הרב ברוך צבי גרינבוים

ראו כי ה' נתן לכם את השבת

"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי, ראו כי ה' נתן לכם השבת... שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"

פעמים רבות עוברות על כל אחד מאיתנו תקופות של יובש רוחני. אנו מרגישים מרוקנים ואדישים,אין לנו טעם רוחני  בקיומן של מצוות ובשעת התפילות,  ואנו מקיימים את המצוות רק באופן טכני- חיצוני. פעמים, ומצבים אלו מובילים לקושי בקיום מצוות עד שנשמעת בלב השאלה הנוקבת מאת ה': "עד מתי מאנתם לשמור מצוותי ותורתי"?

כיצד ניתן 'להדליק' בליבנו 'אמונה חדשה', וכיצד ניתן להתמלא מחדש ברגשות קודש כשעוברים עלינו זמנים בהם איננו מרגישים דבר? האם ניתן לתזמן תחושות רוחניות, הרי לכאורה הן באות והולכות בלי סיבה נראית לעין?

בתקופות אלו מגיעה השבת לעזרתנו. "ראו כי ה' נתן לכם השבת"!

שבת מתנה

שונה היא שבת קודש מכל המצוות, בכך שהיא אינה רק מצוה שציווה אותנו הבורא, אלא היא "מתנה".

כך אמרו חז"ל: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל- לך והודיעם" (שבת י, ע"ב).

במה מתייחדת מצוות השבת שהיא ניתנת לנו ומוגדרת כמתנה, והלא כל המצוות ניתנו לנו במתנה?

שונה היא שבת מכל המצוות. כדי שיזכה היהודי לקבל ובעיקר להרגיש 'הארה רוחנית' עליו לעבוד ולהתאמץ ולקיים מצוות כלשהם בפועל, כדי שבאמצעותם הוא יזכה וירגיש הרגשות רוחניות. הרגשות אלו יגיעו אליו רק אחרי מאמץ של קיום מצוה בכוונה, לימוד תורה אמיתי, ושאר עבודות הקודש המוטלות על כתפי היהודי.

אך בשבת היהודי אינו צריך מאד להתאמץ או לעשות כמעט דבר, כדי להרגיש את האור הרוחני הממלא את העולם וגנוז גם בנשמתו. מספיק שהוא לא יעשה דבר ויכנס למנוחה פיזית ונפשית. אם רק יתפנה מעיסוקיו ויכנס ל'מודעות של שבת', הוא יזכה להארה רוחנית חזקה שתמלא את ליבו. 'הארה' היא ההשפעה האלוקית הממלא את הלב בתחושות של אמונה, דבקות וקרבת אלוקים. (דוגמת "יאר ה' פניו אליו" - כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".)

הארה שבתית היא המתנה של אלוקים לשומרי השבת. מספיק שלא יעשו דבר, ויתמלא ליבם במתנה של אור רוחני שמוציא הקב"ה מבית גנזיו ומעניק אותו במתנה לשומרי השבת (על פי הספורנו, שם).

מתנתה הגדולה של שבת באה לידי ביטוי בכך שהיא 'פועלת' עלינו רוחנית ורגשית בין אם נרצה בכך ובין אם לאו. (ברור הדבר, שככל שיהודי יעשה 'עסק' משבת קודש, ויראה אותה כמרכזו של השבוע וכיסוד היהדות, כך 'הארת השבת' תשפיע עליו ביותר!)

זוהי משמעות הוראת התורה "שבו איש תחתיו", כלומר בשבת קודש אנו נדרשים להפסיק ליצור ולהיות עסוקים בהשגיות ודאגות העתיד - "אל יצא איש ממקומו ביום השבת", אלא עליו להיכנס למודעות של שבת קודש, ולתת להארת השבת למלא אותו במקומו.

 אם נעקוב אחרי המצב הנפשי-רגשי שלנו במהלך השבת, נמצא אצלנו תחושות רגשיות ייחודיות לשבת. בשבת ישנם רגשות מיוחדים עדינים יותר, מועצמים יותר רגשות של געגוע למשהו נעלם, רגשות של שלווה, שמחה, אהבה, תקווה, רצון להיות טובים יותר, ומחשבות עמוקות על החיים – מחשבות הפוקדות את הנפש דווקא בשבת.

