אותו מכל וכל. אז מאיפה הסלחנות הזו? מי נתן לך אפשרות להתייחס לאלו המשתמשים בכל זאת, אם זה אסור זה אסור!

שתי תשובות לי בדבר. האחת, עד כמה שידוע לי קברניטי הדור מנסים ליצור איזו שהיא נוסחה שתיצור את האיזון בין המציאות ההולכת ונכנסת לחיינו לבין היכולת של מציאות זו לגרור אותנו לאיסורים ולבעיות שונות. לא נראה לי שמישהו ניסה לעשות זאת לגבי שמירת השבת. ככל הנראה המציאות הזו קצת שונה. תשובתי השנייה מתחילה בספור ששמעתי. ר' ישראל מסלנט בערוב ימיו היה מהלך בגרמניה ובצרפת. במדינות אלו מצבם הרוחני של היהודים היה בכי רע. תוך תקופה די קצרה מאז פתחו הגויים המקומיים את השערים בפני היהודים בתהליך שנקרא אמנציפציה (שוויון זכויות) הידרדר מצב היהודים עד כדי התבוללות המונית, שלא לדבר על חילולי שבת. את סוף ימיו הקדיש ר' ישראל סלנטר בניסיון להשיב לב בנים אל אבותם. באחד ממסעיו הוא נכנס למפעל גדול בעיר נמל צרפתית. במפעל עבדו יהודים רבים ביום השבת. ר' ישראל פנה אליהם ואמר: יהודים יקרים, אני מבין שאתם עובדים ביום השבת משום שכנראה אין לכם ברירה אחרת. ככל הנראה אם לא תעבדו, תקפחו את פרנסתכם ותישארו רעבים ללחם. איני דן אתכם, אך בקשה אחת לי אליכם. בכל שבת, במשך חמש דקות בלבד תמשיכו את העבודה אבל ביד שמאל. רק בכדי לזכור שהיום שבת ומה שאתם עושים באונס אתם עושים. כמובן שדבריו שיצאו מן הלב עשו רושם על מספר אנשים והם שמעו לעצתו. לאחר תקופה כשחזר ר' ישראל לאותו המפעל, שאל אותם: האם יש יהודים ששמעו לעצתי. כן ענו לו. אם כך יש לי בקשה נוספת, אמר, תוסיפו עוד חמש דקות...

יום אחד בעודי מהרהר בסוגיא זו, הרמתי טלפון לחבר בארה"ב שעומד בראש ארגון גדול למניעת הסכנות האורבות מן הטכנולוגיה החדשה. שאלתי אותו כיצד הוא מציע להתמודד. לדעתי, הוא השיב, הדרך היחידה להתמודד היא פשוט להתנתק מכל וכל. "אין לו שמירה אלא סכין"! יש לך חומר כתוב שתוכל לשלוח לי? שאלתי אותו. בודאי, הוא השיב. איך תשלח לי? שאלתי. במייל, הוא השיב...

כעת, אני מסוגל לחשוב איתך בקול על שאלתך.

הרמב"ם בתחילת הלכות דעות כותב כך: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתם נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגיסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות..."

אין ספק שהרמב"ם מציג כאן תפיסה קיצונית. במקרה חרום אומר הרמב"ם, אין ברירה אלא להתנתק ניתוק כואב מן החברה ולגור בראש ההר או באיזו מערה.

הדבר המעניין הוא שהרמב"ם מעיד על תקופתו שמצב כל המדינות הוא קטסטרופה. אמנם לא הייתה רשת בזמנו אבל מצידו זה מצב המחייב תגובה של ניתוק והתבודדות. והיכן חי הרמב"ם עצמו? על ההר? והיכן חיו כל יראי ה' בתקופתו? בתוך איזו מערה?

אין לי תשובה ברורה, אך נראה לי שהרמב"ם מתאר באיזה שהוא מקום ניתוק מנטאלי. ניתוק פנימי מהמחויבות שלנו כלפי החברה ומן התפיסה שלנו שמה שכולם עושים זה נכון. הרמב"ם מחנך אותנו להיות יציבים בדעתנו גם מול עולם ומלואו. אם אתה מרגיש ניזוק אל תעשה חשבון לאף אחד!

"מה אני יכול למכור לעצמי כדי שיהיה יותר קל להתנתק?" שאלת. ואני חושב לעצמי, הרי הבעיה המרכזית היא 'ההתמכרות'... התמכרות היא עשיית דברים באופן חוזר למרות שבמצב תודעתי החלטנו לא לעשות אותם. נראה לי שאם נבין זאת יהיה לנו קצת יותר קל להתמודד. אף אדם שפוי מאיתנו לא מעוניין להיות 'מכור'. מי שכבר מכור יעשה תרגילי גמילה. מי שלא, שיעשה תרגילי מניעה. מה שבטוח צריך להיזהר מזה כמו מסם! רק כך במקרי הצורך נוכל להשתמש מבלי להינזק.

קשה לך? לך לפחות על השיטה של ר' ישראל סלנטר...

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת שלח תשע"ג

מה זה ללמוד תורה

שאלה:

הרב זאבי שלום. כמה פעמים כתבת כאן על "למה ללמוד". קראתי וזה היה כתוב יפה והגיוני. אבל במציאות זה לא עובד אצלי. אני אומר את זה במילים גלויות: אני לא אוהב ללמוד. נקודה. עכשיו תסביר לי בבקשה מה אני עושה. בישיבה רוצים שאני אלמד אבל אני לא נהנה מזה. איך אני אמור להתמודד עם זה? למה לא משלימים עם העובדה שיש אנשים שהלימוד הוא לא בשבילם? האם אתה מסכים איתי שזה אבסורד לדרוש מבן אדם לעשות דבר שהוא לא אוהב ולא רוצה לעשות?

