הקבצן בלב מנהטן- הרב משה ולדר

אייבי היה איש עשיר,

אפילו יש שיאמרו עשיר מאד, הוא עבד כברוקר בבורסה במנהטן וצבר מוניטין של ממש בתחום ההשקעות,

כיאה לברוקר, אורח החיים שלו היה צמוד למדד, כלומר אל הצג מלא המספרים שהראה בכל העת את נתוני המניות המתעדכנים מעת לעת, וכך הוא סיגל לעצמו אורח חיים שמאפשר את הדבר, מה שכלל בין השאר ארוחות חפוזות ולא בריאות חוסר שינה וצריכה מופרזת של אספירין,

באותו בוקר אייבי ישב ברכב השרד שלו, מדדה באיטיות אחר התנועה המזדחלת, ואינו גורע את עיניו מהצג הממוספר, הכל קרה בבת אחת, הוא חש כאב חד בחזהו, והכרתו התערפלה, התקף הלב הזה היה אחד מהדברים שרופאו האישי הזהיר אותו מפניהם, בעקבות אורח החיים הנוראי שלו ועכשיו הכל הסתחרר סביבו והוא שקע אל תוך העלטה,  

כשהתעורר הוא היה באמצע הרחוב, אבל איכשהו זה לא היה הרחוב שבו היה קודם במכוניתו המהודרת, הרחוב נראה שונה באופן מוזר מכל מה שהכיר,

הוא הרגיש שהכאב החזק בחזהו שכך, וזה היה סימן טוב, אבל לא היה לו שום מושג איפה הוא נמצא, שזה לא היה סימן כל כך טוב,

ראשו כאב, והוא חש צמא נוראי, ברחוב המוזר היתה חנות מכולת קטנה,

מזה זמן רב שהוא לא ראה חנות מכולת, בזמן האחרון הוא עשה קניות רק דרך הטלפון,

הוא נכנס אל החנות הקטנה, והמוכר הקטן הנהן לכיוונו מאחורי הדלפק, אייבי שאל אותו איפה בקבוקי המים המינרלים, והלה כיוון אותו בהוראות קצרות, אייבי לקח בקבוק אחד וחיטט בכיסו בחיפוש אחר מטבעות, הוא מצא רק שטר של עשרה דולרים והניח אותו במהירות על השולחן, אתה יכול לשמור את העודף, הוא אמר למוכר בחביבות ופנה ללכת,

היי,היי, אמר המוכר וסימן לו לעצור, מה אני אמור לעשות עם הנייר הזה?

אייבי חשב שהוא צוחק, אז הוא הנהן לכיוונו והמשיך הלאה, כשזה התייצב מולו וברצינות תהומית חסם את דרכו החוצה,

מה עם שמחה? שאל אותו המוכר, אני לא מוכר בהקפה אתה יודע, בעיקר לאנשים זרים,

מה שמחה, התבלבל אייבי, שילמתי לך הרגע עשר דולר,

מה, הנייר הזה? מה אני אמור לעשות איתו שאל המוכר בחשדנות, אני מוכר רק בחיוכים, לא שום דבר אחר, אולי לפעמים גם בבדיחה טובה, אבל אין לי מה לעשות עם ניירות,

אייבי הסתכל עליו ולא ידע אם לצחוק או לבכות,

זה, הוא אמר לו באיטיות של תיירים, והצביע על השטר שנח על הדלפק, כסף, מכיר כסף? , אז זה כסף, שילמתי לך כבר, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני וממש אין לי כח לבדיחות עכשיו, אז קח את זה וזהו,

תגיד לי אתה צוחק עלי? נתרתח המוכר, או שתחייך או שתחזיר את הבקבוק אל המדף, מה זה השטויות האלה שאתה קורא להם "כה-סף" (הוא אמר את זה נורא מוזר),

אייבי התייאש, איך... איך משלמים פה? הוא שאל באיטיות,

 משלמים פה באמצעות שמחה, ענה לו המוכר, הוא אמר את זה כאילו הוא מדבר עם ילד בן שלוש, אני לא מאמין שאני אומר את זה, אתה נראה לי אדם שמכבד את עצמו, אתה לא יודע שמשלמים פה עם שמחה?