שבת יום ה'

שבת הוא 'יום ה' שבו הקב"ה יותר נוכח בעולם, במציאות המאפשרת לחוש ולהרגיש אותו יותר מכל יום אחר. מציאות זו גורמת לרגשות קדושה מיוחדים הממלאים את הלב בשבת. מציאות זו יוצרת געגועים וכיסופים בלבו של יהודי, ורצון להתחבר למציאותו העליונה של ה' הממלאת את העולם בנוכחותה. כמו מאליו מתנגן לו מליבו של שומר השבת שירו של רבי אברהם אבן עזרא לשבת: "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי, ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי."

בשבת מקבל החלק האלוקי הקבוע שלנו - שהיא הנשמה - תוספת יתרה של הארה משמים, שדוחקת הצידה את כוחות הגוף החומריים ומאפשרת לנו להתמלא בכל שבוע מחדש ברגשות קודש רוחניים. זוהי משמעותה של הנשמה היתרה בשבת.

הרגשות הרוחניים האלו של שבת הם אלו ה'מדליקים' והמקיימים את מכלול רגשות הקודש היהודיים בשאר ימות השבוע.

נמצאנו למדים שבת קודש היא כלי אדיר המאפשר לנו להיטען רגשית כל שבוע מחדש ברגשות קודש יהודיים, שלא יתנו לנו 'להתייבש' רוחנית כשנשוב חזרה אל עולם החולין בששת ימי המעשה הבאים.

נמצאנו למדים שהתשובה לשאלת הקב"ה "עד מתי מאנתם לשמור מצוותי", היא שבת קודש! ראו - תתבונו ותרגישו בחוש שנתתי לכם את מתנת השבת שאתה תצמחו מחדש!

"חמדת הלבבות, לאומה שבורה. לנפשות נכאבות, נשמה יתרה. לנפש מצרה, תסיר אנחה, שבת מנוחה" (מתוך שירו של האר"י הקדוש לשבת).

'ממחשבה למעשה':אם אנו נפגשים בחיינו בתקופות של יובש רוחני כדאי מאוד 'להשתמש' בהארת השבת המדוברת ודרכה 'להדליק' שוב את רגשות הקודש שנכבו.המאמץ לחוש ו'לאחוז' את הארת השבת ישתלם ויתגלה כמכשיר יעיל ביותר להתניע תנועה רוחנית חיונית וחדשה בתוך הלב.

'הארת שבת קודש' תוכל לאיר את הלב בשבת רק בתרגול מעשי של הנהגות ייחודיות לשבת שיאפשרו לחוש ולקלוט באופן ודאי את מתנת הארת השבת

דבר העורך

בפרשת השבוע נקרא על קריעת ים סוף. חז"ל מספרים על אדם אחד, נחשון בן עמינדב, שהיה שם יחד עם העם כולו, ראה את הצבא המצרי המפחיד ולא נשבה בזרועות הייאוש. הוא חווה כמו כולם את המצוקה, וקיבל החלטה. הוא קפץ אל תוך המים הסוערים. המים הגיעו לחזהו והוא המשיך לחתור. המים כבר הגיעו לאפו והוא עמד לטבוע, אך הוא המשיך לנסות לשחות, ואז – נחצה הים!

זה קורה לכל אחד מאיתנו פעמים רבות. הרגע הזה שבו אנחנו כמעט נשברים, אבל מחליטים לאמץ את מידת ה"נחשוניות" ולקפוץ למים הסוערים.

גם לנו, ב'זו דרכנו', זה קורה מדי פעם... השבוע תוכלו לראות את זה באופן ברור. אחרי כל התלונות שקיבלנו על העיצוב המיושן, המשעמם, העצוב והחדגוני של העלון, החלטנו לקפוץ למים ולהגיש לכם עיצוב חדש וחדשני, עיצוב שיגרום לכם לקרוא כל מאמר וכל פינה בעלון, לא רק בגלל התוכן היפה שלהם, אלא גם בגלל שכיף להסתכל עליהם.

