יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

התקדמות מפתיעה באתר הבניה של הישיבה - אבן דנאן 2 הר נוף


כמה תמונות שהצלחנו לצלם עבור גולשי הבלוג.

מרגש, לא?









גליון פרשת וישלח - להורדה בקובץ PDF

ראש הישיבה שליט"א - פרשת וישלח תשע"ג


מלחמות "יעקב" ו"ישראל"


מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א


"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני, ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל, וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם" (בראשית לב, כה-ל)

הבה נתבונן, מהי אותה ברכה שמבקש יעקב אבינו משרו של עשיו, ולשם מה הוא זקוק לה?
חז"ל מבארים לנו שבברכה זו ביקש יעקב מ"האיש" שנאבק איתו, שהוא שרו של עשיו, שיודה לו על הברכות שבירך אותו יצחק, שעשיו מערער עליהן, ואכן הודה לו השר ואמר ליעקב "לא יעקב יאמר עוד שמך" – "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה, כי אם בשררה וגילוי פנים" (רש"י).

אנו מבקשים להבין, מדוע חשוב כל כך ליעקב שעשיו יודה לו על הברכות? הרי ברגע שיעקב זכה בברכות אביו יצחק, מכאן ואילך יחולו הברכות על ראשו, ומה אכפת לו אם עשיו מודה לכך או לא, וכי הוא רלוונטי לעניין אם תחול הברכה על יעקב או לא? ברור הדבר, שאין בהודאתו של השר הסכמה לכך שמעתה הוא יכיר בעליונותו של יעקב, שהרי עד ימינו אנו מקויימת בהידור ההלכה ש"עשיו שונא ליעקב", מה אם כן פשר ההודאה הזו?

בדבר נוסף אנו מבקשים להתבונן, לשם מה חשוב ליעקב לדעת את שמו של המלאך, ומדוע בעצם שאל אותו לשמו רק לאחר שניצח אותו במאבק?

אנו שמים לב לעובדה מדהימה, שאנו כולנו – בני ישראל – נקראים בשם 'ישראל', מפני שכך קרא לנו שרו של עשיו!

מדוע באמת דווקא שרו של עשיו, הוא זה שמחדש ליעקב שם חדש שנקבע לדורות כשמו הכללי של עמנו – עם ישראל?

[אמנם אנו מוצאים בהמשך הפרשה שהקב"ה בכבודו שינה את שמו של יעקב וקרא לו כך (לה, י), אך העובדה שהגילוי של שם זה בפעם הראשונה נמסר לנו על ידי שרו של עשיו, אומרת דרשני]

תפקיד הרע – לאתגר!

כל אחד מאיתנו נתקל בימי חייו בקשיים גדולים, בניסיונות, וניצב בפני אתגרים לא פשוטים, שמאוד מקשים עלינו להגיע להישגים בעבודת ה'. פעמים רבות קשיים אלו "קופצים" עלינו דווקא בזמנים שאנו רוצים להתקדם ומחליטים "לתפוס" כיוון חיובי בחיינו.

מדוע זה כך?

גם אצל יעקב אבינו, אנו מוצאים בפרשת וישב, ש"ביקש יעקב לשבת בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף". ואנו תמהים, מדוע לא יזכה יעקב למעט שלווה בחייו?

תשובה לכך אנו מוצאים בדברי המדרש (פרשת וישב): "אמר הקב"ה, צדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בעולם הזה?"

אנו לומדים מכאן את סודם של המאבקים שעל היהודי להיאבק בימי חייו, מאבקים שמונעים ממנו לשבת בשלווה. תפקידם של מאבקים אלו נועד לחשל אותנו ולהרים את היהודי לפסגות, שלא היו מגיעים אליהן ללא מאבק.

עולמנו הוא עולם של אתגרים ומאבקים, ובכל קושי שניתן לנו טמון אתגר גדול, שאם נדע לעבור אותו בשלום ולמנף אותו להתקדמות, נוכל להגיע להישגים אינסופיים בכל התחומים.

