גליון פרשת וירא - להורדה בקובץ PDF

גליון פרשת וירא - להורדה בקובץ PDF

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת וירא תשע"ג

אשרי המאמין

שאלה:

יש לי חבר שמדי פעם מעלה כל מיני שאלות בנושאי אמונה. לא תמיד יש לי מה לענות לו, וזה יוצר אצלי הרגשה שלא בדקתי עד הסוף את היהדות שלי. השאלה היא, האם באמת מוטל עלי לעשות את זה או שאני אמור להישאר באמונה היחסית תמימה שקיבלתי מבית אבא. האם כל אדם צריך להיות באמת כמו אברהם אבינו ולחקור את האמונה של אבותיו?

הרב זאב קצנלבוגן:

יוצא לו אדם מביתו עם שטר של מאה שקלים בכיסו. הוא פורט את השטר בעלותו אל האוטובוס ותוחב את העודף אל כיסו. כאשר הוא יורד מן האוטובוס הוא נכנס  אל החנות הקרובה וקונה זוג בטריות. בהמשך הדרך קונה ידידנו בקבוק שתיה, עולה על האוטובוס חזור ומגיע לביתו. על פי החשבון, אצל ידידנו בכיס אמורים להיוותר שבעים שקלים, אך אויה שוד ושבר, הוא מכניס את היד אל הכיס ומוצא עשרים שקלים בלבד. האם נאמר שנפלה טעות בכללי המתמטיקה? או שנמצא אלף ואחד הסברים אחרים לתופעה כדוגמת כייס נחמד שנכנס לתמונה באמצע, חור בכיס, או שהוא פשוט שכח שהוא קנה גם שעון. מה שבטוח, שכללי המתמטיקה נכונים.

יש שתי רמות של ידיעה. האחת, מסגרת היהדות. כלומר א. הידיעה שיש אלוקים. ב. הידיעה שאלוקים דיבר ויכול לדבר עם בני האדם. ג. לי יש יכולת כיום לדעת מה אלוקים דיבר עם בני האדם. המסגרת הזו צריכה להיות ברורה לנו באופן מוחלט כשם שכללי המתמטיקה ברורים לנו באופן מוחלט. הידיעה השניה היא רמת הפרטים. ידיעה זו כוללת הבנת טעמן של מצוות כאלה ואחרות וגם תובנות ושאלות נוספות כדוגמת היכן היה אלוקים בשואה? או האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים אותה? או מדוע אלוקים לא ברא את האדם בצורה כזו שלא יתבייש בשעה שהוא מקבל מתנות חינם? רמת הידיעה השניה היא חשובה ומרתקת, אך אם יש לי את המסגרת, אני כבר מסוגל לישון בלילה...

שיטתו של אברהם אבינו היא וודאי מיוחדת, אבל לא בונים עליה מדינה. הראיה היא שהקב"ה לא הסתמך על המחקרים הללו אלא היה צריך לרדת במיוחד על הר סיני. כלומר, לאחר מתן תורה הדבר החשוב הוא לדעת שאכן היה מעמד כזה (ידיעות ב' וג' במסגרת היהדות). עם שאר הפרטים נוכל לישון בלילה. אלא שראוי לכל אחד לפי חכמתו ללמוד לאט לאט את הדברים לקיים את הנאמר בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" שיהיו הדברים מיושבים אל הלב.

לעולם לא הייתי מזלזל באמונה התמימה שקיבלתי מבית אבא. לא כל אדם בודק האם אקמול הוא באמת מועיל או אולי הוא מזיק. חלק בלתי נפרד ממדיניות קבלת ההחלטות שלנו מורכב מהתבוננות על הרבה אנשים חכמים שסביבנו. בכל מקרה, להתעסק בשאלות שמטרידות אחרים - אין כל תועלת. להתעסק בשאלות שמטרידות אותי - אין קדוש מזה.

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת וירא תשע"ג

שאלה: 

האם איסור קול באישה הוא גם במוזיקה מוקלטת, או רק כשרואים מי שרה?

תשובה:

האיסור הוא רק כשרואים מי שרה או מכירים אותה, אבל גם במוזיקה מוקלטת יש להימנע מדין ונשמרת מכל דבר רע.

שאלה: 

למה יש בעיה לאכול הכשר 'רבנות'? הרי עד אחד נאמן באיסורים והרבנות מעידה שזה כשר.

תשובה:

הסיבה שיש בעיה היא מפני שהסטנדרט הכשרותי של הרבנות הוא נמוך, והם סומכים על דברים שלאדם שומר תורה אין ראוי לסמוך.