מה זה שמחה? שאל אותו אייבי בחוסר אמון, איך משלמים עם זה, כאילו... זה רגש נראה לי, לא?

בחיוכים, בצחוקים, הגיב המוכר בטון של גננת, אני מקבל בדיחות רק אם זה מעל חמש מוצרים, כי לא שווה לי להפעיל את הבדחן על פחות,

תגיד לי, הוא שאל בחשדנות לאחר שקלט שאייבי באמת לא מבין, אתה באמת לא יודע את כל הדברים האלה? מאיפה אתה?

אני ממנהטן, אמר אייבי, וזה אחד הדברים הכי מגוחכים ששמעתי בחיים, אין אצלכם כסף?

 אתה מתכוון לנייר הזה? שאל המוכר,

כן זה, אמר אייבי בחוסר סבלנות, הנייר הזה, יש לי בחשבון הבנק הרבה ממנו, אני נחשב לאדם עשיר, אנשים עובדים חיים שלמים כדי להשיג את הנייר הזה, מלחמות פורצות בגללו, אנשים מתים, זה כסף,

ואתה אומר שאני נשמע מגוחך? שאל המוכר, מה יש לי לעשות עם ניירות? לקנח את האף? עם שמחה  עוד אפשר להתקדם בחיים, להיות מאושר,

ובכל מקום קונים רק ב...שמחה? המשיך אייבי להקשות, גם בחו"ל? כן, השיב המוכר, רק שיש הבדלים בין איכויות החיוכים של התרבויות השונות, מה שיוצר הפרשים בין שווי החיוך שלנו לשווי חיוך-חוץ , באופן כללי החיוך שלנו עומד היום על שער של כוס וחצי חלב לחיוך ממוצע שזה בסין למשל יוצא שתיים וחצי כוסות כי הם מחייכים גם עם העיניים,

אה, ככה אתם מודדים את זה ביחס לכוסות חלב? שאל אייבי, ולמה דווקא חלב? אה, אמר המוכר, זה כי... טוב, זה צריך לשאול כלכלן מומחה, טוב, מה בעצם אני מתווכח איתך, אתה רוצה לחייך לי או לא?

מה, פשוט לחייך? שאל אייבי , כן, ענה לו המוכר בקוצר רוח,

אייבי חייך אליו חיוך נבוך, איך זה? הוא שאל

זה חיוך מזוייף, רטן המוכר, אתה רוצה שיעצרו אותך? מסתובבים הרבה חיוכים כאלה בשוק, המשטרה רק מחפשת את המקור, שמעתי לפני כמה דקות , על מישהו פה באיזור, שחזר מהרופא שיניים אחרי הלבנה, ועצרו אותו במקום על הלבנת הון, יכול להיות שהשוטרים עדיין באיזור, אז אל תסבך אותי, תחייך וזהו,

אייבי ניסה לחייך עוד כמה פעמים, והמוכר רק ביטל אותו בהינף יד, העניין הוא באמת לשמוח, הוא הסביר לו, ולהעביר את תחושת האושר שלך אל האחר, זהו מהות התשלום, על זה מתבסס כל המסחר בעולם שלנו, אני לא מאמין שאני צריך להסביר את זה...

טוב, תספר בדיחה, ביקש אייבי, כך אולי אני אצליח לחייך באמת,

שאני אספר לך? שאל המוכר, למה מה קרה? אתה קונה ממני, לא אני ממך, אולי אתה רוצה שאני גם אצחק בשבילך, לא, לא, לא אדוני "העשיר" אין לי שמחה מיותרת, יש לי ילדים בבית,

אייבי הרגיש שאם הוא לא ישתה בדקות הקרובות הוא פשוט יתייבש, הוא לא האמין שכל הכסף שהוא צבר פשוט לא שווה כלום במקום המוזר הזה שהוא הגיע אליו, וכל זה ממש לא גרם לו לרצות לחייך, זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש נזקק, והכל בגלל שמחה מטופשת שכרגע לא ממש רבצה לפתחו,

הוא יצא אל הרחוב, כאב הראש שלו התחזק, הוא צנח שוב אל הרצפה באפיסת כוחות, והחל לבכות, הוא הרגיש אבוד, מישהו עבר לידו וזרק לו חיוך קטן שקצת עודד אותו,  

