מורינו ראש הישיבה שליט"א

סכנתה של חגביות

מורנו ראש הישיבה שליט"א

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אכלת יושביה... ונהי בעינינו כחגבים... ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת... ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם, ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר יג, ל-לג; יד, א-ז)

מהו הויכוח ואיפה החטא?

הבה נתבונן מהו שורש הוויכוח שבין יהושע וכלב לשאר המרגלים. מעיון בפסוקים נראה שאין כאן ויכוח עובדתי מה ראו המרגלים בארץ שאותה ריגלו ואיננו מוצאים בדברי יהושע וכלב אמירות שסותרות את העובדות ששאר המרגלים סיפרו אודותם.

עוד עלינו לשים לב, שבעוד שהמרגלים מספרים עובדות רבות על הארץ ומביאים לכך הוכחות בצורת פירות הענק המשונים של הארץ, יהושע וכלב אומרים כנגדם רק אמירות של בטחון בה' שעלה נעלה וירשנו אותה, וכן אמירה כוללת שהארץ טובה מאוד מאוד.הם אינם נכנסים בכלל לפרטי סיפוריהם – המשכנעים לכאורה – של שאר המרגלים מוציאי דיבת הארץ.

שימת לב זו גורת בעקבותיה שאלה יסודית על חטאם של כל עם ישראל שנשאו את קולם בבכי בלילה ההוא, ונענשו על כך בבכייה לדורות ובהפסד של ארץ ישראל. וכי למה שיקשיבו עם ישראל לדבריהם הכלליים של יהושע וכלב שהם מיעוט, ולא ישתכנעו מדברי שאר המרגלים שהם רוב, שדבריהם משכנעים ונתמכים בראיות חזקות בגנות הארץ, ומהי איפוא הטענה על כלל ישראל?

למה לבדוק?

שאלה יסודית, חייבת להציק לנו כשאנחנו לומדים את פרשת המרגלים. מדוע באמת ביקשו עם ישראל לשלוח מרגלים לתור את הארץ, וכי לא האמינו באלוקי ישראל שהוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, פתח להם שערי שמים במעמד הר סיני – והראה להם שאין עוד מלבדו, האם אין די בכך כדי להבטיח שאכן האלוקים יקיים את הבטחתו החוזרת ונשנית פעמים רבות ויביאם אל ארץ טובה ורחבה – ארץ זבת חלב ודבש, ומדוע ומה רצו עם ישראל לבדוק שוב?

יסורים – אתגר!

"תניא, רשב"י אומר, שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורים, אלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא" (ברכות ה, א)

ואנחנו מבקשים להסיר את המועקה שמתגנבת אל הלב בדברים אלו, והלא כלל הוא בנותני מתנות טובות ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" (ב"ב סה, א), ומדוע שלא תהיה המתנה שלימה ויינתנו  לנו מתנות אלו בלי ייסורים נלווים?

עלינו להבין מכך שהייסורים הבאים על הרוצים לקבל את המתנות הללו, הם לא רק איזה שהוא 'מבחן קבלה' שאם נעבור אותם ונתייסר, נזכה בהם לבסוף, אלא שהייסורים עצמם הם חלק מהמתנה, מפני שהם באים ללמד את האדם את מהותה וטובתה של המתנה והם נעשים חלק מהמתנה.

הסיבה לכך היא ששלושת מתנות אלו הן מתנות אלוקיות רוחניות שלכאורה עומדות בסתירה לתענוגותיו של העולם הזה ותאוותיו הגשמיות, אך אם יתעמק בהם היהודי, וינסה להשיג אותם בכל מחיר, הוא יגלה שאין בעוה"ז סתירה לענייני עולם הבא, אלא דווקא עם מתנה זו הוא ייהנה גם בעוה"ז בכל העוצמה.