תשובה:

ראשית אני רוצה להצדיע לך על האומץ והכנות בהם אתה מציג את הדברים. אני בטוח שאתה משמש לפה לכמה בחורים יראים ושלמים נוספים. אבל בא ננסה להבין את הדברים שאתה אומר. אתה אומר שעובדה היא שיש אנשים שהלימוד הוא לא בשבילם. ידידי, אני לא מכיר אותך באופן אישי, אבל יש לי תחושה שאתה קצת רדוף. מי ביקש ממך לעשות דברים שאתה לא אוהב? מי ביקש ללמוד כל היום? (אני לא מתכוון לאנשי הצוות בישיבה הקודמת בה למדת... כוונתי לומר, ברמת האידיאל התורני.) בוודאי שיש ערך עליון בללמוד כמה שיותר, אבל אין ספק שערך עליון כזה לא מתאים לכולם.

את הכלל "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה" קבעו חז"ל (חולין כ"ד). אם אני מבין נכון את המאמר, חז"ל אינם מתכוונים לומר שלמרות שהתלמיד אינו מצליח בלימודיו עליו להמשיך. הם לא התכוונו לעשות לו רק אבחון מקצועי ולהמשיך את החיים כאילו לא קרה שום דבר. יש כאן הוראה מעשית. כל אדם יבדוק את עצמו במשך תקופה מסוימת האם הוא שייך לערך העליון הזה שנקרא תלמוד תורה. התקופה שנקבעה שם בגמרא היא חמש שנים (לדעת רבי יוסי שלש שנים) לאחר תקופה זו יש לעשות הערכת מצב, אם הוא רואה סימן יפה במשנתו, אדרבה שימשיך, הוא נועד לגדולות. אבל אם הוא אינו רואה סימן יפה, ככל הנראה המסלול אותו הועיד לו הקב"ה בעבודת ה' אינו כולל את הקדשת רוב שעות היממה ללמוד תורה אלא בדברים אחרים.

אבל ישנה גם זווית שונה והיא חשובה לא פחות.

המדרש מספר (תנחומא פרשת וילך) על אליהו הנביא שהיה מהלך בדרך. אני אמנם לא פגשתי את אליהו הנביא, אבל פגשתי אנשים מקסימים עם זקנים לבנים שבתור ילד כאשר הייתי מדמיין את אליהו הנביא הייתי מדמיין אותו ממש כמוהם... האנשים האלה תמיד עסוקים בלימוד תורה גם כשהם בדרך. אז ככל הנראה גם אליהו הנביא באותו סיפור כאשר היה מהלך בדרך סביר מאד שהיה עסוק בלימוד תורה. אדם אחד שראה אותו החל ללגלג ולהתלוצץ עליו. ככל הנראה העיסוק האובססיבי בתורה היה נראה לו כבר מוגזם. שאל אותו אליהו מדוע אתה אינך לומד תורה? השיב לו האיש, אין לי בינה ודעת ולב. או בשפה של ימינו, אני מאלה שלימוד הוא לא בשבילם... שאל אותו אליהו במה אתה עוסק? השיב האיש בציד דגים ועופות. וכיצד אתה עושה זאת? המשיך אליהו להקשות. ואז האיש החל להסביר לו תיאוריות שלמות כיצד בונים רשתות דיג וציד. מתברר, אומר לו אליהו שיש דברים שהם כן בשבילך... אם כך בוודאי לימוד תורה.

יש המון מה לדבר על מדרש מקסים זה אבל הייתי רוצה לדבר על נקודה אחת פשוטה. אליהו לא בא להראות לאיש הנחמד שהוא דווקא כן מוכשר... אליהו בא להסביר לאיש הנחמד מה זה לימוד תורה. אצל הרבה אנשים לימוד תורה נתפס כישיבה ממושכת ליד סטנדר, גב כפוף, אותיות קטנות ושפה מסובכת מתוך כרך עב כרס. זו בהחלט אופציה אבל לא היחידה. לימוד זה רכישת ידע. מסתבר, אומר אליהו לאיש, שאין לך אדם נורמאלי בעולם שלא רוכש ידע. לא חשובה רמת הכישורים שלו, לא חשובה מידת הסבלנות שלו, החיים מחייבים כל דייג מתחיל לרכוש ידע. את הידע הוא לא ירכוש דווקא עם גב כפוף ליד הסטנדר, יש אלף דרכים ללמוד באוניברסיטה של החיים... כשם שהחיים מחייבים אותנו לרכוש ידע על מנת לשרוד ברמה הטכנית כך הם מחייבים לרכוש ידע ברמה הרעיונית, כלומר מה התוכנית שבורא עולם נתן לי. זה נקרא לימוד תורה! איך נעשה זאת? כל דייג יעשה זאת בדרכו. ניתן לעשות זאת כמובן כבן ישיבה אבל העובדה היא, כך אמרת (וגם אני סבור כמוך), שזה לא בשביל כולם. אז ניתן לעשות זאת גם בצורות שונות, הספרים יכולים להיות אחרים, האותיות נעימות יותר לעין, השפה קריאה יותר ונגישה יותר, תנאי החדר מותאמים יותר, סביבת הלימוד ידידותית יותר, בזמן המתאים, נושאים רלוונטיים יותר, או אתה יודע מה? אפילו שיחה טובה עם חבר על איזה שפת נחל מפכה, שיחה שתעסוק במה תוכנית החיים שבורא עולם נתן לי. בתחום הזה חייבים לרכוש ידע!

אבל על כזה לימוד אין דייג שיגיד "זה לא בשבילי"...