מתוך עירפול החושים שאפף אותו, הוא חישב שבעולם המוזר שהוא הגיע אליו, האדם הכי שמח והכי מאושר הוא בעצם האדם הכי עשיר, ואילו אדם  חסר שמחת חיים אפילו יחזיק בכיסו אלפי שטרות ירקרקים, אינו אלא האדם העני ביותר, מה שהזכיר לו איזה משפט של חז"ל שפעם לימדו אותו בבית הספר, בזמן שהעסקים שלו היו בעיקר סביב רכישת קלפים וגולות, הוא לא זכר את המשפט עצמו, אבל המשמעות שלו בודאי היתה קרובה למציאות שנפל אליה עכשיו,

אייבי, עצם את עיניו ושקע בשינה עמוקה,

הוא התעורר ברכבו המפואר והנוצץ כאשר מסביבו התקהלו הרבה אנשים זועמים, שניסו להבין מדוע הוא אינו נוסע,

הוא מישש את חזהו בבהלה , ובדק אם הלב בסדר, הכאב שכך,

הוא סימן לאנשים שמסביבו שהכל בסדר והמשיך ליסוע,

הצג מלא המספרים צפצף נואשות, אבל כרגע הוא ממש לא עניין אותו, הוא השתיק את המכשיר הקטן ופשוט חייג הביתה.

הלב של ר' אריה לוין זצ"ל- סיפור לשבת

ר' אריה לוין זצ"ל היה 'מלמד' בתלמוד תורה המפורסם "עץ חיים" ששכן בסמיכות לשוק מחנה יהודה. תלמידים רבים עברו בכיתתו במשך השנים ואצל כולם נשארה חיבה יתרה יחד עם יראת כבוד מיוחדת לרבם הנערץ. שבת אחת הלך ר' אריה לכותל המערבי ובעוברו ברחוב "שבטי ישראל" ראה את אחד מתלמידיו לשעבר-שכבר התבגר והפך לאיש-מעשן. התלמיד שראה את ר' אריה מזווית עינו התבייש, השליך את הסיגריה וניסה להמשיך בדרכו כאילו לא ראה את הרב. ר' אריה מצדו לא ראה את הדברים באותה הדרך. הוא חצה את הכביש בחיוך רחב תוך כדי שהוא קורא לתלמידו "גוט שבעס ר' יצחק" (שם בדוי, כמובן). התלמיד הנבוך נאלץ להסתובב ובחיוך מאולץ השיב "שבת שלום הרב". ואז שאל אותו ר' אריה "אתה נבוך ממני ר' יצחק"? השיב התלמיד "כן הרב, אני בלי כיפה"...

ר' אריה במתיקותו המפורסמת מסתכל עליו ואומר "ר' יצחק, אני אדם נמוך. אני רואה רק עד גובה הלב"...

סיפור לשבת

ערב אחד, תפילותיה של המשפחה הענייה נענו...

נשמעה דפיקה בדלת, ובחוץ עמדו עשרות אנשים. "מי אתם?"

שאל האב.

"אני שמחה, זו אמונה, ההוא שם זה אושר, זה בריאות, הגבוה שם זה הצלחה, הבריון הוא עוצמה" (וכך מנה את כולם).

"אנחנו המשאלות שלכם", אמרו לבני הבית ההמומים

"אבל, אתם יכולים לבחור רק אחת".

בני הבית התלבטו לגבי מה עדיף: הצלחה או בריאות? אושר או עוצמה? שמחה או כסף?

בסופו של דבר, יצא האב אל המשאלות ואמר: בחרנו באמונה ! אמונה נכנסה הביתה, אבל אחריה התחילו להיכנס כל שאר המשאלות.

"מה קורה פה ?"

נדהם האב: "אמרת שאפשר לבחור רק משאלה אחת".

"זה נכון. אפשר לבחור רק במשאלה אחת", הסבירה השמחה,

"אבל לאן שהולכת האמונה, אנחנו הולכים אחריה".

שמוליק לוינגר

הארנב והצב  

השבוע דודי ביקש ממני לכתוב משהו לעלון. בהתחלה סירבתי, זה לא שלא רציתי, פשוט לא היה לי רעיון. אבל אז ראיתי את הסיפור הבא ואמרתי לעצמי זה בהחלט יספק אותו. תהנו!

