מורינו ראש הישיבה שליט"א

תשעה באב שחל להיות  בשבת

 בימים אלו מחייבת ההלכה להתאבל על חורבן ישראל, ולהתבונן בחסר הגדול של חורבן בית המקדש .

עקרון גדול מלווה את הלכות ט' באב והוא: "שלא להסיח דעת מהאבלות". אבלות החורבן מחייבת מודעות. לחורבן הבית. כל מעשה המסיח דעת מאבלות החורבן, פוגע בהלכות האבלות של ט' באב. מטרתו של הצום ושאר הלכות התענית אינם באים כדי  לגרום לאדם סבל וצער, אלא לאפשר לו 'מודעות של אבלות'. אם האדם לא יאכל ולא ישמח בט' באב, הוא יתפנה וימקד את עצמו לחורבן שסביבו.

רבים מאתנו שואלים: הכיצד ניתן לצוות עלינו להצטער על דבר שקרה לפני 1900 שנה בקירוב?  איננו יודעים מה הוא, ודורות רבים לפנינו כבר 'למדו' להסתדר בלעדיו.

אכן, זו שאלה אמיתית לאותם אלו שהסיחו דעת מהאבלות, כלומר לרבים מאתנו שאינם מודעים לרעיון קיומו של בית המקדש והרגשת ההעדר בחסרונו.

כיצד ניתן בכל אופן , במצב שלנו וברמה שלנו להיכנס למודעות של חורבן והרגשה כלשהיא בעניין בית המקדש?

 השנה, חל תשעה באב להיות בשבת וחז"ל דחו לנו את הצום מפני קדושת השבת.

מדוע עניין חורבנו של בית המקדש אינו דוחה את השבת ?

ניתן להבין זאת באופן זה. כשם שבניינו של המקדש אינו דוחה את השבת, כך ענין חורבנו של המקדש לא דוחה את השבת, ומאותו עיקרון שמכוחו לא בונים את בית המקדש בשבת ,כך גם לא נתאבל עליו בשבת.

ומדוע בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת ?

על כך ענתה התורה ואמרה (שמות לא' יג' ) :"אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם".

פירוש הדבר , שלא רק המקדש מסייע להכניס את הקדושה בלבבות עם ישראל, אלא גם יום השבת משפיע על שומרי השבת ו'מאיר' בליבם את ענין הקדושה.

לכן-' אך את שבתותי תשמרו ' - ולא תבנו את המקדש בשבת - 'כי אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם'  -גם ע"י שבת קודש  ,וממילא אין צורך לבנות את המקדש בשבת. (על פי הג'ר איצל'ה מוואלוזין זצ'ל-פה קדוש ,שם)

אנו יכולים להסיק מכך , שאם נדע נחוש ונרגיש את עניינה של שבת קודש , נוכל גם לטעום משהו מעניינו של בית המקדש וממילא לחוש בחסרונו ולהתאבל עליו.

לכה דודי לקראת כלה-לקראת ירושלים

אם נשים לב לבתים  של הפזמון 'לכה דודי' , המושר בפיות עם ישראל בכל קבלת שבת ,ניווכח ונראה שמלבד עניין השבת הנכנסת,רוב בתי השיר עוסקים בעניין בית המקדש- 'מקדש מלך עיר מלוכה', בעניינה של ירושלים-התנערי מעפר קומי'-התעוררי התעוררי כי בא אורך- ובציפייה לגאולת ישראל-ישיש עלייך אלוקייך.

מה עניינם של אלו לקבלת השבת?

להבנת העניין עלינו לחזור ולשנן את עיקר רעיון  השבת.

                                                                                            

שבת היא יום ה'.

שבת הוא יום האמונה.

שבת היא התגלות .

יחודו של יום ה' בא לידי ביטוי בהתגלות נוכחותו של ה' בעולם בעוצמה אדירה ביום השבת, עוצמה הגדולה יותר מהתגלות נוכחותו של ה' בשאר ימות החול. כשיהודי שומר את השבת הוא נפגש כביכול עם ה' ברמה שכלית ורגשית שמתאפשרת לו רק ביום השבת.

קבלת שבת שאנו עורכים לכבוד השבת הנכנסת , היא קבלת פני ה' הממלא בשבת את עולמנו בנוכחות רוחנית אלוקית שאפשר לחוש בה ,יותר מכל תחושה רוחנית שיהודי מסוגל לחוש.

