הרב ברוך צבי גרינבוים

ראו כי ה' נתן לכם את השבת

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי, ראו כי ה' נתן לכם השבת... שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"

פעמים רבות עוברות על כל אחד מאיתנו תקופות של יובש רוחני. אנו מרגישים מרוקנים ואדישים,אין לנו טעם רוחני  בקיומן של מצוות ובשעת התפילות,  ואנו מקיימים את המצוות רק באופן טכני- חיצוני. פעמים, ומצבים אלו מובילים לקושי בקיום מצוות עד שנשמעת בלב השאלה הנוקבת מאת ה': "עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורתי"?

כיצד ניתן 'להדליק' בליבנו 'אמונה חדשה', וכיצד ניתן להתמלא מחדש ברגשות קודש כשעוברים עלינו זמנים בהם איננו מרגישים דבר? האם ניתן לתזמן תחושות רוחניות, הרי לכאורה הן באות והולכות בלי סיבה נראית לעין?

בתקופות אלו מגיעה השבת לעזרתנו. "ראו כי ה' נתן לכם השבת"!

שבת מתנה

שונה היא שבת קודש מכל המצוות, בכך שהיא אינה רק מצוה שציווה אותנו הבורא, אלא היא "מתנה".

כך אמרו חז"ל: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל- לך והודיעם" (שבת י, ע"ב).

במה מתייחדת מצוות השבת שהיא ניתנת לנו ומוגדרת כמתנה, והלא כל המצוות ניתנו לנו במתנה?

שונה היא שבת מכל המצוות. כדי שיזכה היהודי לקבל ובעיקר להרגיש 'הארה רוחנית' עליו לעבוד ולהתאמץ ולקיים מצוות כלשהם בפועל, כדי שבאמצעותם הוא יזכה וירגיש הרגשות רוחניות. הרגשות אלו יגיעו אליו רק אחרי מאמץ של קיום מצוה בכוונה, לימוד תורה אמיתי, ושאר עבודות הקודש המוטלות על כתפי היהודי.

אך בשבת היהודי אינו צריך מאד להתאמץ או לעשות כמעט דבר, כדי להרגיש את האור הרוחני הממלא את העולם וגנוז גם בנשמתו. מספיק שהוא לא יעשה דבר ויכנס למנוחה פיזית ונפשית. אם רק יתפנה מעיסוקיו ויכנס ל'מודעות של שבת', הוא יזכה להארה רוחנית חזקה שתמלא את ליבו. 'הארה' היא ההשפעה האלוקית הממלא את הלב בתחושות של אמונה, דבקות וקרבת אלוקים. (דוגמת "יאר ה' פניו אליו" - כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".)

הארה שבתית היא המתנה של אלוקים לשומרי השבת. מספיק שלא יעשו דבר, ויתמלא ליבם במתנה של אור רוחני שמוציא הקב"ה מבית גנזיו ומעניק אותו במתנה לשומרי השבת (על פי הספורנו, שם).

מתנתה הגדולה של שבת באה לידי ביטוי בכך שהיא 'פועלת' עלינו רוחנית ורגשית בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. (ברור הדבר, שככל שיהודי יעשה 'עסק' משבת קודש, ויראה אותה כמרכזו של השבוע וכיסוד היהדות, כך 'הארת השבת' תשפיע עליו ביותר!)

זוהי משמעות הוראת התורה "שבו איש תחתיו", כלומר בשבת קודש אנו נדרשים להפסיק ליצור ולהיות עסוקים בהשגיות ודאגות העתיד - "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", אלא עליו להיכנס למודעות של שבת קודש, ולתת להארת השבת למלא אותו במקומו.

 אם נעקוב אחרי המצב הנפשי-רגשי שלנו במהלך השבת, נמצא אצלנו תחושות רגשיות ייחודיות לשבת. בשבת ישנם רגשות מיוחדים עדינים יותר, מועצמים יותר רגשות של געגוע למשהו נעלם, רגשות של שלווה, שמחה, אהבה, תקווה, רצון להיות טובים יותר, ומחשבות עמוקות על החיים – מחשבות הפוקדות את הנפש דווקא בשבת.

שבת יום ה'

שבת הוא 'יום ה' שבו הקב"ה יותר נוכח בעולם, במציאות המאפשרת לחוש ולהרגיש אותו יותר מכל יום אחר. מציאות זו גורמת לרגשות קדושה מיוחדים הממלאים את הלב בשבת. מציאות זו יוצרת געגועים וכיסופים בלבו של יהודי, ורצון להתחבר למציאותו העליונה של ה' הממלאת את העולם בנוכחותה. כמו מאליו מתנגן לו מליבו של שומר השבת שירו של רבי אברהם אבן עזרא לשבת: "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי."