שאלה: 

עם איזה מפרש כדאי ללמוד נ"ך?

תשובה: 

מצודת דוד, ואם הוא ארוך מדי ללמוד מצודת ציון.

שאלה: 

האם יש בעיה לגלוש באינטרנט אלחוטי של שכן על ידי התחברות ל-Wi-Fi שלו?

תשובה:

אם השכן לא חסם את האינטרנט והגלישה שלך אינה גורמת האטה משמעותית בגלישה, מותר להשתמש בזה.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת וירא תשע"ג

דרך ה' – אחריות!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

במאמרנו האחרון הארנו את מעלתו הגדולה של אברהם אבינו, שחיפש ודרש את ה', ולאחר ש"מצא" אותו, לא הסתפק רק בידיעה של רצון ה' ועשיית רצונו, אלא ביקש "לקרוא בשם ה' " ולשמור כל הזמן על קשר של אהבה ודבקות עם ה'.

כאמור, בשונה מנח שגם הוא היה צדיק תמים, אך הסתפק בעשיית רצון ה', אברהם אינו מסתפק בכך. הוא מחפש כל דרך להבין את דרך ה', ולדעת את תפקידו בעולם, וזאת ע"י 'קשר אלוקי' שבונה אברהם עם האלוקים.

בפרשתנו אנו לומדים, ממעשה אבות סימן לבנים, שהקשר עם אלוקים אותו לימד אותנו אברהם אבינו, אינו קשר סתמי. קשר זה חייב להביא לידי פעולות אחראיות שמקבל על עצמו היהודי המאמין לעשות. קשר זה מחייב את היהודי, לא רק "לעבוד על עצמו" ולתקן את דרכיו, אלא לפעול למען תיקונו של עולם במעשים ופעולות שיביאו את העולם שמסביב ואת בני האדם למצב מושלם.

הטבה – שלמות הקשר עם אלוקים

"וירא אליו ה' באלוני ממרא" – לבקר את החולה. יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו (רש"י). "והוא יושב פתח האוהל כחום היום" – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו (רש"י).

בשעה זו, של התממשותו של הקשר הנכסף עם אלוקים, בו ברגע שמגלה אברהם "וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" – מתנתק אברהם לכאורה מאלוקים הנראה אליו ברגעים אלו, "וירץ לקראתם מפתח האוהל".

ואנו עומדים ותמהים, הכיצד יכול אברהם בשעה זו, של התגלות אלוקית המכוונת במיוחד "אליו", להעז ולהחליט 'לעזוב' כביכול את הקב"ה ולרוץ לקראת האורחים, וכי לא היה ראוי לכל הפחות ליטול רשות מאלוקים הניצב עליו, להפסיק לזמן מה את ההתקשרות האלוקית למען קיומה של מצוות הכנסת אורחים?

חז"ל מספרים על אותו יום שבו: "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים" (רש"י).

ואנו מבקשים להבין, משום מה הצטער אברהם? הרי חום היום השאיר את עוברי הדרכים בבית, ולכן אין כלל בסביבה אורחים שצריכים להכניסם הביתה, ועל מה יש להצטער?

אנו מבינים מכך, שאצל אברהם אבינו, הקשר עם אלוקים לא היה קשר ערטילאי, שנשאר רק בתחום האישי של המחשבה והרגש, אלא שמבין אברהם שעל הקשר עם אלוקים לבוא לידי ביטוי מעשי בדאגה למען הזולת ובפעולות החיוביות שנעשות למען תיקון העולם.

אברהם אבינו מלמד שרק בפעולות מעשיות שמגלות אחריות על הקורה מסביבנו, רק כך אפשר להגיע לקשר אמיתי עם אלוקים.

לשיטתו של אברהם, הכנסת אורחים אינה רק פעולת הטבה וחסד עם הזולת, אלא יש בקיומה את הצורה המושלמת של הקשר הנכון עם אלוקים.

משום כך מצטער אברהם שאין אורחים בסביבה, כיון שרק דרך מעשים של חסד הוא יכול להתקרב, באותה שעה ממש לאלוקים. אם אין אורחים בסביבה, שעל ידם הוא יתקרב יותר לאלוקים, ואי אפשר להביא לידי ביטוי מעשי את אהבת ה', או אז מצטער אברהם.

מבין אברהם אבינו, שהכנסת האורחים המגיעים באמצע התגלות האלוקים אליו, אינה הפסקה של החיבור עם האלוקים הנראה אליו באותה שעה, אלא יש בה העצמתו של הקשר האלוקי והבאתו לידי ביטוי מעשי, בתוך מעשי ההטבה לזולת.