ההארה וההתגלות הרגשית של הקב'ה בשבת , מעצימות את הקשר הנכסף של היהודי עם בוראו. השבת מעבירה את היהודי רגשות מיוחדים ועדינים יותר של אמונה, שלווה, שמחה, אהבה, תקווה, רצון להיות טוב יותר והיא גורמת לו געגועים לחיות בעולם מתוקן יותר-עולם של גאולה. ( הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בחיבור 'לעשות את השבת'-כיצד עושים ?' העסק בעבודת הרגשות של שבת קודש-ניתן להשיג במשרד הישיבה ).

מתוך רגשות שבתיות אלו מבין היהודי עד כמה הוא מתגעגע לנוכחות אלוקית קבועה בלבבו,  והוא נזכר בחיים המתוקנים יותר שגרמה הנוכחות האלוקית המורגשת בזמן שבית המקדש וירושלים היו בתפארתם.

או אז כשהשבת מרגשת אותו בכניסתה והיא ממלאת אותו בנוכחותה ,פורצת שירת הגעגוע של 'לכה דודי' מליבו לבניינו של בית המקדש, שהיה המקור הגדול והקבוע שנתן את האפשרות לדעת את ה'.

חורבן אינו דוחה שבת

משום כך אין חורבנו של המקדש דוחה את השבת ואנו מעלים על שולחננו בט' באב שחל להיות בשבת כסעודת שלמה בשעתו.

מפני שביום השבת אנו נכנסים בשערי קדושתו של בית המקדש, וכשבאה שבת יש לנו בכל העולם מעין בית מקדש.

(הספרים הקדושים מלאים מההקבלות הרעיוניות של הלכות השבת והלכות בית המקדש. הנה חלק מהן: ל"ט מלאכות האסורות בשבת נלמדות ממלאכת המשכן- ג'מ שבת מ"ט-.  עבודת בית המקדש מכפרת עוונות וגם שומרי השבת מתכפרים עוונותיהם-ג'מ שבת קי"ט-.   בבית המקדש הייתה המנורה וגם בשבת –נרות של שבת.   בבית המקדש היה השולחן ועליו לחם הפנים וגם בשבת יש את שולחן השבת ועליו החלות.   בבית המקדש הייתה אכילת קדשים וכן בשבת יש את סעודות השבת.   במקדש לבשו הכוהנים בגדי כהונה וכן בשבת אנו לובשים 'בגדי שבת'. במקדש הייתה מצוות רחיצת ידיים ורגלים וכן אנחנו מתרחצים לכבוד שבת.   במקדש הייתה מצוות שירה על הקורבנות וכן בשבת נוהגים ישראל בזמירות שבת ובתוספת על פסוקי דזימרה של ימות החול, ועוד ועוד.. )

בשבת אנו יכולים להרגיש את הקב'ה בליבנו ממש, ועל מה אפוא יש לנו להתאבל ?

אם נרצה אפוא 'לגעת' בעניינו של המקדש ו'להתחבר' לחסרונו ,עלינו להתחבר רעיונית ורגשית אל עניין השבת.

או אז כשתצא השבת ותסתלק לה מהלב  'הארת השבת', תשוב הרגשת החיסרון הגדול של נוכחות ה' בליבנו, ונוכל להרגיש ולהיות מודעים במשהו לחסרונו הקבוע של בית המקדש בחיינו  ונוכל לדעת על מה להתאבל  .

דבר העורך- אהרן זיידמן

נהגו ישראל שפרשת דברים תצא תמיד הסמוכה לתשעה באב ואף רמז יש בפרשה מדברי משה רבינו "איכה אשא לבדי" וכו' ודרשו דורשי רשומות שזהו קישור לקינה של ירמיהו הנביא "איכה ישבה בדד". הדברים שאומר משה רבינו לעם ישראל בפרשה זו הם סיכום של תקופה שבה הוא מלווה אותם במדבר. ומכילים תוכחות והדגשות להתנהגותם ואורחותיהם של עם ישראל במדבר מנקודת מבט של מנהיג שרק טובת עמו עומדת לנגד עיניו. כשמזכיר משה רבינו מקרים שבהם העם שגה הוא תמיד מביא את הדברים מזווית שבה העם יכול לדעת במה שגה ולתקן את דרכיו. ובכל אופן "איכה אשא לבדי טורחכם משאכם וריבכם" הוא משפט שונה. במשפט הזה משה רבינו מתאר גם את מציאותו הלא שלימה של עם ישראל שעל אף שקיבלו את כל הטוב והשפע בעולם. ועל אף שהקב"ה מוציא אותם ממצרים ועושה להם אינספור ניסים הם עדיין מוצאים סיבות להתלונן.  ובסופו של דבר חלקם הגדול לא זוכים להכנס לארץ בגלל סיבה זו. כאלף שנים אחרי ה'איכה' של משה רבינו מוצאת ה'איכה' של ירמיהו את עם ישראל באותה נקודה. ממציאות של עושר ושפע כלכלי ומדיני בבניין שלמה את בית המקדש הם מתדרדרים עד לנקודה של החורבן וגלות בבל. ואולי זו הקריאה של איכה גם אלינו, האם אנחנו מעריכים את הטוב והשפע שהקב"ה משפיע עלינו?