הארנב התרוצץ באחו במהירות. הוא היה מאוד עסוק: הוא היה חייב להספיק לכרסם גזר, להתחבא מטורפים, לאכול, לשתות, לקפוץ לביקורים בפינת הליטוף וכמובן לרוץ.
באחת מריצותיו הוא לפתע נתקל באבן גדולה וכמעט נפל. הוא קילל בקול רם ורצה להמשיך בריצה כשלפתע יצא ראש מהאבן והסתכל על הארנב בפליאה.

(כן, אני יודע שאתם לא מופתעים. ציפיתם לצב מרגע שראיתם את הכותרת. אבל אולי הארנב היה קצת מופתע?)

הארנב לא היה מופתע (אוף). מסתבר שגם הוא קרא את הכותרת. הוא התנצל בפני הצב: "אני מצטער שפגעתי בך – חשבתי שאתה אבן. אבל ידעתי שתצוץ במוקדם או במאוחר."

הצב קיבל את ההתנצלות ואמר בנימוס: "אז אתה חושב שאני אבן? אתה חתיכת שחצן מעצבן! אולי אתה רוצה להתחרות איתי?"

הארנב לא הופתע גם הפעם.הוא אמר: "אתה לא תפיל אותי בפח הזה! קראתי את הסיפור המקורי (לא זה לשבת שעדיין בשלבי כתיבה) על הצב והארנב ואני יודע שאתה מתכנן לנצח כי אתה בונה על זה שאני אירדם בדרך ואתה תתמיד במרוץ. זה לא יקרה!"

"מה לא יקרה?" – שאל הצב – "אתה לא תירדם או שהמירוץ לא יקרה? אתה  פוחד להתמודד איתי? אתה ארנב או שפן???"

הארנב לא ענה מיד. הביטחון העצמי של הצב קצת הדאיג אותו. הוא נזכר בסרט מצויר שהוא ראה פעם בו הצב רימה את הארנב על ידי כך שהציב שפע מבני משפחתו בנקודות שונות כולל קו הסיום. מכיוון שכולם נראו בדיוק אותו דבר הארנב האומלל (בסרט המצויר) חשב שהוא הפסיד.

לאחר רגע של מחשבה הוא שאל את הצב: "יש לך משפחה גדולה?"

הצב הופתע מהשאלה ואמר: "תלוי איך סופרים. יש לי 65 אחים ואחיות. איך זה נחשב במושגים של ארנבים?"

הארנב הסכים שזו לא משפחה גדולה כל כך אבל התנה את הסכמתו למרוץ בכך שהוא יפגוש את כל בני המשפחה לפני המרוץ. הוא תכנן לסמן מספר בטוש פרמננט על כל אחד מהם כדי לוודא שהם לא יתחלפו בדרך.

הצב סירב לתנאי זה אבל הסכים שהארנב יסמן רק אותו בפרמננט.

הארנב לא הסכים וביקש ערובות לכך שבני המשפחה של הצב לא יסמנו את עצמם באותו סימון וירמו אותו.

אחרי משא ומתן ארוך ומתוח הגיעו הצב והארנב לפשרה בנושא – לכל בן משפחה של הצב יוצמד בן משפחה של הארנב שיפקח עליו.
לאחר שסוכם נושא זה ביקש הארנב דגימת שתן מהצב מיד לפני המרוץ כדי לוודא שהצב לא לוקח סמים אסורים.

הצב פרץ בצחוק לשמע הרעיון והסכים מיד.

כעת הסכים הארנב עקרונית לרעיון המרוץ ונותר רק לקבוע את התאריך, השעה, המקום, אורך המסלול, זהות המזניק, הפרס למנצח והפיצויים לאלמנת המפסיד אם הוא יקבל התקף לב וימות.

בתיווך אמריקאי עם קצת עזרה מהאיחוד האירופאי הגיעו הצדדים להסכמות תוך פחות מתשעה חודשים.

אמנם ברגע האחרון השיחות כמעט פוצצו בגלל מחלוקת קשה על צבע הסרט שיסמן את קו הסיום, אבל לבסוף הושגה פשרה (סרט חצי צהוב וחצי כתום עם נקודות ירוקות).

