יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

עושים חיים

מורנו ראש הישיבה שליט"א

עושים חיים


"ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מה, ג-ד).
יש לנו לברר, מה פשר שאלתו של יוסף "העוד אבי חי"? והרי כל המשא ומתן של האחים עם יוסף היה אודות אביהם הזקן שעודנו חי, ומספר פעמים סיפרו האחים על חובתם לשמור על אביהם הזקן שלא יפגע. כמו כן יש להבין את הקושי של האחים לענות ליוסף על שאלתו.
עוד יש להבין, מה הוסיף להם יוסף כשאמר להם שוב "אני יוסף אחיכם", הלא כבר הודיע להם שהוא יוסף, ואם רצה לפייס אותם, די היה שיקרא להם לגשת אליו ויאמר להם את המשך דבריו המופיעים בהמשך "ועתה אל תעצבו וכו' ".
"ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם, ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, ויפג ליבו כי לא האמין להם. וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (מה, כה-כז).
כשמעיינים בפסוקים אלו, עלינו לברר מדוע יעקב אביו לא מאמין להם בתחילה כשהם מספרים לו שיוסף חי, ורק לאחר שהם מספרים לו את "דברי יוסף" והוא רואה את העגלות, רק אז הוא מאמין. ואם חשדם יעקב בתחילה בשקר, הרי הם יכלו לשקר הלאה ולהמציא גם את דברי יוסף שלא נאמרו, ומדוע מאמין להם יעקב לבסוף?
חיים רוחניים
הגמרא במסכת ברכות (יח, ב) נותנת לרשעים בעודם בחיים את התואר 'מתים' - רשעים בחייהם קרויים מתים - ולהיפך לצדיקים את התואר "חיים", שאפילו במיתתם נקראים חיים.
פירושם של דברים הוא, ש'חיים' ו'מיתה' משמעותם חיים רוחניים של אמת ואמונה, חיים של צדקות, או חלילה חיים נטולי רוחניות, חיי שקר, שאינם מובילים לשום מקום, חיים מבוזבזים!
הנביא שמואל קורא לאיש האמת והצדק "איש חי רב פעלים". חייו של ה"איש החי" מלאי חוויה רוחנית, חייו מלאי יצירה אמיתית, חייו מלאים בקשר חי עם בורא עולם. תורתו של הצדיקהיא, תורה חיה ומאירה - "תורת חיים", דברי הקב"ה אצל הצדיק "כדברי אלוקים חיים", והקב"ה שהוא "אל חי וקיים" חי ורענן בליבו, בחיי יהדות רעננים, מלאי מוטיבציה וסיפוק רוחני פנימי.
חיים שכאלה אינם פוסקים. הם חיים נצחיים, חיים שמשאירים חותם לדורות. אלו חיים מאושרים מול חיים של "כאילו", חיים שאין בהם ממש, חיים של ספק וחוסר סיפוק תמידי, חיי נהנתנות שאינם משאירים שום חותם, אפילו לזמן קצר, אלו חיים מלאי אכזבות.
העוד אבי חי?!
שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא באה לברר שיעקב חי ונושם באופן הרגיל, את זה הוא כבר שמע, אלא הייתה זו שאלה נוקבת, האם בעקבות כך ש"אני יוסף" דהיינו יוסף שהיה אהוב ליעקב מכל בניו, ויוסף זה נעדר כל כך הרבה שנים מבית אביו אוהבו, האם אבי עודנו "חי" כאמור לעיל חיים רוחניים אידיאליים ושלמים, או שהיעדרותו של יוסף גרמה לכך שתסתלק ממנו שכינה בעקבות כך שהתאבל על בנו ימים רבים.
בשאלה זו, אף היתה תוכחה כואבת לאחים, שעד עתה השתמשו מול יוסף בטיעון המרכזי על דאגתם לחייו של יעקב אם בנימין ישאר במצרים, אך עתה ניצבים הם מול השאלה הכואבת, מדוע לא דאגתם לחייו האמיתיים, חייו הרוחניים של יעקב אביכם כשמכרתם אותי - את יוסף למצרים.
מול שאלה נוקבת שכזו, לא יכלו האחים לענות, מפני שהם ידעו את האמת המרה, שחייו של יעקב השתנו מאז היעלמותו של יוסף ואכן פרשה ממנו שכינה, והם אשמים בכך.
אמירתו הנוספת של יוסף לאחים "אני יוסף", לאחר שאמר להם כבר "אני יוסף", באה לומר לאחים שלמרות שהוא נמצא במצרים ומלך במצרים, ומוקף במ"ט שערי טומאה, עדיין הוא נשאר "יוסף אחיכם", דהיינו יוסף הצדיק, האח של השבטים הקדושים, "והראה להם שהוא מהול" (רש"י), דהיינו הראה להם שהוא "חי" ושלם ביהדותו.
"חי" במצרים
כשמגלים האחים ליעקב ש"עוד יוסף חי", הם אינם מתכוונים לבשר לו רק שיוסף אכן לא מת, בשורה שכזו אינה משמעותית מספיק אצל יעקב. עיקר בשורתם המשמחת היתה שעוד יוסף "חי" ברוחניותו והוא מושל בכל ארץ מצרים, דהיינו שהוא שולט על עצמו ועל כל מה שארץ מצרים (מלשון מיצר - מיצריו של אדם...) מייצגת. כך היה יעקב מתקשה להאמין, שאחרי כל כך הרבה שנים של ריחוק וניתוק עדיין יוסף "חי" במצרים הטמאה.
רק לאחר שסיפרו האחים ליעקב את כל דברי יוסף, ואת העובדה ששם השמים השגור על פיו, ואת הסימן שמסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה (רש"י), רק אז – 'ותחי רוח יעקב אביהם'. רק כשראה סימן מובהק שיוסף "נשאר בלימוד" במצרים, והוא מחכה ליעקב הצדיק שיבוא אליו, רק אז האמין שיוסף "חי", כאמור לעיל חיים רוחניים תוססים ושלמים.
באותו רגע של גילוי, כשנודע ליעקב שרוחניותו של יוסף לא נפגעה, והוא נשאר "חי" במצרים, גם חייו שלו, חזרו להיות "חיים", כפי שפירשו לנו חז"ל "ותחי רוח יעקב" - ששרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. (רש"י).
חוויה יהודית
נשים לב לנקודה מעניינת. אלוקים נקרא בתורה במספר מקומות "אלוקים חיים", ובתפילה אנו אומרים "אל חי וקיים". גם דבריו של הקב"ה נקראים "דברי אלוקים חיים", "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים". כמו כן, התורה עצמה, "תורת חיים" היא נקראת – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".
גם עם ישראל מקיימי התורה נקראים 'חיים' – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", והנביאים קראו לאיש השלם – "איש חי רב פעלים".
מהו פירושם של חיים אלו, האומנם הם מבטאים חיות שאינה מוות גרידא? ברור שלא, ואין צורך להסביר זאת. כוונתנו באמרנו "אלוקים חיים", שאנו מסוגלים לחוש בחיינו שלנו את האלוקים, את דבריו, ואת תורותיו ומצוותיו בצורה רעננה ותוססת, ובכך להיות אנשים חיים.
היהדות אינה דת תיאורטית. היא דת החיים, אלוקים הוא אלוקי החיים, ואנו מצווים להכניס אותו אל תוך ליבנו, ושם הוא יאיר לנו, ואת נשמתנו באור חי, הפועל אצלנו קדושה והתעלות.
החיים האמיתיים
כשאנו מדברים על "חיים", אנו מתכוונים לחיי יהדות שיש בהם חוויה, חיים רעננים ותוססים, מלאי הרגשת עשייה, סיפוק ושמחה החוויות שאדם חווה הם עיקר חייו. רק כשאדם חווה דבר או ערך ברמה הרגשית 'עם כל הלב', חוויה שגורמת לו התפעלות רגשית, רק אז הוא מרגיש שהוא באמת חי. ישנם כאלו שלא זכו "לחיות", ולמרות שהם מקיימים את התורה ושומרים את המצוות הם אינם מרגישים חוויה ביהדותם. יהדותם זו אינה "חיה". היא יהדות נגררת ונטולת חיים. קיום היהדות רק מכוח שהורינו או סבינו היו יהודים טובים, כאשר הדברים אינם באים מתוכנו, קיום יהדות שכזה הוא מייגע, נטול טעם אישי ואינו ממלא את היהודי סיפוק "חי". אלו חיי הישרדות גרידא.
לעומת זאת, קיום המצוות מתוך חוויה ומתוך טעם והרגשה אמיתית של חיבור ושייכות, רק הוא נותן לאדם את ה"חיות", את החיים התוססים, הרעננים, מלאי המשמעות והסיפוק. את החיים האמיתיים.
עלינו לחפש בכל דרך כיצד להפוך את לימוד התורה שלנו ואת קיום המצוות שלנו למשהו חוויתי שימלא אותנו אתגר ושמחה. רק חיים שכאלו יהיו חיים של 'עוד' – עוד אבינו חי.