עלינו לדעת שלכל מציאות הרע בעולם, ישנו תפקיד גדול, שמאפשר לנו – בעצם היותו – לנהל מולו מאבק ולזכות בנקודות זכות רוחניות שנצברות עבורנו, ומאפשרות לנו לכבוש עוד ועוד יעדים נוספים. מציאות הרע בעולם אינה "תקלה" במערכת, אלא היא נבראה ונועדה להעמיד בפנינו אתגרים, כדי לזכות דרכם בדברים גדולים מאוד.

'שרו של עשיו' הוא בעצם הנציגות הרוחנית של מציאות הרוע בעולם. על מהותה של אותה מציאות שמעה כבר רבקה, כשהתרוצצו הבנים בקרבה, ונלחמו כבר אז, יעקב ועשיו – צד הטוב וצד הרע – ואז נאמר לה ע"י ה' "ולאום מלאום יאמץ", ומשמעות הדבר היא ששני הצדדים "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל" (רש"י), וכבר למדנו בפסוק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" שבזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשיו שולטות.

נמצאנו למדים, שידי עשיו משמשות עבורנו כ'שומרים', כדי שנעמוד על משמרתנו ונשמור על קולנו – קול יעקב, ועצם קיומן של ידי עשיו משמש עבורנו אתגר, כדי להתגבר עליהן ולזכות שוב ושוב באתגרים שהם מעמידים בפנינו, שזהו בעצם תפקידם בעולם.

צורות של מאבק

שתי צורות יש לו, למאבק הטוב עם כוחות הרע בעולם.

הצורה האחת, שבה נלחם הטוב עם הרע בצורה מתוחכמת, שבה הטוב מפחד להתייצב מול הרע בגלוי, והוא כביכול "מתחפש" ומתגנב, ובעצם בורח מהרע ומפחד שלא ישיג אותו.

זו צורה אחת של מלחמה, שבה "התחפש" יעקב, וכביכול גנב את הברכות ואחר כך ברח מפני עשיו. גניבה ובריחה שמבטאות את הפחד הגדול של יעקב, את חוסר הביטחון, ואת הצורך של הטוב לנהל את מלחמתו מול הרע בצורות נסתרות ומפותלות. זוהי בעצם מלחמת "יעקב", מלחמה בדרך של עקיבה ומרמה.

אך קיימת צורה אמיתית יותר של מלחמה כנגד הרע, שבה מתייצב הטוב מול הרע, פנים אל פנים, ללא פחד ("כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי"). בצורת מלחמה שכזו, צד הטוב בטוח בעצמו לגמרי כי הוא יודע שבאמת אין סיבה לברוח ולפחד, כי האמת איתנו והיא תנצח.

בצורת מלחמה שכזו, מבין כאמור יעקב את תפקידו של הרע בעולם, תפקיד שנועד להציב אתגרים ולעמוד בהם, כדי להגיע על ידם להישגים גדולים.

זוהי מלחמת "ישראל", שבה מבין היהודי שכל תפקידו הוא להילחם, ולהגיע למצב של "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים – ותוכל".

ברור הדבר שכדי שיחולו הברכות שנתן יצחק ליעקב, איננו זקוקים כלל להסכמתו והודאתו של עשיו. הן תחולנה על ראשנו בכל מקרה. אלא שיעקב מבקש משרו של עשיו להודות, ובעצם לגלות באופן ברור לכל הדורות הבאים, שכל מהותו של עשיו – נציג הרע בעולם – נועדה כדי לשמש אתגר ליעקב, אתגר שמביא את יעקב לייעודו השלם.