שנזכה להנחם בבניין ירושלים.

שבת שלום.

אהרן.

מפגש עם פרשת דברים- הרב פייבלזון שליט"א

חומש דברים הוא בעצם נאום הפרידה של משה רבינו לפני שהוא הולך לעולמו, ונפרד מעם ישראל. לפני שעם ישראל נכנס לארץ, ונפרד ממשה רבינו, הוא נושא נאום ארוך מאד, שכולל חזרה וסיכום על כל מה שלמדנו בחומשים הקודמים, בדרך כלל עם תוספת ביאור.

פרשת מינוי הדיינים שמופיעה בפרשת יתרו, חוזרת בפרשתנו עם תוספת של משפט אחד, שהוא דרמטי ומשמעותי עד מאד: 'כי המשפט לאלוקים הוא'. הזהירות בעשיית המשפט בצדק היא לא רק מפני האינטרס הממוני של ראובן או של שמעון שעלול להיות יקר בשבילו. גם אם מדובר בסכום קטן ופעוט ערך, יש כאן עיקרון אחר לגמרי 'המשפט לאלוקים הוא'. המשפט הנכון אינטרס אלוקי טהור. זהו עניין שכביכול כואב לקב"ה בעצמו. הקב"ה אוהב חסד צדקה ומשפט ולכן הוא מעוניין שהמשפט יהיה נכון. 'אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוהים ישפוט" זה אומר לנו שאלוקים מופיע בבית המשפט- בית הדין כאשר דנים ועושים צדק, כי המשפט הוא עניין מקודש. הוא עניין של הקב"ה בעצמו.

שתהיה לכולנו שבת שלום.

שו"ת מייל- הרב זאבי קצנלבוגן שליט"א

לפתח דעה עצמית

שאלה:

שלום הרב,

מטבעי אני בחור חוקר ושוחר ידע. נתקלתי רבות בכל מיני דעות שסותרות דברים שעליהם גדלתי. האם יש לרב עצה איך אני יכול לבסס לעצמי דעה יציבה והשקפת עולם בנושאים תורניים?

תשובה:

וואו, איזו שאלה רחבה!

צא, צא למסע. לעולם אל תחנוק את אהבת הידע שחנן אותך הבורא. אבל תמיד תעשה זאת בענוה. בענוה לחכמת התורה האלוקית שלא באה להתדיין איתך אלא ללמד אותך. צא לחיפוש ממקום של תלמיד ולא ממקום בעל דעה. הרשה לעצמך לשאול המון שאלות, אל תיבהל אם לא מצאת תשובות לכל השאלות. שאלות יכולות להתבשל בתוכך זמן רב ופתאום לקבל מענה ממקום בלתי צפוי. אבל רק אם תגיע בענוה תהיה מסוגל להקשיב לתשובה.

תן אמון מוחלט לדברי תורה, תן אמון מוחלט לדברי חכמים, הם לגמרי התכוונו למה שהם אומרים. הם אמרו שאתה בעל בחירה ואף אחד לא יחליט בשבילך. הם אמרו שבתוך מכלול כל הבלבולים תהיה לך היכולת להבחין בין טוב ובין רע, בין אמת לשקר. והם אמרו שמי שמבקש מהבורא באמת ובתמים הכוונה, זוכה לה.

אז צא, צא למסע באמת ובענוה. אם יוצאים מגלים מקומות נפלאים.

בהצלחה ובאהבה.

