‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל פקודי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל פקודי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 במרץ 2015

הרב ברוך צבי גרינבוים

דרך ה' – אנחנו יכולים!
מורנו ראש הישיבה שליט"א

"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה" )שמות לו, ב).
מפסוק זה למדנו שבוני המשכן הצטיינו בשתי תכונות, האחת - 'חכמת לב', והשניה 'נשיאות לב'. בואו ונתבונן, מהי חכמת הלב ומהי נשיאות הלב?
בבית מדרשו של רבינו הרמב"ן למדנו את הדבר הנפלא הבא. הפסוק לעיל (לה, כא) מספר: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד".
וכותב הרמב"ן שם: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר".
ברוח זו, כותב הרמב"ן לעיל (לא, ב): אמר ה' למשה ראה קראתי בשם... והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ חושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם. והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה... ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור יעשה המשכן... עיי"ש בדבריו.
מדברים אלו למדנו שלאחר שנצטוו עם ישראל להקים את המשכן, הרגישו בצלאל ושאר המתנדבים חכמי הלב, חשק גדול ורצון עז לבוא ולהצטרף לצוות בוני המשכן. זוהי היתה נשיאות לב. בשלב זה, לאחר שגילו רצון קדוש זה בליבם והתמסרו אליו, הם מצאו בתוך עצמם גם יכולות גבוהות וכישורים מדהימים שלא היו מודעים להן קודם. ליכולות אלו, הבאות לאחר נשיאות הלב, קוראת התורה "חכמת לב".
מבואר בראשונים שהמשכן בצורת בנייתו הפיזית מייצג את העולם, ומהמשכן התגלה ו"האיר" ה' לעולם. כמו כן, עבודת הכוהנים וקרבנות עם ישראל שקרבו בו לימדו עלו אחריותם של עם ישראל לבנות עולם רוחני מתוקן המתבטא בעבודת המשכן. נשיאות ליבם של בוני המשכן נוצרה בליבם לאחר שנהיו מודעים לגודל התפקיד והאחריות המוטלת על כתפם. או אז הם התמלאו רוח אלוקים, וגילו בטבע האישי שלהם ובתוך ליבם יכולות מדהימות חדשות ונפלאות.
נשיאות לב - כל אחד מסוגל!
פעמים רבות, אנו חושבים לעצמנו שאין אנו מסוגלים להגיע לדברים גדולים, להשגות גבוהות ולחיות חיים רוחניים ברמה. אנו מקטינים את עצמנו בייאוש ולא מוצאים בעצמנו כוחות להעפיל אל על. אנו חושבים בטעות טראגית שההצלחה הרוחנית היא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה שכנראה נולדו לתוך גדלות. אנו משוכנעים שאיננו יכולים להתנתק מתרבות הרחוב ומתקשורת חילונית על כל צורותיה, אנו כמעט בטוחים שאיננו מסוגלים ללמוד תורה ברמה, שאנו קטנים מדי בכדי להתפלל שלוש תפילות ביום בצורה אמיתית ומכובדת ושבעצם אנחנו קטנטנים וחלשים!
כאן באו בוני המשכן ובראשם בצלאל ולימדו אותנו שאם נהיה אחראיים באמת, ונהיה מודעים לתפקידים המשמעותיים שכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע, אנו אכן נמצא בתוך עצמנו כוחות וכישורים להגיע לכך. כן, כן, ממש כך, כל אחד מאיתנו מסוגל, אם הוא רק ירצה!
הכל כבר כתוב...
הרמב"ן ממשיך וכותב שם: "ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו שנאמר: "ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כעניין שפירשתי".
אתם מבינים ידידי, "זה ספר תולדות האדם". על כל אחד מאיתנו כתוב כבר פרק בספרו של אדם הראשון, פרק שבו מסופר מהו תפקידו המיוחד ומהן היכולות שניתנו לו כדי להגשים תפקיד מיוחד זה.
אנו צריכים לפתוח את הספר הזה, החבוי במעמקי לבנו הטהור, להתמלא "נשיאות לב" ולמצוא בטבע שלנו את "חכמת הלב" שעל ידה נגשים יעדים גבוהים ונממש מטרות נעלות.