יום המרוץ הגיע. כל החיות הגיעו לצפות באירוע המרגש של השנה. הקיפודים ארגנו הימורים (חוקיים כמובן – כל ההכנסות קודש למנכ"ל המועצה להימורי מרוצים) וכל בעלי החיים מחאו רגליים בהתלהבות שכהגיעו  הארנבים והצבים זוגות זוגות. נראה היה שהארנבים לא מסוגלים (או לא רוצים) להסיר את עיניהם מהצבים.

יו"ר מועצת הביטחון של האו"ם התכבד ביריית ההזנקה.

הארנב יצא מיד במהירות גדולה. הצב התקדם אחריו לאט אך בהתמדה.

החיות קראו קריאות עידוד ותהו האם הארנב יוכל להתמיד במהירותו הנוכחית והאם הוא יירדם באמצע הדרך.

חלקם חשדו שהצב הגניב סם הרדמה לשתיה של הארנב.

אבל הארנב לא אכזב (או שכן?) הוא המשיך לרוץ במהירות רבה וניצח בהפרש גדול.

מוסר השכל:  במקרים לא מעטים המנצח במרוץ הוא הרץ המהיר יותר

סיפור לשבת

ההחלטה הכל כך קשה. להשאיר את הילדים ביחד איתה, פירושו לשכוח מכל סממן יהודי. כי ברוסיה הקומוניסטית כל חינוך יהודי נחשב לחתירה כנגד השלטון. ולשלוח אותם ? לאן?

השליח החב"די שפגשה, סיפר לה בהתרגשות על הישיבה בסמרקנט שבאוזבקיסטן.

במין פרץ של הארה היא החליטה: בני, מוכרחים לנסוע בהחבא ללמוד שם. זו הדרך היחידה לשמר את יהדותם.

נוסעים לאוזבקיסטן

"אוהה ילדים. קשה להפרד, אבל זהו בכל זאת יום של שמחה . שמחה על כך שתגדלו יהודים טובים. היא קנתהכרטיסי נסיעה לצד אחד. ובליבה התגנב החשש: האם תזכה לראותם שוב אי פעם?

אבל בנה הקטן, מסרב להיפרד. "לא אלך ממך אמא! לא אעזבך!". והדמעות מתגלגלות ומתערבבות... ואמו, מתחזקת במעשיה. מטרה ברורה לה. "אין אפשרות שתישאר כאן. מה כבר ישאיר אותך יהודי?" ושניהם בוכים והדמעות מתערבבות. ואז אמרה לו: "אאסוף פרוטה לפרוטה ואקנה כרטיס נסיעה ואבוא אליכם". "מבטיחה?" שאל הבן. "מבטיחה!" אמרה בקול יציב.

קריאה מרגשת בתחנת הרכבת

תקופה חלפה. האם קנתה בפעם נוספת כרטיס נסיעה לצד אחד. התכוננה לנסוע ברכבת של יום ד'. נטלה את התיק, כי המזוודה עלולה להחשיד, והלכה לתחנת הרכבת. את כל אשר לה הותירה מאחוריה. היא נסעה בעקבות בניה.

בתחנת הרכבת ישבה אם דאוגה. גייסות של חילים השבים מן החזית עברו על פניה. חיילים העושים דרכם אל מתקני הצבא שבצפון חולפים בסך. והיא, לאן תפנה? ימינה? שמאלה?

אולי תשאל מישהו? מה תשאל? היכן מתקיימת הישיבה החשאית של היהודים כאן? בוודאי אחר השאלה הזו תובל אחר כבוד למעצר ולחקירות...

עודה תוהה נשמעת זעקה 'מאמי!'

כשאמא מבטיחה – היא מקיימת

היא מתבוננת לצדדים. בנה הקט מזרז רגליו הקטנות וממהר אליה. בבכיה ובדמע שואלת אותו: "איך ידעת בני שאני כאן? מי גילה לך שהיום אגיע לתחנת הרכבת? אמור נא את האמת בני?". והוא בעיינים מתפלאות ושואלות אומר לה: אמא, אף אחד לא גילה לי כלום. בכל פעם רצתי לתחנת הרכבת בשעה שהיא מגיעה, כדי לראות האם הגעת. הלא הבטחת לי שתבואי, הלא כן?? ואחר הוסיף בחיוך: כשמאמי מבטיחה היא בוודאי מקיימת - - -

ממתינים לו בתחנה

גם אנחנו צריכים להתחזק באמונה הזו. קיבלנו הבטחה – והיא בוודאי מתקיימת. אז איך מגיעים לתחנת הרכבת? עם אהבת ישראל!! בתקופה הזו הלבבות פתוחים באהבת ישראל.