בשבת מקבל החלק האלוקי הקבוע שלנו - שהיא הנשמה - תוספת יתרה של הארה משמים, שדוחקת הצידה את כוחות הגוף החומריים ומאפשרת לנו להתמלא בכל שבוע מחדש ברגשות קודש רוחניים. זוהי משמעותה של הנשמה היתרה בשבת.

הרגשות הרוחניים האלו של שבת הם אלו ה'מדליקים' והמקיימים את מכלול רגשות הקודש היהודיים בשאר ימות השבוע.

נמצאנו למדים שבת קודש היא כלי אדיר המאפשר לנו להיטען רגשית כל שבוע מחדש ברגשות קודש יהודיים, שלא יתנו לנו 'להתייבש' רוחנית כשנשוב חזרה אל עולם החולין בששת ימי המעשה הבאים.

נמצאנו למדים שהתשובה לשאלת הקב"ה "עד מתי מאנתם לשמור מצוותי", היא שבת קודש! ראו - תתבונו ותרגישו בחוש שנתתי לכם את מתנת השבת שאתה תצמחו מחדש!

"חמדת הלבבות, לאומה שבורה. לנפשות נכאבות, נשמה יתרה. לנפש מצרה, תסיר אנחה, שבת מנוחה" (מתוך שירו של האר"י הקדוש לשבת).

'ממחשבה למעשה':אם אנו נפגשים בחיינו בתקופות של יובש רוחני כדאי מאוד 'להשתמש' בהארת השבת המדוברת ודרכה 'להדליק' שוב את רגשות הקודש שנכבו.המאמץ לחוש ו'לאחוז' את הארת השבת ישתלם ויתגלה כמכשיר יעיל ביותר להתניע תנועה רוחנית חיונית וחדשה בתוך הלב.

'הארת שבת קודש' תוכל לאיר את הלב בשבת רק בתרגול מעשי של הנהגות ייחודיות לשבת שיאפשרו לחוש ולקלוט באופן ודאי את מתנת הארת השבת

דבר העורך

בפרשת השבוע נקרא על קריעת ים סוף. חז"ל מספרים על אדם אחד, נחשון בן עמינדב, שהיה שם יחד עם העם כולו, ראה את הצבא המצרי המפחיד ולא נשבה בזרועות הייאוש. הוא חווה כמו כולם את המצוקה, וקיבל החלטה. הוא קפץ אל תוך המים הסוערים. המים הגיעו לחזהו והוא המשיך לחתור. המים כבר הגיעו לאפו והוא עמד לטבוע, אך הוא המשיך לנסות לשחות, ואז – נחצה הים!

זה קורה לכל אחד מאיתנו פעמים רבות. הרגע הזה שבו אנחנו כמעט נשברים, אבל מחליטים לאמץ את מידת ה"נחשוניות" ולקפוץ למים הסוערים.

גם לנו, ב'זו דרכנו', זה קורה מדי פעם... השבוע תוכלו לראות את זה באופן ברור. אחרי כל התלונות שקיבלנו על העיצוב המיושן, המשעמם, העצוב והחדגוני של העלון, החלטנו לקפוץ למים ולהגיש לכם עיצוב חדש וחדשני, עיצוב שיגרום לכם לקרוא כל מאמר וכל פינה בעלון, לא רק בגלל התוכן היפה שלהם, אלא גם בגלל שכיף להסתכל עליהם.

הערות תתקבלנה בברכה ובהערכה!

גוט שאבע'ס,

דודי.

הלל עזרא

דברים שרציתי לומר

גם זו לטובה

אני טיפוס האוהב לתעד חוויות. משהו כמעט כפייתי. כל מי שיצא איתי מתישהו לטיול חווה את הייאוש של לעצור בכל פינה ולצלם, להצטלם, להתסלף ולתעד כל מה שקורה בכל רגע נתון בטיול. ישנם כאלה שאף הצהירו שלעולם לא יטיילו איתי אם אני לא מפסיק את הריטואל המטריד הזה. אני מסוגל לפעמים לחזור למקום בו כבר ביקרתי רק כדי לתעד את האירוע/חוויה בדיעבד. יש כאלה שזה מעורר בהם גיחוך - כזה אני...
במהלך השנים הצטברו אצלי במחשב האישי בערך עשרים ג'יגה של עשרות אלפי תמונות המכסות אירועים משפחתיים, טיולים בארץ ובחו"ל, מסיבות למיניהם, ימי נישואין ועוד עשרות אירועים מרגשים יותר ופחות שנפרסו על פני שבע השנים האחרונות. מכיוון שהמחשב שלי לא מצויד במעבד מי יודע מה הוא התחיל לגלות סימני עייפות. בעצה עם כמה מבינים רכשתי דיסק קשיח בנפח של טרה-בייט שם, ידעתי, אוכל להעמיס תמונות, קבצי וידיאו, מוזיקה וכל חומר דיגיטלי שאחפוץ מבלי להעמיס על המחשב. סופסוף נמצא הפתרון לבעיה.
לפני כחודש נעלם הדיסק קשיח ואתו מצבורי הנוסטלגיה אשר אספתי במשך שנים. הפכתי את העולם כדי לנסות לאתר אותו אך מאמצי עלו בתוהו. כונן האחסון נעלם והסיכוי שאראה את התמונות שנית היה אפסי.