דבר העורך

בימים האחרונים כלי התקשורת בארץ מלאים בדיווחים על פרשות שחיתות , אם זה קבלת שוחד או מינוי בני משפחה לתפקידי מפתח בעמדות כוח על ידי נבחרי ציבור. זה לא מפתיע שדווקא בתקופת בחירות כל הזבל צף, זה גם ברור שהמידע מגיע לתקשורת על אינטרסנטים כאלה ואחרים, אבל לכולם ברור שיש בצורת ההתנהלות של הממשל פה, משהו רקוב.
אם מחפשים דוגמא לשלטון תקין שלא מוטה משוחד, לא מושפע מלוביסטים ולא מעדיף קרובי משפחה, אפשר להסתכל בפרשת השבוע, על יוסף. בפרשה, מתואר שאחרי שיוסף התוודע לאחים, מיד השמועות החלו להתרוצץ בממלכה על האיחוד בין מנכ"ל חצר המלוכה לבין משפחתו וזה שימח בין היתר את העבדים. תהיתי לעצמי, למה התורה צריכה לספר לנו שעבדי פרעה שמחו, הם בסך הכול עבדים, את מי זה מעניין? הרש"ר הירש מסביר שזה הוכחה למוסריות  של יוסף. העבדים שזה בעצם "האזרח הקטן" הם לא אמורים לשמוח מכך שיוסף התאחד עם משפחתו, להיפך, זה מתכון למינוי מקורבים ושחיתות שלטונית כמיטב המסורת במזרח התיכון.
אלא, שעבדי פרעה - האזרח הקטן שתמיד חושש 'להידפק' – ידעו שזה דווקא סיבה לשמוח, לא רק בגלל שהם ידעו שלא צריך לחשוש ממינויים של בני משפחה, אלא שדווקא עכשיו בגלל שהמשפחה שלו הגיעה למצרים, הוא ישתקע שם ויהיה להם מישהו בחצר המלך שאפשר לסמוך עליו.
אולי אם האנשים שאחראים על השלטון היו לוקחים את התורה כערך המרכזי בחיים הדברים היו מתנהלים בצורה שונה.
גוט שאבעס
דודי. 


בזולה

1X1 עם יעקב שורין

איך אתה מגדיר את עצמך?
אני אדם שעובד קשה אבל בקלות.
במה אתה עובד?
אני עובד את ה', ובשעות הפנאי אני מלמד גיטרה כמה תלמידים.
מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?
את הבוס, אמנם אין אצלו ימי חופש, אבל אין לך בן חורין... בנוסף לזה בשונה מעבודות "אמתיות" בעבודת ה' היעד הוא העבודה.
מהי הישיבה בשבילך?
מקום של הרבה עבודה עצמית, הרבה תובנות והרבה שמחת חיים. עם הרבנים הכי טובים וחבר'ה של סבבה.
איפה תהיה בעוד 20 שנה?
בבית המקדש. ואם ח"ו נצטרך לחכות אז באומן.
מוטו לחיים:
זה לא פשוט להיות פשוט, אבל זה הכי פשוט, וזה לא פשוט, זה עמוק.
תובנה לחיים:
צריך לדעת לנתב בין התפיסה שיש לך לאן לשאוף ולהתקדם, לבין התפיסה שאתה נמצא במקום טוב ושאתה שמח במקום הזה. אם תמיד תהיה בתפיסה שיש לאן לשאוף אז אתה תתייאש מלשאוף, כי אתה לעולם לא תגיע לשם, ואם תהיה בתפיסה שאתה כבר נמצא במקום טוב, אתה לא תעשה כלום.
מי המודל לחיקוי שלך?
כל בן אדם בעולם הוא מודל לחיקוי במשהו מסוים.
משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?
את היחס הבין אישי בין הבחורים. בישיבה יש גיבוש מצוין בין הבחורים ויש אחדות, יכול להיות שאולי בגלל זה, לפעמים בחורים מרשים לעצמם להגיע למקום של מעין תחרות, מי יאמר את המילה האחרונה ולפעמים זה ממש פוגע, וחבל, כי יש פה משהו טוב ודברים כאלה יכולים להרוס את זה.
מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?
סעודות שבת כשהם מלאות תוכן, וכשיש אוכל טוב כמו בשבת ישיבה הקודמת.
מה התחביב שלך?
מוזיקה, לנגן, לכתוב, ולשמוע. כל מה שקשור למוזיקה.
משהו שלא ידענו עליך?
אני ליטאי.