זה דורש מאיתנו להיכנס למהלך של "ויגבה ליבו בדרכי ה'", לבוא לפני הקב"ה בתפילה אמיתית ולומר לו, אנו נעשה את המקסימום שאנו יכולים כבני תורה וכבני ישיבה, את השאר כבר הקב"ה יעשה עבורנו...!
בשביל מה "כאילו"?
"ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו..." (לט, לג), "ויהי בחודש הראשון... הוקם
המשכן" (מ, יז).
"ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו: עסוק אתה בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר: הוקם המשכן, הוקם מאליו" (רש"י)
בואו נתבונן. משה רבינו עצמו אומר שאי אפשר להקים את המשכן ע"י "אדם", ומה מוסיפה לנו פעולת ה"הצגה" לכאורה  "עוסק בידיו ונראה כאילו הקים את המשכן". הרי התורה מעידה שהוא נזקף וקם מאליו? לשם מה ההצגה הזו של "כאילו"?
עוד מבקשים אנו להבין, האמנם היו הקרשים כבדים כל כך שלא יכלו להעמידם, והרי גילו לנו חז"ל שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ובכל הדרך עד כה, ודאי שגם יכלו לזקוף אותם, ומדוע לא יכלו העם וגם משה להעמידם על פי דרך הטבע?
תתאמץ, תקבל מתנה
כאן ידידי היקרים טמונה הוראה ולימוד לכל אדם הרוצה להצליח בכל דבר שבקדושה ובפרט בלימוד התורה. מי שמחליט בלבו וגומר בדעתו להתמסר ולהגיע להישגים בענינים של עבודת ה', הקב"ה חונן אותו בשכל ודעת ומסייע בידו להוציא את מחשבתו אל הפועל.
אל יחשוב האדם שהצלחתו בעבודתו הרוחנית היא תוצאה ישירה  של  פעולותיו, אלא הו בעיקר תוצאה של הרצון העמוק וההחלטה הרצינית  להתמסר לעבודת ה'. ההצלחות הן סייעתא דשמיא ומתנות שמים לאותם אלו שבאמת נשאם ליבם להתקרב אל המלאכה. אכן, דרוש מאמץ בפועל שיראה על עומק ורצינות ההחלטה שבלב, אך ההישגים הרוחניים אינם תליים רק במאמצינו, אלא הם בעיקר מתנה מאת הקב"ה, וכל הנותן - בעין יפה הוא נותן...
הבין משה רבינו, שאין בכוחו של אדם קרוץ חומר להעמיד ולהקים בית משכן לה', שהוא ישרה בו את שכינתו הגדולה. ודאי שהיה מספיק כח פיזי להעמיד את הקרשים, אך משה רבינו שאל את ה', "איך אפשר הקמתו ע"י אדם", הרי אין בכוחו של איש להגיע לפסגות גבוהות שכאלו ולהעמיד בעולם מקום קבוע שבו ימלא ה' את כבודו בעוצמה שאין למעלה ממנה.
כאן גילה לו הקב"ה את הסוד שאמור לשמש לנו כמורה דרך בכל עבודתנו הרוחנית.
 "אמר לו, עסוק אתה בידך ונראה כמקימו". אכן, אין בכוחו של אדם קרוץ חומר וגוף להגיע לפסגות רוחניות גבוהות ללא עזר שמים, אך מתנת שמים זו תלויה בהחלטה הכנה והרצינית לעשות את המקסימום האפשרי, וברגע שאדם עוסק בידיו ו"נראה כמקימו" או אז נשלחת לו ידו הרחבה של הקב"ה, שזוקפת את כל עבודתו והיא קמה מאליה.
אין זה סתם עיסוק של "כאילו", זהו עיסוק שמראה על עומק הרצון ועל רצינות ההחלטה, שבעקבותיה זוכה האדם לסייעתא דשמיא לבנות בלבבו משכן להדר כבוד ה'.
לחיות על ההר!
פעמים רבות אנחנו חושבים לעצמינו שאיננו מסוגלים באמת לחיות ברמה רוחנית גבוהה באופן רצוף ועיקבי. אמנם אנחנו מנסים ומתמודדים, ומגיעים להצלחות והישגים, אך בליבנו פנימה איננו מאמינים שאנחנו מסוגלים לחיות על ההר, אלא  רק לעסוק בניסיונות טיפוס עליו. בליבנו אנחנו חושבים שחיים תורניים ורוחניים קבועים הינם בגדר שאיפה בלבד עם הצלחות חלקיות פה ושם...
באה הקמת המשכן ע"י משה ומלמדת: יהודי יקר, אתה מסוגל!
אכן, להגיע אל פסגת הר סיני ולחיות עליו באויר פסגות, זה קשה, אך אם רק תעסוק בידך, ותחליט בנשיאות לב אמיצה שאתה רוצה באמת לחיות חיי בן ישיבה מאושרים, תקבל את המשכן הפרטי שלך במתנה,תימצא בליבך את הכוחות המתאימים והמשכן האישי שלך יקום מאליו.


