הרב זאבי קצלנבוגן

מה הקטע?

   השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר. הספר מתאר את מסע עם ישראל במדבר מהשנה השנייה למסעם ועד כחודש לפני כניסתם לארץ המובטחת. רבות יש ללמוד מן האירועים המכוננים אותם עובר עם ישראל במדבר, אך אנחנו רק בראשיתו של המסע...

  אחד מן הכינויים של חומש במדבר, הוא ספר הפקודים. זהו ספר שבמהלכו ספרו/פקדו את עם ישראל פעמיים בתוך פחות מארבעים שנה, כאשר הפעם הראשונה מופיעה כאן בפרשתנו.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות..." (פרק א' פסוק ב')

  ספירת אנשים היא דבר מעניין. מצד אחד התורה מלמדת אותנו בספר שמות לא לספור אנשים סתם. אם כבר כן סופרים, מלמדת אותנו התורה להשתמש בכל מיני טריקים על מנת להימנע מספירת אנשים בפועל. למשל ממליצים לנו שכל אדם יתרום מחצית השקל לא פחות ולא יותר וכך במניין כל המטבעות נוכל לדעת כמה אנשים יש. רעיון נוסף מופיע בנביא כאשר שאול סופר את העם. שאול משתמש בכבשים, כל אדם מביא כבש וכמניין הכבשים כן מנין האנשים. או בלשונו של הנביא "ויפקדם בטלאים" . יתירה מכך, הנביא מספר בסוף ספר שמואל שכאשר דוד סופר את העם סתם ללא סיבה מוגדרת כועס עליו בורא עולם ומעניש אותו.

  אז ספירת אנשים זה טוב או לא טוב? כמו כל דבר אחר בעולם התשובה היא, תלוי! תלוי מהי מטרת הספירה. אם הספירה נועדה על מנת לספק 'נחת' למישהו. לתת לאיזה שליט תחושת עוצמה או משהו דומה, זה מיותר ושלילי. ספירה כזו שוללת את יחודו של האינדבדואל והופכת אותו ל'מספר' בתוך קבוצה שכל משמעותה היא נפוח האגו של מן דהוא. אך לעיתים צריכים לספור את 'כוחותינו' על מנת לדעת אם המשימה שלקחנו על עצמנו היא ריאלית או לא כמו צבא היוצא למלחמה או כל דוגמא אחרת. כאן כבר הספירה היא יעילה, אך נעשה אותה בצורה עדינה על מנת לא לתת לאנשים תחושה של 'מספר'. אבל יש ספירה חשובה ומשמעותית יותר. ספירה שבאה להעצים את כוחו של היחיד על ידי השתייכותו לקבוצה. זוהי הספירה המופיעה בפרשתנו.

  כוחה של קבוצה גדול מכוחו של היחיד. זו הרי הסיבה שאנחנו חברים בכל כך הרבה קבוצות פוליטיות, עסקיות, חברתיות ועוד. אך כאשר כל יחיד מתוך הקבוצה יצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בתוכו במקסימום, כוחה של הקבוצה יגדל שבעתיים.

  כל מי שמנהל קבוצה החל משלושה זאטוטים זבי חוטם (כן, המתוקים שלנו!) ועד מפלגה של 40 מנדטים עבור דרך מפעלים בעלי אלף וחמש מאות עובדים, מבין על מה אני מדבר. מצד אחד כולם מעוניינים להיות שותפים בקבוצה, אך מן הצד השני כל אחד בטוח שמעמדו של הזולת תמיד מגיע על חשבונו. תמיד השני הוא זה שמקבל קדום, תמיד השני מקבל את הקומפלימנטים ותמיד...

מטרת הספירה היא, לתת יחס מיוחד לכל אחד ואחד בתוך הקבוצה, אך זה לא רק ברמת הצביטה בלחי... כאשר כל יחיד מודע לכוחות שלו, כאשר כל אחד מודע לתפקיד שלו (והוא תואם את כוחותיו), כאשר כל אחד מסוגל לפרגן לשני משום שזה לא פוגע במעמדו ובתפקידו כלום, אז כל הקבוצה מרוויחה.

  אז איך עושים את זה? קודם כל מדבר! דמיינו לעצמכם שאלוקים היה נותן את התורה בנתניה למשל. איזה בלגן זה היה! הוא היה צריך לעבור מועצת מנהלים, לרצות את ועדי העובדים, להסתדר עם מחלקת הארנונה ולפזול לעבר המפלגה השנייה בגודלה במועצת העיר... מדבר זה מקום נטול מעמדות. מדבר זהו שטח בלי חזקות ובלי דעות קדומות. מדבר זה מקום שכולם שווים בו. כעת, כשעמדת הפתיחה היא שווה, הבה ונסתכל על מעלותיו של כל אחד. מהם הכוחות המיוחדים שלו. כיצד אנחנו מגייסים אותו להועיל לעצמו ולכל הקבוצה. כל אחד הוא מיוחד! אסור לנו לוותר על אף אחד. לכל אחד יש את החיוך המיוחד ששמור רק לו... כעת בואו נמקם אותם בקבוצה.

"והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה..." (פרק ב' פסוק ג')

"דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם..." (פרק ב' פסוק י')

  רק לאחר שאני מכיר את כוחותיו של כל אחד, רק לאחר שאני מכיר את החיוך המיוחד שהוא רק שלו, אני מסוגל לשים אותו במקומו המדויק  בו הוא ימקסם את יכולותיו מבלי לדרוך על אחד... זוהי הספירה האידיאלית! 