הערות תתקבלנה בברכה ובהערכה!

גוט שאבע'ס,

דודי.

הרב הלל חסידים

משהו

                                                                            קטן

וטוב

                                                                                לחברים

כמה דברים מדברי החפץ – חיים על פרשתנו:

להיות בשמחה תמיד – פרשתנו פותחת, "ויהי בשלח", חז"ל לימדונו, " אין ויהי, אלא לשון צער", ועל כך אומר החפץ – חיים, 'כאשר באה לאדם מחשבה של צער, מיד ישלחה, כמו שהפסוק רומז, "ויהי – בשלח", דהיינו שאת הצער יש לשלח ולהיות בשמחה תמיד'.

לייחל לרפואתו של הקב"ה בלבד:

 בכל יום מבקשים אנו בשלושת התפילות, 'רפאנו ה' ונרפא', והקדוש ברוך הוא מבטיח לנו בפרשתנו שאם נשמע בקולו אז נזכה לברכה של "אני ה' רופאך". לרופא ניתנה הרשות לרפאות מהפסוק "ורפא יירפא", מכאן למדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאות, ומדייק החפץ – חיים שהמילה 'רפאנו' והמילה 'רופאך' נאמרים ללא דגש כי רפואת ה' קלה היא, בדיבור בלבד. מה שאין כן במילים 'ורפא ירפא' שהם בדגש חזק, כי רפואתו של רופא בשר ודם מכאיבה על ידי תרופות, טיפולים, ניתוחים ודברים דומים, ונייחל לרפואת ה' בלבד.

ואסיים בהנהגה מיוחדת שהייתה לחפץ – חיים, הוא נמנע מלשבת על כיסא שיש בו משענת וטען, מאחר שכל עוד שלא נמחה שמו של עמלק מעל פני האדמה, הכיסא של ה' אינו שלם, כמו שנאמר בפרשתנו "כי יד כס קה", כיצד אני אשב על כיסא שלם?

יהי רצון שנזכה לשלמות הכיסא בגאולה השלמה אמן!

הרב זאבי קצלנבוגן

הקטע שלי בפרשה

לא נפסיק לשיר

מתי שרתם פעם אחרונה? תרשו לי לנחש שזה לא קרה לכם כשהייתם בדיכאון, גם לא בלויה של מכר, אפילו לא כשהייתם מפוחדים. אז מתי כן? כנראה שזה קרה לכם בשעת התרוממות הרוח כאשר שמחתם עם הישג כלשהו, או לחילופין בזמן של געגוע למשהו גדול או למישהו אהוב.

שירה היא כלי ביטוי בזמן שהמילים נגמרות. לא שהן נעלמו מן הלקסיקון, אלא פשוט ישנם זמנים שכל המילים המופיעות בלקסיקון לא יצליחו להביע את רחשי הלב ההומה בזמנים אלו, ואז באה לה השירה. אותה צורת ביטוי שממעטת במילים אך מרבה ברגשות.

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר..." (פרק ט"ו פסוק א')

אחת השירות המפורסמות בהיסטוריה היא שירת הים. אותה שירה ששרו משה ובני ישראל כאשר הם עברו בתוך גזריו של ים סוף שנבקע לשניים ובמקביל אותו ים סוף עצמו הטביע את כל חיל מצרים שרדפו אחריהם. 

זהו, מכאן ואילך, מצרים היא נחלת ההיסטוריה מבחינת בני ישראל. עד עכשיו למרות היציאה הדרמטית, עדיין יתכן שפרעה יקשה את לבו שוב. למרות כל הניסים הגלויים וההוכחות הברורות שלא כדאי לו להתעסק עם העם הנבחר, עדיין יתכן שהוא ינסה לרדוף אחריהם ולהחזירם למצרים על מנת להשתעבד בהם. אבל כעת זה נגמר. גם אם הוא ירצה הוא כבר לא יהיה מסוגל לכך אחרי שכל צבאו טבע בים. ואז פרצה לה השירה במלוא עוצמתה.