זוהי כוונת חז"ל שלמדו ממעשהו זה של אברהם, ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". "גדולה" היא מפני שאין בה חיבור ערטילאי עם האלוקים, כמו בקבלת פני שכינה בלבד, אלא יש בה העצמה של הקשר הרוחני עם האלוקים, קשר שמחייב פעולות מעשיות לתיקון עולם, ולהטבה עם הזולת, שרק בצורה שכזו יגיע הקשר של האדם עם האלוקים לשלמות.

אחריות!

אמונתו של אברהם אבינו, מחייבת אותו 'לקחת אחריות' ולפעול לתיקון העולם. אחריות זו, היא זו שמביאה את הקב"ה לשתף את אברהם בהחלטה להפוך את סדום.

"וה' אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום..." (יח, יח).

מדהים. האלוקים הבורא את הכל, רואה לנכון לגלות לאברהם לפני הפיכת סדום, את אשר עומד לקרות.

הבה ונבין, לשם מה? האמנם רק הלכות נימוסים יש כאן מצידו של הקב"ה? מה פשר אמרת חז"ל: "לא יפה לי לעשות דבר זה אלא מדעתו של אברהם, אני נתתי לו את הארץ הזאת... ואיך אשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי?" (רש"י), ואנו תמהים, וכי מה תעלה או תוריד הודעתו זו של הקב"ה לאברהם שסדום נהפכת?

דרך ה'!

תשובה על כך אנו למדים כדרכה של תורת אמת, מפשוטי המקראות עצמם.

"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שם, יט).

אין אברהם אבינו שומר את דרך ה' לעצמו, אלא הוא לוקח אחריות מלאה לגלות ולהעביר הלאה לכל הדורות הבאים את דרך ה' האמיתית – שני דברים מרכזיים, לשמור על עולם מתוקן ולעשות "משפט".

אך אין די בכך. השמירה על העולם מפני השחתה ורוע, זוהי – כפי שביארנו בעבר – אמונתו של נח, אך אמונתו של אברהם מחייבת לא רק את "המשפט", אלא בעיקר את "הצדקה".

מפני שכאמור, הקשר עם אלוקים שאותו מבקש אברהם לשמור, מחייב לפעול למען תיקונו של עולם, וזה יכול להתבצע אך ורק אם היהודי לוקח אחריות, ונותן מעצמו ואת עצמו, כדי להיטיב עם הזולת ולהביא את העולם לעולם צודק יותר, מתוקן יותר.

אחריות זו שלוקח אברהם, היא זו שמביאה את הקב"ה לשתף את אברהם באירוע הדרמטי כל כך, העומד להתרחש בסביבתו.

אין בכך רק שיתוף גרידא. יש בכך קריאה לאברהם להבין את מה שקורה, להיות שותף פעיל בה, וללמוד על דרך ה'. מפני שאברהם חייב להבין את הדרך, הוא הרי לקח עליה אחריות, ורק אם יבין אותה היטב, יוכל לשמש כמורה דרכה לכל הדורות הבאים.

ואכן, אברהם הבין היטב את הסיבה שבגללה מודיע לו האלוקים לפני, על האירועים העומדים להתרחש, והוא מגיב על כך בצורה שאנו נדהמים לראותה.

אברהם אבינו מנסה להציל את סדום! הוא כביכול שואל את הקב"ה, האם ההחלטה להפוך היא החלטה ראויה. זאת ועוד. אברהם אינו מסתפק רק בתפילה על סדום, ובקשה לרחם עליה בגלל מספר צדיקים שאולי יש בה.

אנו מוצאים בפסוק מילים שאלמלא מקרא כתוב לא היינו מאמינים.

"חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

האם אנו שומעים היטב? האמנם, עלתה על דעתו של אברהם, שהחלטתו של אלוקי הצדק והיושר להפוך את סדום, החלטה שגויה היא?

ודאי שלא!

אלא שאברהם אבינו מבין, שאם אלוקים גילה לו את החלטתו לפני, הוא רוצה שהוא יבין אותה, וכשאברהם אינו מבין, הוא שואל! הוא אפילו מתווכח, כדי להבין היטב! ברור לו שהחלטתו של האלוקים היא אמת! אך אולי אלוקים מבקש ממנו לפעול משהו כדי לשנות את ההחלטה? אולי יש מקום להתפלל ולשנות את רוע הגזרה? הרי אברהם מרגיש אחראי להיטיב עם העולם ולעשות בו "צדקה", ואדם אחראי צריך למצות את כל אפשרויות הצדקה והפעולה, וגם להבין היטב את משמעות הדברים הקורים סביבו, ואת זה עושה אברהם בצורה הטובה ביותר.