הרב זאבי קצלנבוגן




מסגרות או תוכן?
לשם מה אנשים צריכים בית? אנשים מסוגלים לקחת משכנתא ענקית בשביל לממן לעצמם את קניית ביתם. אבל לשם מה הם צריכים אותו בעצם? בשביל הגנה מפני הגשם והשמש הקור והחום. אך בשביל זה עדיין לא צריכים לקחת משכנתא כל כך גדולה, לשם הגנה ניתן לקנות בית באחד מאזורי הספר בדרום בשמינית מחיר. הבית הוא המקום בו אנו מסוגלים להביא את עצמנו לידי ביטוי במקסימום. בבית שלנו אנו אוכלים את האוכל שאנחנו אוהבים, שומעים את המוסיקה שאנחנו אוהבים ומרהטים אותו בדיוק על פי הטעם שלנו.
אז מה יותר חשוב, ארבעת הקירות, או מה שקורה בפנים?
"ויביאו את המשכן אל משה את האוהל ואת כל כליו..." (פרק  ל"ט פסוק ל"ג)

פעמים רבות בפרשיות האחרונות מדובר על המשכן וכליו. בפעם הראשונה כאשר התורה מספרת על המשכן מופיע קודם הציווי על עשיית הכלים ורק לאחר מכן על מבנה המשכן. אך בפועל כאשר בצלאל בן אורי שהיה ממונה על צוות עושי המלאכה מייצר את המשכן הוא משנה מן הסדר ועושה קודם את המבנה ורק לאחר מכן הוא מייצר את הכלים. כמובן ששינוי זה מסדר הדברים אינו מקרי.
חכמים במסכת ברכות (נ"ה.) מספרים לנו שמתנהל דיון בין משה לבין בצלאל. "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא, עשה משכן וארון וכלים? אמר לו, שמא בצל אל היית וידעת?"
למרות שהבורא אומר לייצר קודם את המבנה משה משנה ואמר לייצר קודם את הכלים אך בצלאל חוזר לסדר המקורי ומייצר קודם את המבנה. (בפרשת תרומה מופיע הסדר כפי שאמר משה, קודם כלים ואחר כך מבנה. ובפרשת כי תשא מופיע כפי הסדר שביקש הבורא ממשה לצוות את בצלאל, קודם מבנה ואחר כלים.) כמובן ששינוי זה אינו מקרי והוא מלמד על תפיסות עולם. משה נותן חשיבות לכלים יותר מן המבנה ואילו בצלאל נותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים. אך אם הבורא הוא זה שנותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים, מדוע משנה משה מדבריו של הבורא? אך יתירה מכך, מה מתרגש משה מהבנתו העמוקה של בצלאל עד כדי כך שהוא מתרשם שהוא היה בצל אל, הרי סך הכול בצלאל הקיש ממנהגו של עולם? ככה מתנהל כל זוג שבונה בית, רק לאחר שיש להם דירה הם מתחילים לקנות את הרהוט, אחרת לא יהיה להם איפה לאחסן את הרהיטים. לשם כך לא צריך חכמה אלוקית.
המשכן הוא מקום השראת השכינה. זהו המקום בו האדם פוגש את עולם הרוח שבו, זהו המקום בו האדם פוגש את אלוקיו. המשכן תחום בארבע קירות והם אלו שמגדירים את מקום המפגש, בפנים פוגשים, בחוץ לא. אך המפגש בנוי מעבודה. המפגש אינו סתם מפגש רגשי אלא המערכת הרגשית הזו בנויה מעשיה שמחזיקה אותה. זה תפקידם של הכלים. אם יש מסגרת להשראת השכינה אך לא מבצעים בפועל את העבודה אז ארבעת הקירות נשארים מרוקנים מתוכן...
משה ובצלאל מייצגים שני מצבים של האדם בעולם. משה מייצג את העולם התיאורטי. את העולם בו האדם על ידי מחשבתו ותובנותיו מייצר אידיאלים גבוהים. משה המלמד והמורה עסוק בהעברת הרעיון. הרעיון הוא גבוה, הרעיון הוא מפגש בפועל עם הבורא. מפגש זה יכול להיעשות רק עם הכלים. אותם כלים דרכם פרק שהוא פחות טוב, אלא פשוט אין לו כל משמעות. עומק עינינו של קשר מורכב מכך שהוא אינטימי. שבינינו לבין עצמנו יש דברים שאנו לא משתפים בהם כל אדם זר. אך קשר המתנהל ברשות הרבים פספס את כל הרעיון.
החכמה האלוקית המפעמת בבצלאל היא ההבנה שגם בכדי להגשים את האידאליים הגבוהים ביותר צריך להשתמש בפרקטיקה מעשית. לעולם לא נוכל לבצע את הקשר אם אין ארבע קירות מסביב. בכדי ללמד תורה צריך לחדד את האידאליים אך בכדי לבצע צריך להיות מחוברים לקרקע. צריך לדעת מהם הכוחות והיכולות שלנו ורק איתם לעבוד.
ואולי זה שממשיכים חכמים שם ואומרים שבצלאל ידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. בצלאל יודע לצרף את הרעיונות השמימיים לכלים ארציים מעשיים...
אז מה יותר חשוב, התוכן או המסגרות? אין ספק שהתוכן הוא העיקר, אך מי שלא ידע להתאים לכל תוכן את המסגרת המתאימה לו, יפסיד גם את התוכן בעצמו.


