פתיחה לסיפור
הרב שאול מילר
"גמ' ראש השנה יט: "א"ל אליהו לרב יהודה אחוה דרב,
אמריתהו אמאי לא אתי משיח, והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואיבעול כמה בתולתא
בנהרדעא. אמר ליה הקב"ה מאי אמר, אמר ליה "לפתח חטאת רובץ", ושטן
מאי אמר, א"ל שטן לית ליה רשותא לאסטוני, ממאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטריא
תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומא אית ליה רשותא לאסטוני,
ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני".
הגמ'
מספרת, על ר' יהודה אחיו של רב השואל את אליהו הנביא, מדוע המשיח אינו בא במוצאי
יום כיפור בו כולם טהורים מן החטא, ואליהו משיב לו בשאלה, "היודע אתה כמה
בתולות נבעלו בליל יום כיפור בנהרדעא?" ורש"י מפרש: שהם היו ניעורים כל
הלילה, לזכר כהן גדול שהיה ער בליל יום כיפור, ובאו לידי חטא, שואל ר' יהודה, "ומה
הקב"ה אומר למראה חטאים חמורים שכאלו הנעשים בעיצומו של יום", ואליהו
משיב, "הקב"ה כביכול מתחשב בכך שהיצר הוא המחטיאם בעל כורחם, הם ואשמתם
תלויה בו". "והשטן אינו מקטרג עליהם"? שואל ר' יהודה, ואליהו משיב,
"אין לשטן רשות לקטרג ביום כיפור".
והתמיהה
עולה מאליה, איזה דבר סנגוריה הוא הטיעון שהיצר מחטיאם בעל כורחם, וכי האדם אינו
אשם בחטאיו? כלום אין לאדם יכולת בחירה? מה גם, שאם אכן ניתן לומר כי האדם חוטא
בעל כורחו, אם כן זה טיעון שיכול להיות תקף כל השנה, ומדוע הקב"ה משתמש בו רק
ביום כיפור?
ניתן אולי
לבאר את דברי הגמרא באור חדש, ברור הדבר כי אין כוונת הגמ' לפטור את האדם מהאחריות
שהוא נושא לחטאיו, אבל גילוי חדש יש כאן, הגמרא באה ומגלה לנו היבט נפלא ליחס שבין
הקב"ה ועם ישראל ביום הכיפורים.
יום
הכיפורים הוא יום בו היהודי נגלה בפני הבורא בפנימיותו, הוא מגלה את נבכי נפשו,
הרובד העמוק ביותר, אותו רובד המכוסה כל ימות השנה בשכבות רבות של מעשים, מחשבות,
ויצרים.
ביום זה כל
הקליפות מוסרות, והנשמה היהודית נגלית לבורא כפי שהיא, "נשמה שנתת בי טהורה
היא", ביום זה כאשר הקב"ה רואה את חטאי עם ישראל, יחסו לחטאים אלו הוא "לפתח
חטאת רובץ", וכפירושו של רש"י "יצר הרע מחטיאו על כורחו". אין
הם חוטאים מרצונם, יצר הרע הוא הגורם להם לחטוא על כרחם. על כורחו של הרצון האמיתי
הטמון בכל יהודי להיטיב, על כורחה של הנפש היהודית השואפת להיטהר.
והיחס
המיוחד ליום כיפור הוא כל כך עז, עד שביום הזה הקב"ה אינו מוכן לקבל עלינו
שום קיטרוג, שום שיטנה היכולה לקלקל את האהבה.
אין ביחס
הזה כדי להפחית או להמעיט מעוצמת האחריות המוטלת על יהודי ביחס לחטאיו, שכן למרות
שיצר הרע הוא הגורם והמסית אותו לדבר חטא, עדיין מוטלת על האדם מלוא האחריות על
כניעתו להסתת היצר, אבל יש כאן כדי ללמד שישראל אף על פי שחטאו, לא חטאו הם מרצונם
ומפנימיותם, כי בנפשו של כל יהודי ויהודי מקנן רצון פנימי, אש בוערת ותשוקה אדירה
להתקרב לבורא עולם, להיות טוב יותר. החטאים נעשים על כורחה של הנפש היהודית, הם
נעשים מחמת עולם שלם של יצרים הגורמים לנו להתרחק על כרחנו. כאשר אנו
עומדים ביום כיפור ומכים על חטא, למרות שאנו יודעים כי מירב הסיכויים שגם בשנה
הקרובה עדיין יהיו לנו חטאים שנצטרך להכות עליהם, וכי לא בטוח כלל כי אכן נצליח
להתרחק מאותם החטאים, אבל אנחנו מספרים לקב"ה שאנחנו בפנימיותינו איננו שייכים
לשם, אנחנו שייכים אליו ורוצים רק אותו.
את
התחושות הללו אנו מביאים לידי ביטוי, כאשר אנו מקבלים על עצמנו קבלה למעשה חיובי, קל
ככל שיהיה. מלבד התועלת והמעלה שיש לכל מעשה ומעשה אפילו פעוט, יש בזה ביטוי עצום
לאותה אש פנימית, לאותה השתוקקות עצומה. בקבלה זו אנחנו מבטאים את הרצון העמוק
שלנו להיות טובים יותר, את המיאוס שלנו מכל אותם מעשים הגורמים לנו לריחוק. איננו
יכולים להשתנות בין רגע, אפילו לא בין חודש, אנחנו אפופים בכל כך הרבה דברים
שמסיתים אותנו ללא הרף, אבל אנחנו זוכרים ומזכירים שאנחנו לא חלק מזה. אנחנו,
הפנימיות שלנו, שואפת למקומות אחרים, מקומות שהדרך אליהם עוברת דרך כל אותם מעשים
שנראים לנו קטנים.
הסיפור
שלהלן מבוסס על סיפור אמיתי. כמובן שכל הפרטים שונו וכו' וכו' והוא מוקדש באהבה
לחברים מהישיבה ולאלה שעוד ישובו אליה...