מה פרוש המילה אז? באופן פשוט אז בא לתאר את הרגע הדרמטי. בדיוק כשזה קרה הם שרו. אך חכמים לוקחים אותנו למקום עמוק יותר כאשר הם רוצים להסביר לנו את המילה אז.

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך.' והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך ב"אז". זהו מה שכתוב אז ישיר משה." (מדרש שמות רבה כ"ג ג')

המילה אז איננה רק תאור זמן. היא חלק בלתי נפרד מן השירה. יתרה מכך היא מגדירה את מהות השירה כולה.

חכמים מזכירים לנו שזו לא הפעם הראשונה שמשה רבנו משתמש במילה הזו. בסוף פרשת שמות כאשר פרעה מכביד את השעבוד כשהוא מבין שבני ישראל דורשים חרות, משה אינו מתאפק ופונה לבורא בשאלה: "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת." שאלתו של משה היא לגיטימית לחלוטין. הוא אינו מבין מדוע צריך תהליך של נסיגה, מדוע צריך סבל נוסף על מנת להציל את העם. אך למרות שהיא לגיטימית היא נובעת מתוך חוסר יכולתו של משה לראות את התמונה בשלמותה. בורא עולם אמנם עונה לו תשובה, אך מבחינת משה התשובה מתקבלת יותר בסגנון של 'יהיה בסדר, אל תדאג' ולא כהסבר ברור.

רק כעת כאשר הקצוות מתחילות להיסגר, רק כאשר רואים ישראל בחוש כיצד השיגעון המצרי להמשיך ולשעבד אותם למרות כל הרמזים הברורים מהבורא שלא לעשות זאת, רק כעת הם מבינים שהסבל של אתמול הוא זה שהביא לחיסול טוטאלי של מצרים היום, רק כעת הם מסוגלים לפרוץ בשירה אדירה.

המילה אז משמשת גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. יהיה זה נכון להשתמש בביטוי 'אז הלכתי' כפי שיהיה זה נכון לומר 'אז אלך'. כלומר זו מילה שמוציאה אותנו מן ההווה ומסוגלת לחבר את העבר עם העתיד. זו שירה!

שירה היא היכולת לראות תמונה בשלמותה. לראות כיצד העבר מתחבר למנגינה אחת שלמה עם ההווה והעתיד. לראות כיצד כל תו ותו כאשר הם מתחברים לשורה שלמה הם מהווים הרמוניה נפלאה. דבר שלא היינו מסוגלים לקלוט לו היינו שומעים כל תו בנפרד ללא קשר לזה שלפניו או לזה שאחריו. רק כאשר מחברים להם את התווים כולם לשורה אחת מקבלים שירה נפלאה. ואז בקריעת ים סוף הושלמה התמונה, אז הובנו התהליכים.

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד."  (פרק ט"ו פסוקים י"ז – י"ח)

השירה מתקדמת. ברגעים גדולים אלו כאשר חלקי הפאזל מצטרפים מבטאים ישראל בשירתם לא רק את חיבור העבר עם ההווה, אלא בעיקר את חיבור העבר וההווה עם העתיד. מעבר לשירה אדירה על הישגיות מדהימה. מעבר לשירה האדירה ואמירת התודה על כך שהם יצאו לחרות עולם, מוסיפים משה ובני ישראל את שירת הכסופים. הכסופים למשהו גדול יותר, למישהו אהוב – לבורא עולם. העבר וההווה חוברים יחדיו על מנת להוביל אותנו למשהו גדול לחיבור מושלם עם בורא עולם. להבנה שאינה משתמעת לשני פנים "ה' ימלוך לעולם ועד!" ואת השירה הזו לא נפסיק לשיר...

אך אולי ניתן להוסיף דבר אחד קטן. יתכן מאד שהשירה האדירה פורצת לא רק כאשר האדם רואה את התמונה בשלמותה, אלא כאשר הוא נעשה שותף פעיל לתמונה זו.