יום חמישי, 7 במרץ 2013

ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג


דרך ה' – אנחנו יכולים!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א


"ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בליבו, כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה" )שמות לו, ב).

מפסוק זה למדנו שבוני המשכן הצטיינו בשתי תכונות, האחת - 'חכמת לב', והשניה 'נשיאות לב'. בואו ונתבונן, מהי חכמת הלב ומהי נשיאות הלב?

בבית מדרשו של רבינו הרמב"ן למדנו את הדבר הנפלא הבא. הפסוק לעיל (לה, כא) מספר: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד".

וכותב הרמב"ן שם: "וטעם אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר".

ברוח זו, כותב הרמב"ן לעיל (לא, ב): אמר ה' למשה ראה קראתי בשם... והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות, ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ חושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא יימצא בקי בכל האומנויות כולם. והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה... ולכן אמר ה' למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלוקים לדעת כל אלה בעבור יעשה המשכן... עיי"ש בדבריו.

מדברים אלו למדנו שלאחר שנצטוו עם ישראל להקים את המשכן, הרגישו בצלאל ושאר המתנדבים חכמי הלב, חשק גדול ורצון עז לבוא ולהצטרף לצוות בוני המשכן. זוהי היתה נשיאות לב. בשלב זה, לאחר שגילו רצון קדוש זה בליבם והתמסרו אליו, הם מצאו בתוך עצמם גם יכולות גבוהות וכישורים מדהימים שלא היו מודעים להן קודם. ליכולות אלו, הבאות לאחר נשיאות הלב, קוראת התורה "חכמת לב".

מבואר בראשונים שהמשכן בצורת בנייתו הפיזית מייצג את העולם, ומהמשכן התגלה ו"האיר" ה' לעולם. כמו כן, עבודת הכוהנים וקרבנות עם ישראל שקרבו בו לימדו עלו אחריותם של עם ישראל לבנות עולם רוחני מתוקן המתבטא בעבודת המשכן. נשיאות ליבם של בוני המשכן נוצרה בליבם לאחר שנהיו מודעים לגודל התפקיד והאחריות המוטלת על כתפם. או אז הם התמלאו רוח אלוקים, וגילו בטבע האישי שלהם ובתוך ליבם יכולות מדהימות חדשות ונפלאות.

נשיאות לב - כל אחד מסוגל!
פעמים רבות, אנו חושבים לעצמנו שאין אנו מסוגלים להגיע לדברים גדולים, להשגות גבוהות ולחיות חיים רוחניים ברמה. אנו מקטינים את עצמנו בייאוש ולא מוצאים בעצמנו כוחות להעפיל אל על. אנו חושבים בטעות טראגית שההצלחה הרוחנית היא נחלתם של בודדים ויחידי סגולה שכנראה נולדו לתוך גדלות. אנו משוכנעים שאיננו יכולים להתנתק מתרבות הרחוב ומתקשורת חילונית על כל צורותיה, אנו כמעט בטוחים שאיננו מסוגלים ללמוד תורה ברמה, שאנו קטנים מדי בכדי להתפלל שלוש תפילות ביום בצורה אמיתית ומכובדת ושבעצם אנחנו קטנטנים וחלשים!

כאן באו בוני המשכן ובראשם בצלאל ולימדו אותנו שאם נהיה אחראיים באמת, ונהיה מודעים לתפקידים המשמעותיים שכל אחד מאיתנו יכול ומסוגל להגיע, אנו אכן נמצא בתוך עצמנו כוחות וכישורים להגיע לכך. כן, כן, ממש כך, כל אחד מאיתנו מסוגל, אם הוא רק ירצה!

הכל כבר כתוב...
הרמב"ן ממשיך וכותב שם: "ולרבותינו בזה מדרש, הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו שנאמר: "ראה קראתי בשם בצלאל, והוא כעניין שפירשתי".
אתם מבינים ידידי, "זה ספר תולדות האדם". על כל אחד מאיתנו כתוב כבר פרק בספרו של אדם הראשון, פרק שבו מסופר מהו תפקידו המיוחד ומהן היכולות שניתנו לו כדי להגשים תפקיד מיוחד זה.

אנו צריכים לפתוח את הספר הזה, החבוי במעמקי לבנו הטהור, להתמלא "נשיאות לב" ולמצוא בטבע שלנו את "חכמת הלב" שעל ידה נגשים יעדים גבוהים ונממש מטרות נעלות.

זה דורש מאיתנו להיכנס למהלך של "ויגבה ליבו בדרכי ה'", לבוא לפני הקב"ה בתפילה אמיתית ולומר לו, אנו נעשה את המקסימום שאנו יכולים כבני תורה וכבני ישיבה, את השאר כבר הקב"ה יעשה עבורנו...!