המטבע אבדה? לא נורא קיימת מצווה

ולכן אחד המנהגים הידועים לימי בין המיצרים הוא להרבות במצוות צדקה. כדאי להחליט כל יום על נתינת מטבע!!

בצדקה ישנה מעלה מיוחדת – שאפילו אם לא היתה לנו כוונה שלימה – בכל זאת זו צדקה כהלכתה. למה? כי העיקר שהעני יהיה שמח! כי אין כמו לשמח אח יהודי. כתוב (ספרי תצא כד, יט) שאם אדם הלך ברחוב ואיבד כסף, ואחר כך בא עני ומצא את הכסף ולקח אותו. הרי שנרשמת הזכות הזו של הצדקה לאותו אחד שאיבד את כספו.

כלומר, למרות שמאבד הכסף בכלל לא התכוון בתחילה לתרום לצדקה, הוא איבד את הכסף! לא תרם אותו. ובכל אופן, נחשבת פעולה זו של איבוד המטבע וזכייתו על ידי עני, לצדקה. למה? כי העיקר שהעני נהיה שמח. המצוה הזו מרגילה אותנו לשמח ולאהוב אחים. העיקר שהשני ישמח ממה שנעשה למענו. ובאהבת חינם נבנה את הבית.

ולואי ונזכה בקרוב להבטחה השמיימית: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

פורסם באתר כיכר השבת

אלחנן קנוף

השבוע נתקלתי בסיפור שמאוד התרשמתי ממנו ואני רוצה לשתף אתכם בסיפור ובמסר שאני רואה בו.

ישכר, היה יהודי פיקח עד מאוד. אבל כבר אמר שלמה המלך: לא לחכמים לחם. צריך גם מזל.

וישכר בזבז זמנו בניסיונות כושלים וחוזרים כדי לנסות לעשות כסף.

והנה שמע כי בעיירה הסמוכה, יוכלו להשתתף ולרכוש את כרטיסי ההגרלה של הפיס המקומי.

הוא אסף וקיבץ את כל חסכונותיו. קנה כרטיס והמתין לבאות.

הימים הבאים עברו עליו בחרדה מסוימת. היה דרוך כולו לחדשות הסוערות : מי זכה בהגרלה.

לבסוף הגיעו התוצאות. בראש הטבלה נרשמו שתים עשרה ספרות. ישכר בדק אחת לאחת – ושאגה פרצה מפיו: אני הזוכה המאושר!!

הוא הגיע לביתו ומיד ארז מיטלטליו. שכר בית מרשים הטובל בגני ירק. החל לשלוח ידו במסחר. וגם פתח את ביתו לעניים ולוועדות הצדקה השונות.

בעיקר ישכר השקיע בחינוך הילדים. ואמנם ילדיו חונכו היטב. וגדלו בעולם של תורה.

ובכל שנה, בתאריך הנקוב של יום ההגרלה, היה אוסף את ידידיו ומוקיריו והיה עורך סעודת הודיה לפאר שמו של הבורא יתברך וחסדיו המגולים, אשר השפיע לו כל כך הרבה טוב.

שנים חלפו. עשור ועוד עשור. נינים מתרפקים על ברכיו.

והנה התהפך עליו מזלו. ההפסדים הלכו ותפחו. לבסוף היה צריך לפנות את ביתו, להפרד מכל משרתיו, ולשוב עם צרורו על שכמו לבקתה עלובה.

הימים חלפו, והנה הגיע התאריך המיועד. אותו תאריך קבוע בלוח השנה של ישכר, אשר בו היה עורך את סעודת ההודיה הפרטית שלו.

כל מכריו התלחשו, איך יתמודד ישכר מול תאריך כאוב כזה?!

