דבר המערכת - ראש השנה תשע"ג

אחים יקרים!

בכל שנה, לקראת ראש השנה, מתעוררת בי הדילמה במה אני יותר עסוק, במחשבות על השנה שעברה או במחשבות על השנה הקרובה. לפעמים נראה שאלו מחשבות נפרדות, מה שהיה הוא מה שהיה ואין לו קשר מהותי למה שיהיה. ולפעמים נראה שזו אותה מחשבה, או כמו שאמר מי שאמר "בכל סיום יש התחלה חדשה"...

הרי אף אחד אינו יודע מה צופנת בחובה השנה הקרובה. שידוך, ילדים, פרנסה, שטייגן, שום דבר לא ידוע. אבל דבר אחד ברור: כל אחד מביא איתו אל השנה הבאה את השנה שחלפה. גם בדברים שאנו רוצים להשתנות, המקום ממנו אנו מתחילים את השינוי הוא המקום שבו סיימנו את השנה האחרונה. אם כן, הדבר היחיד שידוע לי על השנה הבאה, זה מה שהיה בשנה שחלפה...

ראש השנה ויום כיפור, כמו גם סוכות ושמחת תורה, כל אלו הן הזדמנויות אמיתיות לבצע איזו קפיצה, איזה שינוי קטן, שביום רגיל איננו מצליחים לעשות. אל נשלה את עצמנו. לא ניהפך למלאכים וגם לא נוכל פתאום לעשות דברים שלפני כן לא הצלחנו אף פעם לעשות. אבל כן נוכל לעמוד על מצבנו האמיתי, לבחון היכן אנו באמת אוחזים, ולעשות שינויים קטנים אך משמעותיים מאוד.

מה שצריך זה רק לשים לב. מצד אחד, לא לתלות ציפיות בלתי אפשריות בימים האלו, ומצד שני להעריך את הציפיות הריאליות, המציאותיות, ולשים לב למה שקורה בתוכנו, למה שמתחולל בליבנו, ולמקום שבו אנו נמצאים וממנו אנו משתדלים להתקדם הלאה, בקצב הנכון והחכם.

תקוותנו החזקה היא שנשכיל לנצל ימים אלו בתבונה, ונקבל מהם את כל מה שאנו יכולים לקבל, וימים אלו יעברו עלינו מתוך שמחה ואהבה.

שתי מילים פשוטות אך עוצמתיות: שנה טובה!

חנוך והלל

ראש הישיבה שליט"א - ראש השנה תשע"ג

תשובה – הכרות חדשה עם ה'! (חלק ג')

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

מאמר זה הינו החלק השלישי והמסיים של מאמר מקיף העוסק במצוות התשובה. לתועלתם של אלו שלא הגיעו לידיהם חלקיו הראשונים של מאמר יסודי זה, נביא להלן סיכום תמציתי של המאמרים שפורסמו בבמה נכבדה זו בשבועיים האחרונים.

בחלקו הראשון של מאמר התשובה, שאלנו מדוע מתוארת מצוות התשובה בתורה כדבר "קרוב אליך מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" כשאנו יודעים שהדבר קשה מאוד לביצוע? דייקנו מנוסח התפילה "החזירנו בתשובה" שעניין התשובה הוא חזרה למצב תקין שבו היינו בעבר. למדנו מלשון הרמב"ם שהבסיס לתשובה הינו זיכרון הבורא, והסקנו על פי דברי רש"י שתחילת מעשה התשובה היא הכרות חדשה עם אלוקים.

בחלקו השני של המאמר, ביררנו בהרחבה את יסודות מערכת היחסים השכלית והרגשית שלנו עם בורא עולם, והגענו למסקנה שהדרך היחידה המאפשרת לנו ליצור איתו קשר היא על ידי חיבור רגשי של הלב אל אותם ערכים רוחניים שאנחנו מאמינים בהם בשכלנו.

מסקנתנו הייתה, שדרכו של בעל התשובה מתחילה עם ניצוץ קדוש בתוך הלב, ניצוץ חזק, שמדליק הכרה רגשית מחודשת שלנו עם אלוקים. בימי תשובה אלו, המסוגלים להרגשות של קירבת אלוקים, עלינו לחפש ולהבעיר בליבנו ניצוצות קודש, "שידליקו" אותנו רוחנית לקראת השנה החדשה.

היכן עלינו לחפש את הניצוץ ואיפה הוא נמצא – על כך בהמשך המאמר שלפניכם.

א. ברור הדבר, שמערכת יחסים בין שני צדדים המבוססת על פחדים ומחויבויות, אינה מבטאת שום קשר רגשי עמוק, ובטוח שאין ביחסים אלו שום אהבה וחיבור אמיתי.

אם אנו רוצים לזכות לעבוד את האלוקים בכל ליבנו, כפי שדורשת התורה, ואף להגיע למצוות אהבת ה', עלינו לפתח מערכת יחסים רגשית עם אלוקינו. רק אם נרגיש ממש את האלוקים קרוב אלינו, ונרגיש חיבור רגשי אל המצוות שאנו מקיימים, נדע שעבודת ה' שלנו יציבה ומושלמת.

כדי להגיע להרגשות אמוניות שימלאו את הלב ויחזיקו מעמד, עלינו קודם כל לדעת, שהאלוקים אותו אנו מבקשים להרגיש נמצא ממש בתוכנו, וממילא החיפושים והביקוש שלנו צריכים להיערך בתוך ליבנו.