זאבי קצנלבוגן

בדרך ההלכה- הרב חסידים שליט"א

שאלה:

שלום כבוד הרב,

השנה שתשעה באב חל במוצ"ש ולא עושים הבדלה, מה עושים בצאת הצום במקרה ואין לי יין להבדלה. ובמקרה של מצב רפואי שמצריך לאכול האם מבדילים במוצ"ש או רק אחרי הצום?

תשובה:

השנה בצאת השבת נברך על הנר "בורא מאורי האש" . לא מברכים על בשמים וכן לא ברכת "המבדיל". קודם שיעשה מלאכה יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול".

בצאת הצום לפני ששוברים את הצום מברכים על היין "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל". אם אין יין בנמצא מבדילים על בירה ומברכים "שהכל נהיה בדברו" וברכת "המבדיל". אם אין גם בירה מותר לשתות מים לפני ההבדלה אך צריך להבדיל לפני שיאכל.

חולים ומעוברות פטורים מלצום השנה כיון שהצום נדחה וקודם שיאכלו יבדילו על הכוס.

יהי רצון שנזכה לראות בבניין ירושלים במהרה בימינו.

שבת שלום.

לשאלות: 054-8422777

שיר חדש-עתיק - זלמן שטוב

היה זה ביום חמישי, ערב צום שבעה עשר בתמוז. יצאתי באישון הליל לכיוון הכותל עם הגיטרה, לנגן קצת אל מול אותן אבנים קדושות - אל מול המקום אליו מתנקזים כבר אלפי שנה ציפיותיהם ודמעותיהם של מליוני יהודים.

חניתי והתחלתי לצעוד לכיוון המדרגות בואכה הרובע היהודי. בזמנו, לפני כמה שנים יפות הייתי צועד עם הגיטרה בתוך רחבת הכותל, ממש כמו הלוויים כשהבית עוד עמד על מכונו. היינו מנגנים והאבנים הגדולות היו מקשיבות בשקט, מכילות אותנו כפי שאף אבן בעולם לא מסוגלת. אבל היום הכל השתנה, אי אפשר להכנס-לקרב אל האבנים כשיש בידך כלי נגינה. היה מעניין לראות את רבי עקיבא פוסע עם תלמידיו לכיוון המקום הקדוש ולפתע היה רואה אותנו - קבוצה של כמה יהודים, יושבים ומנגנים, גופנו למטה אך נשמתנו מרחפת לה מעל המים, מעניין אם היה בוכה או היה צוחק.

מכיוון שער האשפות נשמעו קולות של שירה משתפכת, מבקשים ממני בכח, בדבקות ובלי קול לצעוד לכיוונם - להצטרף אל עוד מעגל שאיננו מסתיים לעולם. רגלי כמעט הובילוני לשם, אך הפעם ביקשתי את הלבד, רציתי להתייחד, אני והאבנים, אני ורוחי, אני והוא.

הגעתי אל המנורה, אל הדממה ששררה שם. אל התצפית בה אפשר לראות את הכל - לגעת ולא, ו-להרגיש וכן.

הוצאתי את הגיטרה, הכנתי את ליבי, ׳ראיתי שאין איש׳. וניגנתי.

התחלתי לנגן את השיר של רבי שלמה קרליבך, ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב - ותשכון בתוכה כאשר דברת״. דיברתי אליו כפי שהוא דיבר, האבנים עדי.

המשכתי לשיר הבא, ״על אלה אני בוכיה - עיני יורדה מים״, אמנם לא הצלחתי לעורר את הלחלוחית בעין, אך נפשי חשה בו, מתלחלח והולך, כמעין מתגבר, כרוח סוערה.

״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״, המשכתי, והרגשתי איך לשוני נדבקת לה לחיכה-לחיכי. הרגשתי כאילו זכרונה של ירושלים קצת פרח בתוהו שמסביב, תוהו מסיט, מבלבל וחסר אחריות.

״נחמו נחמו עמי - יאמר אלוהיכם״, המילים יצאו מפי וחשבתי מעט נחמה. ״דברו על לב ירושלים - וקראו אליה״, אז קראתי, ודיברתי וקראתי שוב. עיני נעצמו לרווחה, אזני כבר לא שמעו דבר, רק דיברתי וקראתי, נהמתי, זעקתי, פיללתי, שיוועתי, שוררתי ושתקתי.

אט אט, כאילו מתוך עולם אחר צצו עוד אחד ועוד אחד, מתקבצים יחד מסביב, מדברים וקוראים גם הם.

זהו כוחה של הנשמה - הקיבוץ. האיסוף. האיחוד.