שו"ת SMS

הרב ארי מור

במניין שבו התפללתי הגיע החזן לקדושה ובמניין ליידי באותו זמן הגיעו לעניית אמן יהא שמיה רבא, מה היה עלי לענות קדושה או איש"ר?
איש"ר ענייתו יותר חשובה מקדושה ולכן היית צריך לענות איש"ר.
מותר ללכת ד' אמות בלי ציצית?
אסור,אא"כ יש לו סיבה טובה מאד, ולכך צריך לעשות שאלת חכם.
החשמל בביתנו נכבה בשבת ולאחר כמה דקות חזר, האם מותר לאכול את האוכל שהיה על הפלטה?
אם האוכל לא התקרר מותר, ואם התקרר, צריך שאלת חכם אישית ואין כאן מקומו.
האם אפשר לסמוך על בדיקה מדגמית לעניין שעטנז?
ישנם דברים שמספיק וישנם שלא, כל אחד לגופו. ולכן כדאי להתייעץ עם מומחים לעניין על כל פריט לבוש בנפרד.
תנור החימום נכבה אצלנו בשבת, האם מותר לומר לגוי להדליקו?
אם הינך סובל מאד מצער הצינה מותר, אבל עדיף לרמוז לו בדרך שאינה לשון ציווי, כגון לומר "קר כאן מאד" ולתת לו להבין מעצמו מה צריך לעשות.
האם יש חובה לתת מעשר מכספי פיצויים שקיבלתי ממקום עבודתי?
כן, ישנה חובה.
שאלות ניתן לשלוח לרב ארי  מור 054-802-77-48



הקטע שלי בפרשה

לדעת לסלוח

הרב זאבי קצלנבוגן

לא כל כך ברורה התנהלותו של יוסף מול אחיו. נקמה הוא מחפש? איזו נקמה חיוורת היא זו? להתעלל במישהו והבן אדם אפי' אינו יודע את הסיבה מדוע אתה מתעלל בו. לא היה הרבה יותר מתוק, לו יוסף היה מתוודע לאחיו מיד ומראה להם כאן מי השולט? את האחד שם במאסר, את השני מנער באיומים ולשלישי נוטה חסד ומספק לו מזון. אח, איזה נקמה מתוקה זה להראות להם, לאחים שמכרו אותו לעבד מי כאן השליט המקומי... אבל יוסף לא עושה זאת. הוא מתעלל באחיו אבל אף אחד מהם אינו יודע מי המתעלל ומדוע הוא עושה זאת. אז מה הטעם בכל ההתנהגות המוזרה הזו?
"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם. כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני האלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם האלוהים... (פרק מ"ה פסוקים ה' – ח')
ככה לא מדבר אדם שמחפש נקמה. יוסף אינו מעוניין לנקום באחיו. הוא מבין שהתהליך הוא שמימי לחלוטין. הקב"ה מנהיג את העולם ותופר את כל הקצוות. הוא שולח את יוסף למצרים על מנת להציל את הכלכלה המצרית ועל ידי כך לדאוג למחיה לכל משפחת יעקב. אז נכון שהאחים התנהגו לא בסדר בכך שהם מכרו את יוסף, אך כך העוקץ יוצא מן הנקמה, הם היו סך הכל שליחים... ולא סתם שליחים אלא שליחים לדבר חיובי. את כל זאת מסביר יוסף לאחיו, וככל הנראה הוא מאמין לכך בכל לבו, אחרת הוא לא היה אומר זאת. אם כך התנהגותו של יוסף לכל אורך הדרך דורשת הסבר שבעתיים.
עשרים ושתים שנה קודם לכן הולך יוסף הנער בן השבע עשרה ומספר את חלומותיו לאחיו. בחלומותיו הוא רואה שהוא הולך למלוך עליהם. כמובן שהדברים אינם ערבים לאוזנם. אך מעבר לחלום הוא גם מתנהג בצורה לא נעימה, הוא מביא "את דיבתם רעה אל אביהם".הוא מבקר אותם, את בני לאה על כך שהם מתייחסים בזלזול ובעליונות על בני השפחות, וכאקט מחנך הוא מתיידד דווקא עם בני השפחות "והוא נער את בני בלהה ובני זלפה". הוא לא רק חולם להיות מלך, הוא ממש מתחיל להתנהג כמנהיג השבט... כמובן שהתנהלות זו מעצבנת את אחיו בעיקר בני לאה.
אין ספק שרחל היא אהבת חייו של יעקב. הוא מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים, ולאחר התרמית כאשר לבן נותן לו את לאה במקום רחל הוא מוכן להוסיף שבע שנים נוספות. רחל היא עקרת הבית – עיקר של הבית. אין ספק שיעקב נותן יחס מועדף ליוסף שהיה בנה של רחל ומראה לו חיבה יתירה. אחרי הכל, אם לא היתה התקלה עם התרמית, כל העם היהודי היה אמור לצאת מרחל. יוסף צריך למלוך. יוסף צריך להוביל את העם היהודי כולו. אך בניה של לאה אינם מסכימים לדבר. תקלה או לא תקלה, העובדה היא שבני לאה קדמו לבני רחל וככל שירצה יעקב, לעולם הוא לא יוכל "לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור." ועל זכות הבכורה הזו, על הזכות להוביל את עם ישראל נלחמים בני לאה בכל מחיר. הם אפי' מוכנים למכור את יוסף לעבד ובלבד לממש זכות זו.
מה יש כאן, משחקים של אגו? האחים רבים ביניהם למי יהיה מעמד חשוב יותר במשפחה? בשביל זה הם מוכנים לזרוק את אח שלהם לבור? בשביל זה הם מוכנים למכור אותו לעבד?
זכות הבכורה, היא הזכות לקבוע את סדר היום היהודי. זו המשפחה שממנה הולך לצאת העם היהודי. כיצד הוא ייראה? מה יהיו סדרי העדיפויות שלו? על כך מתנהל הויכוח בין האחים.
עשרים ושתים שנה חלפו ויוסף רואה בחוש כיצד הקב"ה מוביל אותו למקום ממנו הוא יוכל להשפיע על כל העם היהודי. הקב"ה מסבב את כל העולם בכדי שבני יעקב יאלצו לרדת למצרים ולהזדקק לעזרתו של יוסף. צריך לעצום את העיניים חזק כדי לא לראות פה את יד ההשגחה העליונה. בספור הכללי אין ספק שבשלב זה ידו של יוסף על העליונה. הוא מעוניין לסלוח לאחיו על העול שהם עשו לו, אך הוא מעוניין שהסליחה תהיה אמיתית. אולי בכל זאת התערב כאן אגו? אולי בכל זאת בני לאה מכרו אותו סתם מתוך שנאה וקינאה לבני רחל? אולי לא הכל היה כל כך טהור? יש רק דרך אחת לבדוק זאת, לראות כיצד הם מתייחסים לבנימין בנה השני של רחל.
יוסף נאלץ לדאוג בתחכום לכך שהאחים יורידו את בנימין. כך הוא יוכל לערוך להם מועד ב' של המבחן. כך הוא יוכל לראות כיצד הם מגיבים כשמצבו של בנימין הולך ומסתבך. האם הם יהיו מוכנים למסור את נפשם בשבילו? או שהם יזניחו אותו משום שהוא בנה של רחל?
"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו." (פרק מ"ד פסוק ל"ג)
רק כאשר רואה יוסף שהאחים מוכנים לשלם כל מחיר על מנת להציל את בנימין, רק כאשר הוא רואה שיהודה מוכן לשלם בחירותו על מנת לשחרר את בנימין, הוא רואה שאין כאן שום אגו, המאבק מולו היה מאבק אידיאולוגי לחלוטין. זה עדיין לא מצדיק את ההתנהגות, אבל כך, ניתן הרבה יותר בקלות לראות את הצד השמימי של התמונה "כי למחיה שלחני האלוהים לפניכם.." כעת גם הרבה יותר פשוט לסלוח.