ב. כך הם פני הדברים.

ידוע לכולנו שהאדם מורכב משני חלקים מרכזיים - גוף ונשמה. את הגוף שלנו, אנחנו מכירים היטב ומרגישים אותו בכל רגע של חיים, אך מהי בדיוק הנשמה, ממה היא מורכבת, כיצד ניתן לזהות אותה, ומהם הדרכים שאפשר להתחבר דרכם לאותה נשמה, שהכניס האלוקים בגופנו כפי שנאמר בבריאת האדם (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים"?

מדברי רבותינו ז"ל אנו לומדים שהנשמה היא מציאות רוחנית אלוקית, חלק אלו-ה ממעל, שרק היא מאפשרת את חייו של גופנו. הסיבה שהיא נמצאת בתוך גופנו היא כדי לתת לאדם החומרי יכולת להתחבר עם האלוקים, וגם לקבל דרך נשמה זו שפע ואור אלוקי שמושפע מלמעלה על האדם. רק דרך החלק הנשמתי הזה, הוא מסוגל "לקלוט" ולהרגיש את האור האלוקי השופע אליו.

משמעות הדבר שבכל אחד מאיתנו, בתוך תוכו, נמצא וחבוי חלק אלוקי. כשנפנים זאת באמת, זה אמור למלא אותנו יראה וכבוד כלפי עצמנו, בהיותינו נושאי חלק מאלוקי העולם בכל רגע של חיינו. אמור מעתה: "יש בי נשמה - יש בי אלוקות".

ברמה העקרונית הייתה הנשמה צריכה "להאיר" אותנו בהרגשות רוחניות כל הזמן, אלא שבגלל "יסוד הבחירה" שגזרה החכמה העליונה, לאפשר לאדם בחירה בין טוב לרע, כוסתה הנשמה האלוקית שבנו בגוף גשמי וחומרי, המכסה אותה ולא מאפשר לה "להאיר" אותנו כפי אורה האלוקי הגדול והארתה השמימית. תפקידן של התורה והמצוות שניתנו לנו - הוא שעל ידי קיומן נוכל לעדן את הגוף, ולאפשר לנשמה להאיר את חיינו הגשמיים, ולגרום לנו להרגיש רוחניים וקרובים לה'.

ג. בואו נעקוב אחרי רגעיה הראשונים של הנשמה בגופנו, ועל מסלול ירידתה לעולם. לשם כך עלינו ללמוד בשימת לב את דברי הגמרא הבאים (נדה ל' ע"ב):

"דרש רבי שמלאי: הוולד במעי אימו נר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם כימי א-לוה ישמרני" (איוב כט)... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה... ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, תהיה צדיק ואל תהיה רשע... והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".

עלינו להבין מספר דברים: מהו עניינו של הנר הדלוק על ראשו של העובר? מדוע מלמדים את העובר את כל התורה, אם בסופו של תהליך משכיחים ממנו את הכל? מהי פישרה של השבועה שמשביעים את העובר, ומהו עניינה של הידיעה שמודיעים לו שהקב"ה טהור ושניתנה בו נשמה, שגם היא טהורה?

ד. אנו מגלים בדברי חז"ל עלומים אלו, סודות נפלאים.

לכל אחד מאיתנו, לפני לידתו, נועד תפקיד מאוד ייחודי ואישי בעולם, שאותו עליו למלא. בהיותנו ברחם אימנו, מספרים לנו על התפקיד הזה, ומגלים לנו גם את אופן ביצועו הנכון, ע"י הארה של נר רוחני, שמאיר את משעולי החיים שלנו בעולם מתחילתם ועד סופם.

כמו כן הראו לנו שם, את תפקידנו כשהוא כתוב בתורה, ולימדו אותנו בכל זמן התהוותנו הראשונית, שרק בהיצמדות לדברי התורה נוכל למצוא את יעודנו ולמלא אותו באופן מושלם.

אלו ימים נהדרים. איזה תענוג מושלם. הכל ברור לנו, הכל מאיר! אנו מרגישים מחוברים לגמרי למקומנו הטבעי בחיקו של האלוקים האין סופי. הכל ברור וודאי, אין ספקות, רק אושר צרוף כל הזמן.

כיון שתפקידנו בעולם הזה – עולם המעשה, לבחור בטוב ולזנוח את הרע, השכיחו מאיתנו את הידיעות החשובות ביותר שלמדנו, כדי שנוכל לבחור בטוב מתוך בחירה חופשית.

אך כל ההשכחה הכפויה הזו, נעשתה רק בזיכרוננו המודע, שמשפיע באופן ישיר על מעשינו. אך  בתת המודע  שלנו, שמשם פועלת הנשמה שלנו שהיא החלק האלוקי הטמון בנו, נשארו מוטבעות וצרובות הידיעות שאותן לימדו אותנו בזמן התהוותנו הראשונה. ידיעות עמוקות אלו, הצרובות בנשמה האלוקית שבנו במשך כל חיינו, מנחות את היהודי באופן כמעט בלתי רצוני, לחפש את קרבת האלוקים, למלא את התפקיד שיועד לו, ובכך לאפשר לנשמה, שהיא החלק האלוקי שקיים בנו, להאיר לגוף את דרכו.