שמואל וייס - פרשת וירא תשע"ג

היה פסח?

שמואל וייס

אדון לוט מקיים בפרשתנו "הכנסת מלאכים"... והמקרא מתאר לנו את מעשיו: "ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו". ורש"י טוען, "פסח היה", ואני לא מבין. חז"ל ראו את המילה "מצות" ומיד החליטו שהכוונה לפסח? מאיפה לקח רש"י שזה היה פסח? וכי בכל פעם שיהיה כתוב "מצות" נאמר שזה היה בפסח?? ישנה מילה אחת שיש לה קונוטציה לפסח וכבר המדרש מחליט "פסח היה"...?? ובכלל, מה הקשר בין פסח לפרשה הזאת? זה נראה כל כך באוויר.

הדבר הראשון שקיים באופן מהותי בפסח לוט ובפסח מצרים הוא שגם ביציאת מצרים וגם בסיפור של הפיכת סדום, התורה מספרת על הצלה פלאית ומהירה. ואת הקשר הזה רומזת התורה בלשונה, בביטויים מקביליים בכמה וכמה מקומות בפרשה.

אם נפתח ונפרוש את כל המקרא לפנינו, נוכל לראות בבהירות יפהפייה את הדרך בה חז"ל ראו את הקודים שטמונים בפרשה הזו שמקשרת אותה עם פסח.

בשתי הפרשיות, נכנסים וסוגרים את הדלת: אצל לוט - "וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו", ובפסח מצרים - "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

בשתי הפרשיות ה' מכה את הרעים: אצל לוט ה' מכה את אנשי סדום - "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח", ובפסח מצרים - "וה' היכה כל בכור בארץ מצרים".

לוט נמלט מסדום. ציור: ג'ון מרטין

בשתי הפרשיות קיימת "הוצאה מן המקום": אצל לוט - "ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום", ובפסח מצרים - "ליל שימורים הוא להוציאם מארץ מצרים".

בשתי הפרשיות יש "השחתה" של המקום: בסדום - "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה", "וישלחנו ה' לשחתה", "כי משחית ה' את העיר", ובפסח מצרים - "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף".

בשתי הפרשיות נאמרה הלשון הייחודית "קומו צאו": אצל לוט - "ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו, קומו צאו מן המקום הזה", ובפסח מצרים - "ויקרא למשה ולאהרון ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל".

בשתי הפרשיות קיימת לשון "התמהמהות": אצל לוט - "ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו", ובפסח מצרים - "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה".

ובסופו של דבר המלאכים עושים כאן הצלה פלאית ומוציאים את משפחת לוט מצרה לרווחה, כמו שעם ישראל יוצא "למשפחותיו" ביציאת מצרים. ההבדל בין לוט ומצרים הוא שאצל לוט זו הייתה הצלה של משפחה פרטית אחת, ובמצרים מדובר בהצלה של כל עם ישראל למשפחותיו.

(אגב, כיון שהפרשיות נראות עכשיו כל כך דומות, אפשר לקחת את הכנסת האורחים של אברהם ושל לוט, ולראות בזה אולי מקור ל"הא לחמא עניא" שאנחנו עושים בליל הסדר)

כשהמקרא כולו פרוש למול חז"ל בבהירות והוא מלא במוטיבים ובביטויים של פסח כל כך דומים, הם רואים את ההשוואה ברורה בין פרשת לוט לפרשת יציאת מצרים. והמקרא ממש צועק "פסח היה".

רש"י הזכיר את זה רק בעניין המצות, אבל למעשה זה זועק דרך כל הפרשה.

ולא נשאר לנו אלא להבין, אכן פסח היה!

הרב חנוך רוזנברג - פרשת וירא תשע"ג

הכותרת, הויכוח והמוסר המעוות

הרב חנוך רוזנברג

שלוש הופעות הנוגעות למוסר אנו פוגשים בפרשת וירא. האחת היא כותרת, השנייה היא ויכוח והשלישית מציגה מוסר מעוות.

הכותרת

כולנו יודעים שאלוקים נתן לנו תורה. למה לנו? למה לא לשכנים הערבים מעבר לכביש? ולמה לא לסינים? ומה עם השוויצרים, להם לא מגיע?

הסיבה העיקרית שאלוקים נתן לנו את התורה ולא לעם אחר, היא בגלל שאנו בניו של אברהם אבינו, ובאברהם בחר ה' שזרעו יהיה העם הנבחר שיקבל את התורה, ואנו בני יצחק ויעקב – זרעו של אברהם.