כי סליחה זו אומנות. ניתן לסלוח מן השפה ולחוץ ואח"כ להתבשל במיץ של עצמנו. זו גם סליחה. אבל סליחה אמיתית, זו סליחה שמסוגלת לפתוח את הנושא מחדש, זו סליחה שמוכנה להבין את המניעים של הצד השני, זו סליחה שמסוגלת להכניס לפרופורציות את הדברים. ואז הסליחה היא מבריאה יותר. איני מתכוון לומר שאם לא מצאנו צדדים של זכות שלא נסלח חלילה, סך הכל רציתי לומר שככל שנעשה עבודה מקדימה טובה יותר לסליחה, כך תהיה לה משמעות יותר.כי סליחה זו אומנות וכדאי מאד לפתח אותה...

דברים שרציתי לומר

סטודנטים חרדים – בחירות 2015
הלל עזרא

אתחיל מזה שאני ממש לא חושב שיש סיבה ללכת להצביע. לא כי אני לא מאמין בפוליטיקה, כי אין מאמין ממני. גם לא מהסיבה שאין לי 'פייבוריט', כי דווקא אני מזוהה עם מפלגה מאד ספציפית. זה נובע מהידיעה (לא מהאמונה – מהידיעה!) שהקול הבודד שלי לא ישפיע. וגם אם כולם יגידו ככה, עדיין הקול שלי לא ישפיע.
בקיצור, חבל לכם לבזבז את זמנכם. הישארו בבית, זה מהנה הרבה יותר מהמראה המיוזע של פוליטיקאים זבי חוטם המקוששים את אחרוני הקולות שלא השתכנעו שהם המשיח הבא של מדינת ישראל.
ומילה אחת אחרונה למי שעדיין מגרד בערפו ומנסה להבין למה אני טועה: שים לב, מעולם לא הוכרעו בחירות בישראל על חודו של קול. הקול שלך זה בדיוק אותו חודו של קול...
אבל מכיוון שאף אחד לא יקשיב לי, אני אנסה להסביר למי שלא השתכנע, ועדיין מעוניין ללכת לקלפי, מה דעתי בנושא בחירות מזווית הראיה של הסטודנט החרדי המקפיד עדיין – וכן ראוי בעיני – להיות משויך וחלק אינטגראלי מעולם התורה.
נתחיל מזה שלסטודנט החרדי יש אג'נדה ברורה מאד. הרבה יותר מאחיו החרדי הקלאסי המתנדנד עם הסטנדר. הוא מגיע בדרך כלל בעמדת נחיתות מול עמיתו, הסטודנט החילוני, בכך שהוא אינו מכיר את עולם האקדמיה על כל המשתמע מכך. לעיתים קרובות הוא גם אינו מצויד בתעודת בגרות. בעולם הישיבות מקובל להעריך את מי שמשקיע, ביגוד לאקדמיה שם מקובל להעריך תוצאות. עד שנעשה השינוי בתפיסה, הרבה חללים נופלים בדרך בעקבות קשיים מנטליים, פיננסיים, משפחתיים וכדו'. אין כיום אף גוף חזק דיו שיוכל לספק לסטודנט החרדי את הנדרש על מנת שיוכל לעבור את המשוכה הזאת בהצלחה. אם קיים גוף כזה, הוא ללא ספק מדינת ישראל.
אם לסטודנט החרדי היה ייצוג הולם בכנסת זה היה מקל עליו את ההליכה בדרך החתחתים אל התואר. ברור שאם הייתה מפלגה כזאת היה שווה לתמוך בה. נציגי המפלגה המכירים את צרכיו של הסטודנט יוכלו לקדם את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר.
אממה... הציבור הזה לא מספיק גדול מבחינת נתח שוק. בבחירות 2013 היהשווה כל מנדט כ-30,000 קולות. אחוז החסימה עמד על כ-120,000 קולות סביר להניח שזה לא ישתנה בהרבה בבחירות הבאות ואם כבר אז לרעה. בהנחה שקיימים במדינת ישראל 120,000 סטודנטים חרדים (ההנחהשגויה), נצטרך לגלח מתוכם את מועדי הב' שלא ילכו להצביע, את אחוז הסטודנטים שילך ויצביע למפלגות אחרות, ומדובר על אחוז לא קטן. ואחרונים חביבים, ידידי לספסל הסקפטיים שמתנגדים להליכה לקלפי. (להזכירכם, גם אם אלך, זה עדיין לא ישפיע...)
מה שאומר שחבל לבזבז את הקול שלכם על מפלגה כזאת, במידה ותקום. הרבה יותר יעיל, לדעתי, לשרבב נציג כזה למפלגה חרדית קיימת.
בבני ברק זה כבר הצליח.

בהצלחה

דברים שרציתי לומר

כולנו בית הלל

דוד שיק

שבוע שעבר, נר ראשון של חנוכה ירדתי למטה להדליק את נרות החנוכה,כשהכנתי את החנוכייה, הייתה לי הרגשה קצת מוזרה, ידעתי שצריך להדליק נרות חנוכה, ידעתי גם למה מדליקים, אבל זה נעשה בצורה יבשה של להדליק נרות כי בחנוכה מדליקים נרות, עוד לא הבנתי את העומק של הדלקת נרות חנוכה.
כשהדלקתי את השמש  והתחלתי לברך, התחלתי להרגיש משהו, איזשהו ניצוץ, אבל אותו ניצוץ נשאר בגדר גץ קטן ולא נהייה משהו יותר גדול.
שרתי לעצמי מול החנוכייה את 'הנרות הללו', גם החברים שהיו שם הדליקו והיה נראה שגם הם לא ממש התחברו לנרות, לאחר שהם סיימו, הגיע הרגע של השירה של 'מעוז צור',אמרתי לעצמי שאם נדלק הניצוץ, חבל שהוא לא ייהפך ללהבה, ואני צריך לנסות להדליק אותו. לא התביישתי והתחלתי לשיר בקול רם תוך כדי שאני מסתכל על הנר הקטן והבודד שלי.
מהר מאד שאר החברים הצטרפו אליי למעגל,אנשים שעברו שם באותו זמן נעצרו לעמוד מהצד ולהסתכל, היה אפשר לראות בעיניים שלהם מעין להבה קטנה, ותוך כדי הריקוד והשירה הרגשתי את הלהבה שבי גדלה,משהו שקשה לתאר, מעין חיבור של אש שמפשיר את הקרח סביב הלב.
לאחר מכן, חשבתי על הסיטואציה,ואז קיבלתי תובנה,הבנתי מדוע ההלכה נפסקה כבית הלל ולא כבית שמאי, בית הלל הבינו שלרוב האנשים אין להבה גדולה בפנים שנמצאת איתם כל השנה ולכן מתחילים בנר קטן אחד ובודד, משם תחילים להצית את הלהבה. יום ראשון, יום שני, ולאט לאט זה גדל עד שזה נהפך ללהבת ענק שפורצת מהלב ומאירה ומחממת את כל הגוף. זה כל הרעיון של חנוכה, לקחת את הניצוץ הקטן וללבות אותו!ואולי זה הסיבה שבגללה אנחנו מחויביםבפרסומי ניסא, בהתחלה חשבתי שזה רק לאנשים שלא מדליקים שמחובתנו לפרסם את הנס,אבל אז הבנתי שזה יכול להיות גם כלפי אנשים שמדליקים כבר נרות אבל לא נדלקו מבפנים וכלפיהם יש לנו חובה לא רק להידלק אלא גם להדליק.
אני מקווה שכולנו נצליח לשמר את הלהבה במשך כל השנה ואחד שרואה את חברו דועך עליו להדליקו מחדש. שבת שלום דוד.