בשביל מה "כאילו"?
"ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל ואת כל כליו..." (לט, לג), "ויהי בחודש הראשון... הוקם
המשכן" (מ, יז).

"ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו ע"י אדם אמר לו: עסוק אתה בידך ונראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר: הוקם המשכן, הוקם מאליו" (רש"י)
בואו נתבונן. משה רבינו עצמו אומר שאי אפשר להקים את המשכן ע"י "אדם", ומה מוסיפה לנו פעולת ה"הצגה" לכאורה  "עוסק בידיו ונראה כאילו הקים את המשכן". הרי התורה מעידה שהוא נזקף וקם מאליו? לשם מה ההצגה הזו של "כאילו"?

עוד מבקשים אנו להבין, האמנם היו הקרשים כבדים כל כך שלא יכלו להעמידם, והרי גילו לנו חז"ל שיעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת ציוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ובכל הדרך עד כה, ודאי שגם יכלו לזקוף אותם, ומדוע לא יכלו העם וגם משה להעמידם על פי דרך הטבע?

תתאמץ, תקבל מתנה
כאן ידידי היקרים טמונה הוראה ולימוד לכל אדם הרוצה להצליח בכל דבר שבקדושה ובפרט בלימוד התורה. מי שמחליט בלבו וגומר בדעתו להתמסר ולהגיע להישגים בענינים של עבודת ה', הקב"ה חונן אותו בשכל ודעת ומסייע בידו להוציא את מחשבתו אל הפועל.

אל יחשוב האדם שהצלחתו בעבודתו הרוחנית היא תוצאה ישירה  של  פעולותיו, אלא הו בעיקר תוצאה של הרצון העמוק וההחלטה הרצינית  להתמסר לעבודת ה'. ההצלחות הן סייעתא דשמיא ומתנות שמים לאותם אלו שבאמת נשאם ליבם להתקרב אל המלאכה. אכן, דרוש מאמץ בפועל שיראה על עומק ורצינות ההחלטה שבלב, אך ההישגים הרוחניים אינם תליים רק במאמצינו, אלא הם בעיקר מתנה מאת הקב"ה, וכל הנותן - בעין יפה הוא נותן...

הבין משה רבינו, שאין בכוחו של אדם קרוץ חומר להעמיד ולהקים בית משכן לה', שהוא ישרה בו את שכינתו הגדולה. ודאי שהיה מספיק כח פיזי להעמיד את הקרשים, אך משה רבינו שאל את ה', "איך אפשר הקמתו ע"י אדם", הרי אין בכוחו של איש להגיע לפסגות גבוהות שכאלו ולהעמיד בעולם מקום קבוע שבו ימלא ה' את כבודו בעוצמה שאין למעלה ממנה.

כאן גילה לו הקב"ה את הסוד שאמור לשמש לנו כמורה דרך בכל עבודתנו הרוחנית.

"אמר לו, עסוק אתה בידך ונראה כמקימו". אכן, אין בכוחו של אדם קרוץ חומר וגוף להגיע לפסגות רוחניות גבוהות ללא עזר שמים, אך מתנת שמים זו תלויה בהחלטה הכנה והרצינית לעשות את המקסימום האפשרי, וברגע שאדם עוסק בידיו ו"נראה כמקימו" או אז נשלחת לו ידו הרחבה של הקב"ה, שזוקפת את כל עבודתו והיא קמה מאליה.

אין זה סתם עיסוק של "כאילו", זהו עיסוק שמראה על עומק הרצון ועל רצינות ההחלטה, שבעקבותיה זוכה האדם לסייעתא דשמיא לבנות בלבבו משכן להדר כבוד ה'.

לחיות על ההר!
פעמים רבות אנחנו חושבים לעצמינו שאיננו מסוגלים באמת לחיות ברמה רוחנית גבוהה באופן רצוף ועיקבי. אמנם אנחנו מנסים ומתמודדים, ומגיעים להצלחות והשגים, אך בליבנו פנימה איננו מאמינים שאנחנו מסוגלים לחיות על ההר, אלא  רק לעסוק בנסיונות טיפוס עליו. בליבנו אנחנו חושבים שחיים תורניים ורוחניים קבועים הינם בגדר שאיפה בלבד עם הצלחות חלקיות פה ושם...

באה הקמת המשכן ע"י משה ומלמדת: יהודי יקר, אתה מסוגל!

אכן, להגיע אל פסגת הר סיני ולחיות עליו באויר פסגות, זה קשה, אך אם רק תעסוק בידך, ותחליט בנשיאות לב אמיצה שאתה רוצה באמת לחיות חיי בן ישיבה מאושרים, תקבל את המשכן הפרטי שלך במתנה,תימצא בליבך את הכוחות המתאימים והמשכן האישי שלך יקום מאליו.



הרב דניאל צ'סטר - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג


מי עשה את המנורה?

