הלל עזרא - פרשת תרומה תשע"ג

הבדאי (חלק ג')

הלל עזרא

עצרנו בשבוע שעבר באמצעו של תיאור חי מפיו של מוטה בר מוחה שסיפר לנכדתו אודות הרפתקאותיו מליל הגשרים. על פי סיפורו של מוטה, הוא יצא בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני, יחד עם קבוצת לוחמי פלמ"ח, לגשר בנות יעקב בצפונה של הארץ. המטרה: פעילות חבלנית שתגרום לניתוק קווי האספקה של הבריטים, ופעולת תגמול לאחר הודעתו של שר החוץ הבריטי על אי מתן אישורים לפליטים מגרמניה הנאצית שניסו להיכנס בשערי הארץ. על הבולטים שבחבורה נמנו זוג בריונים ממוצא סלאבי, 'גרישה' 'ואלכסנדר'. בחור מבריק במיוחד העונה לשם 'מיקי אוסישקין'. ברנש ערמומי כנחש, 'אריק בן חור'. אסטרטג בצבא הכתר הבריטי, לשעבר, הקולונל בדימוס 'צביק'ה מוזס'. בחור אמיץ בצורה יוצאת דופן הנקרא בישראל מנדי שומאכ'ער. כשאת החבורה הוביל בגאון עודד מסר שהופקד על ארגון המבצע והוצאתו לפועל. באמצע הלילה התקרבה החבורה אל הגשר כאשר מטח יריות קידם את פניהם במעבה האפלה.

***

מוטה המשיך בסיפורו:

"הקבוצה נעצרה על אם הדרך. השתטחנו על העפר התיחוח המרופד בנשורת עצי האיקליפטוס שצמחו על גדות הנהר וכרינו אוזן, ממתינים לבאות. במשך עשר שניות לא נשמעה תזוזה כלשהי. אריה בן חור הוציא מתרמילו חבל פלצור עבה ששימש במקורו ללכידת פרות בקיבוץ דגניה, והחל כורך אותו בעניבת לאסו. גריש'ה שלף מבין השיחים חלוק נחל אדיר וזרק אותו בעוצמה על קיר בית המכס הישן שניצב, מט לנפול, בסמוך. החלוק עף קשתית בשריקה כשבסוף המסלול הוא פוגע בגג האסבסט של המבנה ומרסק אותו לחתיכות". ברקע נשמעו קללות בערבית. "העכברים רצים למלכודת...", לחש מיקי וחיכך את כפות ידיו בציפייה. לאחר דקה נראתה צללית שפופה, חמושה ברובה, מזדחלת לאיטה לאורך הקיר. לא עברה שניה ושריקת הפלצור ניסרה את האוויר, החבל נכרך סביב הדמות, ובמשיכה אחת של אריה, השכיבה אותה על הרצפה. לא נרשמה כל תזוזה, חשבנו שהמחבל הקטן שבר את המפרקת. גררנו אותו לכיוון השיחים והפכנו אותו על גבו. לעינינו נגלה ערבי זקן בא בימים אשר פניו מוכתמות בדם, ידיו מלוכלכות בבוץ והוא מקשקש ללא הרף בשפת אימו. מסתבר שהאשמאי חטף הלם ולכן נמנע מלהקים זעקות. "שפנפנים פחדנים" סינן עודד בזעם כבוש "אין להם את האומץ לזוז אפילו מטר מהמקום. שולחים לנו יצור שתאריך התפוגה שלו קרב ובא, ומצפים למשהו..."

צביק'ה גלגל את התאריך תפוגה בברזנט עבה, קשר אותו הדק היטב באחד החבלים שהיו בתרמילו ושלח אותו בבעיטה מרשימה אל הנהר. מנת פתיחה הראויה להתכבד לדגיגי הנהר המורעבים. מיקי החל להזדחל לכיוון הנהר בחסות העלטה כדי לראות איך בנויה מצבת המחבלים שחיכתה באזור הגשר. לאחר כחצי שעה הוא חזר כשעל פניו מרוח חיוך מסתורי. "מה עוללת שם אצל הפלאחים?!" שאל אותו עודד בחשד. מיקי הציץ בשעונו, קימט את מצחו לרגע והחל למנות באצבעותיו: "אחת... שתיים... שלוש..." הוא לא הספיק להגיע לשבע כשפיצוץ אדיר פילח את דממת הלילה. להקת ינשופים מנומנמת התעופפה לכל עבר בבהלה ויללת תן נשמעה ממרחק, מבוהלת. למפרע התבררה החלטת הבריטים להפקיד על שמירת הגשר קבוצת בדואים מ"כפר חולתא" הסמוך, כטעות קולוסאלית. מיקי מצא שם קבוצה של גברים בני ארבעים מפוחדים שהסתתרו מאחורי השיחים ושיקשקו מפחד בשעה שהוא הגיע לשפת הגשר. הם אפילו ראו אותו מחמש את הפצצה ומסובב את שעון העצר ולא העיזו לזוז ממקומם. התוצאות שכבו לפנינו בקרחת היער שליד הגשר, שקטות מתמיד. דאגנו לחבורה העליזה לאריזה מתאימה ומשלוח מהיר במדרון התלול היישר אל הנהר, מנה שנייה לציבור הדגים הצוהל.

בשעה הבאה עבדנו קדחתנית מתחת לגשר. כרכנו את החבלים סביב הקורות, שיבצנו את הפצצות במקומות המתאימים והתרחקנו. אני עצמי קשרתי לקצה הגשר חבל ארוך טבול בבנזין וגררתי אותו יחד איתי עד שהתרחקנו כשלושים מטר מהגשר. הצתנו את קצה החבל שנדלק במהירות והתחלנו לספור לאחור. לאחר כעשר שניות הואר כל האזור באור יקרות ו-"בום" אדיר הרעיד את עצי האיקליפטוס שסביב הגשר. הגשר עלה בסערה השמיימה וצנח בחזרה היישר אל לועו הפעור של הנהר שזרם מתחת.

השאר כבר היסטוריה. בשבת שבאה לאחר מכן, פשטו דיוויזיות של חיילים בריטיים על מספר מוקדי כח אסטרטגיים של אנשי תנועת המרי העברי ולקחו בשבי קבוצה מכובדת של פעילים ציוניים. אותה שבת שלימים נודעה כ"השבת השחורה" גבתה שבויים רבים, ביניהם, ראש המוסד המיתולוגי איסר הראל, משה שרת ודוד רמז. בהמשך, כתוצאה מחיכוכים בלתי פוסקים בהנהלת הארגון, התפצלו הכוחות כשאחד מהם גם ארגן את פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים".

***

יסמין ישבה מול סבה בפה פעור והביטה בו בהערצה. כל מילה הוקלטה, ועל פי התכנון, הייתה אמורה להישמע בכיתתה. מוטה, גם הוא, היה מרוצה מעצמו לאחר שפרק את סחורתו בפניה של הנכדה האהובה. לפתע קפצה יסמין ממקומה: "מה דעתך, סבא, שנארגן טיול כיתתי במסגרת המבצע ואתה תדריך אותנו ותציג בפני התלמידים את כל מה שקרה שם במקום עצמו?!" מוטה חשב פעם ופעמיים, הרעיון נראה לא רע בכלל, אם כיתה שלימה תוכל להתבשם ממעשיותיו המופלאות, זה עדיף כפליים. הוא נתן את הסכמתו המיידית וציפה לשמוע את תגובת הנהלת בית הספר. הסכמת מנהלת בית הספר לא איחרה להגיע, בתוספת בקשה של האחרונה לצרף גם את הכיתה המקבילה לטיול השורשים הקסום. מוטה מצא את עצמו לאחר שבוע ימים, מוביל בגאווה קבוצת תלמידים קולנית ונרגשת במעלה הנהר המוביל לגשר, כשהוא מצביע על מקומות אסטרטגיים בצד הדרך בתוספת הסבר רלוונטי. לאחר סיור של כשעה וחצי, הגיעה קבוצת המטיילים אל הגשר ומוטה התיישב על הגדה בעייפות.

לאחר כמה דקות הוא החל לשמוע ילדים הקוראים בשמו מכיוון בית המכס הישן שניצב בסמוך. הוא הזדקף על מקומו והחל לפסוע לכיוון המבנה הנטוש. בפנים הוא גילה אנדרטת ענק בצורת אריה כשעליה חרוטים שמות. הוא חיפש את שמו בין החבורה ולהפתעתו לא מצא. גם אלכס וגריש'ה משום מה נעדרו מהרשימה, אפילו מיקי אוסישקין. אחת המורות התקרבה אליו מאחור ושאלה: "אתה בטוח שהיית כאן, זה לא היה בגשר אחר אולי...." מוטה חשב שהוא הוזה הוא החל להסתחרר כשברקע החל לשמוע קריאות קצובות: "מוטה הבלפן, חושב שהוא בדרן, מוטה הבלפן, חושב שהוא...." הוא הספיק לראות את פניה של יסמין, קרועות בחוסר אמון, לפני שהתעלף.

***

הבדאי מקיף את עצמו בסיפורים על גבי סיפורים כדי להרשים את החברה שסביבו. הבעיה מתחילה כאשר בין הדברים מעורבים אמיתות למחצה ושקרים פה ושם. העסק מתחיל להסתבך והוא מתחיל לשכוח מה היה באמת ומה לא. אך לפעמים המצב נהיה גרוע פי כמה, הבדאי בונה סיפור שלם, בנוי לתלפיות, כאשר מבלי משים הוא שוכח שהסיפור הומצא מליבו. התלהבות האנשים סביבו גורמת לו לפתח את הסיפור עוד ועוד, לפרטי פרטים, כאשר בסופו של דבר הוא רואה בעיני רוחו את המעשייה, כאילו באמת התרחשה במציאות. מה שלא באמת קרה. למעשה הוא מוצא את עצמו בבועה של שקר שלבסוף מתפוצצת בפרצופו ללא רחמים.