משמעותה של השבועה הנוראה שמשביעים כל עובר, היא ההתחייבות שבכל ימי חייו לא ימצא מרגוע אמיתי לנשמתו הטהורה, אלא בקרבתו של האלוקים הטהור. שבועה זו שנשבענו, עומדת ביסוד הניצוץ היהודי שפועם בכל אחד מאיתנו, ומבעיר בנו את הדרישה לטוב ואת חוסר השקט ושביעות הרצון מכל דבר הרחוק מרצון האלוקים.

ה. נאמר מעתה, שהבקשה שלנו מאלוקים "חדש ימינו כקדם", מכוונת היא לאותם ימים קדמוניים, ימי קרבת אלוקים ובהירות גדולה בתפקידנו בעולם, המתוארים בדברי חז"ל שזה עתה פירשנו, שאליה מתגעגע גם איוב במאמרו הנ"ל ואומר "מי יתנני ירחי קדם".

ו. משמעותם של החיים בחטא, היא ההתנתקות שלנו מעצמנו, מנשמתנו, ומהאלוקים הנמצא בתוכנו. העבירות משכיחות מאיתנו את קולה של הנשמה, שבתוכה טמונים כל סודות חיינו שהושתתו על יסודות התורה שנצרבו בנשמותינו, ולמרות ששכחנו אותם, הם קיימים בתוכנו כל הזמן ומבקשים שנפענח אותם ונלך לאורם.

כשאנו חוזרים בתשובה, משמעות הדבר שאנו אכן חוזרים אל עצמנו ואל אותן ההבנות היסודיות שכבר ידענו אותן ברגעי ההוויה הראשונים שלנו.

ז. מסע התשובה של האדם אל תוך עצמו, חייב לעבור דרך חוויה חדשה ומרגשת, חוויה מתקנת, של פגישה אמיתית עם האלוקים, שאותו כבר הכיר מאז ומעולם, ובצוק העתים הוא נשכח לפעמים.

רק אם נצליח לעבור חוויה רגשית מתקנת, שבה לא רק נדע בשכל שיש אלוקים אלא נרגיש את האלוקים בתוך הלב שלנו חזק, נדע שהתחלנו לחזור בתשובה.

ח. חז"ל הדריכו אותנו שתוכן עבודתנו הרוחנית בראש השנה הוא "אמרו לפני מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם".

בואו נחשוב לרגע, באיזו צורה אנו "ממליכים" את הקב"ה בראש השנה, והרי אנו מכירים במלכותו מאז ומעולם, ומהי ההמלכה המחודשת שאנו ממליכים אותו בכל שנה מחדש?

מוכרחים אנו להבין, שההמלכה המתבקשת היא המלכה רגשית מתחדשת, שבה אנו צריכים למלא מחדש את הלב ב"מלכות ה' ", ולהכניס את כל מה שאנו יודעים בראש, אל תוככי הלב ולהתרגש מחדש מול הדר כבוד מלכנו – מלך עולם.

ט. אכן, לעשות תשובה מושלמת, תשובה הכוללת את כל חלקי התשובה שמשנה את האדם לגמרי, זו עבודה לא פשוטה בכלל, אך כשהתורה מתארת את מצוות התשובה כדבר קרוב מאוד, כוונתה לאפשרות שלנו להתחיל במסע התשובה, שהיא כאמור, ההכרה החדשה והמפגש הרגשי המחודש עם האלוקים. אם רק נכוון את מאמצינו בכיוון הנכון בחיפוש אחר האלוקים, נמצא אותו במקום הכי קרוב אלינו - בתוך הלב!

י. "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה...", "אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ מרוחק ומתועב, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... והיום הוא מודבק בשכינה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ז)

השומעים אנו היטב?

לחזור בתשובה הוא לפתח מערכת ידידות חדשה עם האלוקים, ידידות של אהבה, קירבה, דבקות ושמחה.

רק אם נרגיש בליבנו ידידות חדשה עם אלוקינו, נדע שמסע התשובה שלנו החל באמת, ולידידיו הקרובים ודאי יתן האלוקים שנה טובה ומושלמת, שנת ידידות!

הלכות לראש השנה (הרב ארי מור) - ראש השנה תשע"ג

ערב ראש השנה

כתב החיי אדם (כלל קלח), ערב ראש השנה הוא יום האחרון מן השנה, וקבלו חז"ל שכל העושה תשובה יום אחד בשנה חשוב כאילו שב כל השנה, ולכן נהגו שכולם מתענים ומשכימים הרבה קודם היום ומרבים בסליחות ובוידוים. ובימינו שהגופות חלושים והמוחות מבולבלים ואם יצום כל היום לא יוכל לכוין בתפילה, ראוי עכ"פ לצום עד חצות ויתנה מבעוד יום שאינו צם אלא עד חצות, או עד שיאמר פרק תהילים כגון "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר", ויאמרו לפני שרוצה לאכול.

ישים כל אדם על לבו לשוב בכל לבו, ומכל שכן בעבירות שבין אדם לחבירו, ולא ימתין עד ערב יום הכיפורים לבקש מחילה מחבירו, אלא יקדים עצמו למצוה, וכל היום יעסוק בתורה ובמצוות.

ראוי לכל אדם לטבול במקוה, ולא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום, ולא יסיח דעתו כל היום מתשובה.