ולמה בחר אלוקים באברהם ולא באדם אחר? היחיד שיכול להסביר היטב את מניעיו של אלוקים, הוא האלוקים בעצמו, וכך הוא אמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

מעבר לגילוי המרעיש הטמון בפסוק הזה, שדרך ה' היא צדקה ומשפט, יש כאן אמירה מאוד חזקה שאברהם נבחר מכיון שהוא זה שמנחיל לבניו ולביתו אחריו את הדרך הזו – צדקה ומשפט.

אנו מכירים את דברי חז"ל על אברהם, שהוא בדק, חיפש וחקר ולבסוף הכיר את ה'. כל העולם מכיר בזה שאברהם היה זה שחידש את המונותיאיזם – האמונה בא-ל אחד. אבל איך זה קשור לצדקה ומשפט?

אנסה לבאר את העניין הזה במילים קצרות, על פי מה שהבנתי מדברי מו"ר הרב פייבלזון שליט"א.

מהי עבודת אלילים? אם אדם מאמין שקיימים כמה אלים, הוא בעצם ניצב בפני המצב הבא: ישנם כמה בעלי כוחות ששולטים בעולם, והם מתגוששים ביניהם. כל אחד מהאלים הללו יכול להשפיע על האדם לטובה או לרעה, אך יחד עם זה הוא זקוק לפולחן של האדם בכדי לקבל את הכח הנדרש להתמודדות מול האלים האחרים.

נמצא, אם כן, שבעלי הכוחות השולטים בעולם, האלים, פועלים מתוך אינטרס של הישרדות ושליטה, וכמוהם גם האדם פועל למען האלים ועובד אותם מתוך רצון שכוחם של האלים יועיל לו בעקבות כך. בעולם של עבודת אלילים העולם כולו מבוסס על אינטרסים.

לעומת זאת, אדם שמאמין בקיומו של א-ל אחד ויחיד, ניצב בפני מצב שונה לחלוטין: א-ל אחד אין לו צרכים ואין מי שמאיים עליו, לא חסר לו כלום והוא לא צריך את הפולחן של האדם. אז למה, בעצם, הוא ברא את העולם? אם בריאת העולם אינה בשביל הא-ל עצמו, אז בשביל מי היא כן? בשביל מישהו אחר! מי הוא אותו יצור שבשבילו ברא האלוקים את העולם? האדם! כלומר, פעולותיו של האלוקים הן בשביל האדם – להיטיב לו.

התמונה משתנה לחלוטין. העולם אינו פועל על פי צרכים, שכן לבעל הכח היחיד אין שום צרכים. האדם אינו עובד את האלוקים מתוך אינטרס של הישרדות, מכיון שכל המטרה של בריאת העולם היא למען האדם, וממה יש לפחד? מה שנותר הוא להתבונן בפעולתו של האלוקים וללמוד ממנה שעשייה למען האחר היא הדבר הנכון והטוב ביותר. או במילים אחרות: מוסר, מצפון, יושר, הגינות, נאמנות, צדקה ומשפט.

החידוש של אברהם לא היה רק באמונה שיש א-ל אחד בלבד, אלא בערכים הנפלאים שאמונה זו מביאה בכנפיה. לכן בחר אלוקים באברהם.

זוהי הכותרת של התורה: דרך ה' – צדקה ומשפט.

הויכוח

אלוקים מגלה לאברהם שהוא עומד לכלות את סדום ועמורה. אברהם שומע ומתווכח!

כך אומר אברהם לאלוקים: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

זו תופעה בלתי נתפסת! להתווכח עם אלוקים?! לטעון מולו טענות?! איך אפשר להסביר דבר כזה?

אבל האמת היא שבתוך דבריו נותן אברהם את ההסבר ליכולת העמידה המופלאה הזו מול אלוקים. הוא פונה אל אלוקים בכינוי "שופט כל הארץ" – כינוי שמשמעותו היא שאין אף אחד מלבדך שיש לו כח לשפוט את הארץ. 

בעצם, אברהם אומר כך: הא-ל האחד והיחיד השופט את כל הארץ, מקור המוסר והצדק, לא יכול להיות שלא יעשה משפט צודק!

זו אינה טענה מול אלוקים. זוהי טענה שנובעת מהאמונה הגדולה באלוקים! לא יתכן שאלוקים לא ינהג על פי הבשורה הגדולה של צדקה ומשפט, חלילה! לכן אברהם מבקש הסברים וגם מקבל.