כחצי שנה לפני כן, כשעוד שימשתי כעורך העלון, נדפק לי המחשב ונדרשתי לעשות לו סנכרון מחדש. חבר טוב טיפל לי במחשב ואחרי שעות ארוכות של טיפול החזיר לי אותו מתוקן כחדש. הרבה עגמת נפש נגרמה לי באותו היום. זה היה יום חמישי - הדד-ליין להגשת חומרי העלון לגרפיקאית - למי שלא הבין. חומרים שהיו על המחשב נמחקו ונדרשתי לשחזר אותם מאפס. כל החומר והתמונות שנאספו היו צריכים להישלח אליה בהקדם. מאמר שכתבתי ולא גובה, נמחק לעד. מצאתי את עצמי יושב מתוסכל, לא מבין למה זה קורה לי.

בחזרה להווה. ביקשתי מאותו חבר שטיפל לי אז במחשב לנסות לשחזר את התמונות מהתיקייה בה הם אוחסנו לפני שהועברו לדיסק קשיח. לאחר כשעה של חיפוש בזיכרון המחשב, התברר שרובן של התמונות נמחקו ותקוותי האחרונה לשחזר אותם אבדה לחלוטין. שניה לפני שנפרדתי ממנו בתסכול הוא קפץ באוויר. הוא נזכר שבאותו היום, לפני כחצי שנה, הוא גיבה את כל החומר שהיה במחשב שלי על כונן אחסון פרטי שלו. בדיקה מהירה בכונן גילתה את כל התמונות שלי מסודרות כפי שהיו, לפני שהעברתי אותם לארד-דיסק שנעלם לי.

***

זו דוגמה קלאסית למה שטבע נחום איש גם זו לפני אלפי שנים "גם זו לטובה". לולא התקלקל המחשב אז לפני כחצי שנה, לא היה החומר מגובה ולא היה נשאר זכר לתמונות שכל כך היו חשובות לי. בזכות אותה תקלה הצלחתי לשחזר אותם לאחר שנעלם כונן האחסון שלי.

יבואו הצקצקנים ואני בראשם ויטענו: מה יש כאן לשמוח? הרי אם לא היו מתרחשות שני התקלות היה הרבה יותר טוב... כל עגמת הנפש הזאת הייתה נחסכת לכתחילה. אני חושב שזה לגמרי נכון ובאמת היה עדיף לחסוך את שתי התאונות המצערות האלו. אבל אני חושב שההסתכלות שלו צריכה להיות טיפה שונה. אנחנו לא אומרים גם זו לטובה כדי להצדיק את בורא העולם מול השאלה "למה אתה עושה לי את זה" זו שאלה שאיננו יכולים לשאול למרות שהיא מציקה מאד. הרעיון הוא שכרגע בנקודת הזמן בו אנחנו חווים משבר כזה או אחר אנחנו יכולים להתנחם בעובדה שעם כל הצער משהו טוב יכול לצמוח מכך.

בשבוע האחרון חוויתי משבר לא פשוט, שמלבדי נפגעו ממנו כמה אנשים, חלקם קרובים מאד לליבי. בזמן הזה אני מנסה להעמיד מול עיני את נחום איש גם זו העומד מול ארגז החול המשמים ולוחש באמונה שלימה "גם זו לטובה"

שבת שלום חברים

דוד מור

דברים שרציתי לומר

עיקר כבוד השבת!

לפני מספר שבועות, שמעתי את הרב מדבר על הנושא של עונג שבת ובעיקר על סעודות שבת, שצריך שהם יהיו מכובדות ושצריך להתאמץ בנושא, השבוע כשלמדתי את הפרשה ראיתי משהו מיוחד באותו עניין.

"ויאמר משה אכלהו היום כי - שבת היום לה'..." (פרשת השבוע)

רבי נחמן בליקוטי הלכות, מצטט את האור החיים הקדוש על הפרשה שמסביר שעצם אכילת שלושת הסעודות היא זאת שמעידה שהכל בהשגחתו של ה' יתברך.