ארץ ישראל, תפקידה לקרב את היהודי לבוראו דרך עבודת האדמה וזאת דווקא ע"י קיום המצוות התלויות בארץ. זהו אתגר גדול מאוד למצוא את האלוקים בעמל החיים, בעבודת הכפיים בין רגבי האדמה ובמאמץ הגופני שנדרש מהאדם כדי לקצור את פירות עמלו. הקב"ה ותורתו אינם נמצאים רק בין כותלי בית המדרש, ואינם ספונים בארון הקודש, אלא הם מאירים את אורם הגדול בכל שטחי החיים ותפקידנו לגלות את אורם בכל שטחי חיינו הגשמיים.

מתנת הארץ הטובה שניתנת ע"י ייסורים, באה ללמד את האדם יסוד מדהים, שאם נזכה לקלוט את אורה הגדול של הארץ [כמו גם התורה ועולם הבא] נבין שבעצם גם הייסורים הם מתנה, כי לייסורים ולמאמצים יש תפקיד והם באים כדי לחשל וכדי ללמד. סגולתה של הארץ יש בה כדי ללמד שבתוך הקשיים ולמרות הסתר הפנים, "הנה זה עומד אחר כתלנו". לכל קושי ישנה מטרה, ולכל הייסורים יש בהם אתגר. אם רק נעמיק לחקור באירועי חיינו מתוך אמונה מוחלטת בה' ובטובו, תעזור לנו מעלת ארץ ישראל למצוא את הטוב והמועיל בכל שטחי החיים בבית המדרש ומחוצה לו.

רוח אחרת !

המרגלים שהיו "ראשי בני ישראל" האמינו בה' בכל ליבם, וביקשו לראות את הארץ לפני כניסתם, כדי להבין את סודה של הארץ ולהתכונן אליה כראוי. הם בכלל לא רצו לבדוק את ה'. היה ברור להם שהקב"ה הבטיח להם את הארץ והוא ודאי יקיים את הבטחתו וייתן להם את הארץ, אך הם ביקשו לבדוק את עצמם ולדעת בדיוק את מהותה של הארץ כדי להיכנס אליה כראוי, ואת זה יכלו לדעת רק אם יהיו שם בפועל ויבינו את ענינה של הארץ קודם לכניסתם.

לאחר שביקרו בארץ, הבינו המרגלים למרות מדרגתם הגדולה, ארץ ישראל גדולה ממידותיהם והם לא יצליחו לחיות חיים רוחניים גבוהים ביחד עם עבודת האדמה ועמל החיים. הסיבה לכך היא כי הם היו בעיניהם 'חגבים', אנשים קטנים שלא באמת מסוגלים. הם ראו בעבודת הכפיים "ארץ אוכלת יושביה", שלא תאפשר חיים רוחניים מלאים יחד עם הנאות העולם הזה. הם לא מצאו טעם בייסורים, ובקשיי החיים של הארץ הם לא ראו אתגר. לכן הם סירבו להיכנס לארץ, כי חשבו שלא יצליחו לחיות "חיי בית מדרש" בתוך חיי המעשה של השדות והמסחר.

משום כך הם הוציאו את דיבת הארץ, והשתמשו בעובדות האמיתיות הנראות לעין, שמובילות למסקנה הברורה שבלתי אפשרי יהיה לעבוד את ה' יחד עם עמל החיים והפרנסה, ועדיף להישאר במדבר, לאכול מן מהשמים, ולחיות בצילם התמידי של ענני הכבוד.

בנקודה זו, הופיעו יהושע וכלב, ולמרות שלא התווכחו כלל על העובדות שהיו בפי המרגלים, השמיעו את האמת העמוקה של ארץ ישראל, שהייסורים שנלווים אליה ומה שנראה מעל פניו כקושי, הוא האתגר הגדול שמציבה לנו הארץ בעבודת ה', ומתחת העובדה השטחית של "ארץ אוכלת יושביה" מונחת אמת אחרת – 

רוח אחרת – של טוב ה' שלוחשת ואומרת ש"הקב"ה עושה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו" (רש"י).