ואגב, דבר מעניין. מיד לאחר שאברהם מקבל תשובה שאלוקים אינו עומד להמית צדיק עם רשע, צורת הדיבור שלו עם אלוקים משתנה לחלוטין, והוא ניגש בכניעה ובענווה "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר". וזה מובן מאוד, שהרי כאשר נעלמת התמיהה הגדולה על הצדק שבמשפט ה', חוזרת הכניעה וההתבטלות המוחלטת מול ה'.

העיוות

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את לוט, מכניס האורחים המסור, שמתעקש לנהוג על פי ערכי הצדק והמוסר שרכש בבית אברהם. אך כאשר שכניו אנשי סדום מקיפים את ביתו בדרישה לפגוע באורחים, מציע להם לוט הצעה מוזרה ביותר: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי".

אין דבר מוזר מזה ואין מוסר יותר מעוות מזה. לוט מגונן בחירוף נפש על אורחיו, ולמענם הוא מוכן להקריב את שתי בנותיו. היתכן? איפה הרגש הבסיסי והטבעי של אהבת אב לבנותיו?

אין לי הסבר מספיק טוב להתנהגות המוזרה הזו של לוט, אבל נראה לי שיש לנו מה ללמוד ממנה.

לפעמים נדמה שההתמודדות שלנו בעולם בנויה משני הפכים. משיכות מול ערכים, תאוות מול יראת ה'. ואז אנו יודעים היטב איזה צד הוא הטוב ואיזהו הרע, אנו משתדלים, פעם בוחרים בטוב ופעם ברע, ה' ישמור...

אבל פעמים לא מעטות הדילמה האמיתית לא נראית כך, אלא היא מורכבת מערך מול ערך. האם לבחור בטוב כזה או בטוב אחר? האם לעשות את הדבר הנכון הזה או את הדבר הנכון הזה? וזוהי דילמה בכלל לא פשוטה, כיון שאם הנכון הוא לבחור בצד אחד, זה אומר שהבחירה בצד השני היא בחירה לא נכונה.

לוט מציב בפנינו מראה רצינית בעניין הזה. הוא מתמודד מול שני ערכים טובים, שכל אחד מהם כשלעצמו הוא טוב ונעלה, אך בסיטואציה הנוכחית אפשר לבחור רק באחד מהם. או טובת האורחים או טובת הבנות. לוט בחר בערך שהוא טוב, טובת האורחים, אבל זו הייתה בחירה לא נכונה, כיון שכאשר מול טובת האורחים עומדת טובת הבנות, היה לוט צריך לבחור בטובת בנותיו ולא בטובת האורחים.

זהו מוסר מעוות, מוסר שמציב את הערכים שלא במקום. זו לא בעיה של חוסר ערכים אלא של סולם ערכים לא נכון.

אז מה יצא לנו מכל זה? א. המסר המרכזי של אמונת אברהם הוא צדקה ומשפט. ב. לא יכול להיות שאלוקים ינהג בדרך שאינה מוסרית, ואנחנו אמורים להבין את הצדק שבדרכו (ואם לא מבינים – צריך לצעוק...). ג. ערכים טובים זה מצוין, אבל צריך לזכור גם את הסדר הנכון ואיזה ערך עדיף על פני ערך אחר.

שבת שלום לכולנו

הלל עזרא - פרשת וירא תשע"ג

הכעסן (פרק א)

הלל עזרא

נוסעי קו 54 לא ישכחו לעולם את אותו יום בו עלה מר שטיינר לאוטובוס והפך את הנסיעה הרגועה למחול שדים פרוע. מר שטיינר עמד ליד הנהג ונבח עליו נמרצות לאחר שהאחרון טען שכרטיס הרב-קו של מיודעינו מרוקן כליל. הנהג כבר הספיק לאבד את ריכוזו לחלוטין כאשר קבוצת ילדים בלתי מאולפת הפכה את הכביש השכונתי למגרש כדורגל, דבר שאילץ את הנהג לבלום במהירות, כשאגב כך משתטח ציבור הנוסעים אפיים ארצה ומתגבש לערימה אנושית רוטטת וצווחת. בחסות המהומה כי רבה היא, דרך ילד קטן, אדום לחיים ומנומש קשות, על ציצת מכנסיו של שטיינר כאשר מבלי משים הוא לוחץ על כפתור הכרפ"ס והופך את שטיינר לעיסה אדומה יורקת אש. הילדון המבוהל החל לבכות בהיסטריה בעוד ציבור הנוסעים מנסה להרגיע את הדרקון הזועם ולהסביר לו כי הוא גומז את הילד לחינם.