הודאה זו אינה רק הודאה והסכמה שיעקב יוכל לנצח רק בצורת המלחמה הראשונה של 'עקיבה ומרמה', גניבה ובריחה. כאן דורש יעקב הודאה על כך שיש לו את  היכולת לנצח גם במלחמה גלויה, שבה מסוגל יעקב להתייצב פנים אל פנים מול הרע, בביטחון מלא בצדקת דרכו – דרך הטוב, ולנצח.

ואכן, מודה שרו של עשיו באפסות כוחו, ודווקא הוא מגלה ליעקב ולנו, את כוחנו הגדול להילחם ולנצח.דווקא צד הרע, שכל תפקידו כאמור, להיאבק איתנו, דווקא הוא בעצמו מגלה לנו שכל כולו נשלח בשליחות אלוקית להציב בפנינו אתגרים, כדי שנילחם בעוז ובגבורה, ללא מורא ופחד, מלחמת "ישראל" שודאי תביא לניצחון.

בנקודה זו, לאחר ניצחונו של יעקב, ולאחר שהוענק לו השם "ישראל", מבקש יעקב לדעת האם הוא ניצח את הרע באופן סופי ומוחלט, או שעדיין יש למציאות הרע תפקיד בעולם. לכן, רק כעת שואל יעקב את המלאך לשמו, כלומר לשמו העתידי. או אז, מודה שרו של עשיו, ובעצם מגלה ליעקב את שמו, דהיינו את מהותו הפנימית ואת תפקידו של הרע בעולם, ואומר "למה זה תשאל לשמי" – "אין לנו שם קבוע, משתנים שמותינו, הכל לפי מצוות השליחות שאנו משתלחים" (רש"י). גם כאן, מגלה לנו צד הרע את תפקידו העתידי, ואמר לנו שכל פעם, הוא, שרו של עשיו יופיע לנו, בכל הדורות, בצורות שונות ומשונות, ויעמיד בפנינו אתגרים, שגם הוא עצמו יודע מעצם תפקידו שאם נלחם איתו "מלחמת ישראל" ננצח.

דווקא אם נעמוד בביטחון מלא בצדקת דרכנו – דרך ה', ונתייחס אל הרע כאתגר שגם הוא עצמו כביכול מחכה שננצח אותו, רק אמונה שכזו בכוחנו ובתפקידנו להילחם, מתוך גאווה יהודית אמיתית, תיתן לנו את הכח והעוצמה לזכות הלאה בכל הברכות המסורות לנו, בני ישראל, מאבותינו.

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת וישלח תשע"ג




שאלה: 
האם מותר לפרסם סרט שרואים בו כמה אנשים בלי לקבל את הסכמתם?
תשובה: 
אין לפרסם אנשים ללא הסכמתם. זה יכול לגרום להם נזק.


שאלה: 
אם יש אופציה להפסיד קריאת שמע בזמנה או לאחר לעבודה ולהסתכן בפיטורין, מה צריך לעשות?
תשובה: 
יש לקרוא קריאת שמע. אמנם יש מצבים שכדאי לעשות שאלת חכם כיצד לפעול.


שאלה: 
האם יש חיוב ללבוש ציצית בלילה, ואם לא, האם יש מצווה בכך?
תשובה: 
אין חיוב וי"א שיש ענין.


שאלה:
יש לי חבר חדר שהולך לישון לפני שאר חברי החדר, וכמובן לא נעים לעשות רעש כשהוא הולך לישון. מאיזו שעה נקראת שעת שינה שהוא יכול לדרוש מאחרים שיהיו בשקט?
תשובה:
בישיבה הקדושה בכל עת ובכל עונה יכול לדרוש שלא יפריעו לו לישון, כיון שחוסר שינה גורם ביטול תורה ותפילה. במקומות אחרים נוהגים לפי שעת השינה הנהוגה באותו מקום. זהו מעיקר הדין, אמנם תמיד כדאי להתחשב.