מכיוון שמצוות אכילת שלושת הסעודות נלמדת מהפסוק הנ"ל שממנו רואים  שאכילה בשבת היא זכר למן שירד לבני ישראל במדבר.

בנוסף, מבואר בשולחן ערוך, שראוי לעשות בסעודות השבת זכר למן, וזה נעשה על ידי אכילת מאכל ממולא או על ידי הלחם שנמצא בין המפה שמכסה את השולחן לבין המפה שמעליה.

 ועל ידי אכילת הסעודות אנו מזכירים את המן שירד בצורה מופלאה שבמשך שישה ימים ובשבת לא ירד, וכך זה מזכיר לנו את המופת העצום שה' עשה עם בני ישראל. ועוד מוסיף רבי נחמן בליקוטי הלכות, שאכילת שלושת סעודות שבת היא עיקר כבוד השבת, שזהו עניין של מצוות 'עשה' ועל ידי שמירת השבת שמירת איסורי מלאכות שזה שב ואל תעשה, אין בזה כל כך עניין כבוד השבת כמו שב'עשה' של אכילה ועונג שבת שמזכיר לנו את המן שמזכיר לנו את 'האותות הנוראים' שעשה ה' במדבר ושהוא הבורא יתברך שמו עושה בעולם כרצונו...

אז חברים תואכלו תשנו תתענגו (שבת על חומוס וחלה זה לא עונג שבת...)

הרב הלל חסידים

משהו

                                                                            קטן

וטוב

                                                                                לחברים

כמה דברים מדברי החפץ – חיים על פרשתנו:

להיות בשמחה תמיד – פרשתנו פותחת, "ויהי בשלח", חז"ל לימדונו, " אין ויהי, אלא לשון צער", ועל כך אומר החפץ – חיים, 'כאשר באה לאדם מחשבה של צער, מיד ישלחה, כמו שהפסוק רומז, "ויהי – בשלח", דהיינו שאת הצער יש לשלח ולהיות בשמחה תמיד'.

לייחל לרפואתו של הקב"ה בלבד:

 בכל יום מבקשים אנו בשלושת התפילות, 'רפאנו ה' ונרפא', והקדוש ברוך הוא מבטיח לנו בפרשתנו שאם נשמע בקולו אז נזכה לברכה של "אני ה' רופאך". לרופא ניתנה הרשות לרפאות מהפסוק "ורפא יירפא", מכאן למדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאות, ומדייק החפץ – חיים שהמילה 'רפאנו' והמילה 'רופאך' נאמרים ללא דגש כי רפואת ה' קלה היא, בדיבור בלבד. מה שאין כן במילים 'ורפא ירפא' שהם בדגש חזק, כי רפואתו של רופא בשר ודם מכאיבה על ידי תרופות, טיפולים, ניתוחים ודברים דומים, ונייחל לרפואת ה' בלבד.

ואסיים בהנהגה מיוחדת שהייתה לחפץ – חיים, הוא נמנע מלשבת על כיסא שיש בו משענת וטען, מאחר שכל עוד שלא נמחה שמו של עמלק מעל פני האדמה, הכיסא של ה' אינו שלם, כמו שנאמר בפרשתנו "כי יד כס קה", כיצד אני אשב על כיסא שלם?

יהי רצון שנזכה לשלמות הכיסא בגאולה השלמה אמן!

הרב חנוך רוזנברג

חנוך לנער

{מה באמת ההבדל?}

בשבת האחרונה זה קרה. יש מצב שזה היה עונש משמים על הטור הקודם "לא רובוט". ואולי בעצם זה היה שכר? תחליטו אתם...

זה התחיל כשאני ואשתי לא הרשינו משהו לבן-יקיר בן ה-8. הוא התעצבן והתחיל להתחצף ולומר איזה הורים רעים אנחנו כו' (לשיפוטכם), ואז אשתי אמרה לו "איך אתה מדבר?! רק גוי מדבר ככה!"

התשובה שלו היתה מפתיעה והשאירה אותנו די המומים. "נכון," הוא אמר, "מה בכלל ההבדל בין יהודי לגוי? אז אני לובש כיפה וציצית והוא לא, אז מה? אנחנו בדיוק אותו דבר. כיפה וציצית זה כל ההבדל!"

שתקנו. מה יש לומר לילד עצבני?

אבל אחרי כמה שעות לקחתי אותו לשיחה קצרה, ואמרתי לו: "אתה יודע? אמרת דברים חשובים מאוד. שאלת שאלה נפלאה. האם באמת כל ההבדל בין יהודי לגוי זה הלבוש החיצוני, הכיפה והציצית? זו באמת שאלה מיוחדת.