בפיהם של יהושע וכלב הייתה אמת פשוטה אחת שמגלה את סודה של ארץ ישראל – "וה' איתנו אל תיראום" (יד, ט). הם טענו מול העם שהאמונה בה' מחייבת אותנו להאמין שאנחנו מסוגלים  לראות ולהבין שטובה הארץ מאוד מאוד, ובתנאי שנדע שאיננו חגבים... אלא אנשי מעלה המסוגלים להרגיש את הקב"ה ולחיות איתו בכל שטחי חיינו, בבית המדרש וגם מחוצה לו.

 איננו חגבים!

אצל רבים מאיתנו מתגנבת לא פעם ההרגשה שהעסק הרוחני של שמירת תורה ומצוות בצורה שלמה בכל שטחי החיים  "חזק הוא ממנו", ואנחנו בקטנותנו "לא נוכל לעלות"...

אנחנו מוכנים פה ושם לטעום טעם רוחני ואולי אף יותר מכך ,אבל רק בתוך הישיבה ליד אורה ומדריכיה של תורה, שמורים ומוגנים. חסרה לנו האמונה שטובה הארץ מאוד מאוד, והיא ניתנה לנו כדי שנחיה על פי התורה גם מחוץ לכותלי בית המדרש, בעבודת הארץ ובשאר שטחי החיים.

חטאם של עם ישראל בפרשת המרגלים היה שלמרות העובדות שסופרו להם, היה עליהם להאמין שאם הקב"ה נותן להם לעבוד אותו בארץ, סימן שהם כן יכולים והם כן מסוגלים.

מבית מדרשם של יהושע וכלב אנו למדים שעלינו להאמין בכוחנו ובאהבת ה' אותנו, ואם מצווה אותנו הקב"ה דווקא במצבינו לעבוד אותו בארץ, זהו סימן שאיננו חגבים!

 עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!

דבר העורך

בתחילת הפרשה מופיע הציווי של הקב"ה למשה "שלח לך אנשים". רואים מזה שהרעיון של המרגלים הגיע מהקב"ה. השאלה היא, למה, למה בכלל צריך אותם?

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו שהעם עשה מחאה על התנאים שהיה להם. המן, האוכל שירד להם מהשמיים, ישירות מה'. אבל זה לא הספיק להם, הם רצו משהו יותר מוחשי, משהו פיזי. משה הלך לה' לספר לו על התלונה החדשה וה' אמר אוקיי, אני לא מספיק לכם? אין בעיה,  נעשה את זה בדרך שלכם. מהיום שינוי במדיניות. ואכן העם קיבל בשר בשפע, שפע כל כך גדול עד שהם כבר לא יכלו לשפע הזה.

מה שקורה בפרשה שלנו זה המשך של המדיניות החדשה. לא עוד קשר ישיר עם ה'. מעכשיו זה בידיים שלכם. תשלחו מרגלים שיספרו לכם מה קורה בארץ ישראל, תשמעו מהם, לא מה'. את התוצאות של המהלך כולם יודעים. אבל יש פה מסר בסיפור הזה. הקב"ה מעביר את האחריות לעם וגם אחרי שהעם לא הצליח והראה שהוא לא יודע לקחת אחריות הקב"ה עדיין מאמין בו, הוא יודע שבסופו של דבר העם מסוגל לזה, כן יש לו את היכולת לקחת אחריות.

השבוע התנהלה שיחה בחדר האוכל בישיבה שעסקה בשידוכים ובשם שיש לבחורי הישיבה ברחוב בחוץ. חלק מהמשתפים בשיחה טענו שזה לא פייר שיש כזה שם לבחורים בישיבה והוא לא משקף את האמת (מה שנכון).  תנו לי לגלות לכם סוד היישר ממערכת 'זו דרכנו', לישיבה אין מחלקת יחסי ציבור ואין לה נציגים שעומדים בפינת הרחוב ומספרים לכולם על הדרך שלנו ומי אנחנו.