ראש הישיבה שליט"א - פרשת במדבר תשע"ג

רגע של מדבר

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני"

במדרשי חז"ל מצאנו ביאורים נפלאים על הסיבה שנתן לנו הקב"ה את תורתו דווקא במדבר. גם הנביאים דיברו בשם ה' ואמרו "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". גם דור יוצאי מצרים – דור דעה שזכו לקבלת התורה, כונו 'דור המדבר'.

ננסה לטעום ולהבין את תפקידו של המדבר, בשלב נתינת התורה. מדוע ניתנה תורה דווקא במדבר ומדוע דור מקבלי התורה כונו בשם זה – 'דור המדבר'?

כידוע, אין תנאיו הגשמיים של המדבר, מאפשרים לחיות בו חיים סבירים. אין בו מים מצויים בשפע, אדמתו צחיחה ויבשה שאינה מאפשרת גידולים חקלאיים, והאקלים בו קשה מאד. חום לוהט ביום, וקור מקפיא בלילה. בני אדם נורמלים מן היישוב אינם שוכני מדברות. אל המדבר מגיעים רק כדי לעבור אותו, ממקום יישוב אחד למשנהו, והעובר בו, בעל כרחו, מצטייד בכל האמצעים הדרושים כדי לעבור אותו בשלום. רק לשם מטרה זו, נכנסים אל המדבר, להגיע אל סופו, ולצאת ממנו בשלום. אדם ללא מטרה ברורה וללא יעד לא נכנס למדבר. גם היוצאים להירגע אל השקט שבמדבר, או לכל מטרה אחרת, יוצאים עם מטרה ברורה. הם מגיעים אליה, ויוצאים מהמדבר.

במדבר קיים קוד התנהגותי ברור: אין הסחת דעת מהמטרה שלשמה נכנסנו אליו. הכל מסביב שומם ואחיד, ודעתו של השוהה בו מכוונת רק אל המטרה שלשמה הוא נכנס אליו. אם כן, המדבר הוא מקום מנותק שמשמש דרך ומעבר שהנכנסים אליו צריכים להיות ממוקדי מטרה.

כך ורק כך, ידידים יקרים, אפשר להגיע אל פסגת הר סיני. בני ישראל, כשיצאו מטומאת מצרים, פסגת החומר והגשם העולמי, היו צריכים לצאת ולנתק מעליהם את האווירה והתרבות של מצרים, ולהציב להם מטרה ברורה של קבלת תורה רוחנית שמימית, שאיתה הם יגיעו אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל הקדושה.

לשם כך, היה עליהם לעבור דרך המדבר, שבו הם יהיו מנותקים מהחיים הרגילים ויהיו 'ממוקדי מטרה', ולא יגלו ענין בשום דבר אחר סביבם מלבד המטרה הנכספת והברורה, לעלות ולהתרומם ולזכות להיות מקבלי תורה. רק כך, כשכל מגמתם הייתה מכוונת לקבל את התורה, הם זכו לכך.

המדבר לא היה עבורם סתם קושי או מטרד שהיה עליהם לעבור, אלא הוא היה כלי עזר שחידד להם את המטרה שאותה היו צריכים להשיג.

תלות, אמון ופניות

תכונה נוספת שנדרשה לדור המדבר, היא האמון באלוקי ישראל וההליכה אחריו בדרך מדברית, קשה ובלתי אפשרית. ל'דור המדבר' הייתה חייבת להיות התמסרות מוחלטת לענין האלוקי.

אפשרויות הקיום במדבר בכל שלבי המסעות של עם ישראל, כשהם מלווים בעננים – עמודי אש וענן, כשהם ניזונים ממאכל המן הפלאי שירד להם מן השמים, ומבאר המים שליוותה אותם באופן ניסי, גרמו לעם ישראל תלות מוחלטת באלוקים מצד אחד, ומאידך גיסא, יכולת ופניות מוחלטת לשמוע באופן 'נקי' את דבר ה' הנמסר להם מפי הקב"ה על ידי משה רבינו.

אין קליטה!

ידידים יקרים, בעומדנו ימים ספורים לפני מעמד הר סיני המתחדש מדי שנה בחג השבועות הבעל"ט, ננסה להכניס את עצמינו, לתקופת הכנה של מדבר! נותיר לעצמנו רק את הדברים ההכרחיים שאנו נצרכים להם מסביבת העולם החומרי שאנו שקועים בו ונצא ל'מצב מדבר', שבו מטרתנו בחיים תהיה ברורה, ושום דבר לא ישיח דעתינו מלהגיע אל מחוז חפצינו.

האם באמת אנו סבורים שאפשר לקבל תורה אלוקית המקדשת את החומר, כאשר אנו מחוברים כמעט בכל רגע נתון אל כמויות מידע וחוויות אינסופיות, שזורמות אל מוחנו מתוך המכשירים האלקטרוניים הסובבים אותנו ומסיטים לנו את המבט ממטרתנו המרכזית בעולם, שהיא עבודת ה'?

בכנות. האם נותרה לנו פניות מינימלית שתאפשר לנו להתחבר למקומות הנכונים ולקלוט מעט רוחניות, שתשאיר בנו חותם, תלמוד תורה שישאר איתנו וירומם אותנו באמת?