הלל עזרא - פרשת משפטים תשע"ג

הבדאי (פרק ב')

הלל עזרא

בשבוע שעבר עשינו היכרות עם הבלפן המדופלם מוטה בר-מוחה וסיפוריו, משרידי דור הפלמ"ח ואחד שעבר את תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ואת צירי הלידה של ימי קום המדינה. איש מפא"י שמאלני בדמו ובנשמתו, אשר לא מפסיק להתרפק על אותם ימים קסומים בהם האדום שלט. עם זאת, ולמרות שבפועל מדובר בשפנפן פחדן שמעולם לא הראה את קצה חוטמו מחוץ למפתן ביתו באותם ימי זעם אפורים, נוהג היה מוטה להתרברב באזני מכריו ובני משפחתו ולהאכיל אותם בסיפורי גבורה על תעלוליו הנועזים שביצע יחד עם "חבריו", אנשי תנועת המרי העברי.

השארנו את נכדתו של מוטה, ישנה במיטתה, כשעל פניה נסוך אושר עילאי, מהול בציפייה ליום המחרת. מוטה הבטיח לשתף אותה בחוויותיו מליל הגשרים כדי לתת לה חומר ממקור ראשון על אותו לילה גורלי ששינה את המפה הפוליטית במדינה הקטנה ההולכת ונבנית.

***

קשה היה למוטה להסתיר את שמחתו, שעה שקיבל את פניה של נכדתו בת ה-12 למחרת בבוקר. אפשר היה לומר שהוא סבל בתקופה האחרונה ממחסור חמור במלאי הקהל הזמין שיבלע את הצפרדעים המקרקרות שלו. אפילו לרעייתו, אילנה, נמאס לקנות את ה"לוקשים" שהוא היה מנסה למכור לה, היא כבר עלתה על העניין. בקשתה של יסמין אמש, הייתה כמשב רוח מרענן על פני הלך במדבר לוהט. היה למוטה לילה שלם כדי לעבד במוחו את הסיפור המצוץ מן האצבע שהתכוון למכור לנכדתו התמימה. לאחר שמזג לה כוס מים צוננים, הושיב אותה מוטה, על הכורסה האדומה בסלון, ותפתח האתון את פיה:

"היה זה בשנת 1946 ביום קיץ לוהט. נראה לי שמזג האוויר הקיצי גרם לכמה אלקטרונים במוחו של שר החוץ הבריטי לסטות ממסלולם ולשבש את שיקול דעתו. אחרת, אין הסבר הגיוני להכרזתו של ארנסט בווין שהטיל ווטו על העלאתם לארץ של כמאה אלף פליטים מאירופה וזאת בטענה שיידרש תגבור מאסיבי של חיילים מבריטניה, דבר שיעלה לכתר הבריטי כ-200 מיליון ליש"ט. הכרזה כזאת בימים ההם, משמעותה הייתה התאבדות, בארץ חיה קבוצת אנשים חמומי מוח עד כדי טירוף שחיבלה ללא הרף בכוחותיהם של הבריטים וחוללה בהם שמות. היה ברור שהכרזה מסוג כזה רק תצית את חבית החומר נפץ הטעונה ממילא מזה כמה חודשים בגזרה הישראלית, כפי שקרה בסופו של דבר. מפקד הפלמ"ח דאז, יגאל אלון, הטיל על קצין המבצעים של הארגון, דב צסיס, לארגן במיידית פעולת חבלה קולקטיבית שתזכיר לממשלת הלייבור הבריטית האטומה מאיזה כיוון יורה האקדח.

היה צורך בתגובה מהירה. תוך לילה אחד הציג קצין המבצעים הוותיק בפני מפקד הפלמ"ח תכנית שנועדה לחבל בשיירות האספקה של הבריטים מצפון הארץ ועד לדרומה. שם המבצע המקורי היה "מבצע מרכולת". על פי התכנון, אחד עשר גשרים ברחבי הארץ התעתדו לקבל "שדרוג" בידי אנשי תנועת המרי העברי, "שדרוג" שיארגן מפגש פסגה בין קורות הגשר למי הנהר העליזים. אחד המקומות האסטרטגיים באזור נהר הירדן היה גשר בנות יעקב שממוקם כעשרה קילומטרים מראש פינה. הגשר היה מיועד במקורו לנתיב תעבורה עיקרי ממצרים לסוריה וחבלתו הייתה אמורה לפגוע קשות בשיירותיהם של הבריטים. על הגדוד שהתמנה "לטפל" בגשר המדובר הופקד עודד מסר, שועל קרבות וותיק, איש ללא חת, מלח הארץ, שהייתי גאה להימנות על הקבוצה שהובלה על ידו בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946 לכיוון הגשר.

הלילה היה ליל ירח מלא. היינו קבוצה של חמישה עשר גברים אמיצי לב שכל אחד מהם כבר ראה את מלאך המוות מרקד מולו בצהלה בקרבות משנים עברו. שניים מהם, גרישה ואלכסנדר, התאומים לבית צ'כוב, היו חברים טובים שלי שגרו בשכנות למשפחתי. זוג ג'ינג'ים חמומי מוח, סובייטים בדמם ובנשמתם, שהאגדות סיפרו ששחטו במו ידיהם כמות מכובדת של פריטים מתוצרת גרמנית בקרב המיתולוגי בסטלינגרד. יחד איתנו גם היה מיקי אוסישקין, בחור צנום גוף, נראה היה שאם תנשוף בערפו קיים סיכוי סביר שלא יעמוד במעמסה וישתטח אפיים ארצה. אך המראה החיצוני לא שיקף במאום את הכרוב הפועם ששכן בין צדעיו של הברנש, מדובר היה באחד הבחורים המבריקים ביותר שפגשתי מעודי. אחחח, הוא היה שארפע'ר אמיתי, אין בנמצא היום אנשים איכותיים כמוהו. בינינו גם היו אריק בן חור, בחור עז פנים וחמקמק כצלופח שהטמין במו ידיו את "כדי החלב" במלון המלך דוד כחודש לאחר מכן. צביקה מוזס, קולונל לשעבר בצבא הבריטי, מ"נערי בן-גוריון" בימים יבואו. ואחרון אחרון חביב מנדי שומאכע'ר, בחור לא חכם במיוחד אך אמיץ בצורה יוצאת דופן שהשמועות אמרו עליו שבמלחמת העולם השניה שירת כסוכן כפול במשרדו של שר התעמולה הנאצי, השטן בהתגלמותו, יוזף גבלס.

אוהה ואיך שכחתי, אנוכי עבדך הנאמן שצורף לחבורה כחלק אינטגרלי בזכות כישורי הלחימה המעולים שרכשתי בימי נעורי הסוערים.

יצאנו מנמל יפו באוטובוס אזרחי שהפנה את חרטומו צפונה. הבריטים שקיבלו שמועות על כך שהולכת להתרחש פעילות חבלנית מצד יהודי היישוב, העמידו מספר מחסומים באמצע הדרך בתקווה ללכוד את החבלנים הצעירים. באזור חיפה נעצרנו מול מחסום מאולתר שהקימו שישה חיילים בריטיים מקומנדקר מחרחר וזוג רכבי פורד עתיקים. האוטובוס האט על אם הדרך והנהג פתח את הדלתות בטריקה. החייל הבריטי שניסה לעלות לאוטובוס, נתקל בישישה כבדת בשר, עטופה בצעיפים ומטפחות לרוב וחמושה במבט של כלב מוכה. היא הביטה בחייל מבעד לזגוגיות משקפיה העבים וסיננה לחייל בטינה: "למה אדוני מפריע לגברת לישון? ילנה רוצה להגיע הערב הביתה..." הבריטי קצת התבלבל, הוא לא ממש הבין מה אמרה הגברת, מה גם שהיה משהו מוזר בפניה של הזקנה, הוא העיף מבט לכיוונה פעם ופעמיים וסינן לעברה בארסיות: "רק אל תשכחי מחר בבוקר להתגלח לפני שאת יוצאת למכולת..." וסגר את הדלת בטריקה. מאחורי הדלת הסגורה התפקע גרישה מצחוק תחת הר הצעיפים שכיסה אותו, בעוד האוטובוס ממשיך צפונה. "לא יכולת להתגלח לפני שיצאנו?!" סינן לעברו עודד מסר בזעם, "כמעט נתפסנו..."

לאחר כשעתיים של נסיעה נוספות ושלושה מחסומים נוספים שעמדו בדרכינו, הגענו סוף סוף לאזור קיבוץ משמר הירדן, משם היינו אמורים להמשיך רגלית לכיוון הגשר. אלכסנדר העמיס על עצמו ערימה בלתי נגמרת של תרמילי גב שהכילו חבלים וחומרי נפץ לרוב. אחיו גרישה עמד מולו והביט בו בסיפוק: "אני אוהב עבודה זה..." קרא בצהלה. גיחכנו... שאר החבר'ה נשאו על גופם אמצעי נשק שכללו רימוני יד ורובים. אני נשאתי על גבי את מכשיר הקשר המסורבל שהיה נראה כמזוודה קטנה, והמפקד, עודד מסר, הלך בראש, חבוש בכובע פנס על ראשו ומפה פרושה בין זרועותיו. עמדה לפנינו הליכה של כשעה וחצי אל הגשר. סטינו מאם הדרך לעבר השיחים והתחלנו ללכת.

כמאה מטר לפני הגשר שמענו לפתע יריות...