וכך כותבת התורה לפני תחילתה של השירה:

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו." (פרק י"ד פסוק ל"א)

ועד עכשיו הם לא האמינו? עשר המכות לא הספיקו להם? בוודאי שכן. אבל יש אמונה ויש אמונה. דמיינו לעצמכם לוליין שהולך על חבל דק בגובה עשר קומות. האם אנחנו מאמינים שהוא יצליח? כנראה שכן. אבל מה דעתכם, אם הלוליין יציע לכם לשבת על כסא שהוא יחזיק בידיו תוך כדי הצעידה על החבל הדק, האם הייתם מסכימים? כנראה שכבר לא... רק כאשר ישראל היו מוכנים לתת אמון מלא בבורא וללכת אחריו על החבל הדק, רק כאשר הם נכנסו אחרי נחשון בן עמינדב ממש לתוך המים, רק אז השירה פרצה מגרונם במלוא עוצמתה. 

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בשלח תשע"ג

הרבה שלוחים יש למקום

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא... ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא, כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה... וילקטו המרבה והממעיט... ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו, ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר" (שמות טז, ד-יט)

בפסוקים אלו אנו למדים על כך שהמן היה 'ניסיון' עבור בני ישראל, ואנו מבקשים להבין מהו הניסיון בכך, ומדוע הורשו לאסוף מן רק לאותו יום ולא הורשו להשאיר מן מיום ליום?

עוד אנו שמים לב לנס הגדול שנעשה במן, שלמרות שהיו אנשים שניסו לקחת ממנו כמות גדולה או כמות קטנה, תמיד היו מוצאים בכליהם בדיוק את הכמות הקבועה שנקבעה עבורם, ואנו נדרשים להבנת המסר הגדול שבנס זה.

בלשון הפסוק אנו מוצאים שמטרת 'ניסיון המן' היה "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

לאיזו תורה מתכוון הפסוק, והרי תורה עדיין לא ניתנה באותו זמן? רש"י פירש לנו שהניסיון במן היה לראות האומנם ישמרו עם ישראל על 'הלכות המן' המחייבות שלא להותיר ממנו עד בוקר, ולפי זה תתפרש המילה 'תורתי' במובן של 'הוראתי' המסוימת והממוקדת שלא להותיר מהמן.

דבר זה טעון הסבר, שהרי מובנה של המילה 'תורה' בא בדרך כלל לבטא הוראות כלליות ויסודיות יותר בעבודת ה', הוראות רחבות ומקיפות שכוללות את עיקרי יסודות הדת, ולא רק הוראה פרטית לדור מסוים, ולכן מתבקש הסבר רחב יותר על ניסיון המן, כיצד השימוש הנכון במן מלמד את הדורות כולם על ההליכה לאור התורה.

ניסיון המן

בואו ונבין, מדוע באמת ניתן המן בהוראה לאסוף ממנו רק לאותו יום? מדוע שלא יוכל כל אחד לקחת ולאסוף אותו לתקופה ממושכת, ולאחר שיגמר לו המן בביתו, יבוא שוב לאסוף אותו?

אם נתבונן במהלך הדברים, נשים לב שמשה העביר לעם את הידיעה הכללית שהם אמורים לקבל 'לחם מן השמים', אך לא פירט להם בדיוק איך יראה אותו לחם, עד שעם ישראל פגשו את ה'לחם' בעצמם בתדהמה, ולא ידעו מהו, ורק אז אמר להם משה: "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה".

מדוע בעצם שלא יכין אותם משה רבינו מראש, על אותו הלחם המשונה שהם עתידים לפגוש למחרת? למה רק לאחר שפגשו אותו וביררו מהו לימד אותם משה שאכן, זהו הלחם המובטח?

גם את הנס ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", פגשו בני ישראל בעצמם, ללא שסיפרו להם על כך מראש, וללא שנצטוו שלא ללקוט יתר על המידה. מדוע לא אמר להם משה מראש שאין טעם באיסוף המרובה של המן?

המן – לקח לדורות

בסוף פרשת המן, אנו מוצאים את עניין השמירה לדורות של צנצנת המן: "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו... למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר".

וחז"ל מספרים לנו: "בימי ירמיהו הנביא, כשהיה מוכיח את ישראל למה אין הם עוסקים בתורה, והם אומרים, נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן, אמר להם, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו" (רש"י).