"האמת היא שההבדל בין יהודי לגוי הוא לא רק במה שאנחנו עושים או לובשים, אלא במה שאנחנו באמת, מה אנחנו אוהבים ומה לא, מה אנחנו רוצים, בפנימיות שלנו. לא בלבוש. המצוות שאנחנו עושים יש להן מטרה, והיא שאנחנו באמת נהיה אנשים אחרים, שלא נהיה כמו גוי."

וכך המשכתי והסברתי לו מה זה "רחמנא ליבא בעי" ושלכל מצוה יש מטרה שמכוונת ללב שלנו ולא רק למעשים וכו' וכו'. הוא שאל מה המטרות, ואני הראיתי לו בחומש כל מיני דברים. היה מרתק.

למדתי, שאפילו ילד בן 8 מרגיש שלהיות רובוט זה משהו די דפוק.

גם אתם מרגישים כך?

הרב זאבי קצלנבוגן

הקטע שלי בפרשה

לא נפסיק לשיר

מתי שרתם פעם אחרונה? תרשו לי לנחש שזה לא קרה לכם כשהייתם בדיכאון, גם לא בלויה של מכר, אפילו לא כשהייתם מפוחדים. אז מתי כן? כנראה שזה קרה לכם בשעת התרוממות הרוח כאשר שמחתם עם הישג כלשהו, או לחילופין בזמן של געגוע למשהו גדול או למישהו אהוב.

שירה היא כלי ביטוי בזמן שהמילים נגמרות. לא שהן נעלמו מן הלקסיקון, אלא פשוט ישנם זמנים שכל המילים המופיעות בלקסיקון לא יצליחו להביע את רחשי הלב ההומה בזמנים אלו, ואז באה לה השירה. אותה צורת ביטוי שממעטת במילים אך מרבה ברגשות.

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר..." (פרק ט"ו פסוק א')

אחת השירות המפורסמות בהיסטוריה היא שירת הים. אותה שירה ששרו משה ובני ישראל כאשר הם עברו בתוך גזריו של ים סוף שנבקע לשניים ובמקביל אותו ים סוף עצמו הטביע את כל חיל מצרים שרדפו אחריהם. 

זהו, מכאן ואילך, מצרים היא נחלת ההיסטוריה מבחינת בני ישראל. עד עכשיו למרות היציאה הדרמטית, עדיין יתכן שפרעה יקשה את לבו שוב. למרות כל הניסים הגלויים וההוכחות הברורות שלא כדאי לו להתעסק עם העם הנבחר, עדיין יתכן שהוא ינסה לרדוף אחריהם ולהחזירם למצרים על מנת להשתעבד בהם. אבל כעת זה נגמר. גם אם הוא ירצה הוא כבר לא יהיה מסוגל לכך אחרי שכל צבאו טבע בים. ואז פרצה לה השירה במלוא עוצמתה.

מה פרוש המילה אז? באופן פשוט אז בא לתאר את הרגע הדרמטי. בדיוק כשזה קרה הם שרו. אך חכמים לוקחים אותנו למקום עמוק יותר כאשר הם רוצים להסביר לנו את המילה אז.

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך.' והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך ב"אז". זהו מה שכתוב אז ישיר משה." (מדרש שמות רבה כ"ג ג')

המילה אז איננה רק תאור זמן. היא חלק בלתי נפרד מן השירה. יתרה מכך היא מגדירה את מהות השירה כולה.

חכמים מזכירים לנו שזו לא הפעם הראשונה שמשה רבנו משתמש במילה הזו. בסוף פרשת שמות כאשר פרעה מכביד את השעבוד כשהוא מבין שבני ישראל דורשים חרות, משה אינו מתאפק ופונה לבורא בשאלה: "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת." שאלתו של משה היא לגיטימית לחלוטין. הוא אינו מבין מדוע צריך תהליך של נסיגה, מדוע צריך סבל נוסף על מנת להציל את העם. אך למרות שהיא לגיטימית היא נובעת מתוך חוסר יכולתו של משה לראות את התמונה בשלמותה. בורא עולם אמנם עונה לו תשובה, אך מבחינת משה התשובה מתקבלת יותר בסגנון של 'יהיה בסדר, אל תדאג' ולא כהסבר ברור.

רק כעת כאשר הקצוות מתחילות להיסגר, רק כאשר רואים ישראל בחוש כיצד השיגעון המצרי להמשיך ולשעבד אותם למרות כל הרמזים הברורים מהבורא שלא לעשות זאת, רק כעת הם מבינים שהסבל של אתמול הוא זה שהביא לחיסול טוטאלי של מצרים היום, רק כעת הם מסוגלים לפרוץ בשירה אדירה.