וראה זה לפלא. ישכר לא רק שלא נשבר, אלא הזמין את כולם לסעודת ההודיה הקבועה שהוא עורך.

והסעודה, כמה יפה ומפוארת. מלאת מטעמים. מאיפה היה לו כסף? מי יודע מה מישכן בעבורה...

שאלו כולם: אבל הסעודה השמחה הזו, על מה ולמה? הרי כבר לא נותר מהעושר השמור ההוא. והגעת לאותו מצב של עוני ומחסור שלפני הזכייה הגדולה. על מה אתה שמח ביום כזה?

התבונן בהם ישכר מופתע.

שאלתכם זו ששאלתם אותי, אינה מובנת לי כלל. אוצרותיי אבדו ואינם. אבל השמחה על העושר שהיה מנת חלקי, לא תפוג לעולם.

שמחה? התפלאו כולם.

כן! הוא התבונן בבנו ושאל בקול קשה: האם לא הבאתי לכאן את המלמד הכי טוב בכסף הרב שהיה לי? זה שהיום אתה ראש ישיבה, בזכות מה? התבונן בבנו השני ושאל אף אותו: האם ילדותך דומה לילדותי, בה הייתי בור ועם הארץ, כפשוטו. לא יודע א' ב'. כי לאבי לא היה ממון כדי לשלם למלמד?

ואתה, איך זכית להיות דיין בבית הדין, אם לא ששיננת עם הרב את כל השיעורים הפרטיים?

רבותי! אמנם אין בידי מן הממון מאומה. אבל מאושר אני על הזכייה הזו. נשארו לי מאז נכסים שלא יסולאו בפז. בני ובנותיי וכל דורי, בני תורה הם! האם לא אעשה על כך סעודת הודיה??

העם היהודי עבר תלאות אינספור. פרעה הוחלף באנטיוכוס, ובאחשוורוש, ובהיטלר ימ"ש ובסטאלין, ואיראן וחמאס... ועדין לא נושענו.

אבל שמחת הפסח נשארת שלמה. על מה היא באה?

על היקר מכל. על כך שנהיינו לעם. על כך שקיבלנו תורה. ועל כך שלמרות הכול, למדנו לשרוד, לא ליפול ,, להתעקש להמשיך, ובעיקר לנצח. כי תורתנו היא הנצח.

בהפטרת השבוע נאמר" ומי כמוני יקרא, משומי עם עולם ואותיות".

אכן, לנו היהודים יש להם כינוי חגיגי ומרגש "עם עולם ואותיות". יציאת מצרים הייתה מכוונת למטרה הזו של קבלת התורה. ועד היום זו סיבה הכי ערכית כדי לשמוח.

עכשיו אנחנו יוצאים לבין הזמנים אחרי זמן חורף פורה במיוחד שהספקנו בו הרבה דפי גמרא ושמענו הרבה על יהדות, השקפה ואמונה, כלים שיעזרו לנו לחיים ולחג המתקרב, אז חברים, בואו נשמח עם המתנות שקיבלנו ושננצל אותם כמה שיותר.

והלוואי ונזכה לקבלת התורה בשלמות, בחג החירות ויבנה לנו בית הבחירה , וימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאותיו.

שבת שלום ופסח כשר ושמח.

סיפור לשבת

ג’רי הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב
כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה,
אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים!
רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה
כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה
מדוע?
כי ג’רי היה חדור מוטיבציה טבעית.
כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, ג’רי תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב.
סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי לג’רי ושאלתי אותו:
“אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן!
איך אתה עושה זאת?”
ג’רי ענה: “בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע.
אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה.
כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי.
“אבל לא תמיד זה קל”, מחיתי.
“זה קל”, אמר ג’רי.
“החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה.
אתה בוחר כיצד להגיב.
אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך,
זו בחירתך כיצד לחיות את חייך.