אנו לומדים מכך על מטרתו היסודית של המן, שבא ללמד את עם ישראל את יסודות האמונה הגדולה ואת גדרי הביטחון בה' בכל מה שקשור לפרנסתו ומזונותיו של האדם, שכולם בגזירת עליון.

מקובלים אנחנו שלמרות ביטחוננו הגדול בה', שהכל מגיע מה' יתברך, על האדם לעשות 'השתדלות' כדי לזכות בשפע האלוקי. השתדלות זו של האדם מחד, והשפע היורד אליו ממרום מאידך, זהו החיבור המושלם שמקשר את האדם אל בוראו. האדם פועל מלמטה וה' מצליח את דרכו מלמעלה.

אך כיצד ידע האדם את גבולות ההשתדלות, מה השיעור הראוי והסביר של ההשתדלות הראויה, ומהי ההשתלות שאינה ראויה, הדוחקת את רגלי האמונה בה' ועלולה ליצור אצל האדם את התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"?

גדרי ההשתדלות הראויה

כאן באה פרשת המן, ומלמדת אותנו את גדרי הביטחון בה', ואת גבולות ההשתדלות.

משה רבינו מודיע לעם ישראל שיבטח בה' שייתן להם לחם מן השמים, אך הוא אינו מספר להם בדיוק איך נראה אותו לחם... בכך הוא בונה בליבם את מידת הביטחון, שיסמכו על ה' שאכן ידאג לכל מחסורם, גם אם הם לא יודעים לעת עתה בדיוק איך זה יקרה.

למחרת, יוצא עם ישראל לחפש את אותו לחם מובטח, אך בניגוד למה שהם חשבו, שירד להם אותו לחם מוכר שאכלו כל הימים, הם פוגשים בדבר לא צפוי, שממש כפשוטו ירד מהשמים. רק אז, מודיע להם משה שזהו הלחם המובטח.

בכך הם למדו שהאמונה בה' תביא להם את מבוקשם, לאו דווקא מאותם דברים מוכרים שהם ציפו להם.

בשלב זה, מתבקש העם לאסוף מהמן את הכמות הנדרשת רק לאותו יום בלבד, כדי להמשיך ולפתח את מידת הביטחון התמידית בה', שייתן לאדם את פרנסתו הנדרשת מדי יום, ללא שיצטרך לדאוג את דאגת המחר, ובתנאי שיעשה השתדלות סבירה וראויה, השתדלות שלא תפגע בשאר חובותיו האחרות במסגרת החובות היומיות שלו.

מאותה סיבה ממש לא מצווה משה רבינו מראש שלא לאסוף יותר מדי, כדי להפגיש אותם עם מציאות ההשגחה הפרטית המושפעת לאדם רק לפי כמות ההשתדלות הסבירה, שהיא כאמור ההשתדלות שאינה פוגעת בשאר חובותיו הכלליות של האדם.

ירידת השפע – כגודל האמונה

גם אותם אלו שהרבו באסיפת המן לצורך המחר, מצאו בכליהם בסך הכל את הכמות הנדרשת לאותו יום. הם למדו מכך, שהשתדלות שאינה סבירה, הנעשית לצורך המחר, לא תעלה ולא תוריד, ובסופו של יום הועילה ההשתדלות רק לאותו יום, והם מצאו בכליהם את אותה כמות מדויקת הנדרשת לאותו היום.

זהו אכן ניסיון גדול ומרכזי באמונה, לעשות השתדלות ראויה בעניין הפרנסה, השתדלות יומית, לאותו יום, השתדלות שמשאירה לאדם זמן ופניות לעבודת ה' ולשאר חובותיו האנושיות העומדות לפניו דבר יום ביומו. אם יהיה האדם טרוד היום בדאגת המחר, ויעשה היום השתדלות בשביל מחר, הוא פוגע בחובותיו היומיות המוטלות עליו היום, ומגלה בזה חיסרון באמונה שגם מחר תגיע הסייעתא דשמיא המיוחדת לאותו יום.