שאלה: 
בחור שיש לו חובות, צריך להפריש מעשרות ממשכורתו?
תשובה:
אם כל משכורתו נצרכת לשלם את חובותיו וצרכיו הבסיסיים, אינו חייב. בכל מקרה, כדאי לשבת עם רב ולהסדיר את הענין.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת וישלח תשע"ג


התפילה


שאלה:  

אני רוצה לנצל את הבמה האנונימית הזו לכתוב כמה דברים שאולי לא מקובלים.

לאחרונה דיברו בישיבה על משמעות התפילה שהיא קשר עם אלוקים. ואני שואל את עצמי (ואותך, הרב זאבי): האם רק אצלי זה להיפך? האם רק אני מרגיש שהחובה שלי להתפלל גורמת לי ריחוק מאלוקים? אני יכול להבין שתפילה ספונטנית ואישית יכולה להביא הרגשה של קשר, אבל שלש פעמים ביום אותן מילים בדיוק?

ובכלל, אלוקים יודע מחשבות אז בשביל מה צריך לדבר איתו?


הרב זאב קצנלבוגן: 

לפני שאשיב, אנסה לסכם את שאלתך כפי שהבנתי אותה.

א. הקב"ה יודע הכל, גם את צרכי. מפני מה אני צריך לספר לו עליהם?

ב. גם אם יש צורך מסוים שאספר, מדוע הדברים צריכים לבא לידי ביטוי בפה, הוא הרי קורא מחשבות?

ג. קיבעון התפילה מוציא את כל החשק ממנה...

אכן, בראשית דבריך ענית על שתי השאלות הראשונות. ישנם אנשים שתופסים את התפילה כסוג של כספומט. כאשר מתעורר אצלם צורך כלשהו, הם ניגשים אל הקיר, מכניסים כרטיס, מקישים את הקוד הסודי וממתינים למזומנים... התפילה אינה כספומט! התפילה הינה דרך מדהימה ליצירת קשר עם אלוקים, כפי שציינת בעצמך. כאשר אני לוחש באוזנו של בני החמוד שאני אוהב אותו, איני מתכוון להעביר לו אינפורמציה שהוא לא מודע אליה. אני מתכוון להעמיד, להעצים ולבסס את הקשר הריגשי שיש בינינו. גם בקשת צרכים מהוה דרך מדהימה ליצירת קשרים. אם לכולנו לא היה חסר דבר, ככל הנראה היינו חברה של אוטיסטים מושבעים.

זו בעצם התשובה לשאלה א. אך כאן גם טמונה התשובה לשאלה ב. למרות שהדבר שמייחד את האדם זו התבונה שלו בכל זאת קדמונים קראו לו "מדבר". המון מחשבות רצות לנו במהלך היום רצוא ושוב ונעלמות, אך בדרך כלל המחשבות שנתנו להן ביטוי דרך הדבור יתקבעו יותר בנפשנו. עיצוב האישיות שלנו מגיע בסופו של יום דרך המעשים ודרך הדיבורים. אהבתי לבני נמצאת בלב, אך אני אבטא אותה במעשים כמו חיבוק (מצוות) ובדבור כמו נתינת קומפלימנטים ובסתם שיחה (תפילה). כשאני בא ליצור קשר, אני מביא איתי את מקסימום האישיות שלי, את "המדבר" שבי.