שימו לב. האסון הגדול במכשירים האלקטרוניים הצמודים אלינו עשרים וארבע שעות ביממה, אינו רק ההיחשפות לתרבות המערבית המכוערת, שאין צורך להכביר במילים עליה ועל הנזקים הרוחניים שהיא גוררת בעקבותיה. הנקודה ההרסנית ביותר של המכשירים הללו היא שהם אינם מאפשרים לנו ולו רגע אחד של 'לבדיות', רגע אחד של 'מדבר'. ההיצמדות הזו והאיפשור שאנו נותנים למכשירים אלו להזין את מוחנו בכל רגע נתון באלפי נתונים מיותרים וחסרי תועלת ממשית עבורנו, לא מאפשרים לנו להיות עם עצמנו ולחשוב רגע אחד על עצמנו, על חיינו ועל תפקידנו. גם כשאנו מתחילים לחשוב מגיעה לפתע שיחה, הודעה או מייל, או חדשות מזדמנות, שקוטעות את רצף המחשבה ומנועות מאיתנו לשמוע את עצמנו ואת קול ה' שבתוכנו. ואם לא הגיעה הודעה או שיחה מספר רגעים, אנו מיד בודקים האם המכשיר תקין...

כאשר אדם מחובר למכשירים מסוג זה, הוא נמצא במצב של "אין קליטה" רוחני. הוא ממש חוסם את עצמו מלהתחבר אל מקור החיים – התורה הקדושה!

רק תקופת התנתקות של מדבר - שבו אין קליטה... - יכולה להכשיר אותנו כראוי לצאת מטומאת מצרים, טומאתו של הרחוב והבליו המדומים, ולהכשיר את ליבנו אל מתן תורה, ולאחר מכן נקום ונצא מן המדבר אל מקום הישוב הנצחי והשלם, ישוב ארץ ישראל.

בהחלטה החשובה של קבלת תורה מחודשת העומדת בפנינו בכל שנה בחג השבועות, אנו נדרשים גם להתמסרות לעניין התורה, ולרענון הידיעה הכי חשובה בחיינו הדתיים, שקיומנו תלוי בקיום התורה ובלימודה, ולכך נדרשת מאיתנו נאמנות לקב"ה.

בהיכנסנו אל המדבר עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם מטרתנו ברורה? האם אנו מוכנים להתנתק ולצאת אל המדבר כדי לקבל תורה? או שמא אנו מוכנים רק "בדיעבד"... לקבל תורה רק ב'ארץ מצרים' הפרטית שלנו, בעודנו שקועים וטרודים בהבלי עולם, או ממתינים לשיחה או למידע כלשהו שיכניסו טעם לחיינו המשמימים?

המוכנים אנו להשליך במשהו את טומאת הרחוב, כדי לזכות ולהרגיש קדושת שבת ואורה של תורה, וטעמה של תפילה, או שמא, עבודתנו הרוחנית היא רק חלק קטן מסדר יומנו העמוס בעבודת פרך, חומר ולבנים?

האם אנו מסוגלים לתת אמון מוחלט באלוקי ישראל ובתורה שרק הם יובילו אותנו להצלחה בחיינו?

בימי הכנה אלו לחג מתן תורתנו, כשתהדהד בעולמנו השאלה הנצחית ששאל הקב"ה את אומות העולם ואותנו "רצונכם לקבל את התורה?" אנו חייבים למצוא לעצמנו תשובות כנות ומחייבות!

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת במדבר תשע"ג

מנהג 'דרך ארץ'

שאלה:

אני קורא בקביעות את הטור שלך מדי שבוע. אפשר לומר שאני מחכה ליום חמישי רק בשבילו... אז קודם כל תודה רבה.

מה שאני עומד לכתוב זה לא ממש שאלה, זה יותר תיאור מצב, ובכל זאת זה מצריך מענה.

אני לומד בישיבתנו תקופה לא ממש קצרה (בלי לנקוב בזמן מדויק). לפני כן למדתי במספר ישיבות שבהן חינכו אותי בדרך הישיבתית הקלאסית של השקעה מאסיבית, כמעט בלעדית, בלימוד התורה. בתקופת היותי בדרך השם שמעתי דיבורים אחרים, על "להיות יהודי" בכל תחומי החיים, בעבודה, בלימודים וכו'.

והאמת היא שאני לא מבין כל כך מה בדיוק הכוונה ואיך אני אמור לעשות את זה. כשאני עובד, אני עובד. זהו. אני לא רואה את העבודה שלי (לדוגמא) כמשהו שמקביל ללימוד התורה, כמשהו שיכול לעשות אותי יותר יהודי או יכול להתבצע בדרך "יהודית" יותר.

זהו. מקוה שהבהרתי את המצב המבולבל ושתוכל לתת לי בהירות בנושא.

תשובה: 

ראשית, תודה על הקומפלימנטים, זה תמיד נעים לשמוע...

בעולם הישיבות, כפי שתיארת שמים דגש עיקרי על למוד התורה. אף אחד אינו תמים לחשוב שכל אותם לומדי תורה אכן ישארו ספונים באוהלה של תורה וישבו בבית המדרש כל חייהם. יתירה מכך, במבנה תקין של עם שלם זה אפילו לא יתכן. אז מדוע בעולם הישיבות שמים את כל אונם ומרצם על לימוד התורה? מסיבה מאד פשוטה, כוחותיו של האדם הם די מוגבלים ובשעה שאדם משקיע בדבר אחד, בדרך כלל זה יבוא גם על חשבון הדבר השני. כל השאלה היא, מה הם סדרי העדיפויות שלך. הצבא כמשל לוקח בחורים בשיא כוחם, מנתק אותם מן העולם ומכניס את ראשם ואת רובם לתוך עולמם הצבאי. ומה עם פרנסה? מתי הם ירכשו מקצוע? מתי הם יכירו את מציאות החיים כפי שהיא מתבטאת ברחוב? עוד חזון למועד... החייל מסוגל לתרום היום למדינה באופן משמעותי יותר משום שהוא עדיין נטול מחויבות משפחתית ומשוחרר בדרך כלל מעול הפרנסה, ולכן חשובה לנו ההשקעה שלו במצב נוכחי זה של החיים. האם החייל מרוויח משהו מזה? כמובן שכן. הוא מתרגל לאחריות לאומית, הוא לומד להכיר שכבות נוספות של הצבור, אבל הרווח העיקרי הוא שלנו. הוא נתן את מיטב שנותיו לתועלת המדינה.