חור שחור - סיפור בהמשכים

נחמן גלבך

את החור בלב קיבלתי מתנה ליום הולדתי ה-13
אני יודע שזה נשמע מוזר אבל כך בדיוק זה קרה, זה היה בטקס הבר מצווה,
הייתי באמצע ללחוץ יד לחבר של אבא שלי מהעבודה,חבר מהסוג שאין לך מושג מי הוא, רק אבא שלך מחייך אליו בחיוך מתחנף שמיד אומר לך מה טיב היחסים ביניהם,חייכתי גם אני חיוך מהסוג הזה
כשלפתע נכנס אדם שנראה כאילו יצא מתוך התנ"ך עם זקן לבן וארוך לבוש גלימות מרופטות
ביד אחת אחז מקל הליכה ובשנייה אקדח קולט 45 לבן , הוא ניגש אלי ושאל בקול צרוד
''אתה משה בן ישראל חתן הבר מצווה"?
עניתי לו שכן והוא בלי להתבלבל הצמיד את האקדח לחזה שלי ולחץ על ההדק, האמת שזה לא כאב אבל הייתי בהלם,הסתכלתי על אבא שלי במבט מפוחד והוא נראה כאילו הוא לא שם לב בכלל והיה עסוק בלדבר עם החבר מהעבודה,אפילו לא יכולתי לצרוח מרוב הלם וכשיכולתי כבר היה מאוחר מידי הושלך שקט באולם וכל המבטים הופנו אלי,לא יכולתי לדבר הרמתי את ידי להצביע על הזקן אך הוא כבר לא היה שם הסבתי את אצבעי לכיוון החזה וניסיתי להסביר, אך כלום לא היה שם חוץ מגרוד מעצבן לא חור ולא דם גמגמתי משהו על זקן ואקדח אך כולם הסתכלו בי במבטים ספק תמוהים ספק משועשעים.אמא שלי מיד נחלצה לעזרה וטפחה על גבי בחוזקה תוך כדי שהיא אומרת לכולם ''הכול בסדר נתקע לו משהו בגרון אבל הנה זה יצא''.
בדרך הביתה ניסיתי להסביר להם באוטו מה קרה, אך אמא הייתה עסוקה בטלפון וסיפרה לדודה מינה השמנה שגרה בחוץ לארץ ותמיד נותנת צביטות כואבות ונשיקות מלאות רוק, איזה בר מצווה מהממת הייתה וכמה עוגות היו בבר, ורק אבא נעץ בי מבט מהורהר שכאילו אמר כשתגדל תבין ילד.
כשהגענו הביתה רצתי מיד לשירותים הורדתי את החולצה ובדקתי במראה, ראיתי שהיה שם מין בליטה אדומה כמו עקיצת יתוש ובמרכזה נקודה שחורה הסתכלתי יותר מקרוב וראיתי את זה. הנקודה השחורה הייתה חור, אומנם יותר קטן ממחט אבל עדין חור.
למחרת הלכתי לבית הספר, בבוקר עוד זכרתי את אירועי האתמול, אך עם הזמן ככל שעבר היום הלך הדבר ונשתכח מזיכרוני, אני חושב שככה זה עם דברים מוזרים אנחנו משתדלים לשכוח אותם כמה שיותר מהר.
כך עברו להם 4 שנים שבהם למעט קצת גרודים ועקצוצים שהיו לי כמעט ולא יצא לי לחשוב על מה שקרה שם בבר מצווה, אבל לפעמים במקלחת כשהייתי מסתכל על החזה הייתי פתאום רואה אותו שם במרכז הבליטה האדומה חור שחור. וכדי לא להיות מוטרד הייתי שוכח אותו תיכף ומיד.
בגיל 17 החור התחיל לכאוב, בעיקר לפני השינה כשהייתי מהרהר במה שקרה במשך היום, החור היה שולח גלים של כאב ואני לא ידעתי מה לעשות זה היה כאב משגע בעיקר בגלל שלא ידעתי מה לעשות, הייתה לי הרגשה שאם אני ילך לרופא הוא בכלל לא יראה את החור זו הייתה הרגשה מתסכלת חשתי בודד בעולם ולא ידעתי מה לעשות, וכך בהדרגה התחיל החור לגדול.
בגיל 18 החור הגיע לגודל של לורד ארטליין, פחדתי להוריד את החולצה ליד אנשים והתפללתי שאמצא עוד מישהו עם בעיה כמו שלי.
תפילתי נענתה!
ראיתי אותו ומיד קלטתי שאנחנו תקועים באותה סירה, זה היה בחוף הים והיה חום אימים אני כמובן נשארתי עם גופיה וכך גם הוא, ואז ראיתי את זה, כשהוא קם מהחול הגופייה התרוממה ומיד קלטתי. גם לו היה שם חור, ניגשתי אליו ושאלתי אותו "אפשר לדבר איתך רגע?"
"בקשר למה?" השיב הוא בשאלה
"אתה יודע בקשר למה " עניתי במבט מתחנן, אך הוא מיד הסתובב והתחיל לרוץ תוך שהוא משאיר אותי על סף דמעות באמצע החוף, התחלתי לרדוף אחריו הוא היה די שמן ותוך דקות ספורות הגעתי אליו,עמדנו בתחנת הרכבת ואני אחזתי בו בשני כתפיו"אתה חייב להגיד לי מה זה ומה עושים עם זה" זעקתי לתוך פרצופו ההמום והמיוסר יחדיו
הוא התחיל לבכות ותוך כדי אמר בדמעות "גם אני לא יודע מה זה אבל אני מנסה לסתום אותו"
"וזה מצליח?" שאלתי,  "יש דברים שסותמים ליותר זמן ויש לפחות אבל עוד לא מצאתי משהו שסתם את זה לתמיד" ענה השמןוקפץ לרכבת שבדיוק יצאה תוך שהוא משאיר אותי לבדי על יד הפסים.
וכך התחלתי גם אני לנסות לסתום את החור, ניסיתי לסתום אותו עם גזר אך הגזר לא החזיק מעמד הרבה זמן גם לא חסה בסוף גיליתי שירקות לא טובות בלסתום חורים.
יום אחד כשהלכתי לאכול שווארמה פתאום נצנץ בי רעיון לקחתי חתיכת שווארמה והלכתי איתה לשירותים, הורדתי את החולצה והסתכלתי על החור ולאחר מכן על החתיכה הם היו נראים מתאימים, הצמדתי את החתיכה לחור והיא השתלבה במדויק, חזרתי למקומי והמשכתי לאכול את המנה ההרגשה הייתה נפלאה הרגשתי שהחור בליבי התמלא ולא אדע עוד מחסור.
חזרתי הביתה במצב רוח מרומם והלכתי לישון לראשונה בשנה וחצי האחרונות בלי כאב לב,
קמתי בבוקר מלא באנרגיה מיששתי את חזי והתמלאתי תחושה נהדרת הרגשתי סוף סוף רגיל, השווארמה מילאה בצורה כמעט מדויקת את החור שכמעט ולא נראה. יצאתי לעבודה כולי מסוחרר מאושר וכך עברו עלי שבועיים ימים שבהם לא הרגשתי שום מחסור.
אח! איומה היא האכזבה, לאחר שבועיים קמתי בבוקר כשכאב חד מפלח את חזי, הייתי בהלם לא דמיינתי שאחזור למצבי הקודם ועוד יותר גרוע, הכאב היה חד כמו שלא היה מעולם והחור גדל בחצי סנטימטר והדיף ריח של בשר רקוב, זה בטח השווארמה הרהרתי בליבי, הייתי צריך לחשוב על זה שבסוף היא תרקיב.
יצאתי מהמיטה והלכתי לעבודה כולי מבואס בדרך חזרה מהעבודה חנויות השווארמה נראו כקורצות לי בעיניים שלא היו להם, "בא קנה עוד חתיכה קטנה" הן לחשו באוזני בלחישה שנשמעה רק לי
"קנה עוד אחת זה יעזור לך אם לא לכל החיים אז לפחות לשבועיים"
בסוף נכנעתי ונכנסתי למלך השווארמה לא היה לי בכלל תאבון לאכול ביקשתי מהמוכר לקנות רק חתיכה קטנה והוא לא הבין,
"מה זאת אומרת חתיכה קטנה"? הוא שאל, הרמתי את החולצה והצבעתי על החור "כזה גודל" אמרתי לו, הוא היה אומן וגילף לי מהגריל חתיכה בדיוק בצורת החור והגיש לי אותה בשקית ניר הרגשתי רעד חולף בכל איבריי כמו כמיהה נרקוטית לסם שיעשה לי טוב. רצתי הביתה ובדרך כבר לא יכולתי להתאפק התחבאתי מאחורי פח זבל ושלפתי ביד רועדת את החתיכה מתוך השקית הסתכלתי בה בערגה ודחפתי אותה לתוך החור
כבר אמרתי שההרגשה הייתה מופלאה, לא?
וכך עם הזמן העניין נהפך לשגרה, מלך הפלאפל התרגל לבחור המוזר שקנה בהתחלה פעם בשבועיים חתיכת שווארמה ולאחר מכן פעם בשבוע וחצי ולאחר מכן פעם בשבוע וכך בתדירות הולכת וגדלה, הייתי מבקר אצל מלך השווארמה ועם הזמן החתיכות הלכו וגדלו
הגעתי למצב שהחור היה קצת יותר גדול מכף היד שלי גילתי גם שעראק נותן לחתיכה עוד קצת אורך חיים,