וכעת, לעיקר שאלתך. אתה הרי מעונין ליצור את הקשר שדיברנו עליו, רק המתכונת של הזמנים והטקסטים הקבועים מוציאה אותך מדעתך ומאבדת לך את כל הטעם בקשר (דרך אגב, דומני שאתה לגמרי לא לבד בקטע הזה...). אני מאמין, ידידי האנונימי, שניהלת בחייך מערכות קשרים. הוריך, משפחתך, ידידים ועוד. כאדם בוגר בוודאי הינך יודע שאפילו הקשרים הטובים והנעימים ביותר הם לא תמיד סטטיים. כלומר, יש בהן תקופות עם עוצמות רגשיות גבוהות יותר ותקופות שפחות. מה שתורם להתפתחות ולהמשכיות הקשר זו פשוט העובדה שאנחנו יחד. גם בזמנים שזה מדהים בשבילי וגם זמנים שקצת פחות, אשתי מזכירה לי את נוכחותה. אם זה לא יהיה בנוכחות פיזית זה יהיה בטלפון... עובדה זו תמיד מעמידה לי את הקשר במקום מרכזי של חיי, ומכיון שאני חפץ בו, אני משקיע בו. התורה והנביאים מעמידים פעמים רבות את הקשר הזוגי בין איש לאשתו כמשל לקשר שלנו עם הקב"ה. אך ישנו הבדל אחד קטן, הקב"ה לא תמיד נוכח אצלי במציאות החיים... לא תמיד יש מה שמחייב אותי לעמוד מול הקשר ולהגיב. איך אומרים? רחוק מהעין רחוק מהלב! אז אתה יודע מה? אם הוא לא עושה את זה, אני אעשה את זה! אני אעמוד לפניו... זוהי תפילה בזמניה הקבועים. גם הטקסטים הקבועים משמשים לאותה מטרה. לכל קשר יש את הכללים הקבועים שלו, קומפלימנטים (שבח), הישענות (בקשה), הכרת תודה (הודאה)...

וטיפ קטן לסיום: גם אם זה לא העונג הגדול ביותר שלי לשבת כרגע עם אשתי, אבל אני הרי בכל זאת יושב, אז אני כבר מנצל את זה למשהו נחמד אישי... אתה כבר מתפלל, אל תשכח להכניס את הפן האישי, או בתוספת משלך, או בכוונה לפחות באיזה ברכה שמדברת אליך כרגע... ולעולם, אבל לעולם, אל תפסיק להתפלל את התפילות הספונטניות האלה...

בהצלחה!

הרב חנוך רוזנברג - פרשת וישלח תשע"ג


למה ללמוד גמרא?


הרב חנוך רוזנברג


שלא תתאכזבו: לא תמצאו בשורות הבאות שום הסבר למה ללמוד גמרא.

לפני שמתחילים להסביר את זה, חשוב לעמוד על החידוש שבכותרת המאמר. כל אחד שקורא עכשיו את המאמר הזה צריך להודות על שהוא נמצא במקום שמאפשר לשאול שאלה כזו, שרואה שאלות מסוג זה כלגיטימיות, מקום שמעודד לשאול את עצמנו באמת למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

השאלה הזו לא רק לגיטימית. היא מחוייבת. מי שלא שואל אותה צריך לשאול את עצמו למה הוא לא שואל אותה... בכל פעם מחדש אני נדהם לגלות אנשים שבהחלט יש ברשותם את המצרך המכונה "שכל", אבל כשמתחילים לגלגל איתם שיחה למה ובשביל מה, הם פשוט לא יודעים.

החוסר במודעות עצמית מה מניע אותנו ומהן המטרות שלנו, לא רק טומן בחובו סיכון שיום אחד, בדור הזה או בדור אחר, השאלות יפרצו החוצה בצורה שתביא נזק, אלא הוא מהווה בעיה מהותית ביהדות של אלו שאינם שואלים.

קיימות שתי גישות עקרוניות ביחס שלנו אל התורה והמצוות. הגישה האחת גורסת שאין מעניינינו לעסוק בערכים העומדים מאחורי התורה והמצוות. אלוקים ציוה אותנו ועלינו לציית להוראותיו. זוהי גישה שמעמידה את ערך הציות כערך בלעדי. הגישה השנייה גורסת שכל מצווה וכל דבר הכתוב בתורה בא לחנך אותנו, ללמד אותנו אורחות חיים ולעשות אותנו אנשים מתוקנים יותר.

