אי שם
בחור נידח בבריטניה מתאספות חיות החווה של מר ג'ונס באסם ומצפות למוצא פיו של החזיר
הזקן. זו הסיטואציה הפותחת את ספרו של ג'ורג' אורוול - חוות החיות.
מאיור
- החזיר הזקן - מסביר לחיות החווה הנבערות כמה חייהם קשים, מרים ובלתי מתגמלים תחת
שוטו של ג'ונס ומציע להם לבצע מהפכה ולסלק אותו מהחווה. באותו לילה מת הזקן ולאחר כמה
ימים מגורש מר ג'ונס בבושת פנים ואת מקומו בניהול החווה תופסים החזירים הנחשבים בספרו
של אורוול לחיות אינטלגנטיות ומשכילות (...)
בתחילה
הכל נראה ורוד: מוכרז על שויון מלא בין החיות, נחקקים חוקי גזע כנגד בני האדם ואף מוציאים
מחוץ לחוק מעשים המאופינים כאנושיים מידי (חיה לא תלך על שתיים ולא תישן על מיטה...).
חוקי החווה החדשים מותזים בסיד על קיר האסם תחת הכותרת "כל החיות שוות".
כולם אהובים, ברורים ונחמדים זה לזה - שלא לומר: פרודוקטיביים מבעבר. החיים בחווה מתנהלים
על מי מנוחות תחת שרביט הנהגתם של נפוליאון החזיר השחור ושלג החזיר הלבן ואף מתחילים
לשלוח את יוני החווה להעביר את הבשורה לשאר החיות.
האיזון
מופר כאשר יש סיכסוך בין שלג לנפוליאון ומסתיים כשזה האחרון מסלק את שלג בבושת פנים
ובחווה מתחיל משטר חדש. לאט לאט מקוצצות מנות האוכל, מתקצרות שעות השינה וממש כמו אצל
פרעה - העבודה קשה יותר ותובענית עד כדי אבסורד. לא זו אף זו אלא שלאט לאט מגלות החיות
כי החזירים מופלים לטובה: הם פחות עובדים ויותר "מנהלים" (לנהל הכי קשה),
הם ישנים יותר מכולם (כדי לצבור כח לעבודת הניהול המתישה), באים במגע עם בני האדם
(לצרכי ריגול - אלא מה...) והגרוע ביותר מבחינת שאר החיות, החזירים מתחילים להדס על
רגליהם האחוריות והדבר האחרון הוא מעשה אנושי בלתי נסלח המריץ את החיות אל הקיר האחורי
של האסם שם הם מגלים שלמשפט המקורי "כל החיות שוות" נוספה באופן מסתורי פיסקה
נוספת "אבל יש חיות השוות יותר".
ההמשך
היה גרוע מששיערו החיות. נפוליאון התחיל לנקוט בעונשים קשים ואכזריים במיוחד והגיע
לשיא כאשר צינצנת חלב נעלמה ממזווהו העשיר עד כדי שערוריה ומשפט השדה שנערך בעקבותיו.
הכבשה שהודתה במעשה נשחטה יחד עם חברותיה ששתקו ולא רצו להלשיו לקלגסיו הנאמנים של
נפוליאון. הסוס הסביר לחיות ההמומות שנפוליאון אוהב בכל מאודו את חיות החווה ורק טובתם
נגד עיניו. הכבשים שנשחטו לא משו מחלומותיו כל הלילה ומיטתו (מיטתו?!...) הוספגה בדמעות.
אבל מה לעשות, המעשה חמור מאד והם לא יכולים להבין את שיקוליו של המנהיג הגדול שדעתו
רחבה משלהם.
המנהיג
הגדול המשיך להציף את החווה במעשי רצח ועונשים ואת מיטתו בדמעותיו הרחומות. הכבשים
כבר לא התפלאו ולמעט מספר סוררים שמיאנו להכיר בטובו האינסופי של המנהיג התיישרו כולם
מאחוריו - לא משנה מה עשה וכמה הרשיע. החיים בחווה נמשכו כך לעד ובכך מסתיים הספר.
מקובל
לזהות את הסיפור כאלגוריה למשטרו של סטלין (החזיר נפוליאון) בברית המועצות ואת התוכן
כביקורת נוקבת של אורוול כנגד הקומוניסטים (החווה) שהתיימרו לפתור את הבעיות של משטר
הצארים באמצעות המהפיכה הבולשביקית (החזיר הזקן) וסופם שהחמירו את המצב כאשר השיוויון
לא היה שוויון ובשעה שפשוטי העם רעבו ללחם (חיות החווה), אבירי השילטון (החזירים) התפנקו,
שלא לומר התחזרו, עם כל מה שיכלה להציע באמת הכלכלה שלהם.
אני
דוקא מזהה את הספר כמשל לדבר רלוונטי יותר והאמת, בעבר חשדתי ברצינות שלכך התכוון אורוול.
מנחשים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה