תפיסת עתיד - אות חיים

חיים ולדר

בואו נחזיר רגע את ההתרחשויות לאחור, לחטיפת שלושת הנערים הי"ד, למעצר פעילי החמאס ולשני הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל.

הבה נתאר לעצמנו שהחמאס היה מתאפק ולא היה יורה רקטות על ישראל כתגובה, או שהיה נענה לבקשת הפסקת האש מצד ישראל. החמאס היה חוטף עוד סיכול או שניים, המדינאים בישראל היו חשים שלימדו את החמאס לקח, והארץ הייתה שקטה.

ואז...

בלילה אחד, מתוך השקט הפסטוראלי הזה, והשאננות שהייתה נוצרת ממנו, היו מגיחים אלפיים חמושי חמאס מתוך ארבעים המנהרות שנחפרו, חמישים מכל מנהרה, מחציתם היו מבצעים טבח בעשרים יישובים הקרובים לקו הגבול עם עזה ומחציתם היו משתלטים על כלי רכב ודוהרים אל מרכז הארץ (40 דקות נסיעה לכל היותר) כשבדרך יורים בכל רכב שהם פוגשים.

אלפיים לוחמים עמוסים בנשק וברימונים שמגיעים במפתיע לתוך אוכלוסייה צפופה חסרת הגנה עשויים היו לבצע בתוך יממה טבח של עשרות אלפי יהודים גברים נשים וטף, אליהם היו עשויים להצטרף לוחמי חיזבאללה מהצפון ופלשתינאים מהגדה ממש כמו הפוגרומים של פעם רח"ל!

תיאור זה אינו פרי הדמיון. מחקירות של פעילי חמאס שנעצרו עולה כי בערב ראש השנה תכנן החמאס את הפלישה הזו שהייתה כמובן מכריחה את הצבא להיכנס לעזה, אבל בנקודת פתיחה איומה ונוראה של אלפי הרוגים רח"ל, בעורף הישראלי.

מבצע 'צוק איתן' עוד עשוי להתגלות כאחד הניסים הגלויים שהתרחשו במדינת ישראל בשנים האחרונות.

כולנו נאמר בחנוכה הבעל"ט ב"הלל" "הללו את ד' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גמל עלינו חסדו..."

ידועה השאלה מילא יהללוהו וישבחו את הקב"ה כל הגויים, אך מדוע יעשו זאת בגלל החסד שהוא גומל איתנו?

והתשובה על כך היא שיש ניסים רבים שכלל אינם ידועים לנו. מזימות מתוחכמות להרוג ולטבוח יהודים רבים ככל האפשר שרובן אינן מצליחות, ואנו אפילו לא יודעים על קיומן.

על הניסים הללו, הגויים הם אלה שמודים לקב"ה, לעיתים אפילו במרמור מסוים, כפי שאמר השבוע איש חמאס בכיר לעיתון אמריקני נפוץ: "אנחנו שולחים להם טילים מתוחכמים ומכוונים אבל האלוקים שלהם מזיז את זה..."

אנו עדים ל"נס המנהרות" כשיתבררו הדברים אולי נבין עד כמה עלינו להודות.

סיבת הנס הזה ניסית אף היא. העדר "תפיסת עתיד" אצל הישמעאלים, וחוסר היכולת שלהם לדחות סיפוקים.

קחו את הנאצים כדוגמא: גם הם, בני עשיו, שנאו ועודם שונאים אותנו אולי אף יותר מבני ישמעאל, אך שנאתם נעשית בשליטה. ומכאן תוצאותיה האיומות.

לו היו מתפרצים ב-1933 ומתחילים לרצוח יהודים על ימין ועל שמאל בלי חשבון, הם היו מצליחים לרצוח כמה עשרות אלפי יהודים וכל השאר היו בורחים על נפשם.

אך הגרמנים  ש ל ט ו  על יצר השנאה שלהם. הם רצו את התוצאה הסופית ולכן ניתבו את יצר השנאה וההרג שלהם בצורה שכלית ומתוך תפיסת עתיד.

הם דחו את הסיפוקים המידיים האפלים שלהם לרציחת יהודים, בנו גטאות, מיספרו את היהודים, ערכו רשימות, כינוסים, הסעות, מחנות, סלקציות ועד לתאי הגזים, ממש כבשו כלפי חוץ את שנאתם והפגינו אדיבות כדי לאפשר לשנאה ולרצחנות להגיע למקסימום שלה.

כדי להסביר את התועלת של "תפיסת העתיד" על פני סיפוקים מידיים נספר כאן סיפור מרתק מאין כמותו על "האניגמה".

כידוע, הנאצים ניסו לכבוש את בריטניה בטקטיקה של "בליץ" מהאוויר. הרס טוטאלי על ידי הפצצה מאסיבית של שטחים על ידי אלפי מטוסים עד שהבריטים ייכנעו. הבריטים ספגו אבדות אבל לא נכנעו ומעבר לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין.

כשראה היטלר כיצד בריטניה מחזיקה מעמד הוא החליט לרכז את כל המאמצים בעיר קובנטרי

להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף. (כפי שקרה מאוחר יותר ליפן אחרי הפצצה האטומית שהוטלה ע"י ארה"ב).

קובנטרי הייתה עיר בת רבע מיליון תושבים במערב בריטניה, היא לא הייתה מוגנת על ידי תותחי נ"מ ותושביה היו שאננים מפני שידעו שהגרמנים מתמקדים בלונדון הבירה. חיל האוויר הגרמני שמר על הכוונה להפציצה בסוד, בכדי שהבריטים לא יוכלו להזהיר את התושבים ולדאוג להגנתם.

למרות החשאיות הגרמנית, הידיעה על ההתקפה הרצחנית על קובנטרי הגיעה לצ'רצ'יל. וזה היה יכול להורות על פינוי התושבים והבאת תותחי נ"מ שיפילו את המטוסים הגרמניים.

אבל צ'רצ'יל בחר שלא לעשות זאת!!!

קובנטרי הופצצה ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה, 2000 הרוגים, 10,000 פצועים. עשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם בתוך יום!

מדוע צ'רצ'יל שתק? מדוע לא עשה דבר כדי למנוע את הטבח הנורא הזה?

צ'רצ'יל עשה זאת, בגלל הדבר הזה ששמו "תפיסת עתיד".

הכל בגלל חפץ קטן, בגודל מכונת כתיבה. למכונה הזו קראו "אניגמה".

מסתבר שמספר שבועות לפני כן הצליחו הבריטים לשים את ידיהם על ה"אניגמה" שהייתה הבסיס להעברת מסרים מוצפנים בצבא הגרמני. זו הייתה מכונה פרי פיתוח תקשורת גרמני שהצופן בה התחלף מדי כמה שעות וגם כאשר הצבאות שלחמו בגרמנים הצליחו לפענח מסר, כבר הוחלפו הצפנים. הדרך היחידה לצותת לתקשורת הצבאית הייתה להשיג מכונה כזו, מבלי שהגרמנים ידעו שזו נפלה בידי האויב...

הידיעה כי האניגמה נמצאת בידי הבריטים הייתה ידועה לאנשי יחידה סודית ולצ'רצ'יל עצמו. לכולם היה ברור שאם הגרמנים ידעו שמסריהם גלויים לאויב הם ימצאו דרך אחרת לתקשר.

עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.

ואז הגיעה הידיעה על החלטה להפציץ את קובנטרי שהתקבלה בהתייעצות מצומצמת של הצמרת הנאצית. היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים יודעים על קובנטרי, הם יבינו שלבריטים יש את האניגמה.

לצ'רצ'יל הייתה דילמה איומה. אם הוא לא יעשה כלום, אלפי אזרחים יהרגו. אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים יבינו שהאניגמה נפלה לידיים בריטיות ואז הם יתקשרו בדרכים אחרות  והדבר החשוב ביותר – הכנעת הגרמנים במלחמה הכוללת, תהיה קשה פי כמה. כי האפשרות לצותת לגרמנים הייתה כלי אסטרטגי שיחסוך חיי עשרות אלפי אנשים, להכריע את המלחמה ולהציל חיי עשרות מיליונים.  

אחרי ייסורי נפש רבים, ומאבק בין הלב (סיפוק מיידי) ובין הראש (תפיסת עתיד) החליט צ'רצ'יל שלא לשתף אף אחד בידיעה על הפצצת קובנטרי והיא אכן הופצצה.

חודשיים לאחר מכן, הייתה האניגמה, אחת הסיבות המרכזיות להכרעת הנאצים. כל התשדורות שלהם היו פתוחים בפני בעלות הברית וכך יכלו אלה לתכנן את הפלישה לנורמנדי.

ובפברואר 1945, לאחר פלישת בנות הברית כשגרמניה הנאצית קרסה, הגיעה שעת הנקמה.

במשך 3 ימים רצופים, הפציצו חילות האוויר של אמריקה ובריטניה את העיר דרזדן שבגרמניה.

מספר ההרוגים הגיע ליותר מ-90,000 ומספר הפצועים עלה על 100,000. העיר דרזדן חרבה לחלוטין !

כאשר פנה מישהו לצ'רצ'יל ושאל מדוע לקיים הפצצה על אזרחים - מאחר והמלחמה כבר הוכרעה - צ'רצ'יל לא השפיל מבט ולא התחמק אלא ענה במילה אחת: "קובנטרי".

כיום, כנראה לא במקרה, קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים תאומות…

והסיפור המיוחד הזה, משמש לי מזה שנים דוגמא וסמל, בשיחות שאני מקיים עם בני כיתות ח' לקראת יציאתם לעולם הישיבות על הנושא החשוב של "תפיסת העתיד" על פני "סיפוקים מידיים".

כפי שכולנו אומרים מדי שבוע בקבלת השבת ב"לכה דודי": "סוף מעשה במחשבה תחילה".

המרחק בין הראש לרגליים

חיים ולדר                                                   

המאבק בין המכבים ליוונים ולמתייוונים, תמיד מביא אותי אסוציאטיבית ל...כדורגל. כידוע חלק מהתרבות היונית הייתה משחקי כדור, מה שהופך את המושג "מכבי" בספורט למופרך במיוחד...

ההשתוללות האלימה והבלתי מרוסנת של אלפי אוהדי כדורגל ישראליים, נוכח התגרות פשוטה מצד אחד מאותם גאונים העוסקים במקצוע רב החשיבה הקרוי "כדורגלן", הזכירה לי טענה ששמעתי לא מזמן מצד אב שלא סגור על עצמו לגבי החינוך שהוא רוצה לתת לילד שלו. "אתה יכול להסביר לי מדוע בבית הספר של הבן שלי אוסרים לשחק בכדורגל? מה הבעיה בזה? ילד, כדור, משחק, מה כבר רוצים ממנו".

"תראה, אין לי כל כך מושג מה הייתה הסיבה שלהם לאסור משחקי כדור" אמרתי לאב, "אבל מה שיש לי, זה סיפור מרתק לספר לך".

כשהיינו ילדים הייתה תנועת נוער בשם "הנוער האגודתי" של צעירי אגודת ישראל.

היינו מסיימים את הלימודים בשתיים או בארבע, ומשש עד שמונה הייתה לנו פעילות בבית צא"י ברחוב "בית"ר" שכללה בנוסף לשיחה חינוכית וסיפור, גם משחקי שחמט, דמקה, וכדורגל.

כשאני כותב כדורגל אני מתכוון לחצר ברוחב מטר וחצי ובאורך שישה שבעה מטר, שבה היינו בעיקר בועטים זה בזה (מפאת חוסר מקום), נופלים קמים כדי לבעוט שוב.

לאחר מכן היינו מתכנסים לשיחה מאת האחראי הרב אברהם הוניגסברג או המדריך הרב אנשל פרידמן, והולכים הביתה שמחים ועייפים.

יום אחד הודיעו לנו על טיול בעכו.

נסענו לעכו, עשינו שיט בנמל ולאחר מכן הובלנו למפגש עם "סניף הנוער האגודתי בעכו".

מסתבר שהחניכים בעכו התכוננו היטב למפגש הזה, שכלל משחק כדורגל בין החיפאים לעכואים.

עוד לפני שזה התחיל היה ברור איך זה ייגמר. הם היו בגילאים שלנו, 10-12 אבל משום מה נראו כמו בני 17, כולם גבוהים מאיתנו, ונראים חזקים מאיתנו.

החברה האלה, העכואים, שלכולם קרו משום מה כהן, פשוט שלטו במשחק באופן מלא, מיקי כהן מסר לאבי כהן שמסר למשה כהן שמסר לדוד כהן שהכניס שער. אנחנו רצנו כל עוד רוחנו בנו ולא הצלחנו אפילו לנגוע בכדור נגיעה קלה.

חכו, זה עוד כלום, בשלב מסוים אחד מאיתנו הצליח  ל נ ג ו ע  בכדור, כלומר, זה לא שהוא עשה משהו בשביל זה, הוא פשוט עמד בין דני כהן לעמי כהן וחטף כדור פצצה בבטן, הוא התקפל, נפל והוחלף על ידי ילד חיפאי רזה חדש.

משלב זה כל מה שעשינו זה לרוץ ריצה מבוהלת  ל ה ת ח מ ק  מהכדור, שחלילה לא ניגע בו אנחנו, וכך כדררו להם יוסי כהן ודני כהן ורמי כהן, כל הדרך אל השער שלנו עד שהתוצאה המריאה לעשרים ושלוש- אפס.

כשאחד מאיתנו, דווקא מישהו שלא השתתף במשחק, חטף כדור תועה לראש, נפל והתעלף, המשחק הופסק, העכואים היו די זועמים שהרסו להם את ההצגה ואנחנו חירחרנו את דרכנו לחדר האוכל. מסתבר שפחד וריצה לא עושים טוב לדבר הזה ששמו נשימה, וזו צווחה את סבלה בקול.

לאחר האוכל הבריק ר' אנשל פרידמן "כעת תחרות שחמט" הוא הכריז תוך שהוא מנופף בלוח השחור לבן המוכר לנו כל כך.

"היי" צעקו לו העכואים "אתה מחזיק את הלוח הפוך" (הם התכוונו לשש-בש מן הסתם...).

בסוף נמצאו עשרה  ש ש מ ע ו  על שחמט, מתוכם ארבעה שאיכשהו ידעו גם את הכללים שלו במעורפל.

זה היה קצר ולעניין. ניצחנו. אמנם אף אחד לא חטף שום כדור בראש, אבל עשרת העכואים קיבלו בעת ובעונה אחת מט סנדלרים אכזרי.

משום מה זה לא נחשב בעינינו. נפרדנו מהם עם תחושה הפסד לא פשוטה. באוטובוס הרב הוניגסברג נשא נאום עידוד. הוא דיבר על כך שהרגלים נשארים תמיד על האדמה, אבל רק עם הראש אפשר להגיע לשמים. הוא ביקש מן הסתם לתת לנו תחושת גאווה, אבל קשה לומר ששכחנו את ההפסד המשפיל. 23-0 זה משהו שילדים לא ממהרים לשכוח.

לפני שנתיים, במפגש עם המשפחה המורחבת בפארק במרכז הארץ, ביקשו הילדים לשחק בכדור. משפחה ברחבה לידינו נדבה את הכדור והילדים שיחקו.

לפתע ניגש אלי אחד מבני המשפחה, אברך בן גילי, והציע שאולי המבוגרים יחלצו עצמות במשחק כדור.

אמרתי "בטח, למה לא" וכבר פסעתי עימו לכיוון בני משפחתי כדי לגייסם.

"מאיפה אתם" אני שואל. "אני מירושלים" הוא אומר.

"יפה" אני אומר, "באיזו ישיבה למדת?"

"אתה לא תכיר" הוא אומר, "זה ישיבה בצפון, אני במקור בעכו".

"עכו", אני חוזר אחריו בבעתה "מה השם שלך?" שאלתי על אף שקצת ידעתי את התשובה.

כשהוא ענה, היה ברור לי שאם הייתי משבט לוי הייתי מוכן ליטול ידיו מבוקר עד ערב. אבל בכדור, לא אשחק איתו אפילו חיי תלויים בכך.

"אתה יודע מה", אני אומר לו "כרגע אני נזכר שהרגל שלי בזמן האחרון במצב לא משהו. יש לי רעיון, אולי נשחק שחמט אתה ואני...."

"שחמט אמרת"?

"כן, שחמט, יש איזה בעיה?"

"אמממ, לא, כלומר, בסדר, אם זה מה שאתה רוצה, נשחק שחמט".

התיישבנו על הדשא והתחלנו לשחק.

הלכתי על "מט סנדלרים", אבל הוא לא נתן לי. כנראה למד משהו מהילדות. ניסיתי תרגילים אחרים, הבחור שיחק בונקר, הגן היטב על חייליו. הצלחתי לקחת לו שני חיילים, והוא אחד שלי, לקחתי לו צריח והוא הוריד לי פרש, מהר מאד הבנתי שקל זה לא הולך להיות.

כאן החל משחק מורט עצבים, הפעלנו זה על זה מארבים ותכסיסים, ולבסוף הוא עשה שח-מלכה, ומיד לאחר מכן הצליח לנצח אותי.

שח-מט!

"כהן", אני אומר לו לאחר לחיצת יד, "מעכו נכון?"

"כן, במקור מעכו"

"והשחמט מאיפה"? אני שואל.

"הו, זה סיפור מעניין" הוא אומר. "לפני איזה שלושים וכמה שנים הגיעה קבוצה של ילדים מחיפה, עשינו מולם טורניר שחמט והילדים הקטנים האלה פשוט הביסו אותנו  100-0.

"אחרי שהם הלכו דיבר איתנו הרב מאיר כץ (ז"ל, נפטר לאחרונה ח.ו.) והסביר לנו שאם אנחנו רוצים באמת להצליח בחיים עלינו לחשוב דרך הראש ולא דרך הרגליים. הוא הזכיר לנו שניצחנו אותם בכדורגל אך שאל מה בדיוק יצא לנו מזה. "היהודים אף פעם לא היו מובילים מבחינה גופנית אבל הראש היהודי הוא זה שמנהל את העולם. אז כדאי שתעזבו את הרגליים כמה שיותר מהר ופשוט תתקדמו לכיוון של הראש".

"לא כולם הקשיבו לו אבל אני כן", סיפר כהן, היה לנו איזה רוסי אלוף שחמט שהיה שונא אותנו כי תמיד הכדור שלנו היה פוגע בשולחן השחמט שלו. ניגשתי אליו בחשש וביקשתי שילמד אותי. הוא חשד קצת אבל הסכים – והתוצאה הייתה שמהרגליים עברתי לראש. התחלתי ללמוד טוב. נכנסתי לישיבה וכיום אני אברך יום שלם. זה הסיפור שלי".

"אתה לא תאמין" אמרתי לו, "אני הייתי אחד מהילדים הרזים הללו מחיפה ולא תאמין אנחנו חזרנו בתחושה של תבוסה נוראה, לא העלנו על דעתנו שגם אתם יצאתם ככה".

התחלנו להעלות זיכרונות מהמפגש ההוא, הוא התעניין בילד שחטף בראש, ואני אמרתי לו כי הוא ההוכחה שלכל כדור יש כתובת, הוא לא שיחק כי לא רצה לחטוף, אבל חטף כי שלימזלים לעולם לא מתחלפים.

צחקנו ואז החמאתי לו "אבל בסופו של דבר יש לך יתרון. אתה טוב בשני התחומים גם יחד".

ומה הוא אומר לי אם לא כך:

"כאן טעית ידידי. זה שהייתי מכור לכדורגל זה לא יתרון כי אם חיסרון. אתה הרווחת שלא ידעת כלום, אני נאבקתי קשות להוציא את הכדורגל מהראש, ותקופות ארוכות, בימי הנעורים, נפלתי שוב מהראש לרגליים וסיכנתי הכל. רוב החברים שלי נפלו דרך הכדורגל לאדמה, ויש מהם שמתחתיה. את הילדים שלי אני מרחיק מזה כמה שאני יכול, לא אוסר, אבל לא עושה מזה עסק, כי אני יודע מה המחיר. אז אם מדברים על יתרון-  לכל מי שאין לו חיידק כדורגל יש יתרון עליי".

משפט הסיום שלו היה תשובתי  לאב המתוסכל:  "אולי אפשר להוציא בן אדם מכדורגל אבל קשה מאד להוציא את הכדורגל מהבנאדם".