כזה היה מר שטיינר. כעוס ורגוז כל היום. לא מוותר ולא סולח. כל דבר, ולו הקטן ביותר, אשר לא התנהל כפי המתוכנן בראשו ההנדסי של היצור הפדנט, היה מסתכן בגרירה בלתי נמנעת של: כיווץ גבות, רגלים פשוקות ו-סדרת צעקות. אשתו וילדיו מהלכים היו בבית על קצות בהונותיהם כדי שלא לעורר את חמתו המיותרת, והשתדלו לעשות במדויק את מה שדרש הדיקטטור. שאלה של שיגרה הייתה כאשר מי מבני הבית נכנס ושאל: "מה קורה איתו? הוא עדיין מכורפ"ס? אפשר להשחיל לידו מילה באוקטאבה בינונית?". תכנון ליניארי סבוך היה נדרש, כדי לדעת באיזה טון לברך את ברכת השלום, על מנת להתאים בצורה אופטימאלית את מחוות הנימוס הפשוטה הזאת למצב רוחו הזועף של בעל הבית.

בני ביתו לא היו הפצועים היחידים. הוא נהג להשאיר מאחוריו ערימת גוויות מפוארת של אנשים שהתאיידו תחת מבול זעמו השופע כאשד בכל מקום שעבר בו. זה התחיל בנסיעה היומית באוטובוס: זמן הנסיעה עבר בנעימים על ציבור הנוסעים שזכה למערכון משעשע במיוחד, פרי ביאושיו של הוויכוח האווילי של שטיינר עם שכנו לנסיעה, הלא הוא גליקמן השמן. השיחה התרבותית נסובה אודות טיב סבון הרחצה של גליקמן, ריחו הנודף גרם למר שטיינר להיזכר נואשות בסלסילת השום התלויה לתפארה על חלון המטבח. עוד לא תמו צלילי הסאגה מהנסיעה. כאשר במפעל המגבונים הלחים בו עבד שטיינר כמנהל עבודה, נפל השלטר הראשי והעבודה הושבתה. העובדים העצלים שכבר חשבו לצאת במחול סוער, התאכזבו קשות כאשר הובהר להם שהעבודה נמשכת באופן ידני. אף אחד לא רצה למצוא את עצמו תלוי במהופך, אחוז במצבטיו האדירים של שטיינר וזוכה לכרפ"ס... נציגת השירות של חברת הסלולר, גם היא לא זכתה לעדנה, כאשר ענתה לתומה לשיחה עם שטיינר הכעוס שגילה ששוב "גנבו אותו" בחשבונית וקיבלה 'מקלחת'... שיחות של שטיינר למוקד היו על בסיס יומיומי. מה שגרם לכך שכל שיחה כזו הוקדמה בלחישה רדיופונית באזנה של הנציגה התורנית: "לקוח מטריד על בסיס קבוע. נא לחסל את הדו-שיח בזריזות"...

ביום בהיר נחתה לבניין בו גר מר שטיינר משפחת בטיטו, עולים טריים ממרוקו, היישר מהסלעים הלוהטים של מרקש. החבורה העליזה נכנסה לבניין בקול רעש גדול: רחמים הקטן סח בהתלהבות עם אחותו סוליקה אודות נפלאות העיר הגדולה. ניסים ומושיקו עוד המשיכו את הקטטה הקולנית שהתחילה במטוס לגבי הבעלות על העיתון הצבעוני שחילקה הדיילת (שכבר היה קרוע לגזרים...). מזל ומרים הקטנות עוד היו בהלם הראשוני של הנפילה הפתאומית להמולת העיר הסואנת. וזקן השבט, שעוד מנגב את שפמו משיירי הפיח שדבק לפניו, שעה שהשתטח על האספלט הלוהט ונישקו בחרדת קודש, היה שקוע בהתנצחות עם רעייתו סמוחה, על כך שכינתה את אימו הנערצת "שלוכית" והביעה בכך זלזול במורשת הסלעית המפוארת שלו...

נציג משרד הקליטה, שהגיע ברכבו מספר דקות לאחר שחצתה החמולה את מפתן הבניין, שיכן את משפחת בטיטו בדיוק מעל (אני מתאר לעצמי שכבר ניחשתם...) דירתה של משפחת שטיינר הרגוזה. הנציג הנחמד הסביר למשפחת העולים שהקשיבה לדבריו בפה פעור לרווחה, שבארץ ישראל, שלא כמו ב'מלאח' המרוקאי, יש כללי אתיקה שאסור לעבור בשום פנים ואופן. אסור לפתוח דלתות של שכנים ללא רשות, ולא מקובל להדביק לשכן נשיקה לוהטת כשרוצים לברכו לשלום, שלא לדבר על כך שאסור באיסור חמור להדליק מוזיקה דרבוקית רועשת לאחר השעה 9:00 בערב. הנציג חילק עוד מספר טיפים לפני שעזב את הבית לרווחתם של העולים ההמומים. לא עברו מספר דקות והכדור בו שיחקו ניסים ומושיקו, עף החוצה היישר על פדחתו הלוהטת של מר שטיינר. הילדים המבוישים לא היו מוכנים לרדת למטה לשחרר את השבוי ואביהם התנדב לרדת לשכן "הנחמד" למטה לקחת את הכדור ולהגיד מברוק.