ויש נוהגין עוד לילך על הקברות. ואמנם צריכים להיזהר מאוד שלא יכנסו לקברות מי שהוא טמא קרי, כי אז החיצונים מתדבקים בו. וגם לא ילך על קברי רשעים, כי הם המזיקין. ויהיה נזהר מאוד שלא ישים מגמתו להתפלל ולבקש מן המתים, שקרוב הדבר שיהיה בכלל 'דורש אל המתים', אלא יתפלל להקב"ה שיעשה חסד בזכות הצדיקים המתים.

מכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה, לכבוד יום טוב. ולובשים בגדי שבת בראש השנה, להראות שאנו בטוחים בחסד עליון שיוציא לאור משפטנו אחר התשובה.

נוהגים לעשות התרת נדרים בערב ראש השנה, כדי להינצל מעונש נדרים. וצריך כל אדם להבין מה שהוא אומר, ולא כמו שחושבים העמי ארצות שהתרת נדרים היא איזו תחינה...

ליל ראש השנה

בליל ראש השנה יכנס לבית הכנסת ביראה ורעד, כי כבר הגיעה העת להכין כסאות למשפט בשמים ממעל. ויתפלל בכוונה גדולה, וכל שכן שלא ישכח להוסיף מה שתקנו חז"ל בתפלה: 'זכרנו' ו'מי כמוך' ו'המלך הקדוש'.

יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום כיפור את כל התפילה בכריעה. וכשמתחיל ברוך' כורע, וכשיאמר ה', יזקוף, ואחר כך יכרע עד קודם סיום ברכה, ויזקוף. ואחר כך כשיאמר ברוך, יכרע, וכשיאמר ה', יזקוף, וישאר זקוף עד שיתחיל כמה תיבות בברכה הבאה, דהיינו שיאמר על כל פנים אתה גבור לעולם ה' בזקיפה. שאסור לשחות בתחילת ברכה וסוף ברכה אלא במקום שתקנו חכמים. וכן כל תחילת ברכה וסוף ברכה צריך לומר בזקיפה. 

ואמנם מאחר שירדה חולשה לעולם, יותר טוב להתפלל באיברים זקופים ולב כפוף ובכוונה רצויה, כי אין חפץ לה' לכוף כאגמון ראשו ולבו בל עמו.

כיון שהוא תחילת השנה, נוהגים לעשות לסימן טוב לאכול דברים הרומזים לזה. ולכן פשיטא שיזהר מאוד שלא יכעס בימים האלו, מלבד גודל האיסור, כדי שיהיה לסימן טוב, אלא יהיה שמח ונכון לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים.

מברכים ברכת 'שהחיינו' בקידוש ליל השני של ר"ה, אמנם כיון שיש בדבר זה מחלוקת בין הראשונים יקח אדם פרי חדש ויניחנו לפניו, או ילבש בגד חדש ויברך שהחיינו ויהיה דעתו גם על הפרי ויצא ידי ספק.

יום ראש השנה

מצות עשה מן התורה לשמוע קול השופר ביום א' דר"ה, ומדרבנן חייב גם ביום השני.

מעיקר הדין חייב אדם לשמוע בר"ה תשע קולות שופר שהם שלוש תרועות ושש תקיעות. נסתפקו חז"ל (לדעת חלק מהראשונים) אם התרועה היא קול גניחה (שברים) או יללה (תרועה), ומכח ספק זה הנהיגו לתקוע שלושים קולות, שלוש פעמים תשר"ת (12 קולות) שמא צריך גם גניחה וגם יללה, ושלוש פעמים תש"ת (9 קולות), שמא רק הגניחה היא התרועה וא"כ תקיעת התרועה של התשר"ת היתה הפסק בין השברים לתקיעה, ושלוש פעמים תר"ת (9 קולות. סה"כ 30 קולות) שמא היללה היא התרועה.

עיקר התקיעה הוא לתקוע על סדר התפילה. במלכויות עשר קולות (תשר"ת תש"ת ותר"ת), בזיכרונות עשר ובשופרות עשר. אמנם תקנו חז"ל לתקוע גם לאחר שחרית שלושים קולות נוספים משום גזירה שהיתה.

בימינו נהגו כל ישראל לתקוע מאה קולות כמש"כ בספר השל"ה, ולכן מוסיפים לאחר תפילת מוסף (למנהג אשכנז שאינם תוקעים בתפילת עמידה דיחיד) עוד ארבעים קולות.

מצוות צריכות כוונה, ולכן צריכים השומעים לכוון לצאת ידי חובת מצות שופר, שאל"כ יש דיעות שלא יצאו כלל ידי חובה.

לכתחילה שמיעת שופר צריכה להיות במעומד, ולכן לא יסמוך ולא ישען בזמן הברכה והתקיעה.

צריך לכוון לצאת ידי ברכת השופר, ונחשב כאילו ברכו השומע בעצמו מדין שומע כעונה, ומכיון שהברכה היא על כל התקיעות, גם דמיושב (שחרית) וגם דמעומד (מוסף). אסור להפסיק בין הברכה לתקיעות, ולכן לא ידבר עד לאחר גמר התקיעות, ואפילו תפילות שאינם מתקנת מתקני התפילה אין לומר, ולכן לא יאמר היהי רצון הנדפס במחזורים בתקיעות אלא יהרהרם בליבו, וכן לא יאמר תהילים או ילמד בפיו עד לאחר התקיעות אלא רק יהרהרם בליבו.