אין ספק שערך הציות לאלוקים הוא ערך נכבד ביותר. כאנשים שאבותיהם זכו לחוות התגלות אלוקית על הר סיני, אנו מבינים שאם אלוקים ציוה אותנו משהו, זהו הדבר הנכון והטוב ביותר, ועלינו לציית לו גם כאשר איננו מבינים למה הוא ציוה זאת.

אך אם אנו מניחים שהתורה והמצוות באות לחנך אותנו עלינו לנסות להבין מה באה כל מצווה לעשות, ואיננו יכולים להסתפק בערך הציות בלבד. לדוגמא, אדם שיניח תפילין במשך מאה שנה ולא ישאל אף פעם "למה", לא יבין שהתפילין באות להזכיר לנו את המסרים הכתובים בהן. מי שלא שואל לא ימצא תשובה לשאלה שלא נשאלה.

אדם שנמצא במצב שהשאלה "למה" אינה מטרידה אותו, לא יגיע לעולם לתועלת הערכית שהמעשה שהוא עושה אמור להביא לו. אם אנו מבקשים שמצווה כלשהי תשפיע על אישיותינו, עלינו לברר היטב מה הערך שהמצווה הזו באה להנחיל לנו, ורק אז המעשים שלנו ישפיעו עלינו וישפרו אותנו.

אז למה באמת אנחנו לומדים גמרא?

זה מציק לכם? השאלה הזו מפריעה לכם? מצוין! לכו וחפשו לה תשובה! רק אל תענו לעצמכם "ככה"!

יוסי קול - פרשת וישלח תשע"ג


איזהו מכובד


יוסי קול


אנו קוראים בפרשת השבוע על הפגישה בין יעקב לעשיו אחיו. כאשר יעקב שולח את נשיו וילדיו להשתחוות לפני עשיו התורה מתארת זאת כך: "ותיגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחווינה, ותיגש גם לאה וילדיה וישתחוו, ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו".

נשים לב להבדל בין רחל ולאה לשפחות. כאשר רחל ולאה ניגשות עם בניהן להשתחוות כתוב "וישתחוו" בלשון זכר, כלומר, גם הן השתחוו וגם בניהן השתחוו לפני עשיו. אך כאשר השפחות ניגשות להשתחוות כתוב "ותשתחווינה" בלשון נקבה, ומבאר אחד הראשונים (לא זוכר מי) שמכאן מדויק שרק השפחות השתחוו לפני עשיו אך בני השפחות לא השתחוו בפניו.

מדוע בני השפחות לא השתחוו לפני עשיו?

ננסה להתבונן בהבדל בין בני רחל ולאה לבני השפחות. כאשר אדם מרגיש בטוח במקומו ובכבודו אין לו בעיה להתכופף ולהשתחוות, ולכן בני רחל ולאה היו מסוגלים להשתחוות לפני עשיו. אך בני השפחות שהסתובבו עם תחושת קיפוח ונחיתות מעצם היותם בני שפחות ולא בני אימהות, היו צריכים להוכיח את כבודם על ידי שלא השתחוו לעשיו.

אנו רואים את התופעה הזו בחיים. אנשים מכובדים באמת מסוגלים להוריד מכבודם לפעמים, כי הם בטוחים במעמדם שלא יפגע, אך אנשים שלא בטוחים במעמדם נזהרים לא להשפיל את עצמם אף פעם, כי זה באמת יפגע במעמדם.

"איזהו מכובד – המכבד את הבריות", זה לא רק תוצאה אלא גם הוכחה. אדם שמכבד את הבריות זה מוכיח שהוא באמת מכובד ואין לו בעיה לכבד אחרים!

בועז בק - פרשת וישלח תשע"ג


הזדמנויות


בועז בק


הזדמנויות חברים, הזדמנויות. כמה פעמים יצא לנו להיתקל במשהו שממש בא לנו לעשות ולא עשינו? כמה פעמים עשינו משהו שבדיעבד הסתבר לנו שעשינו את הדבר הנכון והתמורה הייתה טובה בלי שנבקש אותה? כמה פעמים ניסנו לחשבן משהו ובגלל שהתעמקנו מדי ולא הלכנו לפי השכל הישר נדפקנו?