זהו כוחה של הגיטרה על ששת מיתריה - להרעיד את האוויר העומד, לקרוע קרעים קטנים בקורי העכביש האימתניים שאופפים את ההוויה.

עוד שיר חלף, עוד מילים שנאמרו, עוד מנגינה שנדדה לה אל מרחבי הציד האין סופיים של המוזיקה.

עוד שעה חלפה ועוד אחת ועוד. במזרח כבר החלו דמדומים של בוקר. היונים הצחורות של הכותל החלו לעופף מסביב, הומות, מבקשות להקשיב, מבקשות לומר משהו.

עוד ניגון אחד וזהו. ועוד ניגון אחד וזהו, ועוד וזהו. סיימנו.

ירדתי אל הכותל, לומר כמה מילים מקרוב.

הבטתי אל האבנים הזקנות, הבטתי חזק וראיתי בתוכן שירים - המוני שירים, לכל אבן שיר אחר, לכל אחת מנגינה שונה.

הורדתי את ראשי ופניתי ללכת, ואז פנתה אלי אבן אחת ואמרה לי בנעימה המיוחדת שלה, ״אני כאן כבר אלפי שנה, ראיתי את הכל. אני זוכרת שהביאו אותי לכאן, אני זוכרת שניסו לשבור אותי, אני זוכרת את הדם והעשן, אני זוכרת כל דמעה שירדה כאן וכל שיר שהושר כאן, אני זוכרת הכל - אני חייבת לזכור. דע לך, שהוא עוד ישוב, הוא עוד ישכון בתוכה, הוא עוד יעשה בדיוק כמו שהוא דיבר, וברחמים, ברחמים גדולים״.

what's up בקמפ

הידעת? תשעה באב תשע"ו

                                             (תמונה: מלכות וקסברגר)

כמה עובדות בקצרה על תשעה באב והאירועים שאירעו בו

*חטא המרגלים קרה ביום זה ונקבע כבכיה לדורות של דור המדבר

*בית המקדש הראשון נחרב ביום זה

*גם בית המקדש השני חרב ביום זה

*בזמן מרד בר כוכבא חרבה ביתר ביום זה

*שנה לאחר חורבן ביתר חרשו הרומאים את הר הבית כסימן לשליטתם המוחלטת בהר וגירושם של היהודים

*בשנת 1290 לספה"נ גורשו יהודי אנגליה ביום זה

*בשנת 1492 לספה"נ גורשו יהודי ספרד ביום זה

אירועים רבים נוספים אירעו לעם ישראל דווקא ביום זה ועל חלקם אף נכתבו קינות.

נהגו שלא ללמוד תורה בתשעה באב למעט דברים הקשורים לחורבן.

להלן הצעות ללימוד:

תנ"ך: איכה ומפרשיה. איכה רבה. קינות. מלכים ב' פרקים כ"ד-כ"ה. ירמיהו פרקים ל"ו-מ"ג. איוב – הדברים הרעים (כמעט הכל).
גמרא: שבת - נה. . תענית – חמישה דברים אירעו (כו.). מועד קטן – כל פרק "ואלו מגלחין". גיטין - אגדות החורבן (נה.). בבא בתרא – ס.
הלכה: שולחן ערוך, יורה דעה, שמ"א-ת"ג – הלכות אבילות. שולחן ערוך, אורח חיים, תקנ"ד-תקס"א – הלכות ט' באב.
אמונה: מהר"ל, נצח ישראל – אגדות החורבן, פרקים ד'-ט'.
ספרי חול: מלחמת היהודים עם הרומאים – יוסף בן מתתיהו. ספר האגדה עמ' ק"ו-קי"ג, קמ"ב-קנ"א, רצ"ה-ש"ב. ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות.וכן ספרי שואה.

מורינו ראש הישיבה שליט"א

שש מצוות היסוד

מאמר שני

לאחר שעמדנו  במאמר הקודם על חשיבותן הקריטית של שש מצוות היסוד ועל היחס והמשקל הנכון שיש לייחס להן, עלינו לבחון בזהירות המתבקשת את הבנתנו המלאה בכל אחת משש מצוות אלו.

מצווה א'

' להאמין שיש אלוה אחד בעולם ... שהמציא כל הנמצאות.. ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מצוות עשה דכתיב :"אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"...'

העיקר הגדול והיסוד שעליו בנויה כל אמונת היהדות היא האמונה במציאות ה'.