המילה אז משמשת גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. יהיה זה נכון להשתמש בביטוי 'אז הלכתי' כפי שיהיה זה נכון לומר 'אז אלך'. כלומר זו מילה שמוציאה אותנו מן ההווה ומסוגלת לחבר את העבר עם העתיד. זו שירה!

שירה היא היכולת לראות תמונה בשלמותה. לראות כיצד העבר מתחבר למנגינה אחת שלמה עם ההווה והעתיד. לראות כיצד כל תו ותו כאשר הם מתחברים לשורה שלמה הם מהווים הרמוניה נפלאה. דבר שלא היינו מסוגלים לקלוט לו היינו שומעים כל תו בנפרד ללא קשר לזה שלפניו או לזה שאחריו. רק כאשר מחברים להם את התווים כולם לשורה אחת מקבלים שירה נפלאה. ואז בקריעת ים סוף הושלמה התמונה, אז הובנו התהליכים.

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד."  (פרק ט"ו פסוקים י"ז – י"ח)

השירה מתקדמת. ברגעים גדולים אלו כאשר חלקי הפאזל מצטרפים מבטאים ישראל בשירתם לא רק את חיבור העבר עם ההווה, אלא בעיקר את חיבור העבר וההווה עם העתיד. מעבר לשירה אדירה על הישגיות מדהימה. מעבר לשירה האדירה ואמירת התודה על כך שהם יצאו לחרות עולם, מוסיפים משה ובני ישראל את שירת הכסופים. הכסופים למשהו גדול יותר, למישהו אהוב – לבורא עולם. העבר וההווה חוברים יחדיו על מנת להוביל אותנו למשהו גדול לחיבור מושלם עם בורא עולם. להבנה שאינה משתמעת לשני פנים "ה' ימלוך לעולם ועד!" ואת השירה הזו לא נפסיק לשיר...

אך אולי ניתן להוסיף דבר אחד קטן. יתכן מאד שהשירה האדירה פורצת לא רק כאשר האדם רואה את התמונה בשלמותה, אלא כאשר הוא נעשה שותף פעיל לתמונה זו.

וכך כותבת התורה לפני תחילתה של השירה:

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו." (פרק י"ד פסוק ל"א)

ועד עכשיו הם לא האמינו? עשר המכות לא הספיקו להם? בוודאי שכן. אבל יש אמונה ויש אמונה. דמיינו לעצמכם לוליין שהולך על חבל דק בגובה עשר קומות. האם אנחנו מאמינים שהוא יצליח? כנראה שכן. אבל מה דעתכם, אם הלוליין יציע לכם לשבת על כסא שהוא יחזיק בידיו תוך כדי הצעידה על החבל הדק, האם הייתם מסכימים? כנראה שכבר לא... רק כאשר ישראל היו מוכנים לתת אמון מלא בבורא וללכת אחריו על החבל הדק, רק כאשר הם נכנסו אחרי נחשון בן עמינדב ממש לתוך המים, רק אז השירה פרצה מגרונם במלוא עוצמתה. 

בזולה

1X1 עם אלחנן קנוף

במה אתה עובד?

אני עובד בחברת תרופות שעובדת עם משרד הבריאות. רוב העבודה היא משימות בירוקרטיות כמו להגיש טפסים לרופא ולהחתים אותו על אישורים רפואיים.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

למרות שלא למדתי רפואה ואני לא דוקטור, אבל הידיעה שאני חלק קריטי בחוליה מאד חשובה שתפקידה לעזור לחולים ולהקל עליהם מהכאבים שלהם מאד משמחת. בנוסף, הידיעה הזאת נותנת לי כוח לרגעים שבהם נמאס לי להתמודד מול הררי הדפים וגבעות המסמכים ובאופן כללי עם כל הבירוקרטיה.

מהי הישיבה בשבילך?

מקום שבו אני לומד על עצמי, מגלה על התכונות שיש בי ועל הכוחות שלי ואיך לנתב אותם למקסימום.

 מוטו לחיים:

"כשאתה עושה משהו, תעשה אותו מושלם".

תובנה לחיים:

מאיפה הבאת את השאלה הזאת???

מי המודל לחיקוי שלך?