(המשך בשבוע הבא אי"ה)

הלל עזרא - פרשת בשלח תשע"ג

הבדאי

הלל עזרא

מוטה בר מוחא שירך את רגליו בעצלתיים לכיוון ביתו בשכונת נווה צדק הוותיקה, בעיר אשר על החוף, תל אביב. מוטה יכול להגיד על עצמו בגאווה שהוא שוהה ללא הפסקה בעיר ללא הפסקה מיום היווסדו ועד ימות זקנותו... בהחלט נחשב מוותיקי השכונה, משרידי דור אנשי האצ"ל, ואחד מהדמויות הבולטות של העיר הוותיקה עוד מימיה טרום קום המדינה. דמותו שפופה מעט, גופו דקיק וארוך, מצחו חרוש קמטי שיבה, ממנו גולש אף מעוקל אשר משווה לו פני דורס לילה. על גשר אפו המפואר מונחות כבדרך אגב זוג משקפים בעלי שמשות חסינות ירי ממוסגרות במסגרת פלסטיק מנומרת. על גופו עטה חולצה משובצת שהתמזגה עם מכנסי הפועלים מהוהות שהסתיימו למרגלותיו בזוג כפכפי גומי בדוגמת איקס. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ומוטה סיים את סיבוב הבוקר השגרתי שלו שנפתח בחדרו של רופא המשפחה, המשיך בדוכן העיתונים והסתיים במכולת השכונתית, שם רכש חפיסת סיגריות טיים ופחית גזוז. נוהל בוקר שגרתי בהחלט לאנשים בגילו של מוטה קשישא.

לפתע נעמד מוטה דום. "בום" עמום נשמע ברקע ולאחריו בליל של צעקות מכיוון שוק הכרמל הסמוך. הוא עקף את אחד הבתים הפרטיים שניצבו מימין לרחוב, קיצר דרך סמטא צדדית לכיוון התחנה המרכזית הישנה, והגיח לשוק מעבר לברזנט עבה שחצץ בין הסמטא הנטושה היישר אל מרכז החגיגה. מסביב נשמעו צעקות "פיגוע"... "מחבל מתאבד"... כשברקע יללות הסירנות מלוות בחריקות הצמיגים של רכבי החירום שגלשו בסערה למרכזו של השוק זרוע הרסיסים. היה זה אחד הפיגועים היותר קטלניים שידעה המדינה, ומוטה מצא את עצמו מבלי שתכנן במרכזו של האירוע, כאשר הוא נדחף מימין ומשמאל ע"י זרם אנשים ופרמדיקים שזרמו אל השוק בשאון.

ואז התחילו גלגלי מוחו של מוטה להסתובב נמרצות:

"אוקיי, פיגוע... איך אני מכניס את עצמי בצורה המרשימה ביותר לאירוע. נתחיל מנקודת התצפית: אני עומד לתומי בגן הכובשים ממול המסוף... לא, בעצם לא... עדיף להתמקם בכרם התימנים, איפה שאפשר להשקיף אל השוק בצורה טובה יותר. יופי, עכשיו... אני מרגיש מישהו מתחכך בי בכתף, אני מסובב את ראשי ורואה אדם גוץ עם מעיל פוך בצבע חום אדמה, רץ לכיוון השוק. ניסיתי לשאול אותו למה הוא לא שם לב לסביבתו אבל הוא לא טרח לענות לי... לא... עדיף תשובה יותר דרמטית... בא נגיד שהוא מלמל כמה הברות בלתי ברורות שהעלו בי זיכרונות מהסוהרים בכלא עכו... זה כבר נשמע מרשים יותר. התחלתי לעקוב אחריו לכיוון השוק כשאני שומר ממנו מרחק סביר של כעשרה מטרים. הוא נעצר ליד חנות חמוצים במרכז השוק. המוכר, צעיר שזוף בעל עיניים ירוקות סקרניות, צרר לו ניילון עם זיתים שחורים, הוא הכניס את ידו לכיסו ואז נשמע פיצוץ שהעיף אותי אחורה ומילא אותי ברסיסים... התעלפתי..."

"כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית החולים..." סיים מוטה את תיאורו המוחשי בפאתוס, והביט סביבו כדי לוודא את השפעת דבריו הדרמטיים על קבוצת הגמלאים שהתקבצה סביבו. הוא נהנה לראות את עיניהם של חבריו לשכונה נפערות מסקרנות בעוד פיהם מרייר חרש. כזה סיפור פנטסטי יכל רק בדאי וותיק כמוטה לרקוח ועוד להצליח לשכנע את הסביבה שהכל אמת. מוטה לא היה מסוג הבלופערים שיספרו לך איך הם גלשו במורד המצדה הנשקפת ממול לכינרת ביחד עם פלוגת פלמ"ח תחת פיקודו של אריק שרון וכבשו את מצודת שער הגאי שהייתה נתונה תחת שליטתו של צאלח א-דין... הוא היה שועל בדיות וותיק שידע לתבל את מעשיותיו הבדיוניות בהרבה פרטים קטנים כדי לבלבל את האויב ולמקד את הסביבה בסיפור שהומצא במוחו הקודח. הוא היה מבלה עם נכדיו בסיפורי גבורה מימיו טרום קום המדינה, על התכתשויותיו עם ה"כלניות" (כינוי נפוץ בארץ באותם זמנים לחיילים הבריטיים מהדיוויזיה השישית), ומעשי החבלה שחולל עם חבריו התל-אביביים. 

האמת חייבת להיאמר. מוטה היה מדור אנשי האצ"ל וזכה להתחכך לא פעם במדיהם של גיבורי התנועה המיתולוגית ולנהל איתם שיחות לתוך הלילה. גם מבחינה אידיאולוגית היה תמים דעים עם אנשי התנועה הציונית. הוא היה אידיאולוג חריף, שלא היסס להחצין את דעותיו המשתייכות לצידה השמאלי של המפה באותו קו עם יפי הנפש משיינקין. מאז אותו ליל סיוטים ב-17 במאי 1977 בו הופיע חיים יבין על המרקע והכריז מול כל אזרחי ישראל בקולו העמוק על "מהפך" ששלח את זקני מפא"י אל האופוזיציה, מוטה לא מפסיק לרטון ולקלל על גורלה המר של האומה הנופלת שבי בידי מנהיגיה הימניים ומתדרדרת מדחי אל דחי... עיניו היו יוצאות מחוריהן בעוברו מידי יום ליד בית הכנסת "רש"י" עם דמדומי חמה, בדיוק בשעה שמנשה ברזני, מזקני העדה העיראקית, ליקט אנשים למניין. זה היה מוציא אותו מדעתו בכל פעם מחדש: "תראו אותו, את הפרזיט הזה, בשעה שאנחנו חירפנו את נפשנו על תקומתה של המדינה, הוא ישב עם החמולה שלו בבגדד וניגב פיתות בשמן זית עם עמבה... יש לו עוד את החוצפה לעמוד כאן מידי יום וללקט את עשרת בני המן בשביל התפילה המסכנה שלו...

אבל למעשה, כל ההילה האדומה שריחפה סביב דמותו של מוטה, הייתה אמורה לחפות על עברו האמיתי של האשמאי. מוטה היה מאותם גברים פחדנים שבזמן מלחמת תש"ח ביצרו את ביתם בשקי חול והסתתרו במקלטים בשיניים נוקשות, יחד עם ציבור הנשים והילדים. בשנים שלאחר המלחמה, הוא ליקט מעשי גבורה מן הגורן ומן היקב, ומהם הרכיב את סיפוריו הפנטסטיים בהם היה מאביס את סביבתו המשפחתית. כדרכו של בדאי ממולח, הוא גם נהג לנפח את סיפוריו מעבר לכל פרופורציה כדי להוסיף נופך למעשיה המרתקת.

***

ערב אחד צילצל הטלפון בביתו של מוטה. הוא ניגש אל ההול, התיישב על הטבורט שליד טלפון החוגה האדום, והרים את השפופרת. מעברו השני של הקו עמדה, מרוגשת כולה, נכדתו הצעירה של מוטה, יסמין. היא סיפרה לו בהתרגשות שבמסגרת תכנית "המורשת הציונית", הטילה עליה המורה לערוך חיבור על אחד המבצעים הנועזים ביותר שנערכו ע"י הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי, "מבצע מרכולת". אותו מבצע שכונה לימים "ליל הגשרים", במסגרתו פוצצו אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ וגרם לניתוק בקווי האספקה של הכוחות הבריטיים. מוטה, כמובן, קפץ על ההזדמנות, והזמין את נכדתו לכוס תה ושעת סיפור בערב שלמחרת.

המשך בשבוע הבא אי"ה

הלל עזרא - פרשת שמות תשע"ג

הרכלן (חלק ב')

הלל עזרא

בשבוע שעבר עקבנו אחרי דמותו של הרכלן המושבע מנדל'ה קורצמאכער. אדם תאב ידע, תאב נייעס ומעל הכל, נהנה לחלוק את החדשות עם חבריו הבטלנים, ולדון איתם על המדוכה ימים ולילות על דברים העומדים ברומו של בטלן. עצרנו בפרשיה האחרונה שעסקה בסיר הצ'ולנט הקלוקל. מתפללי בית הכנסת שטעמו ממנו ב"קידוש" לאחר התפילה, חטפו כאב בטן קטלני שהשכיב אותם מספר ימים בביתם. לאחר שוך הסערה נפתחה מערכת דיונים אודות הסיבה שגרמה לתבשיל להבאיש. במרכז הדיונים עומד, כמובן, מנדל'ה מיודעינו. שבוע סוער עבר על קהל המתפללים של בית הכנסת המרכזי "ישועות יעקב". שבוע שבו רעשה וגעשה השכונה, אך ללא תוצאות ממשיות. שום קצה חוט לא עלה בידו של מנדל'ה, שום קצה חוט שיוביל אותו אל הגורם המזיק.

***

"ליל שישי", ערב שבת פרשת וישב.