בלימוד תורה יש ערך מוסף. ההשקעה האבסולוטית בתקופה זו בלימוד תורה לא רק תורמת תרומה קריטית לערכו הרוחני והתרבותי של העם, אלא באותה המידה תורמת תרומה קריטית לחייו האישיים של בן הישיבה. הוא הרי רוצה לחיות כל חייו בקשר עם הקב"ה. השנים הללו בהן הוא מנותק מכל עול הן שנים מקסימות להשקיע בדבר שיותר מכל דבר אחר יעצב את חיינו בצורה בה אנו שואפים לחיות כאנשים דתיים, בלימוד התורה!

לא כולם מסוגלים/מעוניינים לקחת שנים אלו ולהשקיע אותם בצורה אבסולוטית בלימוד תורה. כל אחד מסיבתו הוא... באופן טבעי כל אדם חרוץ אחראי ונבון שנמצא במצב כזה מחפש למלא את זמנו הפנוי בדברים רציניים ומועילים. לעיתים זה לימודי מקצוע, לעיתים זו עבודה או כל דבר אחר. המכנה המשותף שלהם הוא שבחורים יקרים אלו 'יוצאים לחיים' מהר יותר. בשביל בחורים כאלו מיועדת ישיבתנו הקדושה ישיבת דרך ה'.

אז איך 'יוצאים לחיים'? משום מה הקב"ה ברא את האדם בצורה כזו שאין לו מעין לשתייתו וחרוב למאכלו כפי שהיה לרשב"י. העולם בנוי בצורה כזו שאם אתה נוהג בו מנהג דרך ארץ, כלומר מתנהל באופן טבעי, אזי שעות רבות הולכות להן על עיסוקים זוטרים החל מקניית מטרנות וכלה בהקמת צי אדיר של אוניות המעבירות פוספטים בכל רחבי הגלובוס, אבל כולם זוטרים! אז מה, הקב"ה לא מעוניין שנתקרב אליו? הוא לא מעוניין להשאיר לנו מספיק זמן פנוי ללמוד תורה, לשמוע את דבר ה'?

'לצאת לחיים' פירושו של דבר להבין שהקב"ה מדבר אתנו בשפות שונות. החשובה והבסיסית שבכולן היא לימוד תורה. אם לא נדע את השפה הזו יהיה לנו מאד קשה להבין את השפות הנוספות. אבל יש שפות נוספות, קוראים להן 'מנהג דרך ארץ'. לצאת לחיים פירושו לדעת לומר תודה על תפוח עסיסי, להתנהל ביושר מול המעביד גם כשהוא לא רואה שאני גולש כעת בזמן העבודה, לא להיגרר אחר פיתויים הרסניים (שבדרך כלל פחות מופיעים בבית המדרש), לא לעגל פינות בהלכה למרות שהחברה שסביבי לא תמיד מבינה מה עובר עלי, ואולי אפילו לצמצם שעות 'דרך ארץ' (אם אפשר) על מנת לתחזק את כל אלו בעוד איזו שעה של לימוד תורה...

אז נכון, לא בכל פעם שאני עורך קניות בסופר אני ממש מרגיש שזה מחזק את הקשר שלי עם אשתי. אבל כשאני מגיע הביתה עם השקיות אני מרגיש שההשקעה הייתה שווה... לא בכל פעולה מחיי היומיום אני מרגיש שאני מתחבר לקב"ה, אבל בסופו של יום זה חלק בלתי נפרד מיצירת תקשורת נכונה ובריאה. עובדה, אפילו הקב"ה תכנן כך את עולמו!

הרב חנוך רוזנברג - פרשת במדבר תשע"ג

מאה דולר ומיליונר לשעבר

הרב חנוך רוזנברג

באתם פעם לכותל המערבי בימי שני וחמישי, הימים של הבר-מצוות, בבוקר? בודאי הבחנתם בשורת הקבצנים האורבים לתיירים ומנסים ללקט כמה פרוטות להחיות את נפשם. אחד לבוש כמו רב ראשי מחלק ברכות, השני נראה כמו זקן המקובלים מנדב סגולות, השלישית היא זקנה מ"מיישערים" שאוספת ל"הכנוסת-כאלע", הרביעי מזכיר את דוד המלך בשעת בריחתו אל אכיש מלך גת... קבצנים. מגזר העומד בפני עצמו. שלא נדע מצרות.

בקצה השורה הססגונית עומד לו קבצן שקט, צנוע וביישן, מחזיק בידו קופסת פח ישנה, וממלמל כאילו לעצמו "צדקה רבותי, צדקה". הפרוטות המוטלות לקופסתו מעטות מאלו המושלכות לעבר חבריו לקבצנות. נראה כאילו הוא נמצא כאן בטעות, זה לא המקום הטבעי שלו. אבל הוא שם, מהבוקר עד שיורד הערב והוא אורז את מיטלטליו המועטים ומסתלק לו בדממה.