מספר שנים אח”כ,
שמעתי שג’רי עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה.
הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה.
בבוקר הוא נשדד ע”י 3 גברים חמושים.
כשג’רי ניסה לפתוח את הכספת,
ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו.
במזל, ג’רי נמצא במהירות והוחש לבית החולים.
אחרי 18 שעות ניתוח
ושבועות של טיפול,
ג’רי שוחרר מביה”ח עם רסיסים בגופו.
ראיתי את ג’רי 6 חודשים לאחר התאונה.
כששאלתי לשלומו,
הוא ענה: “אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?”
סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד.
“הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית” הוא ענה
“ואז, אחרי שהם ירו בי, כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות: לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים.”
“לא פחדת?” שאלתי
“הפרמדיקים היו נהדרים,” הוא המשיך, “הם אמרו לי שאהיה בסדר”
אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד.
בעיניהם קראתי שאני אדם מת.
ידעתי שאני צריך לעשות משהו.
“מה עשית?” שאלתי
“ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,” הוא סיפר. “שאלה אם אני אלרגי למשהו.”
“כן,” עניתי.
“הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי”
נשמתי עמוק,
וצעקתי: “כדורים!”
כשהם צחקו, אמרתי להם,
“אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת.”
ג’רי חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו.
למדתי ממנו זאת.
בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם.

הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך -
הוא הגישה שלך,
אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר.

סיפור לשבת

עצרו, קחו זמן למחשבה עמוקה, שמעו סיפור משנה חיים לשבת

אדם נעמד בתחנת הרכבת בוושינגטון הבירה, והחל לנגן בכינור; היה זה בוקר קר בינואר.
הוא ניגן שש יצירות של באך במשך 45 דקות.

במשך הזמן הזה, כיוון שהייתה זו שעת השיא, נאמד שאלפי אנשים חלפו בתחנה,
רובם בדרכם לעבודה.

שלוש דקות חלפו ואדם בגיל העמידה הבחין במוזיקאי המנגן.
הוא האט את הילוכו ונעצר לכמה שניות ואז מיהר לדרכו.
כמה דקות אחר-כך, הכנר קיבל את הדולר הראשון שלו: אישה השליכה את הכסף לקופה מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
כמה דקות אחר-כך, מישהו נשען כנגד הקיר והאזין, אבל האיש הציץ בשעונו והחל לצעוד. ברור היה שהוא מאחר לעבודה.

מי שהעניק את תשומת הלב הרבה ביותר היה ילד בן שלוש. אימא משכה אותו משם, ממהרת, אבל הילד נעצר להביט בכנר.
לבסוף האם דחפה את הילד שהמשיך לצעוד כשראשו פונה אל הכנר. כך קרה עם עוד כמה ילדים.
כל ההורים ללא יוצא מן הכלל, אילצו אותם להמשיך לנוע.

במשך 45 הדקות בהן ניגן המוזיקאי, רק שישה אנשים עצרו לזמן מה.
כעשרים אנשים נתנו לו כסף, אבל המשיכו לצעוד בקצב הרגיל. הוא צבר 32 דולרים.
כאשר סיים לנגן והשתררה דממה, אף אחד לא שם לב. אף אחד לא מחא כפיים, לא ניתנה שום הכרה.

אף אחד לא ידע, אבל הכנר היה ג´ושוע בל, אחד מגדולי המוזיקאים בעולם.
הוא ניגן כמה מהיצירות המסובכות ביותר שנכתבו אי פעם, בכינור ששוויו 3.5 מיליון דולרים.
יומיים קודם שניגן בתחנת הרכבת, ג´ושוע בל ניגן בפני אולם מלא עד אפס מקום בבוסטון.
כרטיס עלה כמאה דולרים בממוצע. זה סיפור אמיתי.

ג´ושוע בל ניגן כאלמוני בתחנת הרכבת והדבר אורגן על-ידי עיתון 'הוושינגטון פוסט',
כחלק מניסוי חברתי בתפיסה, טעם ועדיפויות של בני האדם.
הניסוי היה: בסביבה רגילה בשעה לא הולמת.
האם אנו שמים לב ליופי ? האם אנחנו עוצרים להעריך אותו ?
האם אנו מכירים בכישרון בהקשר לא-צפוי ?
אחת המסקנות האפשריות מהניסוי הזה יכולה להיות:
אם אין לנו זמן לעצור ולהאזין לאחד המוזיקאים הטובים ביותר בעולם,
המנגן את המוזיקה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם, כמה דברים אחרים אנחנו מפספסים ?