כוסית של משקה חריף ביום שהייתה נשפכת ישר אל תוך החור הייתה מעלה את אורך החיים של השווארמהבכ30% אך כמו כל דבר טוב גם לעראק היו חסרונות החור גדל וגדל ללא הרף.
המשך בשבוע הבא...

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

"פרסומי ניסא" – למי?

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד וצריך להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו... ומדליקים בהן הנרות על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס" (רמב"ם הלכות חנוכה).
הבה נתבונן במטרתה של מצווה נפלאה זו של הדלקת הנר.
חז"ל בכמה מקומות כתבו שטעמה של ההדלקה הוא משום "פרסומי ניסא". הבה ונבין, למי עלינו להודיע ולמי עלינו לגלות את הנס, הרי העוברים והשבים ברשות הרבים של הישוב היהודי, כולם מחויבים להדליק בעצמם בפתחי בתיהם, ולא מסתבר שאנו צריכים לפרסם את הנס לעוברים ושבים שאינם מבני ברית, שאינם מבינים בטיבה של הדלקה זו.
 פרסומי ניסא – לעצמנו!
ברצוננו להציע כאן מהלך מחודש מעט במטרת הדלקת הנר. מהלך זה יוכל לשפוך לנו 'אור' על צורתה הייחודית של מצות הדלקת נר חנוכה ופרטיה.
כנראה, שחז"ל הקדושים התכוונו שאנחנו נפרסם את הנס בעיקר אצלנו ולעצמנו. אין הכוונה ב"פרסומי ניסא", לפרסם משהו רק לאחרים, אלא עיקרה של המצווה המושלמת היא להדליק נרות בצורה כזו שהיא תשפיע על המדליק בעצמו, ותפרסם אצלו את הנס.
אך הבה נתבונן, האומנם, איננו יודעים את ניסי החנוכה שכל ילד כבר יודע?
זאת ועוד, לפי הבנה זו שאנו בעצמנו קהל היעד לפרסום הנס, מדוע נצטווינו להדליק על פתחי הבתים ולא בתוך הבית פנימה?
כמו כן יש לברר, מדוע נקבע זמן ההדלקה "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", והלא בכל שעה במשך הלילה שנדליק, תגרום פעולה זו פרסום בליבנו?
עוד עלינו להסביר, מדוע תיקנו לנו צורת הדלקה שכזו, שנועדה לכאורה לקיימה כלפי חוץ מול כל העולם, בעוד שבשאר מצוות נאמר הכלל "והצנע לכת עם אלוקיך"?
הסבר הדבר, קשור לעיקרם של ניסי החנוכה.
ישנם שני ניסים מרכזיים שבגללם נתקנו מצוות החנוכה. הנס האחד, ניסי המלחמה שאירעה בימים אלו ונמסרו רבים ביד מעטים, וגיבורים ביד חלשים. הנס השני היה, שבימים אלו נמצא פח קטן של שמן שלמרות קוטנו, דלק בנס הרבה מעבר לגודלו הטבעי.
לשתי עובדות מרכזיות אלו, של ניסי החנוכה, ישנו מכנה משותף אחד שמלמד אותנו לדורות על כוחו של המיעוט הצודק מול הרוב הטועה, ועל כוחה של האמת הטהורה, ולא משנה מה גודלה, מול כוחות השקר הנראים גדולים ומאיימים.
בניסים אלו טמון מסר לדורות. האמת והטוהר, הצדק והיושר, האמונה והביטחון, וכל שאר ערכי היהדות יעמדו לנצח ללא קשר למספרם של ההולכים בדרך ה' השומרים על ערכים אלו בנאמנות.
כמו כן, בכל אחד מאיתנו ישנם כוחות רבים מאד, טובים יותר וטובים פחות. לכל אחד מאיתנו ישנם זמנים שבהם נדמה לו שכוחות רבים בתוך עצמו של "רשעים טמאים וזדים" מאיימים עליו ומנסים לשלוט בו. פעמים רבות במהלך חיינו אנחנו מרגישים שכוחותינו הטובים האמיתיים, הם בסך הכול כוחות מעטים וחלשים, והם לא יעמדו בפני  הכוחות "הרעים והגיבורים" שבנטיותינו השליליות.
כל אחד מאיתנו, מכיר רגעים בהן שוקעת החמה ו"יורדת החשיכה" על חיינו, הכול קשה ולא הולך, ואורו של יום חדש לא נראה באופק.
אל מול מצב זה מאירים נרות החנוכה, ומגלים לנו את כוחו של הניצוץ הקדוש החבוי בכל אחד מאיתנו, ניצוץ של אור שיכול להתגבר על כוחות רבים ואדירים, שנמצאים בתוך ליבו של אדם. פח השמן הטהור, והמיעוט הצודק של משפחת הכוהנים שנלחמו על אמונתם, מאירים לנו כסמל ודוגמא את הכוחות החבויים בהיכל ליבנו, החתומים בחותם האמת, ואם רק נשתדל לתת להם להאיר, הם יאירו לנו את כל מחשכי חיינו.
בימים אלו, יכולה אמונה קטנה וחבויה באלוקי ישראל, להפוך לאמונה גדולה ויוקדת. רצון קטן של התקרבות לה', יכול להפוך לתבערת לב פנימית, ורצון מועט אך אמיתי, של לימוד תורה יכול להפוך ללימוד מוצלח ומאיר פנים. אלו ימים שמסוגלים לניסים גדולים שיתרחש בליבנו, שבו ינצח הטוב המועט שבתוכנו ויכבוש את כל כולנו.