רע'ב אייזיק זוננשיין, המכונה בפי כל "הגביר", עמד במרכז סלון ביתו כשידו האחת אוחזת בשפופרת הטלפון וידו השניה מתנופפת בלהט. אם את שאר הסועדים בבית הכנסת העסיקה הפטפטת הזולה שנסובה אודות ההשערות הפרועות שהועלו סביב העניין, הרי שאצל רע'ב אייזיק הגביר העסק היה כבודו האישי שנרמס. שנים על גבי שנים הוא מהלל באוזניו של מחותנו האמריקאי את איכותו הבלתי מתפשרת של הצ'ולנט המהולל שעולה על שולחנותיו של בית הכנסת. והנה, בצורה שלומיאלית, נזדמן המחותן לארץ בדיוק באותה שבת 'היסטורית' ונפל למשכב בן יומיים כשאגב כך הוא מפסיד את הטיסה בחזרה לארצות הברית. "הגביר" לא ידע היכן לטמון את פניו מרוב בושה וחיפש דחופות מוצא מכובד מן הסבך. בעברו השני של הקו הייתה המחותנת שזכתה להרצאה שלימה מפיו של הגביר עם הסברים מנומקים כיצד בדיוק באותו השבוע ברחה הטבחית לחופשה בלתי מתוכננת בצפון, והפקירה את מלאכת הבישול בידיה הבלתי מיומנות של בתה הרשלנית. האמת הייתה שהגביר מעולם לא ידע מי היא הטבחית, וודאי שלא ידע על יציאה לחופשה כזו או אחרת.

גם מנדל'ה שעמד מתחת לחלון, לא ידע על כך. באותו הערב נתקפה הגברת במיגרנה קטלנית ולא הניחה לו לשוחח בטלפון עם ידידו, זושא פפרקורן, ולנתח איתו את הסוגיה הרת הגורל. בצר לו, הסתובב מנדל'ה בין סמטאותיה המוארות קמעה של שכונת מאה שערים, בעודו תר אחר קמצוץ של בטלנים איתם יוכל לחלוק את ממצאיו האחרונים. כנראה יד משמיים הובילה את מנדל'ה המשועמם אל מרגלות ביתו של הגביר בדיוק ברגע בו סח רע'ב אייזיק למחותנתו אודות החלפתה של הטבחית המקורית. מנדל'ה כמעט נחנק מרוב התרגשות, בהחלט התקדמות מפתיעה! מבלי לבזבז אף רגע, רץ מנדל'ה לקצה השני של השכונה שם שכן הקיוסק "מטעמי ליל שישי" כשבחצרו מתאספים בקביעות חבורה מכובדת של נייעסנים מהשורה הראשונה איתם יוכל לחלוק את המידע הקריטי.

תוך חצי דקה מאז דרכה כף רגלו של מנדל'ה במפתנו של הקיוסק, הפכה החצר למרכז דיונים פעיל. החבורה דנה ודשה בעניין כאשר מנדל'ה מפזר רמזים עבים אודות זהותה המסתורית של הטבחית. אך לאחר חמש דקות הגיע לייזער מרצבאך וטען שבכלל לא מדובר בטבחית אלא בטבח ולמיטב ידיעתו, הוא הכין את הסיר בשבוע האחרון ולא אף אחד אחר. אך לא איש כמנדל'ה ייפול לייאוש. ממש כמו עורך דין ממולח שינה כיוון ועבר לתיאוריה הבאה. שבוודאי גולד'ע הקבצנית שמסתובבת תדיר בינות לסירים בערב שבת ועושה סבב "טועמיה", דחפה את ידה הנגועה לתוך הסיר והדבירה את התבשיל. אבל אולי, בעצם, ידו של מוישה רנד במעל והוא רוקן בזדון קופסת שימורים מהתוצרת ה"ציונית" של הרב לנדאו לתוך הסיר. אם כי במחשבה שניה ושלישית, בהחלט ייתכן שבחורים מישיבת המקובלים "שושנים לדוד" הסמוכה התגנבו באישון לילה אל המטבח כשבידיהם סחורה מזויפת מתוצרת מזרחית והחליפו בין הסירים... בשלב הזה מנדל'ה החליט שהשאיר לסובבים מספיק חומר למחשבה ומיהר לעבור אל התחנה הבאה.

המערכה השניה התרחשה בפתחו של בית הכנסת ישועות יעקב, בו התרחש האירוע החבלני בשבת האחרונה. קומץ קשישים ישבו על ספסל בחצר בית הכנסת החשוך והביטו ניכחם בעוברים והשבים תוך כדי שיחה קולחת עשירה בהמהומים ונפנופי ידיים. מנדל'ה כמעט סב על עקביו באכזבה כאשר שמע מאחוריו את קולו הצרוד של פינחוס זילברצייג: "לאן אתה בורח רע'ב איד?! לא תספר לנו וואס די נייעס?!". לבקשה כזו קשה למנדל'ה לסרב ותוך מספר רגעים הוא שוקע בדיון ער עם החבורה הקשישה שסביבו. מבלי משים התאספה מסביב קבוצת אנשים והאזינה בעניין להשערות שהופרחו לחלל האוויר. לפתע עלה בראשו של מנדל'ה רעיון. הוא החליק את פיאותיו בתנועה מעגלית פעם ופעמיים כדי לתת לרעיון להנביט במוחו הקודח טרם שחרר לאוויר את ההשערה ההגיונית שאולי בעצם שעון השבת הוא שהתקלקל, וסיר הצ'ולנט שלא עמד בקור הירושלמי הקדיח תבשילו. "לא ייתכן!", אמר אחד הישישים שישב בקצה הספסל, "במו עיני ראיתי את הגבאי קונה שעון חדש ומתקין אותו במטבח מעל הבלעך".

מנדל'ה המהם מתחת לשפמו "אז כנראה מישהו החליף את השעון הח..." מנדל'ה קטע את המשפט באמצעו, אך כבר היה מאוחר מידי. הקבוצה שעטה לעבר המטבח ופרצה את הדלת בחדווה. תוך מספר שניות יצא ז'לוב צעיר מהחדר החשוך כשהוא מנופף בשעון שסרח מול פניהם של הנקהלים. מישהו הביא פנס ותחת אורו הקלוש יכלו כולם לראות את הכיתוב: "שייך למשפחת קורצמאכער"... למנדל'ה לא נותר אלא להוציא את המטפחת מכיסו ולקבור בה את פניו הלוהטים. איך הוא שכח שבמו ידיו הוא 'שאל' את שעון השבת מבית הכנסת?! איך לא השגיח כאשר ילדו הקטן שנשלח להשיב את השעון למטבח, התבלבל והחזיר את השעון המקולקל לבית הכנסת?!

נשאיר את ה"פוטש" שנעשה למנדל'ה בידיהם האמונות של פרחי השכונה...

***

הרכלן. בדרכך כלל מדובר באדם משועמם, שבינו לבין מעש מועיל פרושה תהום אינסופית. בהעדר תעסוקה הולמת, הוא פונה בלית ברירה אל פינותיה האפילות של התעסוקה, ומתעסק ללא הרף בצפונותיהם של הבריות. העיסוק האובססיבי הזה מוביל אותו לא פעם לעסוק בדברים פעוטים וחסרי ערך כאשר הוא גורר את הסובבים אותו אל מעגל הקסמים האווילי הזה. אך דווקא זה פועל נגדו כבומרנג. כאשר הוא מנפח דבר פעוט כמו סיר צ'ולנט שהתקלקל ומערב את כל השכונה בעניין, אז כשמתבררת האמת, משתמשים בה הסובבים אותו באותן פרופורציות שהוא עצמו יצר.

ואז זה עוצמתי יותר!, משפיל יותר! וכואב יותר!

הלל עזרא - פרשת ויחי תשע"ג

הרכלן (פרק א')

הלל עזרא

שטיבלאך "בית ישראל", בטבורה של השכונה הירושלמית הוותיקה, המה אדם כבכל צהריים. קבוצת אברכים שטוחי כובע נפלטה באותו רגע מאחד המניינים, כשברקע נשמע קול גרוני עמוק מעוטר באקצנט אידישאי: "מנחה - ג'". יהודי זקן, כפוף קומה, בא בימים, הסתובב בגב כפוף כשידו הפשוטה מנענעת בקצביות, פרי עבודה של עשרות שנות שנור, וקיבץ את קצבתו היומית. שני בחורי ישיבה עמדו בצידה של החצר והתנצחו בלהט אודות עזיבתו של אחד הרמי"ם במיר. ושני ילדים חסידיים, עטורי פאות בלונדיניות מסולסלות, נכנסו אל החצר ותרו בעיניים צמאות אחר בדל עלון מעניין עם תמונות של ה"גדולים". בסה"כ שיגרת צהריים רגילה לגמרי, שום דבר מיוחד. ברגע אחד השתנה משהו שגרם לכל באי שעריו של השטיבלאך להתקבץ לאחת מפינותיה של החצר. 'מנדל'ה קורצמאכער' נכנס אל החצר הקדמית, מוקף כתמיד בעדת "ירושלמע'רס" תאבי נייעס, שהאזינה בשקיקה לדבריו.