הרב דניאל צ'סטר

המשגיח, אתה מתנהג ממש כמו פרעה, הרהרתי בליבי. בדיוק באותה התחבולה שהגה פרעה ברוב רשעותו, כדי להעביד את עם ישראל במקסימום עבודת פרך האפשרית, גם אתה משתמש. המשגיח עומד מולי ומחייך. לא, הוא לא מחייך בגלל שהיום יוצאת הישיבה לטיול וכולם שמחים, אני מקווה שהוא לא מדמיין מה אני חושב עכשיו, הוא מחייך כי הוא הצליח בגדול, הוא הצליח להכניס אותי לפינה שאין לי לאן לברוח ממנה, אין לי מה לענות לו, הפעם הוא פשוט צודק ובגדול. נכון שכבר שבוע לא קמתי לתפילה ונכון שלטיול בדיוק אני הגעתי הראשון, אבל למה הוא לא מבין שקשה לי לקום לתפילה, אני פשוט לא מסוגל, מה הוא לא מבין שיש הבדל בין קימה לתפילה לקימה לטיול? בטח שהוא מחייך ויש לו גם על מה, הוא הוכיח לי שהוא צודק ולא סתם אלא אני בעצמי נתתי לו את ההוכחה שהוא צודק. אבל אני לא מבין, בדיוק בשיטה הזאת השתמש פרעה כשהעביד את בני ישראל בפרך, לא?

המדרש מבאר שהשעבוד במצרים התחיל בפה רך. בתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועבד איתם, נתן להם שכר על העבודה. כולם עבדו בזריזות, בכל הכח, עם כל המרץ. וכי מי רואה את פרעה עובד כך ואינו משתתף עימו, מי יוותר על הבונוסים שמקבל מי שההספק שלו יותר מהממוצע. המרץ היה רב ובהתאם גם התוצאה. אבל פרעה הרשע עשה זאת כתרגיל לראות כמה באמת מסוגל כל אחד לעשות, בסיום יום העבודה הוא ספר כמה לבנים בדיוק כל אחד עשה, ואז הגיע היום בו הוא מודיע כי מהיום אין שכר, אין בונוסים, ובדיוק את אותה כמות הלבנים שעשית אתמול תעשה גם היום, אחד לא פחות. גילית שאתה יכול למספר מסוים של לבנים, אין סיבה שלא תעשה כך גם בלי לקבל כסף. פרעה העמיק כ"כ ברשעותו עד שהצליח לפתח שיטה מוצלחת ומתוחכמת איך להגיע למקסימום תפוקה מכל אדם בלי לבזבז רגע, כל אחד לפי כוחותיו. חלילה, הוא לא דרש מאחד שיעשה כחברו, כי זה באמת יותר מיכולתו, אבל כל אחד מה שהראה שהוא מסוגל לעשות היום, בדיוק את זה היה צריך לעשות מחר, אחד לא יותר אבל גם אחד לא פחות. הרי הוא מסוגל ואם הוא לא עושה זה בזבוז זמן. שיא ההספק.

והנה המשגיח אומר לי בדיוק אותו דבר. הרי לטיול הגעת הראשון, זאת אומר שכן יש לך כח לקום מוקדם, אז למה לתפילה אתה לא יכול לקום בדיוק באותה השעה. אני מסיר את המצחייה מנגב את זיעת הבוקר הקרה, ושואל את עצמי, המשגיח בעצם צודק! אבל...

הקב"ה מצווה את משה רבנו לעשות את המשכן וכליו, לצורך כך הוא מראה למשה בהר סיני את תבנית המשכן ותבנית הכלים, וכמו שאתה רואה כך תעשה, ואכן משה עושה את רצון הקב"ה ועושים כלי  אחר כלי, את הקרשים, היריעות, בדיוק כמו שצווה, בדיוק כמו שראה בלי שום שינוי. למעט כלי אחד שבו משה מתקשה, המנורה. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח לעשות, לא יוצא לו כמו שראה בהר סיני, הקב"ה מראה לו שוב והפעם מנורה של אש אולי עכשיו משה יצליח, משה מנסה שוב ושוב לא מצליח. אומר לו הקב"ה השלך את הכיכר [זהב] לאור והיא נעשית מאליה. וכך עושה משה, משליך את כיכר הזהב לאש ויוצאת המנורה. ואכן בפרשת ויקהל מספרת התורה שעשו את היריעות והקרשים וממשיכה לספר שעשו את הארון, השולחן, וגם שעשו את המנורה "ויעש את המנורה זהב טהור... כיכר זהב עשה אותה". ונשאלת השאלה, וכי משה עשה את המנורה? הרי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, מי שעשה את המנורה זה הקב"ה ע"י שמשה השליך לאש, איך ניתן לומר על משה כי הוא עשה את המנורה?

התשובה היא, כן, משה עשה את המנורה. התורה מלמדת אותנו כי לא נדרשת מהאדם התוצאה של העשייה, מה שנדרש מהאדם זה הרצון לעשות, משה אכן ניסה וניסה וביקש עזרה וניסה שוב, משה עשה את המקסימום שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לעשות יותר, הוא לא הצליח, מה הוא יכול לעשות. התורה מלמדת אותנו כאן כי לא העיקר הוא ההספק - התוצאה. העיקר הוא הרצון להגיע להספק. אם היה לך רצון אמיתי וניסית בכל הכח, אבל אתה לא יכול כי באמת זה יותר מיכולתך, אתה לא מחויב. ויתירה מכך, וכאן החידוש הגדול, לא די שאתה פטור מלעשות כאדם אנוס, אלא הרצון הגדול יחד עם מעט המעשה נחשב כאילו עשית את הכל. כן, משה עשה את המנורה.

בדיוק זה ההבדל בין דרישותיו של פרעה מעם ישראל במצרים לדרישותיו של הקב"ה מאיתנו. מדוע אותו מעשה שלכאורה כ"כ דומה, אצל פרעה נקרא שהעביד בפרך ואילו הקב"ה זו צורת הנהגתו?

ההבדל הוא כי פרעה דרש את התוצאה, את מספר הלבנים. בראייתו כמות הרצון נמדדת בתוצאה, ואם אין תוצאה כנראה שאין רצון מספיק, אם לא הספקת את כמות הלבנים שעשית אתמול יש לך בעיה, אתה לא רוצה, והראיה כי אתמול כשרצית הספקת, ואם היום אתה לא מספיק כנראה שאתה לא רוצה להספיק. אבל מה קרה אם אדם למרות כל רצונו באמת לא הספיק? לפרעה זה לא היה איכפת, הכלל הוא אחד, אם אתה לא מספיק אתה לא רוצה. לדרוש מאדם לעשות היום את מה שעשה אתמול, את התוצאה של אתמול. זה נורא, זו ממש עבודת פרך.

אבל אצל הקב"ה בדיוק להיפך, הקב"ה רוצה את הרצון של האדם, אם רצית את המקסימום שאתה יכול לרצות אבל אתה לא מצליח להגיע היום לתוצאה שהגעת אתמול, אבל השקעת את אותו כח רצון שהיה לך אתמול, כאן המהפך הגדול, לא רק שאתה פטור אלא נחשב הדבר כאילו עשית.

את פרעה לא עניין הרצון - עניינה אותו התוצאה, ואילו אצל הקב"ה רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה את הרצון.
אה, הבנתי, המשגיח לא רוצה שאני אקום לתפילה, הוא רוצה שאת הרצון שיש לי לקום לטיול, בדיוק את אותו רצון, שיהיה לי לקום גם לתפילה. האמת שהוא צודק, אם אני רוצה אני באמת יכול.

וכבר אמר חכם אחד כי "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש".


שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג





שאלה: 
אני עובד בתקופה זו במאפיית מצות, האם מותר לי לאכול שם מצות לפני פסח?

תשובה: 
מותר. אמנם יש הנוהגים שלא לאכול מצות מראש חודש ניסן.


שאלה: 
האם יש עניין להשתתף באפיית מצות לעצמי?

תשובה: 
יש עניין גדול בזה, וע"פ הקבלה יש בזה תיקון גדול.


שאלה: 
האם אני חייב לנקות את החדר שלי בישיבה מחמץ?

תשובה:
כן, ואם אתה נמצא בפסח בישיבה אתה צריך גם לבדוק בדיקת חמץ בברכה, ואם אינך נשאר בפסח בישיבה עליך לבדוק בלי ברכה.


שאלה: 
האם מברכים ברכה על ראיית הכנרת?

תשובה: 
לא, רק על הים הגדול מברכים בגלל שזה מעורר התפעלות.


שאלה: 
האם יש עניין רוחני בטיול בארץ ישראל?

תשובה: 
ודאי. "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה...".

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג


בין הזמנים

שאלה:

למרות שהפינה הזו עוסקת בדרך כלל בשאלות השקפתיות וכדומה, רציתי לבקש הפעם חריגה ושתכתוב כמה מילים על בין הזמנים, כמה עצות, כמה טיפים מה חשוב ומה פחות חשוב להקפיד עליו בחודש הזה. תודה רבה.

הרב זאב קצנלבוגן:

מפורסם בשם הרב מבריסק שאמר, כמה אנחנו חייבים להודות לבורא עולם שאת מצוות ארבעת המינים נוהגים ליטול בבית הכנסת ואילו את מצוות אכילת מרור אוכלים בבית... כמה אנרגיות אנשים לעיתים משקיעים במציאת אתרוג מהודר, רק מפני שהם צריכים להופיע איתו בבית הכנסת? דמיינו לעצמכם שאותם אנשים היו צריכים לאכול את הכזית מרור שלהם בבית הכנסת לפני כולם, כמה קילו חזרת הם היו אוכלים בכדי אכילת פרס... אז מה, הכל צביעות? חלילה וחס! כבר אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהיה רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". מה לעשות? התפיסה החושית שלנו היא חזקה מאד, ואין כמו החברה הביקורתית לייצר לנו תפיסה חושית... אדם הוא יצור חברתי וחלק בלתי נפרד מן ההתפתחות שלו מגיע מן ההשפעה החברתית. שם המשחק הוא, פשוט להיות מושפע מן החברה הנכונה, להידבק בתלמידי חכמים וכדו'.