אל מול תפיסות השוק
צורת ה'פרסומי ניסא' שאנו מצווים לפרסם לעצמנו היא דווקא על פתחי הבתים בשעה שיורדת החשיכה. הסיבה לכך היא, שבתוך הבתים דולק אור והחושך אינו מורגש, ואם שם, בתוך הבית, נדליק את הנרות, לא יורגש האור המיוחד של המצוה. אך בפתח הבית מבחוץ, בזמן בו שוקעת החמה והחושך יורד, דווקא שם באה לידי ביטוי הבשורה הגדולה של החנוכיה המאירה את החשיכה.
רשות הרבים היא הסמל של התפיסות ההמוניות והחומריות, המאיימות להיכנס בפתח הבית היהודי, ושקיעת החמה מבטאת את החושך החומרי, המאיים על עולמו המאיר של היהודי. כשאנו מדליקים ומאירים את אותם כוחות טובים שיש בנו, אנו מאירים את החושך של העולם והכוחות השליליים הפועלים בו.
בפתחו של הלילה אנו 'מאירים' לנו את הדרך ולא נותנים לתפיסות ה"שוק" ולחשיכה להשתלט עלינו. בהדלקת הנרות אנו בעצם מדליקים לנו את החשיכה שבליבנו, עד שתכלה הרגל שלנו עצמנו, דהיינו ההימצאות וההרגלים שלנו בתוך התפיסות החיצוניות של רשות הרבים, תפיסות השוק. אנו מבטאים בהדלקה זו פרסום גדול, של כוחות גדולים, ומתפללים תוך כדי ההדלקה שגם בליבנו תידלק השלהבת והשמן לא יכלה.
מהדרין" לגלות כוחות!
עובדה מעניינת אנו מוצאים בהדלקת נר החנוכה, שלא מצאנוה בשאר מצוות, והיא המצווה להוסיף בכל יום נוסף של חנוכה עוד נרות. מהו פשרה של הוספה זו?
כאמור, עניינו של נר החנוכה, לגלות ליהודי המדליק עצמו את הכוחות הגדולים שטמונים בו ו"להדליק" אותם, בכל יום מימי החנוכה, גילה הנס שעשה לנו ה' בימים ההם, שאכן טמונים עוד ועוד כוחות בליבו של כל יהודי, וכל נר נוסף מגלה עוד כוח חיובי שטמון בנו וראוי להדלקה.
כל נר שאנו מדליקים, והוא מאיר לנו את עצמנו באור קדוש שחבוי בנו, יש בכוחו להאיר ולהדליק כוח נוסף ונפלא בתוכנו, שלא היינו מודעים לקיומו, וכל נר נוסף גורר אחריו עוד ועוד נרות.
מוסיף והולך – מצווה גוררת מצווה
הוספה זו מתאימה עם המשנה באבות שגילתה לנו ש"מצווה גוררת מצווה". כל מצווה שאנו עושים יש בכוחה לגרור אותנו מחמת קדושתה למצוות נוספות שקודם לכן לא היינו מסוגלים לקיימן. כך גם נרות החנוכה מאירים לנו את כוחותינו הנסתרים, ונותנים לנו בטחון ותקווה לחפש וגם למצוא עוד ועוד כוחות נסתרים, שבכוחם יהיה להאיר לנו את דרכנו בחיים.
עם הבנה זו של חובתנו לגלות לעצמנו את כוחותינו הנהדרים, נוכל להבין טוב יותר את עניינם של היהודים המהדרין הרוצים להדר במצוות, שעבורם נתקנו בהדלקת נר חנוכה כמה אפשרויות נוספות של קיום המצווה בהידור, דבר שלא מצאנו במצוות אחרות.
אמנם, את המצווה להדר במצוות מצאנו גם בשאר המצוות, אך בשונה משאר המצוות שבהם יש מצווה כללית להדר ולעשות את המצווה עצמה בהידור רב יותר כדוגמת ציצית נאה וספר תורה נאה, כאן תיקנו לנו חז"ל לקיים את המצווה עצמה בהידור שונה לגמרי מצורת המצווה העיקרית של נר אחד – איש וביתו, ונתנו למהדרין ולמהדרין מן המהדרין, רמות נוספות של הידור שבהן הם יוכלו להוסיף על הנרות שמעיקר הדין, עוד ועוד נרות לכל אחד מבני הבית.
מהו פשר התקנה המיוחדת הזו עבור המהדרין?
לאור דברינו אנו מבינים, שבנוסף לעיקר התקנה להדליק ולהאיר את חשכת ליבנו כדי שנראה את 'אורותינו' החבויים, נתנו חז"ל ברוח קודשם, בימים אלו המסוגלים לכך, את האפשרות לאלו שרוצים להתקדם יותר, שלא יסתפקו רק בגילוי של אור אחד בכל לילה מלילות החנוכה, אלא יוסיפו עוד ועוד נרות, כדי לבטא בכך את אמונתם ורצונם לגלות בתוך עצמם ולפרסם לעצמם כמה שיותר, כוחות חבויים ונסתרים ואפילו אם הם מועטים, שאיתם הם יוכלו לנצח את הכוחות הרבים של מלחמות החיים.
ידידים יקרים. בואו ונעמוד מול הנרות הדולקים ונביט בהם מספר רגעים בשקט ובריכוז. ברגעים קדושים אלו, ננסה לתת לנרות להאיר את הלב שלנו, ולפרסם לנו עצמנו, שאכן יש בתוכנו כוחות אדירים, שעלינו רק להאמין בהם באמת, שלמרות שהם נראים קטנים ומעטים, בכוחם לנצח!
מומלץ וכדאי בכל יום מימות החנוכה לשבת לחשוב ולמצוא בתוכנו עוד מחשבה של אמונה, עוד תקווה טובה, עוד כוח חזק שאולי שכחנו מקיומו, עוד מחשבה של 'הכרת טובה' כלפי ה' על החסדים שעושה איתנו בכל יום ועוד ועוד הרגשות של חיבור רוחני לתורה ומצוות, חיבור שידליק' ויטעין אותנו להמשך ימי החורף הבעל"ט.