ויהי היום, לכל אחד יש יום טוב לפעמים, גם לקבצנים. אל שער האשפות נכנס תייר אמריקאי, לבושו והילוכו מעידים על אדם שכסף לא חסר לו. הוא עושה את דרכו אל עבר הכניסה של הכותל כשהקבצן הראשון עוצר אותו בדיבור שוטף "צדקה לאלמנה עם תשעה ילדים שבעלה עיוור...", העשיר לא היסס, שלף מכיסו שטר ירקרק והושיט אותו באלגנטיות לידו של הקבצן. ההוא שכבר עמדו על לשונו משפטים נוספים מעוררי חמלה, עצר את נשימתו כשהבחין במספר הרשום על השטר... 100! מאה דולר! לקבל על הבוקר פדיון של יום שלם זה לא דבר של מה בכך!

שורת הקבצנים שהביטה בענין על המתרחש, זינקה כמו מכונה אוטומטית אל הנדיב המסתורי. "הכנסת כלה, צדקה תציל ממוות, תלמיד חכם, אלמנה, משפחה בלי בית...", כל המשפטים הנכונים נאמרו שם, והנדבן לא עצר, שוב ושוב הוא הושיט את ידו אל הכיס ושלף שטרות ירוקים של מאה דולר, כל אחד קיבל את השטר וחזר מחויך אל מקומו בשורה ליד הקיר. מחויך? אושר, זו המילה הנכונה. האם אנחנו יכולים להבין מה עושה מאה דולר למי שמורגל בנתינת עודף של חצי שקל?

ורק אחד לא חייך. זה הקבצן השקט שעומד בצד. גם הוא קיבל מאה דולר, אבל במקום חיוך זורח הוא התחיל לבכות... דמעות זלגו על פניו... כשהעשיר המשיך להתקדם, לא התאפקו הקבצנים ופסקו ממלאכתם, ניגשו אל חברם בפליאה, ואפילו בנימת רוגז מסוימת. "מה קרה לך? מאה דולר קיבלת על הבוקר ובמקום לשמוח אתה בוכה? השתגעת?"

הקבצן הדומע מחה את דמעותיו ופתח את פיו, כמעט בלחישה הוא השמיע את המשפטים הבאים: "אתם", הוא אמר לעדת הקבצנים שהתגודדו סביבו, "אתם תמיד הייתם קבצנים, מאז שאתם זוכרים את עצמכם אתם אוספים שקל לשקל ומנסים לשרוד, ברור שאתם שמחים עכשיו שקיבלתם מאה דולר. אבל אני", וכאן הוא נשם נשימה ארוכה, "עד לפני מספר שנים הייתי מיליונר, עשיר כזה שבחיים לא חלמתם להיות, מאה דולר כמו השטר שקיבלתי עכשיו לא היה נחשב אצלי לכלום, אם היה נופל לי בקושי הייתי מתכופף להרים אותו. לצערי, הגלגל התהפך עלי, ירדתי מנכסיי וכפי שאתם יודעים אני נאלץ לעמוד כאן ולקושש נדבות. איכשהו אני מצליח לשרוד. אבל רק עכשיו, שקיבלתי מאה דולר והרגשתי שמחה עצומה בשטר הזה, קלטתי כמה מצבי עגום, כמה התרחקתי מהימים הטובים כשהייתי בעצמי מסוגל לתת אלפי דולרים לצדקה כמעט בלי לשים לב. ודאי שאני שמח עם המאה דולר האלו, אבל הם הזכירו לי כמה מאות ואלפי דולרים היו לי פעם, ואיך אני יכול לא לבכות?"

***

בשבוע שעבר כתבתי כאן על השמחה הגדולה שאנו צריכים לשמוח בבניינה של ירושלים, וזה נכון, ירושלים נבנית ומתפתחת וזה דבר עצום. בעקבות הדברים האלו ניגשו אלי כמה מהקוראים בשאלה: "אם ככה, למה באמת עולם התורה לא יוצא ל'ריקודגלים'? למה לא אומרים הלל? הרי אתה טוען שיש לנו סיבה טובה לשמוח". או בניסוח אחר: "אם הכל כל כך טוב, אז מה כל כך רע?"

וזה נכון, יש לנו סיבה טובה מאוד לשמוח. אבל השמחה על ירושלים שנבנית מזכירה לנו את מה שהיה לנו בעבר ועכשיו איננו. ירושלים שבמרכזה מתנוסס לתפארה בית המקדש, מקום השראת השכינה, תל תלפיות, בית תפילה לכל העמים, מקום שבו זכינו לקרבת אלוקים גלויה. כל זה איננו, את כל זה חסרנו. אז נכון שקיבלנו מאה דולר ואנחנו שמחים בהם ומודים עליהם מאוד, אבל המיליונים! המיליונים עדיין חסרים לנו! בהחלט אפשר להבין את מי שלא מסוגל לרקוד.

יעקב שאפנס - פרשת במדבר תשע"ג

הסטטוס של הקב"ה

יעקב שאפנס

מעמד תפילת מנחה ה' תשע"ג

יצא לי לפני כמה זמן להתפלל מנחה באחד השטיבלאך בעירי. נהניתי לראות את הירתמות הטכנולוגיה העכשווית לעבודת הקב"ה כשלא מעט מהמתפללים השתמשו בטלפון שברשותם כסידור (הרי מי מוצא סידורים בשטיבלאך...), וכן, גם אני הייתי אחד מהם. זהו מחזה שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, וכבר לא מרימים גבה למראה זה. באמצע חזרת הש"ץ הלה שעמד לפני מתיישב עם מכשירו, ובאמת ללא כוונה (באמת) אני רואה שהוא לא נמצא ב'תפילון' או בסידור אחר, אלא הוא באמצע לעדכן סטטוס... הסטטוס אמור לשמש את כל אותם בני האדם שחשים צורך וחייבים לשתף את עוקביהם ומעריציהם ברצונותיהם, מאווייהם, אכזבותיהם ודרישותיהם. הסטטוס אינו דבר קבוע ועומד, הוא יכול לעורר דיון, פולמוס והשתתפות בצערו/שמחתו של הכותב. אבל בעיקר, הסטטוס הוא זמני. הוא מתחלף לעיתים קרובות מי יותר ומי פחות.

מעמד קבלת התורה ב' תמ"ח

כולנו שם. בלי טלפונים ואפילו בלי סידורים. הקב"ה מכריז על היותנו עם סגולה ונותן לנו את היקר מכל. התורה הקדושה שבבסיסה עשרת הדברות. 3325 שנים ללא תזוזה. הדברים יצוקים וברורים, ועליהם נשענת יהדותנו ומציאותנו בעולם.

הרבה מאיתנו שואלים: איך מתחברים לחג השבועות? מה, בגלל אירוע חד פעמי עלי להרגיש חיבור? אני מבין את מה שההורים שלי חינכו אותי ומורי לימדו אותי וכנראה שזה נכון, אבל מכאן ועד להתחבר למעמד הנשגב של מתן תורה?? אולי, אם חז"ל אומרים לנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אז אני מבין מזה שכל אחד גם חייב לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה שהרי נשמותיהם של כל עם ישראל היו שם. ואם אני הייתי שם אז אני צריך להבין מה הקב"ה רוצה ממני. מה הסטטוס של הקב"ה אלי? אני יודע שיהיה לי את כל הזמן שבעולם להבין את זה, כי זה לא הולך להשתנות, ולא הולך להתעדכן. עשרת הדברות הם מה שעלי לדון, ולפלפל בהם עד שאבין אותם. ולא רק אני.אני יכול להבין אותם יחד עם כל "החברים" שחולקים איתי את הסטטוס הזה כי כולנו "מחוברים" להקב"ה. בחג השבועות עלי להתחבר למשהו קבוע שאמנם קרה לפני שנים רבות, אבל משנה התוקף שלו קיים עד עכשיו והסטטוס הזה לא הולך להשתנות בקרוב. השאלה עבורנו היא האם "נאהב" ונזדהה, או שסתם נמשיך לקרוא ולא להבין את המשמעות.

נ.ב. וכן, אני כן בא להעביר ביקורת על כל אותם שבוחרים בעדכונים זמניים על פני שיחה קבועה עם המלך. ואם פעם היה כתוב בעלונים התורניים נא לא לעיין בזמן התפילה, אז כנראה שהיום צריך לנסח מחדש "נא לא לעדכן בזמן התפילה"...

אלחנן גולדברג - פרשת במדבר תשע"ג

אנחנו מוכנים?

אלחנן גולדברג

רוחות של איום מנשבות בשבוע האחרון מכיוון צפון, הפעולה שנעשתה בשטח סוריה העלתה את חמתה של המדינה הסמוכה אלינו.

"צה"ל ערוך ומוכן לכל תרחיש" מכריז הרמטכ"ל מעל כל במה. אך בשטח, בשקט בשקט מתוכנן כבר גיוס של חיילי מילואים להגנה על העורף במקרה שהגזרה תתלקח. "הצבא עדיין לא ישן עם נעליים", כפי שהגדיר זאת מישהו במונחים צה"ליים, "אבל גם זה לא רחוק".

***

ביום שלישי בערב ציינו את 'יום ירושלים'. הסתפקתי אם להגיע לישיבה לסדר שלישי או לוותר על התענוג של לפגוש בית מדרש ריק... בסוף החלטתי כן לבוא, בתקווה למצוא לפחות שניים שלושה בחורים באזור.

הגעתי לישיבה, לקח לי רגע לעכל את המחזה, בית המדרש עמוס מתמיד, עד שלקח לי זמן למצוא מקום פנוי.

***

"אין, אין על ההדלקה של תולדות אהרון". כבר כמה שנים שעם התקרב ל"ג בעומר אני שומע את המשפט הזה ממספר מכרים 'אנשי מירון' בנשמתם, כשהכוונה היא כמובן להדלקה בצהרי יום ל"ג בעומר שעורכת חסידות תולדות אהרון במירון, ברחבה הגדולה מאחורי ציון הרשב"י.

ל"ג בעומר ה'תשע"ג: השנה בפעם הראשונה אני מחליט להשתתף במעמד, ויוצא בצהרי היום מירונה.

זה היה שונה ממה שפגשתי בכל שנה. אני רגיל לשמחה ולדביקות (תרתי משמע...) בחצר הציון + מעבר בסרט נע בתוך חדר הציון עצמו. הפעם, אחרי 'סיבוב' בציון, מעט לפני השקיעה, יצאנו החוצה לרחבה האחורית, שהייתה כבר מלאה עד אפס מקום. עשרים וארבעה אלף איש, כך לדברי המשטרה (אגב, מספר עם הרבה משמעות ביום הזה).

האדמו"ר מתולדות אהרון ניצב על גבי במה מוגבהת, בקבוקי שמן נמסרים לידיו והוא מרוקן אותם אחד אחד אל תוך ערימה גדולה של צמר גפן שמונחת על במה קטנה לפניו.

ניגוני רגש עתיקים של הקלרינט נשמעים ברמקולים, וברקע מישהו מקריא ברמקול שמות להצלחה ורפואה שלמה.

הקהל כולו שנמצא בצפיפות נוראה, עומד בדממה מוחלטת, חלק אוחזים בידם ספרי תהילים קטנים תוך שהם מנצלים את לרגעי השיא לתפילה מתוכם בדמעות.

על המרפסות מסביב נראים שוטרים וכבאים שמביטים בטקס בהלם מוחלט, תוך שהם שוכחים לרגע את הכוננות בה הם נמצאים.

הבקבוקים מתרוקנים, התזמורת משתתקת ומישהו מושיט לאדמו"ר מיקרופון אלחוטי. בחרדת קודש הוא נותן תוך כדי בכיות שיחה באידיש, לאחריה שבים הניגונים להישמע, עד שהאדמו"ר מדליק נר שעווה ומצית באמצעותו את הערימה מלאת השמן.

באותו רגע פוצחת התזמורת בשיר "לכבוד התנא האלוקי…", הקהל רוקד במקומו לפי הקצב, והרגליים נישאות טפח מעל הקרקע.

ניגוני מירון שנמשכים אל תוך הלילה והקהל העצום הרוקד בדביקות של קדושה לא מאפשרות גם ל'ליטאי' כמוני להתנתק מהמעמד המיוחד הזה.

מחשבה לא קשורה עולה לי שם בראש. תתארו לעצמכם שבעוד מספר חודשים מתקיים מפגש של שוטרים מהצפון ומירושלים, ועולה הנושא של תולדות אהרון ("תולדות" כפי שהמשטרה נהגה לכנות אותם בהפגנות). לשוטר מירושלים עולות מיד בראש תמונות של מאה שערים בוערת, הפגנות שיוצאות משליטה, ואבנים ושאר ירקות שמושלכים על הכוחות, כשהשוטר מהצפון שלצידו לא מבין בכלל על מה חברו הירושלמי מדבר, מבחינתו הם קהל נפלא וממושמע שארגן לו במירון טקס שמח ומרגש.

זו רק הסתכלות משתי זוויות שונות על אותם אנשים בדיוק, אבל זה גורם לנו לשאול את עצמנו, לא רק איזה מעשים אנחנו עושים אלא גם איזה רושם אנחנו משאירים לאחרים.

***

לקראת חג השבועות גם אנחנו, בדומה לכל צבא שמתכונן לקראת הבאות, צריכים לבוא מוכנים לחג קבלת התורה. הרושם שעשה עלי סדר שלישי בליל יום ירושלים היה שאנחנו כבר "ישנים עם נעליים"...

תגובות לאבי פורמן והלל עזרא - פרשת במדבר תשע"ג

בעד או נגד?

יוני פוירשטיין

הנצחת הויכוח! או, ויכוח לשם ויכוח

ליל שישי. אני חוזר מרמי לוי ונכנס ללמוד קצת בישיבה. בסיום, בדרך החוצה אני רואה את העלון ומיד קופץ לי ה"ראש בראש". הופה, השתדרגנו! "ישראל היום סטייל" (כמו שאומר פיל). מעלים שאלה אקטואלית וכל צד מחווה דעתו ואני קורא בעיון. (יש לציין שפסיכולוגית זה נורא מגרה לקרוא כשאתה רואה "ראש בראש"...)

מה אני אומר לכם, פשוט מקסים. אתה מהטור הימני, הייתי איתך חזק בקטע של האש בעיניים, ממש תחושת העם הנבחר (או העם הנרדף? יש לומר!) בסיפור עם הזקנה, הבאת אותה במספרים, והדובדבן הגיע בדמות המזרוחניק בעושה שלום או בנפאל...

עכשיו לתגובות. תגיד, מה נסגר? אתה מאמין למה שכתבת? ככה כותבים רעיון? סיפור וחצי ושרפנו את כל המועדון?

ועכשיו לעובדות (שגם אתה מכיר טוב). על כל גברת כזו אני אביא אחת שעצרה ואמרה "איזה יופי אתם חוגגים, הלוואי על הילדים שלי". בוא אני אכיר לך אצלנו בבית כנסת לפחות איזה חמישה ששמים כיפה ובאים עם הבן לתפילה בליל שבת, צמאים לקצת רוחניות (שוב, כמו שאומר פיל). עשרות סטודנטים שיושבים עם אברכים בכל הארץ ורוצים להתקרב וללמוד, תשאל כמה רמי"ם בישיבה... ולקטע של "המזרוחניק", רק אומר שלאחרונה אני שומע יותר ויותר על חרדים שמחפשים את בניהם הישיבישער'ס הטהורים שקפצו לחיזוק בתאילנד-ברצלונה... ורק ממש לאחרונה במקרה שמעתי על איזה ישיבה וחצי שנפתחה כמו "מרכז הרב" או הר המור או רמת גן וכו', שמעת על זה? החברה שם לא שמעו על נפאל (בתשלומים, ע"ע שלושה מפגשים ארבעה תשלומים-רזאל), באחריות! 

ואתה מהטור השמאלי, אתה חזק בקטע הרומנטי "רוצה להתגלץ' יחד..?!", וטומי לפיד בכלל סבל מבורות ומת על חרדים וכו' וכו'. אתה ממש אוהב את כולם. (ומה עם נביאי הזעם החרדים? אולי גם הם בסה"כ בורים...?)