הרכילות הטריה עסקה בנושא כבד המשקל אודות נסיעתה המתוכננת של רייזל'ה שוורצבוך לטבריה. ומה כל כך מעניין בנסיעתה של העלמה העלומה הנ"ל לטבריה?! תשאלו. ובכן, שאלה כזו מעידה על בורות מוחלטת בענייני הנייעס. האדם המכונה באופן טבעי מימי קדם כ'רכלן', קיבל במאה השנים האחרונות שדרוג בלתי רגיל ל'נייעסן', ולא בכדי. הנייעסן לוקח ידיעה תמימה העוסקת בנסיעה אומללה לטבריה והופך אותה לסיפור שערורייתי אודות גירושיה המתוכננים של אחותה של המדוברת. זה מאד פשוט, הרי ידוע לכולם שאחותה של רייזל'ה לא נראתה באופק זה יומיים. ומכיוון שאף אחד לא שתה 'לחיים' בשטיבלעך לרגל הולדת הבן או הבת, ומאידך, השכנות העידו מפורשות שבעלה של המדוברת מסתובב בבניין והוא טרוד, איזו עוד סיבה הגיונית אפשר להצמיד להיעלמות חסרת פשר שכזו, הרי ברור שהגברת לא נעלמה סתם כך ללא סיבה הגיונית. אין זאת אלא שהחבילה עומדת להתפרק וכעת נוסעת האחות המסורה לתמוך באחותה ברגעיה האחרונים לפני שהיא מוקעת אל עמוד הקלון כאחת שלא הצליחה לשמור על נישואיה בשלמותם.

זוהי אומנות הנייעס. ומנדל'ה קורצמאכער הפך אותה לאומנות מפרנסת של ממש. את יומו הוא היה מעביר בין המקווה לשטיבלאך וחוזר חלילה, מלקט ללא הרף מן הגורן ומן היקב ידיעות טריות היישר מפיהם של המרוכלים. זו יכולה להיות ידיעה מרעישה על עזיבתו של בערל אינדיג את השכונה לטובת חלקה מכובדת בבית העלמין סנהדריה, ואולי אפילו פיתרון לשאלה הרת הגורל שהעסיקה את מנדל'ה בשבוע האחרון, מדוע החליטה הנהלת בית הכנסת להעביר את שרביט אספקת הקוגל ל'קידוש', מ'קורניק' ל'זופניק'. בראשו של מנדל'ה היו סדורות ספריות שלימות המאכסנות מידע אינסופי, מצוידות באלגוריתמים מתוחכמים ומפותלים על מנת לרקוח מחומר הגלם סיפורים מסמרי שיער. לאחר שהיה מצליח להפיק את המסקנות הנדרשות, וזה היה קורה מידי יום, הוא היה דואג לחלוק את המידע עם הסביבה הקרובה, מתובל בדרך כלל בהומור נעליים זול, ותאמינו לי שעשיתי חסד עם ההגדרה...

כשמנדל'ה נכנס לבית הכנסת, מומלץ בדרך כלל לבעלי נפש להזדלג החוצה בעדינות ולהתמקם בשקט במניין אחר. הוא נכנס כהרגלו, עם כובעו הנטוי קמעה ברישול, מהדלת האחורית. סורק בעיניו בזריזות את השטח כדי לא "לפספס" בטעות מי הגיע, ובעיקר מי לא הגיע, ולצרף את הנתונים הרלוונטיים למאגר. לאחר מכן העניינים זורמים מאליהם. מנדל'ה לא מבזבז אף רגע ומגלה את אזנו של תאב הידע התורן ש'רחמנה לצלן', אבל מויש'ה ראנד 'סר מן הדרך' והחל לאכול טריפות לתיאבון. שהרי ידוע לכל שהביד"צ הסיר את השגחתו מן המפעל לשימורים "ברכת הארץ" והותיר אותה לידיו המופקרות של הרב לנדאו "הציוני" מבני ברק. לאור זאת, אין בנמצא אף צרכניה בשכונה וברדיוס הקרוב המוכרת את התוצרת הבאושה של "ברכת הארץ", כיון שאף מנהל המכבד את עצמו לא ייקח סיכון שחנותו תעלה באש בעקבות שיווק של הסחורה הציונית. "אבל!", אומר מנדל'ה ופניו מאדימות בריגשה, "כשעברתי היום תחת ביתו של מויש'ה, נדהמתי לראות גרגירי תירס מפוזרים בסביבות פח האשפה למרגלות ביתו של הפושע. אני חושב שצריך לטפל בעניין לפני שייפרצו הגדרות!".

וזה השלב של מנדל'ה לקצור את הפירות. מספיק שכמה אוזניים רעבות מסביב יקלטו את הנאמר כדי שהסביבה הקרובה תהפוך לכוורת רוחשת. יתחיל דיון רציני כדת מה לעשות ומה יכולות להיות האפשרויות לקונספירציה שתהרוס את התיאוריה הבנויה לתלפיות של מנדל'ה. רק חבל שפתאום הש"ץ הגיע ל"קדושה" וקטע את נאומו הלוהט של מנדל'ה באיבו. כמה כוחות נפש נדרשים לנייעסן דגול כמנדל'ה לסכור את פיו בזמן ה"קדושה" ולרטון לעצמו חרישית. "למה בדיוק עכשיו הוא החליט לפצוח ב"נקדישך"?! איפה ההתחשבות, איפה"... בסיום התפילה, ולאחר שמוצו כל ההיבטים האפשריים בנושא גרגירי התירס המפלילים, אפשר להמשיך לתחנה הבאה בפתחו של המקווה השכונתי ולעבור לתיק הבא.

חייו העשירים של מנדל'ה יכלו להמשיך לזרום על מי מנוחות באין מפריע, אך בבוקרו של שבת פרשת וישלח הם עמדו לקבל תפנית מפתיעה. דבר נפל בשכונה, דבר שסיפק למנדל'ה חומר משובח למשך שבועות ארוכים והעסיק אותו ואת סביבתו באובססיביות חסרת מעצורים, סיר הטשולנט של בית הכנסת המרכזי "ישועות יעקב" התקלקל והרס את מנוחת השבת של מתפללי השטיבלאך ומשפחותיהם. זה היה האות לפתיחת מערכת דיונים כבדת ראש בסוגיה המטרידה, מה גרם לסיר הטשולנט להעלות פרי ביאושים ולהניס את סועדיו אל הבתים למשך שלושה ימים...

(המשך בעז"ה בשבוע הבא)         

הלל עזרא - פרשת וישלח תשע"ג

הקמצן (פרק ב)

הלל עזרא

לפרק א' של 'הקמצן' - לחצו כאן

דבר לא השתנה מאז השבוע שעבר. נאיף עודנו יושב בתנוחה מזרחית אופיינית על המחצלת בפתחה של החנות ומצפה לקונים. כזכור, הזמין נאיף מכולה שלימה עמוסה בשטיחים מהמפעל הסיני שניזוק בעקבות התקפת הצונאמי ששטף את חופי סין. מחיר הסחורה שנרכשה במחיר אפסי היה נמוך אפילו ממחיר ההובלה, כאשר הכוונה הייתה לשווק את השטיחים עם תג מחיר מקורי. יחד איתו, רכשו סחורה מאותו מפעל, חבריו של נאיף שעסקו גם הם בשיווק שטיחים ונשבעו אמונים זה לזה לנצור את הסוד ביניהם.

***

ימים עברו, שבועות חלפו, אך איש לא פקד את החנות. נאיף לא הצליח להבין מדוע. העובדה שרכש סחורה חדשה, הייתה מבחינתו מעל ומעבר. הוא לא העלה על דעתו לפרסם את הסחורה הטריה, זה היה "יקר מידי", "חבל על הכסף", "בזבוז משווע"... בוקר אחד, בעודו מפמפם את הנרגילה בעשבי הנענע שסחב מגינתו של אבו עלי הזקן הפוזל, הבחין בזווית עינו בצללית מוכרת. חברו השותף לקנוניה, 'אבו נאדיר', פסע לאיטו לעבר החנות.

"סבאח אל ח'יר, עיוני" קפץ עליו נאיף בחיבוק חם.

- "חמדולילה הכל בסדר"

- "איך הולך אצלך?"

- "אההה, אין מה לדבר. החנות מוצפת קונים, הכסף זורם כמו המאמינים למכה ויושב טוב בכיס כמו המוסלמים אצל מוחמד"

- "מה אתה אומר?! איך אתה עושה את זה? מתחילת השבוע אני מחכה כאן לקונים ואף אחד לא מגיע" כמעט בכה נאיף.

- "הקנאה אוכלת אותך חביבי, האא?!"

- "שייקחני הנביא, אם אפילו חשבתי עליך. אתה כמו אח שלי, שאני אקנא בך?! חס וחלילה. אבל אני לא מצליח להבין למה אף אחד לא בא לקנות אצלי. שערות כבר צמחו לי על כף היד. מקדימה! אבל נאדה, אף אחד לא מתקרב לכאן"

אבו נאדיר גלגל עיניים לשמים ואמר בהתחסדות מצטנעת: "שמעתי, אם כי אני לא יודע כמה השמועה מבוססת, שבמסגד עומר הכריז האימאם ב'חוטבא' של יום שישי האחרון על כך שהמסגד מעוניין לחדש את מלאי השטיחים הבלה לכבוד חג ה-'עיד אל-אצ'חא', על מנת לקבל את רבבות המאמינים שיעלו לרגל, בכבוד הראוי. אשתי, אום-כתיר, מבשלת כבר שנים בביתו של האימאם. אשלח אותה לדבר על ליבה של הגברת הנכבדה שתחניף לבעלה אודות  השטיחים שברשותך".

נאיף כרע על המרצפת הירושלמית החלקלקה ותפס בדש גלימתו של אבו נאדיר:"את בתי, זריפה, אתן לך לאישה אם תתווך לי את העסקה עם המסגד..."

"בוודאי. מה לא אעשה בשביל חבר נדיב כמוך", גיחך אבו נאדיר תחת שפמו המסולסל. "אבל!" התרה אבו נאדיר בעוד אצבעו מתנופפת אל על בחומרה, "אני מקווה, בשבילך שטיפלת בסחורה כמו שצריך..."

"מה זאת אומרת כמו שצריך?! זה עולה כסף?", נחרד נאיף.