אוכלים ושותים ושמחים בר"ה, שאף שהוא יום הדין מכל מקום מצוה של ושמחת בחגך שייכת גם בו שכן הוא בכלל חג, כדכתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ונאמר בספר נחמיה "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". אך יזהר שלא תהיה שמחה של הוללות, אלא שמחה של מצוה.

אסור לרחוץ ביו"ט במים שהוחמו ביו"ט, מלבד רחיצת פניו ידיו ורגליו שמותר אף להחם מים לצורך רחיצתם.

מים שהוחמו בערב יו"ט מותר לרחוץ בהם אבר אבר, וכן במים קרים מותר לרחוץ, ודוקא אבר אבר אבל לא כל גופו בבת אחת.

רחיצה במקלחות בישיבה אסורה, כיון שעי"ז מפעיל את מתקן החימום ומחמם מים ביו"ט לצורך הרחיצה, אבל מים שהוחמו ע"י דוד שמש מותר לרחוץ בהם אבר אבר.

אסור לרחוץ בסבון אא"כ הוא סבון נוזלי, ויזהר שלא להקציף את הסבון.

כמו כן אסור לרחוץ בשמפו לשיער משום סחיטה, אמנם אם הוא נוזלי מותר להעבירו בעדינות מעל השיער.

יזהר מאד כשרוחץ שלא יבוא לידי סחיטת המים במקום קיבוץ השיער שבגוף.

כשמנגב את גופו מותר להעביר המגבת על השיער על מנת לייבשו, אבל יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטת השיער.

צריך מאד להקפיד בימים אלו יותר מכל ימות השנה בשמירת ההלכה ובקיום המצוות, שאין אדם זוכה לטהרת הלב אלא ע"י זיכוך גופו במעשה (כמש"כ מהרח"ו בשער הכוונות), וכיון שכל תפילותינו בימים אלו הם לזכות ל"חיים טובים" "למענך אלוקים חיים" א"כ כדי שנהיה ראויים לכך ויהיה מקום לחיים טובים אלו לשכון בלבנו, צריכים אנו לטהרו ע"י קיום ההלכה והמצוות, טהרה במקווה ותפילה מעומק הלב, ועי"ז נזכה כולנו שהרי בטוחים אנו שבאהבת בוראנו נצא זכאים לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה לחיים ארוכים ולשלום.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - ראש השנה תשע"ג

לא נלחץ מראש השנה!

שאלה:

השאלה שלי טיפה מסובכת, כי אני עצמי מבולבל בעניין הזה של היחס לראש השנה. בעבר, ראש השנה והימים שקדמו לו גרמו לי להרגיש לחץ, כי כמו שמחדירים בעולם הישיבות ראש השנה הוא יום הדין ויש ממה להילחץ! עם השנים, קרה מה שקרה ועברתי כל מיני דברים, וההרגשה הזו של הלחץ די נעלמה. שמעתי מהרבנים בישיבה דיבורים על ראש השנה כיום שמח, יום ההכתרה של הקב"ה, ואני מודה שזה גרם לי להסתכל על ראש השנה כדבר הרבה יותר חיובי.

אבל, אני זוכר משנים שעברו שהלחץ לקראת ראש השנה היה ממש תועלתי! הייתי מתחזק בכל מיני דברים, מקבל קבלות ומחליט החלטות. נראה לי שהלחץ הזה עבד! ועכשיו זה איננו! וזה אכפת לי, כי אפילו שלא סבלתי כ"כ את הלחץ הזה, בסופו של דבר זה חסר לי ואני מרגיש שאני לא באמת מצליח להשתנות בלעדיו. אז אני די מבולבל מזה. טוב להילחץ מראש השנה או לא? אפשר להשתנות בלי שום לחץ פנימי?

הרב זאב קצנלבוגן:

כמו כל דבר טוב בחיים, שם המשחק הוא איזון.

חכמים מלמדים אותנו שבמערכת היחסים מול הקב"ה אנו עובדים בשני מישורים: האחד אהבה, והשני יראה. לשם מה אנו צריכים את שניהם? אנחנו הרי רומנטיקנים חסרי תקנה ומאמינים ללא גבול באהבה, אז לשם מה נחוצה היראה? אז זהו, כנראה שזה לא מספיק! האוהב, מלמדים אותנו חכמים, מסוגל לבעוט. הוא מרגיש מספיק בטוח במערכת היחסים, ולכן הוא מסוגל לפעמים לזלזל בה ולחשוב שלא יקרה שום דבר. אבל אם היינו בונים את מערכת היחסים רק על היראה זה היה מתיש ומדכא. או בלשון חז"ל הירא שונא...

גם ראש השנה מורכב כך. סביר להניח שחלק מאיתנו טעמו היטב את הטעם של "הירא שונא", רק כעת אנו צריכים להיזהר מן הצד השני, מן "האוהב הבועט". אין ספק שימים גדולים אלו מורכבים משני החלקים, וזו הסיבה שתקנו לנו לומר גם מלכויות וגם זיכרונות, אך כמו כל דבר טוב בחיים, שם המשחק הוא איזון...