מספרים על אדם בן 40 שמאס לו בחייו והחליט ללכת לאלוקים ולבקש ממנו חיים אחרים. בדרכו הוא פגש עץ זקן ושאל אותו "איך החיים"? ענה העץ: "על הפנים, אני מתייבש, המים לא מגיעים אלי".

"אני הולך לאלוקים", השיב האיש, "אדבר איתו גם בשבילך". באמצע הדרך לאלוקים פגש האיש בחורה עצובה יושבת ליד בית גדול. "איך החיים?" שאל אותה. "מאכזבים", השיבה, "אני יושבת לבד ואף אחד אינו רוצה להינשא לי".

"אני בדרך לאלוקים. אדבר איתו גם בשבילך", הבטיח לה.

לקראת סוף הדרך פגש האיש שועל כחוש, שהתלונן שאין לו מה לאכול. גם לו הבטיח האיש שידבר עם אלוקים בעניינו.

הגיע האיש לאלוקים ושטח לפניו את בקשותיו.

אמר לו אלוקים: "אני משנה לך את המזל לטובה, אבל תהיה מספיק חכם לתפוס אותו!".

אלוקים גם צייד אותו במכתב לכל אחד מהאומללים שפגש בדרך.

האיש מגיע לעץ היבש ומגיש לו את המכתב מאלוקים, העץ מעיין במכתב ואומר לו: "אלוקים כתב שלא מגיעים אלי מים כי יש שק מלא ביהלומים שתקוע בין השורשים שלי לבין המעיין. אולי אתה מוכן לעזור לי לחלץ את השקית?"
"אני מצטער", משיב האיש, "אין לי זמן, אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל ואני חייב למהר לתפוס אותו". 

בהמשך דרכו פוגש האיש את הבחורה שאומרת לו "אלוקים כותב לי שהגבר הראשון שיסכים להתחתן איתי יזכה לכך שאלוקים יהפוך את שנינו לעשירים ומאושרים. אולי אתה מוכן להיות בן זוגי?"

"אני מצטער", משיב האיש, "אלוקים אמר לי שהוא שולח לי את המזל, אני חייב למהר לתפוס אותו".

ואז פוגש האיש את השועל ומוסר לו את המכתב שלו. השועל מעיין במכתב ותופס את האיש בגרון. רגע לפני שהאיש מאבד את הכרתו, הוא רואה את מכתבו של השועל ובו נכתב: "כשיגיע האידיוט תאכל אותו"...


הנה לנו פרשה מעניינת:

שליחות מלאכית, בניית מערך הגנתי, תפילה להצלחת הפגישה בין שני האחים. לילה מתוח. מאבק בין יעקב למלאכו של עשיו. מכה היסטרית, ברכה היסטורית. בוקר. שתי המחנות הולכים להיפגש בעוד זמן קצר, יעקב מסדר את המחנה. מפגש.

וככה בשקט בשקט בלי שנשים לב מתחמק לו יוסף ממה שסידר יעקב ועוקף את רחל. הוא ניגש לפניה להשתחוות לעשו. תודה לריבונו של עולם זה לא באמת עובר חלק ובשקט, וכל אחד שקורא את הפרשה רואה שהיה פה משהו שונה. רש"י מיישב את זה מיד, יוסף אמר "אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה" מכאן, מוסיף רש"י – זכה יוסף לברכת "עלי עין".

כמה פסוקים לפני כן מספרת לנו התורה, ורש"י עוזר להבין, שבעת שיעקב עבר את נהר יבוק הוא החביא את דינה בתיבה, ועל זה נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב. ונפלה לידי שכם.