"חתיכת עז שכמוך! מה אתה חושב לעצמך, שאם לא תעביר אותם בכבישה בתנור תוכל למכור אותם במחיר טוב?! תוריד את האריזות, תגרד את היצורים שמסתובבים חופשי בין פרוותיהם של השטיחים וכמובן אל תשכח לזלף עליהם מי קינמון להסרת הצחנה העולה מהם למרחקים..."

"בסדר, בסדר" גנח נאיף בהשלמה. "אני מקווה שזה לא עולה יקר מידי..."

"אין בעיה. אני אדבר עוד היום עם אשתי. תיסבח עאלא ח'יר" אמר אבו נדיר וברח משם לפני שיתפקע מצחוק. 

הוא לא סיפר לנאיף על כך שהאימאם שם עליו עין ביום שישי וביקש להתרשם מהשטיחים בחנותו. מה שהיה חסר לו שתתגלה התרמית והוא יואשם בביזיון המסגד הנחשב כקדוש ביותר לאיסלאם. הוא מלמל כמה משפטים אודות הסחורה שנגמרה ועל כך שנמצא זן כינים נדיר בינות להררי השטיחים, מה שגרם לאימאם לרדת סופית מהרעיון. כעת סיפק לו נאיף הזדמנות נהדרת להתפטר מהעניין ולהפיל את זה על ראשו.

לא נאריך בדברים. סופו של עניין שהאימאם התרשם מהדוגמאות שהציג בפניו נאיף. כידוע, אצל בני דודנו מעשני הנרגילות, הצבעים והצורות זה מה שקובע. הריח קצת פחות... הזמנת השטיחים בוצעה לאלתר ונאיף שלשל לכיסו כמות בלתי מבוטלת של מזומנים שפצתה משמעותית על גירעונות השנה האחרונה. ה"מומחה לשטיחים" שהזמין נאיף על מנת "לטפל" בסחורה, הבין בשטיחים בערך כמו שמוחמד הבין במתמטיקה, הלא הוא מנקה חדר המדרגות בבניין המגורים של נאיף. השטיחים נפרשו אחר כבוד על רצפת המסגד, כאשר לכבודו של האימאם הנכבד נפרש שטיחון אישי צבעוני במיוחד, תאווה לעין המזרחית.

***

לאחר כשבוע.

נאיף עמד בחדרו של האימאם, ראשו מושפל, גלימתו תלויה עליו כעל קולב והוא רועד כעלה נידף. המנהיג הרוחני נעץ בו עיניים מזרות אימה כשאזניו מעלות עשן מרוב חימה כבושה.

"ניסית לרמות אותנו, האא?! שטיחים פרסיים... "

הוא הוציא תמונה מכיס גלימתו ונופף בה מול עיניו של נאיף. נאיף עמד להתעלף. פניו של פרעה מלך מצרים, שעה שכוסה בתפרחת שחין מפוארת, הציצו אליו מבעד לתמונה. "מי זה?!" גמגם נאיף.

"נעים להכיר, אשתי פותנא. תוצאה ישירה של מפגש פסגה של השטיח הפרסי שמכרת לי עם פניה של הגברת. יש לי עוד כמה תמונות המנציחות את מצעד האיוולת של זקני השבט שיצאו מהתפילה ופניהם ירוקות. שאראה לך?!..."

נאיף התחיל לחרחר...

"האמת", הוסיף האימאם "בתחילה לא חשדתי בשטיחים, אלא שכמה ממצאים מעניינים שצצו מולי לאחר מכן העלו אצלי ספיקות בנוגע למוצאם האתני של השטיחים".

האימאם שלף מאחורי שולחנו שטיח ירקרק והצמיד אותו לאפו של נאיף. לא היה קשה לטעות, ריח ים מובהק עלה מהשטיח, לולי הסיטואציה היה נאיף בטוח שהוא עומד על חוף עזה.

"ממצא מעניין נוסף שגיליתי...", המשיך לפזם האימאם בזעם עצור, "זה הירוקת שנחבאה בין פרוותם של כמה מהשטיחים. עם כמות כזו של אצות, אפשר לפרנס סושיה מכובדת למשך כחודש".

"והנה הדבר המעניין ביותר" לחש האימאם בעודו מוציא מכיס גלימתו פיסת בד אדומה ומקומטת, "את זה מצאנו תפור לאחד השטיחים ואני מקריא לך את תוכן התווית ברוח חופשית: "מייד אין צ'יינה"!

"שאקריא לך את הנאמר בערבית?!..."

"הכר נא למי המקל והפתילים..."

***

נדמיין לעצמינו אדם ההולך בדרך ומחזיק בידיו אשכול ענבים נוטף עסיס. הוא מעוניין בכל מאודו לשמור על האשכול היקר אך פועל בצורה לא נבונה. באינסטינקט ילדותי הוא קומץ את ידיו בחזקה על מנת לשמור על הענבים לבל יפלו ובכך, מבלי משים, הוא סוחטם אחד לאחד. ככל שיקמוץ יותר, יאבד יותר ממה שעוד נשאר.

כזה הוא האדם הקמצן, הוא מעוניין בכל מאודו לשמר את הונו ולכן קומץ את ידיו ובכך גורם לפעולה הפוכה. עולמנו בנוי בצורה מאוזנת ואדם שלא יודע לשמור על האיזון בצורה חכמה ונוקט בצעד קיצוני, בסוף מפסיד את כל מה ששמר. נאיף האומלל, מה שהיה חסר לו, זה להביא מומחה מקצועי שיטפל בסחורה כנדרש וישווק אותה בצורה מכובדת. הוא חשב שהוא חסך בכך שלא הביא איש מקצוע ובכך חשף את תרמיתו.

הלל עזרא - פרשת ויצא תשע"ג

הקמצן (פרק א)

הלל עזרא

לטיפה עמדה בחנות הרעלות במרכזו של ה"בטראק" הירושלמי ההומה אדם וליבה נחמץ. כבר שבועיים שהיא עוברת סחא והנא מול החנות הצבעונית וליבה יוצא אל ה"בורקה" האדומה עם הפייטים. לשווא ניסתה לדבר אל ליבו של המוכר העקשן להוריד את המחיר ולהתאימו למצב ארנקה המצומק. האמת הכתה בה בכל פעם מחדש: שכל עוד היא נשואה לבעלה, הקמצן המפורסם מאל-קודס, זה בגדר חלום מתוק. הוא לעולם לא ישחרר עבורה את הסכום הנדרש, ואם היא תזכה לראות את הסמרטוט הנחשק הזה אי פעם, זה יהיה על ראשה של שכנתה השנואה והמגונדרת, חנין. היא נאלצה לחזור לביתה חפוית ראש בעודה עוברת דרך הקצב ששקל לה מראש את בשר העיזים הקשה והזול, בתוספת אזהרה על מועד התשלום החודשי הקרב.

כזה היה בעלה, העונה לשם נאיף אבו סרחאן. קמצן, כיליי, ועקשן. קמצן מילא, אבל גם חכם גדול הוא לא היה, וזאת בלשון המעטה. ניקח כדוגמא את הטיסה החלומית של נאיף. שנים על גבי שנים הוא חסך שקל לשקל על מנת לממש את חלומו של כל ערבי ממוצע ומטה לעלות לרגל אל האבן השחורה במכה. לילות שלימים בילה בחלומותיו אודות האבן ממנה עלה הנביא מוחמד בסערה השמימה וייחל לרגע בו יזכה לסוב סביבה שבע פעמים. בהגיע היום המיוחל ולאחר שמוצו כל הבירורים בנוגע למחיר הטיסה הזול ביותר, הגיע נאיף לשדה התעופה ובידו מזוודה קטנה. במקום לעלות על טיסת הביניים של חברת טורקיש איירליינס לסעודיה, עלה נאיף על טיסה ישירה של חברת בריטיש איירליינס ללונדון ששלחה אותו הרחק הרחק מהאבן הקדושה. מה לעשות, שמות כל כך דומים שקשה להבחין ביניהם, יותר מידי בשביל "עז" כמו נאיף... השילוב הקטלני של קמצנות מחד וטיפשות מאידך, הפכו את ידיו הקמוצות של נאיף לכברה נדיבה המסננת את כל העובר דרכה, החוצה.

הדבר התבטא תחילה בבית. כלל הרהיטים בבית, כולל המיטות, הארונות, הפוטלים (אם היו כאלה...), השולחנות ואפילו האסלה בשירותים היו עשויים מסיבית מתולעת שבקושי החזיקה את עצמה. נאיף לא הסכים בשום אופן להוציא גרוש יותר מזה. לאחר שטיפת הרצפות במי המקלחת שהצטברו במהלך השבוע, גילתה לטיפה שהרהיטים חסרי הרגליים ומרובי הסיבית, מתפוררים לאיטם. הפיתרון הישיר היה, כמובן, יותר לא שוטפים את הבית. ההסדר החזיק בדיוק חודשיים כאשר הדירה מרחפת בענן הצחנה שנדף מהפינות. מסתבר שבהסדר הגאוני הזה ישנו צד שלישי שנהנה מהפירות, הלא הוא ציבור השרצים שהחל לזרום בהמוניו אל הבית ומשם אל כלל השכונה. נאיף נזכר באגדה אורבנית שעברה במשפחתו, על כך שבעלי המחושים לסוגיהם, מתעבים את ריחה של החסה וזוהי סגולה בדוקה להרחקתם. לטיפה פיזרה את החסה בכל הבית, בארונות, במזרונים, מתחת לבלטות, בארון הגרביים, באוזניהם של הילדים ואיפה לא. מסתבר שהיצורים השחמחמים לא שמעו על ההסכם הזה והתנפלו על החסה בתאבון רב. בסופו של דבר הוכרח נאיף ע"י העירייה להביא מרסס מקצועי שטיפל בבעיה מהשורש, קרי, מתעלות הביוב. התענוג שעלה יותר מעשרת אלפים שקל, הוכיח שוב לנאיף שקמצנותו המופרזת עלתה לו ביוקר.