אז אם נעשה כעצתם של חכמים מתקני התפילה נתחיל ממלכויות. ככה מתחיל היום. מקדישים זמן להבנת המגמה המלכותית ומנסים להתחבר אליה רגשית. (דרך אגב, קל מאד להתחבר אליה. המגמה היא פשוט שיהיה לנו טוב...) אבל לאחר מכן אנו גם מקדישים זמן איכות נוסף לזכרונות שהם ענין הדין. מתבוננים בעובדה שעם כל האהבה שיש בין הבורא לביננו העסק הוא רציני ובסוף כל חודש אחרי הכל צריך להעביר דו"ח. ההפסד שנוכל לספוג על דו"ח חסר הוא גדול מדי, לא חבל? (ניתן להתחיל למלאות את הדו"ח גם כמה ימים קודם, קוראים לזה אלול...) אבל תוך כדי התבוננות בזה אנו קולטים שהדרך היא די פשוטה, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך..." ואז חוזרים להתרגש מהמגמה המלכותית על ידי תקיעת השופר.

אז שיהיה לכולנו בהצלחה.

הרב אליהו מאיר פייבלזון - ראש השנה תשע"ג

יום הדין וייעוץ נישואין

הרב אליהו מאיר פייבלזון

אחד מידידי, יועץ נישואין במקצועו, שיתף אותי פעם ברזי המקצוע שלו. כאשר מגיע בפני, כך אמר, זוג לייעוץ, הם מלאים בדרך כלל טענות רבות זה על זו וזו על זה. בתחילה אני שומע את השטף הראשון, שלפעמים הוא חמור וקשה עד מאד, ונותן להם לשפוך את סערת הרגשות הראשונית. זאת כדי ליצור אוירה רגועה יותר, להמשך הדיון. אחר כך, אני רגיל להציג בפניהם שאלה אחת, גורלית ומשמעותית. האם אתם חפצים בהמשך הקשר? האם אחרי כל הטענות, העוינות והכעס, עדיין אתם מעוניינים בשיתוף ביניכם?

פעם, כך סיפר, השיב לו בעל אחד על שאלה זו: האם זוהי התשובה שלך לכל הטענות הקשות שלי? וכי אם אני עדיין רוצה להמשיך את הנישואין שלנו, זה כבר מבטל את כל העוולות והפשעים שעשתה אשתי? האם זה אומר שאני סולח לה באמת על הכל? הרי היא זלזלה בי והשפילה את כבודי! עד עתה אני מתרתח בתוך ליבי כשאני נזכר  במה שהיה אז, באותו ערב שבת אומלל! ומה יהיה עם ההרגלים המוזרים והמשונים שלה? ומה עם...

עוד רגע קט, וגם האישה הייתה חוזרת לטענותיה וכעסיה. כנראה שני הצדדים לא היו בבחינת טלית שכולה תכלת.

בניגוד לנורמות המקצועיות של ידידי, המחייבות תמיד להיות קשוב ומוכן לשמוע, בפעם הזאת הפסיק היועץ את הבעל באמצע דבריו. הוא חשש שמא יחזור ויתעורר גל הטענות וההאשמות, ובזה לא ראה כל תועלת. אני אסביר לכם את העניין, כך אמר לזוג.

השאלה שהצגתי בפניכם, אמורה לקבוע את אופיו של המשך הדיון בצורה מכרעת. היא, בעצם, קובעת את מגמת הדיון כולו. אם מגמתכם איננה לייצב ולחדש את חיי הנישואין ואת הקשר ביניכם, אז אתם באתם אלי כאל שופט. תפקידי יהיה, אם כן, לחפש את הצדק ואת היושר. מי אשם במעשיו, ומי צודק בהתנהגותו. לא ברור שזהו תפקידי, שהרי אינני דיין, כי אם יועץ נישואין, אבל זה מה שאתם, בעצם, מבקשים ממני. אבל אם רצונכם לחיות יחד עדיין קיים, אז מקבל כל הסיפור פנים חדשות. במקרה כזה איננו מחפשים את הצדק בוויכוח ביניכם. אנו מבקשים למצוא דרך לפתור את הבעיות, כדי ששניכם תהיו מרוצים. אין זה אומר, כמובן, שאין משמעות לטענות של כל אחד מכם. ההיפך הוא הנכון. כל הפרעה או כאב שחש אחד מכם, יש להם מקום ומשקל במערכת היחסים שלכם, ועלינו להתייחס אליה, כדי שחייכם יזרמו בנעימות ובחופשיות. יתכן אפילו שבמהלך כזה עלינו לדייק בכל פרט יותר מאשר במשפט, אבל איננו ניגשים לעניין מנקודת מבט של צדק ומשפט, אלא מתוך רצון טוב לתקן ולשפר, ולפתור את הבעיות. הפתרון יכול להיות קל או קשה, ופעמים רבות הוא יהיה גם כואב, שהרי כרוכים בו הרגלים מושרשים ותכונות אופי מוטבעות, אבל המגמה תהיה ברורה. להביא לשיפור מערכת היחסים, לשביעות רצונם של שני הצדדים.

נדמה לי, שתיאור זה הוא משל טוב להבנת ענינו של ראש השנה. ראש השנה הוא יום הדין, כדברי המשנה (מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב), "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". איך אנחנו אמורים להתכונן ליום זה? הרי ברור לגמרי שאין אנו יכולים לצאת זכאים לחלוטין בדין. אחד הפיוטים הנאמרים בראש השנה אומר כך: "א-ל אמונה בערכך דין, אם תמצה עומק הדין, מי יצדק לפניך בדין". לאמור, קשה למצוא אדם שיכול לעמוד ולהימצא צודק במידת הדין. לב יודע מרת נפשו, וכל אחד מאיתנו מכיר את חולשותיו, ואת המקרים בהם נהג בניגוד לערכיו שלו. כבר שלמה המלך אמר בספר קהלת (פרק ז פסוק כ), "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אם כן על מה אנו נשענים בבואנו לראש השנה?

התשובה לשאלה זו, עולה מן הסיפור של ידידי יועץ הנישואין. התורה, סדרה לנו סדר עבודה לראש השנה, המבוסס על עיקרון אחד. אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה כט, י), "כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, ובראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים". מה פשר הדבר? איזה הגיון יש בזה, שתקיעת שופר דיה כדי להעמיד את הקב"ה מכסא דין לכסא רחמים?

בשתי הנהגות שורשיות מנהיג הקב"ה את עולמו, מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הדין מבקשת את יושר המשפט והצדק, ואילו מידת הרחמים מחפשת את הדרכים לפתור את הבעיות והקשיים, ולהוביל את האדם אל תכליתו. תקיעת שופר מבטאת את קבלת המלכות, כדברי הכתוב (תהילים צח, ו), "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ". בתקיעת שופר אנו מבטאים את רצוננו הבסיסי במלכות ה', ואת חפצנו להמשיך ולהחזיק את הקשר איתו. התקיעות שלנו מבטאות את אמוננו בו. אנחנו סומכים על הנהגת ה', שאינה מיועדת אלא להיטיב לנו. בקבלת מלכות שמים אנחנו מבטאים גם את האימון שלנו בטוב שבקרבנו. אנחנו פשוט נותנים סיכוי להתקרבותנו אל הבורא ואל הדרך הישרה.

בזה אנחנו מעוררים את מידת הרחמים. אם פנינו אל חידוש הקשר, ויש בליבנו ציפיה להתגלות מלכות ה' בעולם, אנחנו באמת ראויים למידת הרחמים. בגילוי הרצון החיובי שבליבנו אנו נעשים קשורים ושייכים למלכות ה', מכאן ואילך יטפלו בכל מעשה ומחשבה שלנו, אבל המגמה לא תהיה חיפוש הצדק, אלא פתרון הבעיות ותיקון המצב.

חז"ל אמרו בתלמוד (ברכות דף יז עמוד א), "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה (יצר הרע) ושעבוד מלכויות (צרות הגלות)". המעשים הפחות מוצלחים שלנו, אינם נובעים מתוכנו פנימה. ככל שנברר בתוך עצמנו, ונוציא לפועל את רצוננו הפנימי לעשות את הטוב ואת הישר ולהתקרב אל הקב"ה, כך נזכה שבורא העולם ידון וינהג איתנו במידת הרחמים. בכל מצב בו אנו נמצאים, תמיד פתוחה הדרך לשנות כיוון ולהתקרב אל האמת ואל הקדושה.

בית האלוקים בשילה (כתבה) - ראש השנה תשע"ג

בית האלוקים בשילה

הקשר בין הפטרת יום א' דר"ה לעיצומו של יום, מבואר בגמ' (ברכות כט.): "דאמר מר, בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה" & ההפטרה מספרת על הרקע ללידת שמואל, והיא מאפשרת לנו הצצה חלקית בלבד לנעשה במשכן שילה & הפרקים שלאחר מכן מפורטים יותר, ומוסיפים עוד נדבך על המעשים הנעשים במשכן שילה, ועל הסיבה שהביאה לחורבנו.

יהושע לביא

חנה עולה עם בעלה לשילה, היא מבקשת להתפלל שם לפני הקב"ה על צרתה, יחד עימה עולה גם צרתה (במובן השני של המילה), אך עלי חושד בה שהיא שיכורה. האמנם נדיר היה למצוא מתפללים בשילה? הפרק הבא (ב' פסוקים כז-ל) נותן תשובה חיובית: "לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי".

התגשמות נבואת ה' הראשונה אל שמואל, מיהרה לבוא. פלשתים נלחמו עם בני ישראל באפק (אזור ראש העין של ימינו), בקרב הראשון נפלו 4,000 איש, בני ישראל מיהרו לשלוח אל שילה ולהביא משם את ארון ברית ה', אבל גם הוא לא הועיל, הגזירה הייתה נחרצת, הארון נפל בשבי, נדד בין ערי פלשתים שבדרום שפלת החוף, עד שחזר לידיהם של תושבי בית שמש.

בנקודה זו מצפים היינו לקרוא שבני ישראל השיבו את הארון אל משכן שילה, אך לא כך. הפסוק (פרק ז א-ב) מתאר את העברת הארון אל קרית יערים ושהייתו שם במשך 20 שנה, עד שבא דוד (שמואל ב פרק ו) והעלהו לירושלים. לכאורה תמיהה גדולה.

סופו של משכן שילה לא מתואר בספר שמואל, אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. בשני מקומות מסופר מה היה סופו, האחד בתהלים (עח ס): "וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". השני בירמיהו (ז ג-ט): "לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי".

בין משכן שילה לבית המקדש בירושלים, נדד המשכן בין נוב (שנחרבה עם הריגת כהניה בידי שאול) לגבעון ס"ה 52 שנה.

* * *

היכן נמצאת שילה, ומה ענינו של משכן שילה?