זו אחת המעלות הגדולות של הימצאות בתוך כתלי בית המדרש בישיבה הקדושה! (אפרופו, שוויון בנטל, גם מי שמשלב דברים נוספים במהלך יומו מעבר לתלמוד תורה, חברת עובדי ה' חשובה לו כמו אויר לנשימה...) אבל כמו בכל דבר, הרעיון הוא לקבל מספיק גשם בחורף כדי שנוכל להמשיך ולהתפתח בקיץ.

אני תמיד חושב לעצמי, אם היו זורקים אותי לתאילנד לבד, כמה זמן הייתי נשאר שם מחובר לקב"ה? האם התפילות שלי היו נראות כמו היום? אין לי מושג. אבל דבר אחד ברור לי, אם החיבור הזה חשוב לי, אני אצטרך להשתמש בכלים חדשים וחזקים על מנת לשרוד. אז זהו, בין הזמנים זה לא תאילנד, (למרות שיש חבר'ה שהיו חולמים על זה...) ובבית המקסים בו גדלנו אנחנו לגמרי לא לבד מבחינה רוחנית, אך בכל זאת כדאי להתכונן לתקופה הזו.

אז הנה כמה טיפים לתקופה שהמסגרת הטבעית לא מתפקדת:

עשה:

חיבור, חיבור, חיבור! אם בכל יום אנחנו מתעסקים בחיבור עם הבורא, בימים כאלו כדאי לעשות זאת באופן קצת יותר מודע.

תפילה – התפילה היא תמיד כלי מדהים להתחברות, אבל כאן ניתן לעשות טסט. דווקא בימים בהם אנחנו אולי יותר עסוקים בלעשות כסף וכדו' בואו ניקח ברכה אחת, ברך עלינו, ברכת הפרנסה כמשל, ונחליט לכוון בה. אחרי כל התוכניות הגרנדיוזיות שלנו וההצלחה המובטחת עדיין אנחנו צריכים עזרה מלמעלה. דרך אגב, תפילה במנין, מעבר להלכה הפשוטה ולמעלה הברורה שלה רק תעזור לנו בכך...

קביעות עיתים – המאמץ כאן הוא קשה יותר, משום שאנחנו לא במסגרת הקבועה, אך הוא מענג יותר, מפני שאחת ולתמיד אתה מוכיח לעצמך שאתה לא ילד ומסוגל לעמוד על העקרונות שלך גם אם אתה בתאילנד... למי שישנה התקדמות מסודרת בלימוד, זה הזמן אולי לערוך חזרות. זה קצת מעליב להגיע לפסח בלי לדעת דברים בסיסיים, לכן זה הזמן אולי גם לקחת פרויקט של לימוד הלכות בסיסיות של ליל הסדר בפרט ופסח בכלל (להמלצות, גשו לרבנים). בכל מקרה, לימוד מגוון ומעניין מסוגל להקל.

בין אדם לחברו – סיפר הגאון ר' שלום שבדרון: פעם ראיתי אשה מבוגרת נסחבת עם סלים. הצעתי לה את עזרתי והיא נענתה בשמחה. מכיון שהתחלתי במצוה, החלטתי שאעשה אותה בשלמות ועד הסוף, העליתי לה את הסלים עד לביתה והכנסתי אותם למטבח. לאחר שסיימתי בסיפוק נשאתי עיני למרום והתפללתי, הקב"ה תחשיב לי את זה למצוה אפילו שזו היתה אשתי...

לא תעשה:

נאמנות, נאמנות, נאמנות! בעולם בו המשתנים הם רבים הנאמנות הופכת להיות קשה יותר. עלינו לזהות את המשתנים מראש ולהשתדל לנטרל אותם מבעוד מועד.

חברה – אנשים שעסוקים בבילוי נמצאים בקבוצת סיכון גבוהה יותר למרות שהם נהדרים ביומיום. אני בימים כאלו בררן יותר.

צניעות – אפילו בבית המקדש כשהיה שמח (שמחת בית השואבה) התפתחו בעיות... אלו ב"ה ימים נהדרים, אבל דורשים הגנות יתר.

כשרות – אם בבולגריה עדיין אין מהדרין, יש לה תחליפים נהדרים. זה שווה תוספת של 200 שקלים!

ולסיום, חברים, העיקר להיות מודעים. את הזרימה נשאיר לאמצע זמן!