כיון שאמונה זו היא ידיעה יסודית ופשוטה ובהנחות היסוד המקדימות, ביררנו ששש מצוות היסוד הן חובה תמידית שעל היהודי לקיים אותן במחשבתו באופן פעיל מעמיק ומתחדש.  אין במחשבת האמונה הפשוטה במציאות ה' שום מצווה מחשבתית הדורשת חשיבה מעמיקה שמתחדשת. לכן, נדרשים אנו לברר ולהעמיד מצווה זו בצורה מדויקת.

עיקר מצווה זו – שהיא העיקרית במבנה שש המצוות.- אינה רק להאמין בבורא עולם, שהוא הכח העליון שברא את הכל ושולט על הכל. אמונה שכזו אינה מחייבת כלום, שהרי אמונה שכזו בבורא עולם שאיני מכירו ואיני יודע את רצונו ומטרותיו ,עדיין לא אומרת לי דבר ובוודאי שלא מחייבת אותי בכלום. יתרה מזו, אמונה שכזו בכוח עליון כלשהוא, ניתנת לפרשנויות רבות מיהו ומהו בורא העולם, וכיון שאמונה שכזו אינה ברורה, ממילא אין לנו את היכולת להאמין בה, שהרי לא ניתן להאמין בדבר שאינו ברור ובוודאי לא לבנות על אמונה זו בנין שלם של יהדות.

עיקר מצוות האמונה היא להעמיד את אמונת היהדות בבורא עולם בצורה הנכונה והמדויקת, בדיוק איך שבורא עולם רוצה שנאמין בו ונבין את ענינו ולא בשום הבנה אחרת.

כיון שאין לנו ידיעה בעניינו של ה' לולא שהתגלה לנו במעמד הר סיני, ששם הוא גילה לנו בוודאות מוחלטת את קיומו את עניינו ואת מטרותיו, האפשרות היחידה להאמין בו כראוי חייבת להיות משולבת לגמרי עם האמונה בבחירת עם ישראל לעם הנבחר ביציאת מצרים ובאמונה בתורה מן השמים. רק מכוח החוויה האישית שעבר עם ישראל ביציאת מצרים ששיאה הייתה בגילוי הנורא של האלוקות במעמד הר סיני , ומכוח לימוד התורה שמגלה את עניינו של האלוקים, אנו מאמינים במדויק במציאות ה'.

נמצא אפוא שמהותה של מצוות האמונה התמידית היא להעמיד מול העיניים תמיד בבהירות מוחלטת שיש בורא לעולם, אחד ומיוחד, טוב ומיטיב שמגמתו התמידית היא להיטיב, שבחר בעם ישראל ביציאת מצרים להיות עם קרובו, בחר בו להיות לו לאלוקים באופן מיוחד ונתן לו תורת אמת ששם מתגלה עניינו של ה' ברמה אין סופית. אמונה זו, אינה סתם ידיעה בסיסית בכוח עליון שברא את העולם, אלא היא אמונה הכוללת כמה חלקים ואנו מצווים לאחוז בה ולהבהיר אותה ולהעמיק בה באופן תמידי.

היכולת לקיים מצווה זו בשלימות היא  בשלוש דרכים:

א.      ע"י ההיצמדות למסורת היהודית במציאות ה' בצורה שנמסרה לנו מהאבות הקדושים, מהנביאים שאחריהם, ומהשגת כל עם ישראל במעמד הר סיני,.

ב.       ע"י לימוד והעמקה בתורה הניתנה משמים .

ג.        ע"י החקירה והעיון בחכמה האלוקית האין סופית המתגלה בבריאה.

מצווה ב'

' שלא להאמין בשום אלו-הים זולתו , שנאמר :"לא יהיה לך אחרים על פני".. אלא יאמין שהקב'ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות...'

המצווה שלא להאמין בשום אלוקים מלבד הקב"ה, אינה רק להאמין שה' הוא האלוקים האחד והיחיד. אמונה זו היא ידיעה יסודית ופשוטה והיא כבר כלולה במצווה הראשונה להאמין במציאות ה' בצורה הנכונה המסורה לנו במעמד הר סיני.

מהותה של מצווה זו היא החובה להעמיק בשליטתו המוחלטת של ה' בעולם ובהשגחתו המוחלטת והפרטנית, ללא מתווכים או אמצעים שקיבלו מה' עצמו כוח וסמכות עצמאיים להנהיג ולשלוט.

