דבר העורך

הוסף כיתוב

בשעת כתיבת שורות אלה המוני 'משתטחי קברים ומנשקי קמעות' עושים את דרכם לטקס 'פגאני' של הדלקת מדורה וריקודים סביבה. מה לעשות, ככה ה'אשכנזי הקטן' שבי מסתכל על זה.

אני הייתי במירון כמה פעמים בל"ג בעומר במירון, אבל לא זכור לי שהרגשתי איזו תחושה מיוחדת חוץ מרצון די מסובר ללכת לאוהל ההכנסת אורחים ולאכול כמה קוגלים לא מבושלים לגמרי ולמלאות כוס קולה מהמתקן הזה שאמנם יש עליו תווית של קולה, אבל עמוק בלב אתה יודע שמשהו שם לא אמיתי.

כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה בסדר א' שאלתי את החברותא שלי, הרב רענן, מה הוא הרגיש כשהוא היה במירון ולמה חשוב לו להיות שם גם השנה. הוא הסתכל עלי במבט תוהה ואמר לי: "מז'תומרת? אני מרגיש שם התעלות ותחושה מיוחדת". האנטי שבי קפץ ושאל אותו: "ואם לא היה שם את כל הריקודים והמוזיקה וה'מאצעב',  גם היית מרגיש את אותם תחושות ומתעלה ככה?" הוא אמר שלא, אבל מה זה משנה מה הסיבה?

ואז נפל לי האסימון, יכול להיות שחלק גדול זה באמת פסיכולוגי, אבל כמו ששמענו כל כך הרבה פעמים בבית המדרש וכמו שבעזרת ה' נשמע עוד הרבה פעמים, קדושה זה להרגיש, להרגיש חיבור, להרגיש שייך - להרגיש קרוב לאלוקים. אם אדם נוסע למירון וזה עושה לו טוב, מי אני שאגיד לו מילה על זה...

ככה זה גם בהרבה דברים בחיים, אנשים עושים דברים שלנו זה נראה מוזר ואפילו מגוחך, אבל כל עוד שזה מקרב אותם לאלוקים ועושה יותר טובים וזה לא דברים מומצאים, אלא דברים שיש להם מקורות מהימנים, אדרבה, שיעשו את זה כמה שיותר.

שלומי כהן - גלריית תמונות ממירון

יעקב שורין

שלמות

רגליים עומדות במקום

 עיניים באופק

 גוף מבולבל בלב ממוקד.

 מחשבות רצות

לאיפה אפשר להגיע

 לאיפה כבר הגענו

 החכמנו הבנו וידענו

 שמכלכל חיים בחסד הוא האל הגיבור שמלא כל הארץ כבודו בתפארה.

 אבל עדיין, עדיין יש תהיות בלתי מוסברות של למה

 ולמה דווקא עכשיו, מה קורה ומתי.

הרגליים עומדות באופק והעיניים רצות

הגוף במנוחה והנשמה לא מוצאת מרגוע

 מתי נבוא ואיה מקום כבודו

עכשיו הבנו שלנצח בהוד זה רק מהיסוד

רק כשנעלה את התרגום, את המקום בו אנחנו עדיין בוחרים

אל המקום בו אנו בוחרים לבטל את בחירתנו אל לשון הקודש

רק כשנברר עם עצמנו מה באמת אנחנו רוצים.

הרגליים קופצות והעיניים מחייכות

הגענו למלכות בשביל לכתר את המוצב החדש

בשביל לשאוף לאופק חדש בשביל הנצחי

בשביל ללכת מחיל אל חיל בשביל לנצח... 

הרב חנוך רוזנברג

{ח' אחת קטנה}

את הגליון הזה תקראו בוודאי אחרי שתחזרו ממירון, או לפחות אחרי שתחגגו סביב מדורה כלשהי את הילולת הרשב"י בל"ג בעומר.

המנהג לעלות למירון הוא מנהג עתיק שנהגו יהודי הגליל. לפני ארבע מאות שנה כתב רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) תלמיד האר"י ז"ל: "מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותים ושמחים שם". אבל מאיפה לקוח הפרט הביוגרפי שרשב"י הלך לעולמו בל"ג בעומר? זה אחד הסיפורים המעניינים...

אז ככה, מהרח"ו שמתעד את המנהג לעלות למירון בל"ג בעומר, לשמוח וגם לעשות שם "חלאקה", כותב שרשב"י התגלה לאר"י ז"ל ואמר לו של"ג בעומר הוא "יום שמחתנו". אבל למה? כותב מהרח"ו: "ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר".

כידוע, תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ומקובל כי בל"ג בעומר פסקו למות, לאחר מכן הלך רבי עקיבא וסמך חמישה תלמידים שאחד מהם הוא רשב"י, ומהרח"ו מסביר כי חמישה תלמידים אלו הם "ה' גבורות המתפשטות בגופא", שאין לי מושג מה זה, אבל בכל אופן ההקשר ברור – רשב"י הוא אחד הממשיכים של רבי עקיבא, ולאחר שפסקה המגיפה בל"ג בעומר הוא נסמך, אז זה "יום שמחתו".

כאן מגיע החלק המרתק: היה יהודי אשכנזי בשם ר' מאיר פופרש, שהיה מקובל וערך את כתבי מהרח"ו וסידרם לדפוס. הוא גם כתב את ספר 'פרי עץ חיים' שהוא תמצות של הספר 'עץ חיים' למהרח"ו, ושם הוא כותב כך: "והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל שמתו בספירת העומר הנ"ל".

אני מקווה ששמתם לב לשינוי הזעיר בין "שמחת" ל"שמת"... ח' קטנה שנפלה בדרך...

מי שכתב את הדברים במפורש היה החיד"א. בספרו 'ברכי יוסף' הוא כותב שזה יום פטירת רשב"י, אבל בספרו שהוציא מאוחר יותר 'שיורי ברכה' הוא כותב שמה שכתב ב'ברכי יוסף' היה ע"פ הספר 'פרי עץ חיים' וזה טעות סופר כי במקור כתוב "יום שמחת רשב"י".

נסכם: המנהג לעלות למירון ולשמוח שם בל"ג בעומר הוא מנהג ותיק שיש לו שורש וגם האר"י ז"ל עשה כן לפחות פעמיים, אבל הסיפור שרשב"י נפטר בל"ג בעומר הוא סיפור נחמד ותו לא. יכול להיות שזה סיפור נכון, סיכוי של אחד מ-354 ימים בשנה.