כיפת השכינה

כשנכנסו בנ"י לארץ, שהה המשכן 14 שנה בגלגל, היו אלה שנות הכיבוש והחלוקה. אח"כ עבר המשכן לשילה ושהה בה 369 שנה. היה זה משכן שונה באופיו מהמשכן שבמדבר, כך למשל בנוי היה מאבנים, ורק גגו הורכב מאותן יריעות שעשה משה רבנו.

מדוע נבחרה שילה מכל ערי הארץ?

מקום המקדש הובטח לשבט בנימין, כבר בברכתו של משה רבינו (דברים לג יב): "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". כל המקומות בהם שהו המשכן וביהמ"ק נמצאים בנחלת שבט זה. למעשה נמצאת שילה בנחלת שבט אפרים, אך חז"ל קבעו ששילה הייתה עיר מבדלת, כלומר עיר של בנימין בתוך נחלת בני אפרים (עיין במלבי"ם יהושע טז ו).

בני ישראל נכנסו לארץ מיריחו מערבה (לעי, בית אל גבעון וערי השפלה), לפני כן הם עלו דרך נחל תרצה להרי גריזים ועיבל, כדי לקיים את מעמד הברכה והקללה. השבטים הראשונים שכבש את נחלתם והתיישבו בה הם בני יוסף - אפרים ומנשה. המקום הצפוני ביותר של בנימין, הקרוב אל בני יוסף הוא שילה.

אשר על כן, אל שילה קיבץ יהושע את בני ישראל כדי לחלק את נחלותיהם (שם יח א).

לימים נחרבה שילה וננטשה, המשכן נדד דרומה והמקדש נבנה בדרום נחלת בנימין הסמוכה לנחל יהודה, בירושלים.

שנים רבות נשמר זכרון משכן שילה בתודעת העם. כאלף שנה ויותר אחרי חורבנו, מצינו תנא שאומר יומא לט:) "אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה". עברו יותר מאלף שנה, וביקר במקום ר' אשתורי הפרחי (נפטר לפני כשבע מאות שנה). אגב, בהקשר לשכם, הוא מציין (כפתור ופרח פרק יא) שקדושת מקום מזבח לא פוקעת עם חורבנו.

מקומה של שילה מבואר בכתובים בדיוק רב (שופטים כא יט). שם המקום נשמר בפי התושבים, והערביים כינוהו "סיילון", כיום בין עפרה לתפוח על כביש 60.

* * *

החפירות שנערכו בתל (החל מלפני כשמונים שנה, והם מתמשכות עד עצם היום הזה), גילו ממצאים מענינים.

בצפון התל, באזור נמוך מעט ["בין כתיפיו שכן"], נמצא שטח חצוב ומפולס למישור בסלע, שמידותיו קרובות למידות המשכן. סביבו חומות העיר והשער מאותה תקופה (עלי הכהן מת בהיותו יושב בשער העיר), מחסנים רבים שסימני שריפה וחורבן ניכרים בהם ועוד.

מקום המשכן

הממצא המפתיע ביותר (למעשה הוא צפוי ביותר), הוא ממצא כפול.

חז"ל (משנה מגילה א יא) קבעו: "אין בין שילה לירושלם אלא שבשילה אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה".

בתחתית העמק, למרגלות תל שילה, נמצאו שרידי חומה נמוכה שהתוואי שלה הוא הנקודות מהן נשקף מקום המשכן אותו הזכרנו לעיל. האמנם נבנתה חומה זו לסמן את תחום אכילת קדשים?!

הממצא השני קשור אף הוא לאותו ענין. בשר הקדשים בושל בסירי חרס, משעבר זמן האכילה, הפך הבשר לנותר, ודינו של הסיר להישבר (כלי חרס אין להם טהרה אלא בשבירה).

ככל שאנו מתקרבים לאזור התל, מוצאים אנו יותר שברי חרס מתקופת המשכן, אך משעה שאנו עולים אל ראשי ההרים, נעלמים לפתע השברים, והקרקע חשופה מהם לחלוטין.

* * *

ועוד שני דברים: האחד הוא שרידי מסגד שכפי הנראה עומד על יסודותיו של בית כנסת עתיק ממנו, מבנה זה מתואר ע"י ר' אשתורי הפרחי בשם "קובת א- סכינה" כלומר "כיפת השכינה". מה שמלמד אולי על ישוב יהודי שביקש להתבשם ממשכן שילה, עוד בתקופה הביזנטית (כארבע מאות שנים אחרי חורבן בית שני). השני הוא בית הכנסת של הישוב שילה של ימינו.

שער העיר

זהו בית כנסת שבנוי במתכונת המשכן. קירותיו דומים לעמודי המשכן ובמספרם, תחתיהם אדני בטון, וגגו עשוי דמוי יריעות.

ארון הקודש, הבימה, ואפילו כיור המים מזכירים בצורתם את מבנה המשכן, ומזבח העולה מיוצג ע"י גרם המדרגות החיצוני המוליך אל עזרת הנשים.

* * *

ראש השנה, מאופיין בקול השופר, אך גם בתפילה שקטה.

מקצת מדיני תפילה, ובכלל זה הנעת השפתים, נלמדים מתפילת חנה בשילה (רמב"ם הלכות תפילה פרק ה הלכה ט).

יהי רצון שיתקבלו תפילתנו כתפילתה של חנה בשילה.