בבית העסק של נאיף המצב לא היה הרבה יותר טוב. חנותו הייתה ממוקמת בין סמטאותיה הפתלתלות של ירושלים המזרחית בחור שאפילו העכברים התקשו להבחין בו, והייתה בשלבי גסיסה עוד מיום תקומתה. החנות התמחתה בממכר שטיחים פרסיים מקוריים מייד אין צ'יינה, והציעה את מרכולתה הצבעונית מקצהו של חלון הראווה המטונף. נאיף מעולם לא חלם לשלם אפילו אגורה למעצב חלונות שיסדר לו קצת את חזית החנות ויהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. הדבר, כמובן, לא הוסיף במיוחד ל"מקוריותה" של החנות, ולקוחותיו היחידים היו התיירים האמריקאים שעברו במקרה באיזור ונכנסו לחנות להתבשם מן הפולקלור המזרחי ששפע מהחנות העלובה. נאיף היה יושב בפתחה של החנות משעות הבוקר המוקדמות על המחצלת, ממולל בידיו את מחרוזת הזרקונים העתיקה, מעשן נרגילה ומצפה נואשות לקונים שלא באו.

חשבוניה ממוחשבת, כמובן, לא הייתה בחנות. אם היה באפשרותו, הוא היה בשמחה שוקל את השטיחים על מאזנים ומשקולות. אם כי במחשבה שניה, השטיחים לא היו שווים הרבה, ולמכרם במשקל הייתה אופציה סבירה בהחלט. על כל פנים, נאיף היה מנהל את הזמנת הסחורות בדרכים המקובלות (רק לו), והסיטונאים התרגלו לקבל ממנו דפי פוליו מצהיבים בתור קבלות.

יום אחד, הגיעה לאוזניו של נאיף ידיעה מעניינת. מפעל שטיחים בינלאומי שהפעיל את פסי היצור שלו בסין, חטף מכה אנושה. הצונאמי, "ארמגדון", ששטף את חופיה של סין, הגיע לשערי המפעל ושטף את מחסניו על כל תכולתם השטיחית. כמפעל מכובד המשווק שטיחים סוג א', החליטה ההנהלה למכור את הסחורה כסוג ג' במחירי הפסד ולו בשביל לכסות את חלקו של הנזק האדיר. להשאיר ידיעה כזאת בלא תשומת לב, היה בשביל נאיף חוסר אחריות משווע הגובל בהפקרות. הוא לא חשב פעמיים והזמין קונטיינר שלם של שטיחים מכל הסוגים והגוונים בידיעה ברורה שהוא הולך למכור את הסחורה במחיריה המקוריים. הסחורה הגיעה בתוך שבועיים לנמל חיפה, טעונה על אוניית מסע בלתי נגמרת, יחד עם עוד כמה הזמנות מאותו המפעל. נאיף כמעט השתבץ כשגילה שהוא לא הליצן היחיד שחשב על הרעיון ויחד איתו הגיעו, היישר מירושלים, חבריו סוחרי השטיחים ממזרחה של העיר. בטרם פרקו העגורנים את המכולות בנמל, כרתו נאיף וחבריו ברית סודית לבל ידלוף שמץ של פרט מפרטי העסקה הזו החוצה. היה חסר להם שמישהו מהלקוחות ישמע על ההסטוריה המפוארת של ה"שטיחים הפרסיים" שעמדו לקשט את חלונות הראווה של החנויות...

"איפה אתה מעוניין שנפרוק לך את הסחורה?" שאל באדיבות נהג המשאית עליה הועמסה סחורתו של נאיף. האמת הייתה שהוא לא ממש חשב על הרעיון, תכנונים ארוכי טווח, כזכור, לא היו ה"צד החזק" של נאיף. לאחר שגירד בפדחתו פעם ופעמיים השיב בהיסוס: "נראה לי שבחצר שלנו זה יהיה בסדר..."

נהג המשאית חשב שלא שמע טוב. "אתה בטוח?"

"לגמרי! יאללה סע"

לטיפה לא תשכח לעולם את היום בו פרק המנוף את הקונטיינר האימתני מול חלונות ביתה וחסם בכך את שאריות האוויר שעוד נותרו בו.

"איך אתה מתכוון להיכנס עכשיו הביתה?" שאלה את בעלה בזעזוע עמוק.

נאיף לא היסס הרבה: "מהחלון של השירותים מאחורה. ואל תבקשי סולם, כי אני לא אקנה לך..."

למחרת העביר נאיף את חלקה של הסחורה אל החנות. הוא צחצח את חלון הראווה עד שהבריק והציג את השטיחים לראווה. לא נותר לו אלא לשבת על המחצלת בפתחה של החנות ברגליים משוכלות ולראות לאן יתפתחו הדברים.

(המשך בשבוע הבא בעז"ה)

  

 לפרק ב' של 'הקמצן'

הלל עזרא - פרשת חיי שרה תשע"ג

הכעסן (פרק ב)

הלל עזרא

עזבנו בשבוע שעבר את חכם סאלח בטיטו כורע בבהלה על שטיח הכניסה לבית משפחת שטיינר. כזכור, עשינו היכרות עם מר שטיינר הכעסן ועם משפחת העולים החדשה ממרוקו. הכדור בו שחקו ילדיו של חכם בטיטו עף לחצרה של משפחת שטיינר. העולה החדש ירד לבקש את הכדור כאשר ברגע האחרון שמע קריאה בהולה מאחוריו: "עצור!"...

***

רוטט, מזיע, וחסר נשימה, התרומם חכם בטיטו לאיטו והסתובב לאחוריו בחשש. מולו הוא ראה זקנה קשישה ומקומטת, עטויה בשביס בד פרחוני, מהדסת על קבקבי עץ וחמושה במקל הליכה.

- "תגידי, את השתגעת?! כפרה עלייך, הקפצת לי את הלב. מה קרה לך שאת שואגת כמו מטורפת?"

- "קודם כל תכיר, נעים מאד, שמי גברת גולובוצ'בסקי, אני השכנה שלך מהדלת ממול. אני גם זאת ששלחה לך את השטרודל תפוחים הנהדר שלי..."

- "אהההא! זאת את ששלחת את הדבר הלבן הזה..."

- "כן, זאת אני... בסך הכל רציתי לומר שאני לא ממליצה לך בכלל להיפגש עם מר שטיינר. לפי הצעקות שעלו מהדירה מקודם, אתה אחראי לכדור שפיצץ את ראשו של השכן הנחמד. לאור זאת, אני חושבת שכדאי לך להסתובב הרגע ולחזור בשקט בשקט לדירה שלך"

- "אבל זה היה בטעות..."

- "אין בטעות, אתה רוצה לקבל מנת כרפ"ס נוטפת עסיס, עם תוספות וסלטים?!..."

- "שו הדא כרפ"ס?"

- "עזוב, מונח פנימי של השכנים בבניין... בכל אופן אני חוזרת ואומרת: סוב על עקביך! ובזריזות!"

- "אני לא מבין, מה כבר יכול לקרות מבקשה קטנטנה..."

- "אתה יודע איך נראה שטיינר כשהוא כועס?!..."

- "את יודעת איך נראת סמוחה כשהיא כועסת?! אם נשארה קופסת סרדינים בארון, היא תמצא אותה ותזרוק לי על האף. את לא תלמדי אותי מה זה עצבים..."

- "חכם בטיטו! אני מתחננת בפניך. למען שלומך הפרטי ולמען שלום השכנים הכללי, חזור לביתך"

הפעם גם חכם בטיטו הבין שהעסק שונה ועלה לדירתו. בימים הבאים הוא נמנע מכל מגע עם השכן והשתדל להיצמד להוראות השכנים. הוא העביר את המסר גם לאשתו וילדיו, בתקווה שלא יהיו פנצ'רים.

לאחר כחודש, חזר הביתה חכם בטיטו ופניו אורים: "אישה, לא תאמיני! קיבלתי עבודה מכובדת בעירייה. מהיום אני קם כל בוקר והולך בשמחה לעבוד כעוזרו האישי של מנהל מחלקת הבינוי והשיכון, הלא הוא מר עמרם בדיחי. אני מסדר לו את המשרד, אני מסדר לו את התיקים ואני זה שמגיש את התה בפגישות החשובות ובישיבות הארוכות. אם את רוצה להרחיב את המרפסת את יכולה לפנות ישר אלי. כל תיק שנכנס לדיון עובר דרכי"

***

לאחר שבת צפופה ולחוצה, כשכל בני משפחת שטיינר נאלצו לשהות בצוותא, החליט מר שטיינר החלטה היסטורית: מוכרחים להרחיב את הבית! שטיינר נזכר שחכם בטיטו עובד בעירייה מזה חצי שנה, ותיאר לעצמו שיוכל להנחות אותו לגעת בחוטים הנכונים כדי לזרז את האישור. אשתו הסבירה לו שהוא חייב לחייך כשהוא מדבר אל השכן ומנסה לשכנע אותו להזיז משהו. תרגול מפרך מול המראה הניב תוצאה עגומה של שניים וחצי שניות ברציפות עם חיוך רוטט מרוב מאמץ שהתכווץ לאורכו באחת...