הניסיונות הניתנים לנו אינם בדיקה פשוטה האם אנו ראויים או לאו. דבר זה גלוי וידוע לפני ה' יתברך והוא אינו זקוק לראיה. הניסיון הוא בעצם האפשרות הניתנת לנו להשיג עוד מעלה ועוד התקרבות אל ה', כשמעמידים בפנינו כמה אפשרויות ואנו בוחרים באפשרות הנכונה. או אז, כשאנו בוחרים בטוב, עמדנו בניסיון, והגענו למקום גבוה יותר וקרוב יותר.

האמונה בה' שידאג לנו דבר יום ביומו, היא העמידה בניסיון, והביטחון הזה דבר יום ביומו, הוא זה שמוריד לאדם את השפע המגיע לו בדיוק לפי גודל אמונתו.

פרשת המן היא אכן ניסיון מרכזי, והעמידה בו היא הליכה לאור העקרונות היסודיים של התורה, המעמידה את האמונה והביטחון בה' במרכז חייו של האדם, ומלמדת את גבולות ההשתדלות הראויה. משום כך, מתאימה לניסיון זה האמירה היסודית: למען אנסנו הילך "בתורתי".

נוסקה נוישטט - פרשת בשלח תשע"ג

מה ששומר עלי

נוסקה נוישטט

עוד לפני שלקחתי את בני הקטן דודי לחיידר ביום שלישי, עברתי בקלפי שליד הבית ונכנסתי לקיים את דברי מרנן ורבנן.

הילד בן הארבע וחצי נכנס איתי לאחורי הפרגוד, וכשלקחתי את הפתק והכנסתי למעטפה, הוא קרא לי בקול "אבא, למה לקחת ג'? קח ד', כי דודי מתחיל באות ד'...". לא עניתי לו ויצאתי מאחורי הפרגוד.

אחד מהמשקיפים החילונים אמר לילד בסוג של צחוק, למה אתה מגלה מה אבא בוחר?

הילד לא באמת הבין.

הוא ילד חיידר יהודי מתוק.

אני חושב שעכשיו הוא צריך באמת למלא את הראש הטהור והנקי שלו בלימוד האלף בית, ולא באות השלישית...

ניסיתי להסביר לו בדרך שהרבנים אמרו להצביע דווקא לזה.

הוא לא באמת הבין. ילד!

אבל אחרי שהוא רץ בשמחה אל החיידר, פתאום נפל לי האסימון.

לא הייתה לי ברירה!

הייתי חייב להצביע ג', כי בלי זה הילד עוד היה מספר בחיידר כיצד אבא שלו הצביע לבל"ד או לעלה ירוק, ואז היה סיכוי שאכן הילד היה מבלה את שארית השבוע בחיפוש מקום לימוד חדש, ואולי חנין זועבי באמת הייתה עוזרת לי בזה...

ואולי דווקא הילד הקטן לא נתן לי לעשות שטויות, כי רק בגללו נשארתי נאמן לציות מוחלט לגדולי ישראל, ולא התפתיתי ללכת אחרי מפלגות ורעיונות שונים?

לכל בן אנוש שמגיע לבד מאחורי הפרגוד יש תחושה, שאין מי שישמור עליך שם מאחורי הפרגוד ואולי תעשה שם משהו שבסופו של דבר תתחרט עליו... כי הוא, הנציג שבו בחרת, לא באמת ישמור עליך ועל מה שחשבת שזה האינטרסים שלך.

מזל שהיה איתי הילד הקטן שלי, שבגללו הכנסתי מה שטוב לי ולאחי ולך ולכל בית ישראל.

אולי יש את הילד הקטן הזה, בכל שלב בחיים.

פעם זה מגיע בדוגמת הכיפה על הראש, שיש מעשים מסוימים שאני לא אעשה עם כיפה על הראש.

פעם זו החולצה הלבנה שאני לובש, ששומרת שלא אעשה דברים שבחור ישיבה לא צריך לעשות.

ופעם זו תפילה בכוונה קטנה, שלא נותנת לי אחרי זה לסור מהדרך.

ופעם זה הילד, ששומר שאבא שלו באמת הולך בדרך של סבא...

ואני תפילה שזה גם מה שישמור עליו...

ילד חיידר טהור שלי...