אח שלי ידידיה. לפני ארבע עשרה שנים הוא עבר תאונה שבעקבותיה הוא נהיה משותק בארבעת הגפיים, מהצוואר ומטה. אני מסתכל על אח שלי ולכאורה אני רואה בן אדם שאלוקים דפק אותו, ולקח ממנו כל סיבה אפשרית לכך שיישאר לו טעם בחיים, אבל אם כל זה הוא שומר את האמונה, הוא מבין שיש פה מצב שהוא אמנם קשה אבל הוא יודע שלמרות שהוא לא מבין, הוא מקבל את המצב ומשלים איתו. יש דבר מדהים אצלו, המאבק שלו כל יום מחדש, להמשיך את החיים, וזה דוגמא בשבילי איך להתמודד.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

חסר לי שאין פה מספיק את המושג חברותא, רוב הלימוד בישיבה מתבצע בצורה של שיעורים. לקבוע סדר לימוד אפילו של עשר דקות עם חבר, אחרי שחרית או מנחה או סתם בזמן פנוי במשך היום, התוצאות של זה מדהימות, זה מחזק קשר בין חברים ונותן בסיס לחברות, בסיס של קשר חזק ורוחני. בנוסף לזה שבסוג כזה של לימוד יש תוצאות הרבה יותר טובות, יותר זוכרים את הלימוד והוא הרבה יותר חוויתי.

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

הוועד של הרב ביום חמישי, הרב מציג את המצוות והתורה באופן שונה ממה שכל רב אחר או משגיח היה מציג את זה, זה לא חידושים, אלא פשוט להציג את הדברים בצורה חווייתית ומרעננת. זה רגע שאני מחכה לו כל השבוע וזה נותן לי המון בכל תחום.

מה התחביב שלך?

התנדבות, בזמן האחרון אני מתנדב פעם בשבוע בעמותת 'בית הגלגלים', זו עמותה שעוזרת לשיקום ויוצרת פעולות חברתיות לילדים עם נכויות פיזיות. אני מכין להם שם כריכים (הם מאד אוהבים טוסט שוקולד, מומלץ!), ואחר כך עושים פעולות של יצירה ועוד מגוון תוכניות. אני ממליץ לכל בחור גם להתנדב, יש משפט קיטשי שאומר "לתת זה לקבל", מההתנדבות גילתי שזה פשוט נכון.

משהו שלא ידענו עליך?

לפעמים כשאין לי כוח להיות בישיבה אני שולח את התאום שלי יהונתן במקומי.

דרך דילוג וקפיצה

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לחודשי השנה" (שמות י"ג, א')

מצווה זו של קידוש הזמן, היא המצווה הראשונה שעם ישראל נצטווה לעשות כעם ה'.

הראשוניות של מצוות קידוש הזמן דורשת הסבר, מדוע היא כל כך חשובה לפתוח בה את מצוות התורה.

***

המצווה המרכזית שעם ישראל נצטווה בה בנוסף לקידוש הזמן הוא קרבן הפסח.

שמו של הקרבן נקבע על שם המציאות שבו הוא התקיים: " וככה תאכלו אותו מתנכם חגורים נעלכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה' " (י"ב, י"א).

צורת אכילת הפסח בחיפזון שהוא 'לשון בהלה ומהירות' (רש"י) צריכה ביאור. הרי היציאה בפועל הייתה רק בבוקר, ובשעת אכילת הפסח הם עדיין יכלו לאכול אותו ברגיעה ומדוע נצטווו לאכול את הפסח בצורת אכילה מלאכותית בחיפזון כשתרמילם על גבם?

עוד יש להבין, מדוע צורת הגאולה של עם ישראל ממצריים לאחר מאות שנים של עבודה, הייתה צריכה להיות במהירות ובחיפזון "כי גורשו ממצריים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם" , וכי לא היה מתאים יותר לצאת ממצריים בנחת וברגיעה המתאימה לבני מלכים – עם ה'?

שמו של קורבן הפסח מלמד גם הוא על המהירות ששלטה ביציאת מצריים שנאמר  "פסח הוא לה' " "על שם הדילוג והפסיחה שהקב"ה קופץ ממצרי למצרי וישראל נמלט ואתם עשו כל עבודתכם לשם שמיים דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח" (רש"י).

עלינו להבין מה פשר הוראה זו לעבוד את הקב"ה לשם שמיים "דרך דילוג וקפיצה"?  

גם מצוות אכילת המצה נתנה לנו על שם מהירות היציאה כנאמר בהגדה של פסח "מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם וכו' " .

גם מכאן אנו נוכחים לדעת את עיקרון המהירות והזריזות שהתורה מבקשת ללמד אותנו בכל מצוות הפסח, וא"כ עלינו לברר  מהו העיקרון הגדול הזה של הזריזות הנלמדת ביציאת מצריים?