סיפור לחנוכה

הפרסומי והניסא
ימי ילדותי עברו עלי בעיירה "אלן טאון" פנסילבניה (Allentown pen. U.S.A ) בין שכני הגויים, חברי הטובים היו ג'ואי מהבית בצד ימין וג'ק שגר משמאל, על אף היותי הבחור היהודי היחידי בשכינה היחס אלי ואל משפחתי תמיד היה סובלני ביותר ולא הרגשתי ניכור מיוחד.
אמנם בהגיע ימי החנוכה דברים היו קצת משתנים כל שכיננו היו קונים עצי אשוח ועוד מרעין בישין לחגיגת יום אידם, ואנו היינו מסתתרים בבית ומדליקים נרות חנוכה בהיחבא "כדי לא לעצבן את השכנים" כמו שהיה אומר לי אבי ז"ל.
היתה זו תחושה נוראה של בושה במצוה גדולה זו, ובדידות מוחלטת כיון שכמובן לא חגגנו את יום אידם ולא יכולנו לחגוג בגלוי את יום חגינו. תמיד קנני בליבי בסתר התחושה של "הלואי והיה לנו גם עץ אשוח"
שנים עברו נעשיתי בר מצוה ולאחר מכן יצאתי לישיבה בניו יורק, וכמעט שלא חזרתי הביתה. חג החנוכה בישיבה היה חוויה שונה לחלוטין, ממש בבחינת המבדיל בין קודש לחול. היינו מדליקים נרות בחצר הישיבה בגאון ואח"כ יוצאים בריקודים ומחולות ליד הנרות. הראש-שיבה והמשגיח היו מדברים על הניסים שארעו ועל המסרים שחג זה מעביר לנו.
אחד מהם נחרט בזיכרוני במיוחד המכבים כשבאו לבית המקדש רצו לעשות מעשה שיוכיח לכולם שעל אף המצב הגשמי והרוחני העגום ששרר אז, בגלל ההתייוונות והגזירות הקב"ה לא עזבנו ושכינתו בתוכנו באמצעות לימוד התורה שבע"פ, ולכן החליטו להדליק את המנורה בפרסום בחצרות קדשך, להודיע ולהראות לכולם שאיננו מתביישים בדתנו ובתורתנו, ואע"ג שיכלו להדליק את המנורה ע"י פתילות דקות ועי"כ היתה דולקת לזמן ארוך יותר, בחרו להדליקה דוקא בהידור הגדול ביותר להראות אורה ויפיה של התורה ואיך שאין אנו מתפשרים על קיומה.
שנה אחת קיבלתי מברק מאבי ז"ל שבו ביקשני לבוא לחג החנוכה הביתה כיון שכבר זה זמן רב לא הייתי בבית. אחרי התיעצות עם הרא-שיבה החלטתי להענות לבקשתו ויצאתי הביתה כשבלבי רגשות מעורבים, מצד אחד השמחה לראות את בני משפחתי, ומצד שני התחושות הנוראות שהיו לי בילדותי מימי החנוכה .
בצהרי היום ערב חנוכה החלטתי שהגיע הזמן לשנות את הגישה.
נגשתי לאבי וספרתי לי את ה"ווארט",ואמרתי לי שאין לנו מה להתבייש ואין לנו מה לפחד ועלינו להיות איתנים ולהדליק את המנורה על פתח הבית ולחגוג ולשמוח בריש גלי. אחרי מסע שכנועים אבי נעתר ויצאנו להכין את מקום ההדלקה. מסביב שכיננו עסקו בהכנת ה"נעריש קייט" שלהם עצי חָשוּך,   ומנורות צבעוניים למיניהם, אנו רצים והם רצים......
בהגיע השקיעה יצאנו אל החנוכיה, הרגשתי ממש כמו יהודה המכבי בעמדי ליד המנורה מוכן ומזומן לפרסם את הנס הגדול של אני יהודי ואני גאה בתורתי ובמורשתי, ברכנו את הברכות בכונה ופצחנו בשירת הנרות הללו..... מעוז צור..... לפתע הרגשתי טפיחה (צ'פחה בלע"ז) על כתפי, פניתי לאחורי והנה אביו של גו'אי טופח לי על הכתף ואומר לי בחיוך "כל הכבוד", עוד אני מהרהר בליבי צ'פחה זו על שום מה, והנה גם מצדי השני זוכה אני לטפיחה על הכתף לשם שווי משקל, אביו של ג'ק טופח לי ובדמעות בעיניו אומר לי "כל הכבוד".
מבולבל לחלוטין נכנסתי הביתה לאכול סופגניות וללבב לביבות ובכלל להוסיף קלוריות כששמחה רבה בליבי על הזכות של פרסום הנס גם לגוים אלו.
למחרת יצאנו שוב להדליק ולפתע אבי ז"ל אומר לי "געצעל תראה מה קורה!" ולתדהמתי הרבה אני רואה נרות חנוכה דולקים בביתו של ג'ואי ובביתו של ג'ק, ובעצם גם אצל השכנים לידם כמעט כל הבלוק כולו מדליק נרות חנוכה במקומם של עצי חָשוּך!
מתברר שכל מה שהיה דרוש לאותם יהודים, שכיני הקרובים שהתביישו אחד מהשני ביהדותם היה, שיקום מכבי אחד ויכריז בגאון מי לה' אלי וזה מעצמו כבר פתח את ליבם והביא את גאוותם.
כמובן שחנוכה מאותו היום עד נשואי, חגגתי בבית אבי בחברת ג'ואי, ג'ק, ומשפחתם שדרך אגב כבר קוראים להם יוס'ל ויעקב, אבל זה כבר סיפור אחר.
חנוכה שמח! 

געצעל