לענייננו, משנאיך ה' אשנא! למרות ש"יתמו חטאים מן הארץ" ולא חוטאים. רק שזה לא ענייננו, ברור שיש אנשים משומדים כופרים ובוגדים ששונאים כל דבר שבקדושה - תורה, עם ישראל, וארץ ישראל, ולא מהססים לומר זאת מעל כל במה. נגדם צריך להילחם בכל הכוח למרות שחלקם אולי בורים (בנוסף לכל הצרות), וברור שמהצד השני יש כל כך הרבה יהודים טובים שבאמת בסה"כ לא נולדו במקום הנכון ובעיקר, לא זכו עדיין לראות את האור ואותם אנו צריכים לחבק ולקרב בכל כוחנו. או במילים "פשוטות" נלך גם בחסד וגם בגבורה - איפה שצריך. וברור ששניכם יודעים את כל העובדות הללו.

אני שואל את עצמי מה גרם לכם, שני בחורים מוכשרים כ"כ, לכתוב את הרעיונות האלה?... וזה הרי ברור! כבר בכותרת 'הוכרחתם' להיות בצד אחד. משום מה זה מזכיר לי את הבדיחה/אמרה על היהודי שתקוע באי בודד ובונה שני בתי כנסת וד"ל.

ההמלצה שלי: במקום לייצר ויכוח ששתי הדעות שבו מוכתבות מראש מעצם הכותרת, אפשר לאמץ את הרעיון של אחד העיתונים ששם מביאים שאלה אקטואלית וכל אחד עונה לפי רצונו והגיגיו בחופשיות! ובלי הכרח לתפוס צד אחד בדווקא, אלא עם הבנה שכשמדובר באנשים יש פה המון מורכבות וצדדים לכאן ולכאן!

מי יודע, אולי בטעות אנשים עוד יחשבו אותו דבר לא עלינו...

                                                                                     

תגובתו של כותב הטור הימני:

ראשית, מבורך הויכוח שמעורר ומחדד עמדות והשקפות, ומבורכת הבמה המכובדת שבה הבירור מתקיים. במהלך השבוע האחרון, מרגע ירידת העלון לתיבות המייל ועד עכשיו, מהדהדים הקולות המצדדים לכאן ולכאן, אלו שחיזקו את ידי ואלו שרוצים לשוברם.

ברור שכאשר מפנים את אלומת הפנס אל תוך עיני השונאים זה לא נעים. באותן פינות לא רואים את היופי של הציבור המתקרב, המעריץ והמעריך. אבל הפינות קיימות ולא ניתן לעגל אותן כל עוד יש להן ייצוג בן 19 ח"כים במפלגה שבפירוש מכריזה על הצרת צעדי החרד במדינה.

עם זאת ברור שהמודל של השנאה שאני ציירתי במאמרי אינו בהכרח השולט במצביעי מפלגה זו, שכן כל עוד מדובר באנשים כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם. אבל ברור שהדעה שהצגתי קיימת ואנו סובלים ממנה, ומן הנדרש להעלות זווית זו של ראייה. אציין רק שיש זוויות קיצוניות ממנה, כפי שהסיק עיתונאי חרדי השבוע בטורו, אבל לא רצוי להרחיק לכת עד כדי כך שזה כבר מרחיק גם את הקוראים מהדברים.

תגובתו של כותב הטור השמאלי:

קראתי את תגובתו של ידידי המלומד וקצת הסתחררתי. לא האמנתי שדברי יוצאו מהקשרם עד כדי כך ויוצגו בעלון המכובד הזה באופן הזה. אני מביט סביבי ואני מגלה, לתדהמתי, שהוא לא היחיד שחשב כך. כמעט כל אחד מהקוראים היה בטוח שהמאמר נכתב על מנת לטהר את השרץ/לפיד ולהציגו באור חיובי, ולא היא! משנת 2009 אני עוקב אחר טוריו של מר לפיד, ואני יכול להעיד שלא עבר שבוע בודד ללא שהוא ירה על החרדים בעטו השנון. מעולם לא הייתי בטוח בעצמי כמו בעובדה שיאיר לפיד מאוד! לא מחבב חרדים!

המאמר משבוע שעבר בא לחדד את הנקודה שהחרדים צריכים להבין שיש עוד כמה סיבות הגיוניות לכל מיני חוקים המועלים לדיון בכנסת מעבר לשנאת חרדים. ומה לעשות, ידידי היקר, אני אוהב להיות אקטואלי, והדוגמא הרלוונטית ביותר בשבוע שעבר נסבה אודות חוק שלגמרי במקרה הוצע ע"י יאיר לפיד. לחוק הזה יש תומכים רבים גם מצד אנשים שאינם חשודים בשנאת הדת וכדו' כי החוק הזה בראש ובראשונה הגיוני (ע"פ תפיסתם). אז אנא ממך, בפעם הבאה התעלם מהדוגמאות והתרכז בתוכן.

נ.ב.

בקשר להצעה שהעלית בסוף דבריך: בפעם האחרונה שפנו אלי אנשי מערכת עיתון 'בשבע' עם השאלה "האם אני מצדד בחוק שנשות הכותל יסדרו קידושין בקתדרלת "הדורמיציון" בכל יום אי זוגי שחל להיות בשבת" ואמרתי שנראה לי שלא, ענו לי שהתשובה הזאת כבר תפוסה...

תגובת הרב אברהם ליפשיץ למאמר מהשבוע שעבר:

נהניתי ממאמרו של הלל ברובו. אכן בנקודת ההתייחסות ליהיר ולמתנשא הפוליטי התורן – שהיווה נתח מרכזי במאמר – דומני שלפני פרסום פומבי למאמר שכזה כדאי לבדוק, לעיין וטיפה גם להעמיק, ללמוד את העובדות ואת המציאות בפועלו של האדם, במעשיו, בדיבורו, בסגנונו בעריכת חוקים ותקנות שהם סמכותו החוקית, כדי לתת תשובה לשאלה ולקובלנה שהציב הלל במאמרו.