הוא לא הספיק לנקוש על הדלת כאשר שאגה מקפיאת דם נשמעה מאחוריו: "עצור!"

(המשך בעז"ה בשבוע הבא)

  

אבי פורמן - פרשת וירא תשע"ג

בחירות

אבי פורמן

לפני כל בחירה קטנה שהאדם ניצב בפניה, ישנם ספקות רבים. אך לפני מערכת בחירות יוצרים לנו הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ספקות רבים שלא היו קיימים לפני מערכת הבחירות. לפעמים נוצרות דעות חדשות שזה דבר טוב, אלא שרוב הדעות לא יחזיקו ל"נצח" ואחרי הבחירות לא ישרדו. אין חולק על כך שכמות הספקולציות ותרחישי האינסוף אשר תופסים את מירב הכותרות בימים האחרונים כבר עברו את גבול הטעם הטוב (אם היה כזה). אנשים יוצרים קונסטלציות כמגדלים פורחים באוויר כמו: לו כחלון יתמודד עם ליבני, לו אולמרט יחבור ליחימוביץ, לו חיים אמסלם יחבור לחיים ברעם, ולחיים ארוכים, ליוסלה הגולם, ולפפ גווארדיולה גם יחד, ויקים את מפלגת זכויות האישה במשכן שילה.

עם זאת, אין ספק שהאפשרות לבחור נותנת לנו הזדמנות לדעת יותר בבירור איפה אנחנו עומדים, והעימות מול דעות שונות רק תורם להכרת הדרך שלנו. מצד שני, הסיכון הקיים במערכת בחירות הוא להתפתות ולבחור עמדה שרק לפני הבחירות מציגים אותה כרצינית, ומיד לאחר הבחירות תימחק.

במקרא אנו מכירים את סדום – בחירתו של לוט, במסע הבחירות הציעה סדום את מקומות המרעה הטובים ביותר, אבל למעשה השיטה נכשלה כי הסביבה שהייתה בסדום רצתה לקבל את האורחים בצורה שהם ידעו... הטעות של לוט הייתה שהוא לא בדק האם הסביבה האנושית תומכת ותורמת לערכים שהוא רכש בבית אברהם, וזה די ברור למה זה קרה לו, כי בבחירות - השלטים על הדשא היו גדולים יותר מהידיעות על השחיתות המוסרית, ובעיתונים היו רק תמונות ירוקות ויפות.

גם לנו יש כל הזמן 'בחירות' שהן די דומות למצבו של לוט, האם לבחור בגמרא בשחור לבן או במדיה הצבעונית? הבחירה בצבעוני הרבה יותר קלה ומובנת מהבחירה בגמרא שלפעמים משעממת. אכן בחירה קשה.

האפשרויות לבחירה הן תמיד רבות ומגוונות. כל חברה מציעה את האפשרויות שלה, שלא פעם מפתות הרבה יותר מ"הסביבה התורנית"... אבל ב"יום שאחרי" ברור לחלוטין שאקבל יותר בסביבה התורנית. אני מעריך יותר את אלה שגם בחרו כמוני והם הסביבה שלי, ומעבר לזה, אני בעיקר מעריך את אלו שעמדו בפני האפשרויות השונות - ובחרו, דווקא את אלו שעברו את תהליך הבחירה, ובחרו את הבחירה הנכונה.

אבל לפעמים מגיע מצב שכמעט אין אפשרות של בחירה. השבוע ראינו את זה בארה"ב, מערכת בחירות סוערת ותוססת ביותר הופסקה לכמה ימים כמעט לגמרי, יש אסון לאומי והבחירות וכל הרעש שמסביב פתאום עוברים למצב שקט, ואפילו המתמודדים בעצמם רק מטפלים באסון ולמסע הבחירות אין להם זמן, כי עכשיו הסופה מכה. גם אצל לוט הגיע הרגע שהוא ברח במקום לבחור, כשסדום נהפכה לוט לא חשב לבחור, הוא ברח מהכל. יתכן שגם לנו יש מצבים שאין בהם אפשרות לבחור. יש סופה, נבחר אחר כך.

עכשיו הזמן לברוח!