בחירת ישראל

עלינו לדעת שעיקר הבשורה שהביאה יציאת מצריים לעולם היא ' בחירת ישראל', אמת נכון הדבר וביציאת מצריים התגלו יסודות האמונה במציאות ה' ובהשגחתו ובשליטתו על כל הטבע, אך עיקר מטרתה של יציאת מצריים הייתה בבחירת ישראל להיות לעם ה' כשלקח לו הקב"ה את עם ישראל – "גוי מקרב גוי"  ובחר לו דווקא את עם ישראל להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" שייצגו את האלוקים בעולם ויראו לעולם כולו מהי "דרך ה' ".

פרעה ומצריים ייצגו את כל העמים שמתנגדים לבחירת ישראל ולהיותנו העם הנבחר משום כך שיעבד פרעה את עם ישראל בניסיון להטמיע אותו בתוך מצריים ולבטל בכך את ייחודיותו ועליונותו. כאן הגיעו עשרת המכות וקריעת ים סוף ללמד את כל העולם שהטבע כולו כפוף לרצונו של האלוקים לבחור לו את עם ישראל לעם ה' וכל מי שהתנגד לבחירה זאת סופו להאבד .

בחירת ישראל – תפקיד!

בהיותנו עם ה' אנו נושאים בתפקיד גדול ואחראי של מייצגי האמת האלוקית של העולם. רק אנחנו ונביאנו מסוגלים לדבר לעולם בשם ה' ורק  אלינו " עם קרובו" מתגלה הקב"ה בבהירות ו"לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".

כמו כל נושא תפקיד היודע את תפקידו גם אנו צריכים לדעת את תפקידנו וככל שנדע שתפקידנו גדול וחשוב יותר כך אנו נישא באחריות ונעשה את התפקיד בעשייה זריזה ויעילה יותר. אחריות זו באה לידי ביטוי בניצול כל רגע כדי שהתפקיד יעשה בשלמות וללא שום עיקוב.

הקריאה אל פרעה "שלח את עמי ויעבדוני" היא יסוד מטרתה של יציאת מצריים. לא רק 'שלח את עמי מהשעבוד הפיזי, אלה בעיקר' שלח את  עמי ויעבדוני', כלומר כדי שבחירת ישראל תצא לפועל והם יהיו הנציגים של האלוקים בעולם.

קידוש הזמן

כדי לחדד לנו את טעמה של בחירת ישראל הצטווינו בראש ובראשונה לקדש את הזמן ולהבהיר לנו בכך שלכל רגע של חיים יש מטרות ותפקידים ולכל זמן וזמן יש לו את התפקידים שלו ואת המטרות שעלינו למלא. לכן, דווקא מצוות קידוש החודש שהיא המצווה לקדש את הזמן, נאמרה לנו בראשונה לפני כל התורה.

אם היו מעם ישראל יוצאים ממצריים לאט ורגוע, לא היינו בטוחים לגמרי שההמצאות בטומאת מצריים סותרת את עקרונות' בחירת ישראל' והאמונה שהם מייצגים אך כשהיציאה היא בחיפזון אנו מראים בכך שאי אפשר להישאר במצריים רגע אחד ועלינו לצעוד במהירות ובזריזות לעבר כיבוש המטרות שלשמן נבחרנו כעם ה' ואין לנו זמן לעשות שום דבר אחר חוץ מלצאת מהר ממצריים לכיוון הר סיני וארץ ישראל.

היציאה ממצריים בצורת 'חיפזון' באה לבטא את היותנו ממוקדי מטרה המבקשים להשיג את מטרתנו מהר ככל האפשר.  כשאנו רואים מישהו ממהר אנו יודעים שהוא ממהר להשיג משהו שמאוד ברור לו שהוא חייב להשיג אותו.

זוהי המשמעות של קורבן הפסח שנעשה' דרך דילוג וקפיצה'.

כשאנו רואים אדם שמדלג כמה מדרגות יחד אנו מבינים שהוא ממהר למקום מסוים כדי להשיג את מבוקשו, זה דחוף לו והוא חייב להשיג את זה במהירות האפשרית. הדילוג שדילג הקב"ה על בתי מצריים לימד על יסוד הזריזות הנדרשת וניצול הזמן הנדרש. הדילוג של ה' מבטא את זה ולכן "אתם עשו כל עבודתכם לשם שמיים דרך דילוג וקפיצה", כלומר בזריזות ובמהירות , בכך תראו שאתם מבינים לגמרי שאי אפשר להישאר על אותו מקום וחייבים לנצל את הזמן, ולזוז כל הזמן קדימה במהירות כי לכל רגע יש תפקיד משלו ובכל רגע שעובר שמילאנו בו את התפקיד יצאנו ממצרים.....