אמונה זו בהנהגתו הבלעדית של ה' שוללת את האפשרות להאמין, לתקשר, להתפלל, לבקש או להתחבר רוחנית עם אף מציאות או כח או אישיות הקיימים בעולם מלבד ה'.

מצווה יסודית ותמידית זו מחייבת אותנו להעמיק את האמונה שהאלוקים האחד והמיוחד מנהיג לבדו את עולמו בכל רגע נתון . ממילא , כל התקשורת הרוחנית של האדם צריכה ויכולה להיות רק מול ה' לבדו, בלי להזדקק למתווכים ובלי כוח שיעמוד באמצע בין האלוקים לאדם.

מצווה זו מחייבת שלא להחשיב שום כח או גורם כלשהו הקיים בעולם – גדול ככל שיהיה- כמציאות שפועלת באופן עצמאי, איננו נשלטים ע"י כוחות רוחניים שונים ומשונים ומזלות,  אלא שכל כוחות העולם שסביבנו  פועלים, נשלטים ומונהגים ע"י אלוקים לבדו. ממילא, כל אמונה רוחנית או התקשרות אמונית עם כל דבר ועניין מלבד ההתקשרות עם האלוקים לבדו, אין לה שום משמעות והיא מיותרת ומזיקה.

מצווה ג'

' לייחדו  , שנאמר:" שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"  ופירושו   שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות ,ה' אחד בלי שום שיתוף. '

המצווה לייחד את ה' אינה רק להאמין שה' הוא שליט אחד ויחיד ולא נזקק לשום סיוע או שותפות כלשהי בהנהגת העולם. אמונה זו היא ידיעה פשוטה וברורה וכבר ביררנו לעצמנו שמצוות היסוד אינן רק ידיעות שעלינו לחזור ולשנן, אלא הן מצוות פעילות שעל היהודי להעמיק בהן תמיד במחשבתו ולהבהיר אותן לעצמו כי הן יסוד היהדות.

זאת ועוד. גם האמונה באחדות ה' שהוא אחד בלבד ושהוא מציאות מופשטת מכל דימוי גופני או מורכבות של כוחות רבים כמבואר בקדמונים באריכות, (עיין דרך ה' לרמח"ל פרק ראשון- בבורא יתברך שמו)היא כלולה כבר במצווה התמידית הראשונה להעמיד את אמונתנו במציאות ה' בצורה הנכונה.

המצווה לייחד את ה' היא המצווה לראות בכל אירועי החיים שסביבנו הקטנים והגדולים, אירועים מכוונים מאת ה' הפועל ללא הרף במגמה לעשות טוב, וכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד!

יחוד ה' משמעותו לקשר ולחבר (במשמעות הדומה ל'חדר יחוד'- שבו מתייחדים החתן והכלה זה עם זו בהתקשרות וחיבור) את כל הקורה סביבנו להבנה שהקב"ה פועל במכוון ולא במקרה, במגמה אחידה של הטבה אלוקית, הפועלת בעולם ללא הרף, בתוכנית מסודרת במטרה מדויקת של  "גם זו לטובה".

האמונה במגמת ההטבה האין סופית של ה' אינה פשוטה לו לאדם. הוא מוקף בהמון אירועים ומצבים קשים ורעים שאינם מובנים, והוא אינו מוצא בהם טעם או משמעות. מצוות יחוד ה' מחייבת להשתדל ולגלות את יחוד ה' בכל מקרי החיים ולהעניק למקרי העולם כולו משמעות אמונית ש"אין עוד מלבדו", והוא פועל להיטיב עם העולם בכלל ועם עם ישראל בפרט, במגמת הטבה מדויקת ולא מקרית שתצא לפועל איך שלא יהיה, בין אם נבין ובין אם לא.

זוהי משמעותה של הברכה שלפני קריאת שמע: "וקרבתנו לשמך הגדול... להודות לך ולייחדך באהבה" , כלומר שאנו מצווים לייחד את ה' על אירועי החיים בהכרה ותחושה של אהבת ה' הפועלת להיטיב מכל עבר.

על אמונת הייחוד אנחנו מכריזים ואומרים פעמיים בכל יום באהבה "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". משמעותה של אמירה זו היא , שה' שהוא האלוקים היחיד אינו סתם כח עליון ששולט ואין לו מטרות או יעדים מוגדרים, אלא שהוא שליט אלוקי הפועל בתוכנית מסודרת של הטבה אין סופית. רק הכרה שכזו היא קבלת עול מלכות שמיים בשלמות, המראה את נאמנותנו לה' הטוב המנהיג ומוביל את הבריאה בעבר בהווה ובעתיד לטוב המושלם.