בסופו של דבר עלה מר שטיינר לבית משפחת בטיטו, כאשר אוזניו קשורות לאחוריהם בגומיה ועיניו תחומות בליכסון ע"י עפרון האיפור של הגברת, כדי לעורר את האפקט הנדרש. סמוחה כמעט התעלפה כאשר גילתה את מר שטיינר, בגודלו הטבעי, ניצב בפתח דלתה, חמוש בחיוכו המלאכותי. "מלאך המוות אצלנו בפתח... הפעם הוא גם מחייך...! אם כי נראה לי שהוא שכח את הקלשון בבית..." גמגמה סמוחה לבעלה, סאלח. "אז תכיני בזריזות את ההדסים עם החלב להתיז על העיניים כנגד עין הרע, ואל תשכחי להדליק נר נשמה למקרה שאני לא אחזור" סינן חכם בטיטו בלחישה רועמת.

נוטף חלב, יזע ודמעות, התקרב חכם בטיטו אל הדלת: "איך אני יכול לעזור לכבודו?" גמגם סאלח.

- "רציתי לשאול אם אתה מכיר מישהו מהעירייה שאפשר דרכו לסדר לי אישור בניה בתוך שבועיים"

- "אהה, נראה לי.... אם כי אני לא כל כך בטוח... שאתה צריך להגיע למר בדיחי, אני חושב שהוא קשור  לתיקי הבניה"

- "אתה מכיר מישהו שמכיר אותו?"

- "תראה...", החל חכם בטיטו לגרד את ראשו בהיסוס, "ישנו אחד בשם ברונר שגר ברחוב הסמוך והוא גיסה של אחותה של מנהלת המשרד בלשכתו של..."

- "בדיחי!" קפץ מר שטיינר בצהלה.

- "לא. בלשכתו של סגן מנהל תחנת מכבי אש מחוז הגליל ששותה במזנון את קפה הבוקר בקביעות עם אחיו של..."

- "בדיחי!"...

- "לא בדיוק, אחיו של סגן המפקח המחוזי מטעם משרד החינוך שמכיר משמועה את אחייניתה החורגת של אשתו של..."

- "בדיחי!"

- "המנקה באותו בית ספר. והיא בעצמה חותמת בקביעות על טפסי האבטלה של בעלה של אשתי סמוחה. ובעלה של סמוחה אינו אלא..."

- "בדיחי!"

- "ככה אתה חושב?!" התקצף חכם בטיטו. פחד לחוד, וקנאות לחוד. "הסתלק מייד מול העיניים שלי לפני שאני מביא עליך את חכם יעיש בירדוגו ועושה עליך פולסא דנורא!"

"רוח מין הון!"

וסגר את הדלת בטריקה.

***

האדם הכועס מרחיק מעליו בשיטתיות את הבריות אשר מתהלכים סביבו וגורם להם לחוש חוסר ביטחון כאשר הם באים במגע איתו. הדבר מביא בהמשך לידי כך שאנשים מעדיפים לא להתעסק איתו ולכן הוא מפספס לעיתים קרובות את הדברים החשובים לו באמת. אם ניקח כדוגמא את המקרה שלפנינו: מר שטיינר יכול היה להשיג בקלות את האישור הנכסף. הוא דיבר עם האדם שהכי קרוב למושך בחוטים ושיכול להגניב אליו כל תיק. אבל הרתיעה שחש מר בטיטו התמים מדמותו הזועמת, גרמה לו להעדיף להתחמק מהעניין ולהשאיר את מר שטיינר עם הלשון בחוץ.

הלל עזרא - פרשת וירא תשע"ג

הכעסן (פרק א)

הלל עזרא

נוסעי קו 54 לא ישכחו לעולם את אותו יום בו עלה מר שטיינר לאוטובוס והפך את הנסיעה הרגועה למחול שדים פרוע. מר שטיינר עמד ליד הנהג ונבח עליו נמרצות לאחר שהאחרון טען שכרטיס הרב-קו של מיודעינו מרוקן כליל. הנהג כבר הספיק לאבד את ריכוזו לחלוטין כאשר קבוצת ילדים בלתי מאולפת הפכה את הכביש השכונתי למגרש כדורגל, דבר שאילץ את הנהג לבלום במהירות, כשאגב כך משתטח ציבור הנוסעים אפיים ארצה ומתגבש לערימה אנושית רוטטת וצווחת. בחסות המהומה כי רבה היא, דרך ילד קטן, אדום לחיים ומנומש קשות, על ציצת מכנסיו של שטיינר כאשר מבלי משים הוא לוחץ על כפתור הכרפ"ס והופך את שטיינר לעיסה אדומה יורקת אש. הילדון המבוהל החל לבכות בהיסטריה בעוד ציבור הנוסעים מנסה להרגיע את הדרקון הזועם ולהסביר לו כי הוא גומז את הילד לחינם.

כזה היה מר שטיינר. כעוס ורגוז כל היום. לא מוותר ולא סולח. כל דבר, ולו הקטן ביותר, אשר לא התנהל כפי המתוכנן בראשו ההנדסי של היצור הפדנט, היה מסתכן בגרירה בלתי נמנעת של: כיווץ גבות, רגלים פשוקות ו-סדרת צעקות. אשתו וילדיו מהלכים היו בבית על קצות בהונותיהם כדי שלא לעורר את חמתו המיותרת, והשתדלו לעשות במדויק את מה שדרש הדיקטטור. שאלה של שיגרה הייתה כאשר מי מבני הבית נכנס ושאל: "מה קורה איתו? הוא עדיין מכורפ"ס? אפשר להשחיל לידו מילה באוקטאבה בינונית?". תכנון ליניארי סבוך היה נדרש, כדי לדעת באיזה טון לברך את ברכת השלום, על מנת להתאים בצורה אופטימאלית את מחוות הנימוס הפשוטה הזאת למצב רוחו הזועף של בעל הבית.

בני ביתו לא היו הפצועים היחידים. הוא נהג להשאיר מאחוריו ערימת גוויות מפוארת של אנשים שהתאיידו תחת מבול זעמו השופע כאשד בכל מקום שעבר בו. זה התחיל בנסיעה היומית באוטובוס: זמן הנסיעה עבר בנעימים על ציבור הנוסעים שזכה למערכון משעשע במיוחד, פרי ביאושיו של הוויכוח האווילי של שטיינר עם שכנו לנסיעה, הלא הוא גליקמן השמן. השיחה התרבותית נסובה אודות טיב סבון הרחצה של גליקמן, ריחו הנודף גרם למר שטיינר להיזכר נואשות בסלסילת השום התלויה לתפארה על חלון המטבח. עוד לא תמו צלילי הסאגה מהנסיעה. כאשר במפעל המגבונים הלחים בו עבד שטיינר כמנהל עבודה, נפל השלטר הראשי והעבודה הושבתה. העובדים העצלים שכבר חשבו לצאת במחול סוער, התאכזבו קשות כאשר הובהר להם שהעבודה נמשכת באופן ידני. אף אחד לא רצה למצוא את עצמו תלוי במהופך, אחוז במצבטיו האדירים של שטיינר וזוכה לכרפ"ס... נציגת השירות של חברת הסלולר, גם היא לא זכתה לעדנה, כאשר ענתה לתומה לשיחה עם שטיינר הכעוס שגילה ששוב "גנבו אותו" בחשבונית וקיבלה 'מקלחת'... שיחות של שטיינר למוקד היו על בסיס יומיומי. מה שגרם לכך שכל שיחה כזו הוקדמה בלחישה רדיופונית באזנה של הנציגה התורנית: "לקוח מטריד על בסיס קבוע. נא לחסל את הדו-שיח בזריזות"...

ביום בהיר נחתה לבניין בו גר מר שטיינר משפחת בטיטו, עולים טריים ממרוקו, היישר מהסלעים הלוהטים של מרקש. החבורה העליזה נכנסה לבניין בקול רעש גדול: רחמים הקטן סח בהתלהבות עם אחותו סוליקה אודות נפלאות העיר הגדולה. ניסים ומושיקו עוד המשיכו את הקטטה הקולנית שהתחילה במטוס לגבי הבעלות על העיתון הצבעוני שחילקה הדיילת (שכבר היה קרוע לגזרים...). מזל ומרים הקטנות עוד היו בהלם הראשוני של הנפילה הפתאומית להמולת העיר הסואנת. וזקן השבט, שעוד מנגב את שפמו משיירי הפיח שדבק לפניו, שעה שהשתטח על האספלט הלוהט ונישקו בחרדת קודש, היה שקוע בהתנצחות עם רעייתו סמוחה, על כך שכינתה את אימו הנערצת "שלוכית" והביעה בכך זלזול במורשת הסלעית המפוארת שלו...

נציג משרד הקליטה, שהגיע ברכבו מספר דקות לאחר שחצתה החמולה את מפתן הבניין, שיכן את משפחת בטיטו בדיוק מעל (אני מתאר לעצמי שכבר ניחשתם...) דירתה של משפחת שטיינר הרגוזה. הנציג הנחמד הסביר למשפחת העולים שהקשיבה לדבריו בפה פעור לרווחה, שבארץ ישראל, שלא כמו ב'מלאח' המרוקאי, יש כללי אתיקה שאסור לעבור בשום פנים ואופן. אסור לפתוח דלתות של שכנים ללא רשות, ולא מקובל להדביק לשכן נשיקה לוהטת כשרוצים לברכו לשלום, שלא לדבר על כך שאסור באיסור חמור להדליק מוזיקה דרבוקית רועשת לאחר השעה 9:00 בערב. הנציג חילק עוד מספר טיפים לפני שעזב את הבית לרווחתם של העולים ההמומים. לא עברו מספר דקות והכדור בו שיחקו ניסים ומושיקו, עף החוצה היישר על פדחתו הלוהטת של מר שטיינר. הילדים המבוישים לא היו מוכנים לרדת למטה לשחרר את השבוי ואביהם התנדב לרדת לשכן "הנחמד" למטה לקחת את הכדור ולהגיד מברוק.

הוא לא הספיק לנקוש על הדלת כאשר שאגה מקפיאת דם נשמעה מאחוריו: "עצור!"

(המשך בעז"ה בשבוע הבא)