בעצם, כן יש לה נציגים כאלה. אנחנו. אנחנו היחידים שיש לנו את הכוח להשפיע מה יאמרו עלינו. זה תלוי בנו והאחריות היא עלינו.

גוט שאבע'ס,

דודי.

יעקב שפיצר

לאחרונה נתקלנו יותר מידי במילה 'שיימינג' זו מילה שנכנסה ללקסיקון הישראלי בתקופה האחרונה. מצאנו את זה אצל ישראלי אחד שעבד במשרד הפנים ואז באה אישה ממוצא אתיופי ואמרה משהו. לטענתו היא ביקשה איזה שהוא קידום בתור - אך הוא סירב וביקש שהיא תחכה כשאר הממתינים אך היא ייחסה את זה לצבע עורה הכהה ולאחר  מכן היא פרסמה סטטוס ברשת החברתית על כך שהיא הופלתה בגלל מוצאה. לאחר כמה ימים של מאות ואלפי צפיות בארץ ומחוצה לה הוא החליט  לכתוב מכתב מרגש המתאר את אורח חייו עד כמה שהוא אדם סבלני כלפי האחר ושזה האג'נדה שמלווה אתו לאורח חייו במשרתו הציבורית והאישית. הוא אפילו הוציא על כך ספר...

חשבתי שאפשר לדמות את לפרשת השבוע שלנו: אנחנו רואים אצלנו בפרשה את המרגלים ששלחו אותם לתור את הארץ. כשהם חזרו הם תיארו את הארץ כמו שכתוב "ושם ראינו את הנפילים ובני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". הדברים הם דברים נכונים – כלומר, היו באמת אנשים ענקים בארץ ובכל זאת אנחנו רואים שהם קיבלו על כך עונש. כאן מצאתי דמיון שיש סיפור שהוא אמיתי ולמרות זאת שנותנים אותו לשיפוט הציבור לא תמיד הוא צודק והוגן. כשמוציאים את זה מפרופורציות ומנפחים את זה, זה הופך לדבר רע מאוד והתוצאות הרי הם ידועות לנו. בכמה מקרים של שיימינג לאחרונה זה מלמד אותנו שגם על משהו שאנחנו יודעים שהוא אמיתי ונכון הוא לא בהכרח נתון לשיפוטינו.

שבת שלום 

הולכים על בטוח

  קחו קבוצה של עשרים איש תשאלו אותם מה דעתם בנושא מסוים, כמה דעות תקבלו? משהו כמו ארבעים... כל אדם עם ההבנה שלו, כל אדם עם מנת המשכל שלו, כל אדם עם התנאים הסביבתיים שלו ובסופו של דבר כל אדם עם הדעה שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" למדו אותנו חכמים.

  אז איך מנהלים עם כשיש כל כך הרבה דעות? דעה אישית זה דבר חשוב מאד, אך בשביל לנהל עם, אכן צריך גוף נבחר. לגוף הנבחר הזה בעם ישראל קוראים סנהדרין. הסנהדרין הראשונה נכנסה לפעולה בפרשה הקודמת פרשת בהעלותך, "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו איתך במשא העם." (פרק י"א פסוקים ט"ו - י"ז) אך גם בין חברי הסנהדרין עתיד להתגלות חילוקי דעות, ומה עושים אז? "אחרי רבים להטות" אומרת התורה בספר שמות. מה שיגידו מרבית חברי הסנהדרין זו הדעה המחייבת. ואז? ואז האזרח הקטן יכול להיות רגוע. האזרח הקטן שאין לו את כל הכלים לקבל החלטות בשאלות הרות גורל, אין לו מספיק ידע, לפעמים גם אין לו מספיק שקול דעת, כיצד עליו לנהוג? הוא הרי אדם רציני, הוא אחראי, הוא רוצה ומעוניין לעשות את הדברים כפי רצונו של בורא עולם, אבל לא תמיד הוא יודע מהו אותו רצון של בורא עולם, אז כיצד עליו לנהוג? עליו לנהוג כפי החלטת מרבית הגוף הנבחר ואז הוא יכול להיות רגוע משום שזהו בדיוק רצונו של בורא עולם כפי שאומרת לנו התורה בספר דברים "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

"וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". (פרק י"ג פסוקים א' – ג')

משה ממנה קבוצה של נבחרים. לא סתם נבחרים אלא הטופ שבטופ! ראשי בני ישראל! על הקבוצה הנבחרת הזו מוטל תפקיד, הם צריכים להיכנס אל ארץ כנען המובטחת ולתת נתונים. מה הם קווי ההגנה של תושבי המקום, מהו כוחו הצבאי והפיזי של האויב, האם הארץ הזו שווה מאמץ להילחם עליה ועוד. הקבוצה הנבחרת יוצאת למסע וחוזרת עם תובנות. כדרכם של יהודים הדעה אינה אחידה...

"ויהס כלב הן יפונה את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו." (פרק י"ג פסוקים ל' – ל"א)

בתוך הקבוצה יש חילוקי דעות. לא נורא, זה קורה. הרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. זה הכי טבעי. עשרה אומרים, אין סיכוי האויב חזק מאיתנו. שניים אומרים, יש סיכוי אנחנו נצליח. למי הייתם שומעים, לעשרה או לשניים? אני הייתי שומע לעשרה. אלו לא סתם עשרה, אלו עשרה מראשי בני ישראל, אלו עשרה מחברי הגוף הנבחר! אותי למדו שהולכים אחרי הרוב, אני הייתי שומע לעשרה.

"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?"

עם ישראל אכן שומע לדעת הרוב, הוא שומע לעשרה, הם מבינים שאין סיכוי. אך משום מה בורא עולם אינו מרוצה מן העובדה שהעם הולך אחר העשרה. משום מה הוא מצפה מהם שיבינו שבמקרה הזה דווקא המיעוט הוא זה הצודק. מה קורה? מה פתאום כאן הכללים משתנים?

  במקרה שלנו התשובה דווקא די פשוטה, אבל הייתי רוצה להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים בחיים הנוגעים יותר לחיינו. דעתו של בורא בעולם במקרה שלנו ברורה, הוא מתכנן להכניס אותנו לארץ ישראל. אף אחד לא העלה דיון האם יש מצב להיכנס אל הארץ המובטחת אם לא. אותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים, אותו אלוקים שקרע לנו את ים סוף לשניים, אותו אלוקים שנגלה אלינו בהר סיני, הוא זה שהבטיח לנו שניכנס לארץ. ואם זה הוא, אז כנראה שהוא גם יכול. המרגלים נשלחו על מנת להביע את דעתם איך להיכנס ולא האם להיכנס. במקום שאלוקים אומר את דברו אין שום רלוונטיות לרוב. הסיבה היחידה שאלוקים ציפה שנשמע למיעוט היא משום שדבריהם תאמו את דבריו. אבל כפי שאמרתי הייתי מעוניין להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים.

 גם איתנו אלוקים מדבר. זה לא באותה בהירות כפי שהיה עם אותו הדור שיצאו ממצרים, אבל הוא בהחלט מדבר. פשוט צריך לדעת להקשיב. הוא מדבר אלינו דרך התורה, הוא מדבר אלינו דרך חכמי הדורות, הוא מדבר אלינו דרך אירועי החיים, פשוט צריך לדעת להקשיב. וכשאנו יודעים בבהירות מה אלוקים רוצה מאיתנו כל דעה שבעולם אינה רלוונטית, כל רוב מאבד את משמעותו מול דברו של בורא עולם.

נוסק'ה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק don’t kill the messenger"" )אל תהרוג את השליח).

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בוודאי לא למשלוחי פאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכול שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בוויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...