מצווה תמידית זו, דורשת מהיהודי להזכיר לעצמו שוב ושוב את אמונת הייחוד ולחיות לפיה. לפעמים יצליח האדם לראות את יד ה' הטובה עליו שמכוונת אותו לטוב, ולפעמים לא יצליח, אך תמיד הוא מצווה להסתכל על אירועי חייו מתוך ייחוד ה' הפועל ללא הרף להיטיב איתנו, בין אם נבין ונסכים עם ההנהגה ובין אם לא.

דבר העורך- אהרן זיידמן

פרשת מסעי היא האחרונה בספר במדבר והיא גם סוגרת את התורה שנמסרה למשה רבינו. ספר דברים הוא כבר מעין 'סיכום' (שנעשה ברובו ע"י משה רבינו על פי הקב"ה) ונקרא "משנה תורה". התזמון של הפרשה השנה הוא מעין תזכורת למציאות שלנו עכשיו –סוף הזמן. "מוצאיהם למסעיהם" אנחנו מסתכלים אחורה לנקודה שממנה יצאנו לפני כשלושה חודשים אל המסע הזה שנקרא 'זמן קיץ'. החוויות שנצברו, הרגעים הקטנים שבדרך. ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם" המסע שלוקח אותנו לנקודה שאליה אנחנו שואפים. ואולי גם המסע שעשינו בעקבות דבר מה שאנחנו בורחים ממנו. ובנקודה הזו בדיוק אנחנו עוצרים לעשות סיכום של מה שעברנו, חווינו, רכשנו, למדנו ואולי גם איבדנו בתקופה הזו ומתוך הנקודה הזו יוצאים לשלב הבא- חופשת בין הזמנים הבעל"ט. התקופה שתפקידה פריקת מתח והתאווררות מצד אחד ואגירת כוחות לזמן הבא מאידך. כעורך העלון ומשקיף מהצד אני יכול לומר שהיה זמן קיץ מיוחד גם ברמה הכללית וגם ברמה הפרטית של כל אחד ואחד. לפעמים קשה לאדם לשים לב לתהליך שעבר ולומר 'התקדמתי' אך אני מעיד כאן שכל אחד מבני הישיבה (!) התקדם והשיג ומי שלא מרגיש כך אני מוכן לספר לו בארבע עיניים כמה הוא צריך להיות גאה בעצמו ובהשיגיו. המסע המשותף שלנו על נקודת המוצא שלו והתחנות בדרך עד לסיום המוצלח ראוי לתשומת לב מצידנו ומעל הכל לציון והערכה.

שבת שלום לכולם,

אהרן.

מפגש עם פרשת מסעי- הרב פייבלזון שליט"א

בפרשת מסעי מופיעה פרשת רוצח בשגגה וחיוב גלות המוטל עליו. העיקרון שבא כאן לידי ביטוי הוא שהאדם אחראי למעשיו, גם לאלו הנעשים שלא בכוונה. החטא היחידי שיש עליו עונש ממשי גם כשנעשה בשוגג רק קרבן חטאת, הוא הריגת אדם. ההורג בלא דעת מחויב לעזוב את ביתו ולעבור לגור בעיר מקלט. חשיבותם של חיי אדם וחומרת הפגיעה בהם מחייבת שגם חוסר זהירות יגרור עונש ויחייב כפרה. התורה אומרת 'ולא תחניפו את הארץ' אסור לוותר על מילוי העונש הזה תמורת כופר. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל', השראת השכינה בישראל מחייבת אותנו לשמור מכל משמר על העיקרון שחיי אדם הם יקרים וקדושים, ומי שברשלנותו אחראי על אובדן חיי אדם – חייב לשאת במחיר. הוא צריך לקבל את הראוי לו - עונש גלות. 'כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל' –החיים של כל אחד הם קודש, והקיום הציבורי של עם ישראל הוא קודש. דיני הקדושה של עם ישראל מחייבים להתייחס לחיי אדם, ולפגיעה בחיי אדם בכל הרצינות והחומרה האפשרית, כי עם ישראל הוא מקום השראת השכינה.

שתהיה לכולנו שבת שלום.