שני סיפורים, שניהם מספרים על שני אנשים, כל אחד עשה את המובן מאליו. יעקב אבינו מנהג אבותיו בידיו, ויוסף גם הוא ככה. יעקב ניסה לשמור על בתו, ולא חשב על התועלת שזה יכול להפיק. יוסף לעומת זאת מנע את המנוע. יעקב נענש, יוסף זוכה לברכה שהיא ברכת עם ישראל. יוסף תופס את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר. הוא עושה את מה שהוא חושב ומשנה מהסדר של אבא יעקב, ומצליח.


לא פעם הרי עולות לי לראש מחשבות ורצונות שאני רוצה לעשות אותם אבל נמנע בגלל דבר כזה או אחר, אין לי מושג מה תהיינה התוצאות, אבל אני בטוח שאם פעם הבאה אני אקפוץ על העגלה ואלך לפי האינסטינקט שלי, עם תפילה נכונה אני אצליח. ואם לא, אז נלמד לפעם הבאה.

הלל עזרא - פרשת וישלח תשע"ג


הקמצן (פרק ב)


הלל עזרא


לפרק א' של 'הקמצן' - לחצו כאן

דבר לא השתנה מאז השבוע שעבר. נאיף עודנו יושב בתנוחה מזרחית אופיינית על המחצלת בפתחה של החנות ומצפה לקונים. כזכור, הזמין נאיף מכולה שלימה עמוסה בשטיחים מהמפעל הסיני שניזוק בעקבות התקפת הצונאמי ששטף את חופי סין. מחיר הסחורה שנרכשה במחיר אפסי היה נמוך אפילו ממחיר ההובלה, כאשר הכוונה הייתה לשווק את השטיחים עם תג מחיר מקורי. יחד איתו, רכשו סחורה מאותו מפעל, חבריו של נאיף שעסקו גם הם בשיווק שטיחים ונשבעו אמונים זה לזה לנצור את הסוד ביניהם.


***


ימים עברו, שבועות חלפו, אך איש לא פקד את החנות. נאיף לא הצליח להבין מדוע. העובדה שרכש סחורה חדשה, הייתה מבחינתו מעל ומעבר. הוא לא העלה על דעתו לפרסם את הסחורה הטריה, זה היה "יקר מידי", "חבל על הכסף", "בזבוז משווע"... בוקר אחד, בעודו מפמפם את הנרגילה בעשבי הנענע שסחב מגינתו של אבו עלי הזקן הפוזל, הבחין בזווית עינו בצללית מוכרת. חברו השותף לקנוניה, 'אבו נאדיר', פסע לאיטו לעבר החנות.

"סבאח אל ח'יר, עיוני" קפץ עליו נאיף בחיבוק חם.

- "חמדולילה הכל בסדר"

- "איך הולך אצלך?"

- "אההה, אין מה לדבר. החנות מוצפת קונים, הכסף זורם כמו המאמינים למכה ויושב טוב בכיס כמו המוסלמים אצל מוחמד"

- "מה אתה אומר?! איך אתה עושה את זה? מתחילת השבוע אני מחכה כאן לקונים ואף אחד לא מגיע" כמעט בכה נאיף.

- "הקנאה אוכלת אותך חביבי, האא?!"

- "שייקחני הנביא, אם אפילו חשבתי עליך. אתה כמו אח שלי, שאני אקנא בך?! חס וחלילה. אבל אני לא מצליח להבין למה אף אחד לא בא לקנות אצלי. שערות כבר צמחו לי על כף היד. מקדימה! אבל נאדה, אף אחד לא מתקרב לכאן"

אבו נאדיר גלגל עיניים לשמים ואמר בהתחסדות מצטנעת: "שמעתי, אם כי אני לא יודע כמה השמועה מבוססת, שבמסגד עומר הכריז האימאם ב'חוטבא' של יום שישי האחרון על כך שהמסגד מעוניין לחדש את מלאי השטיחים הבלה לכבוד חג ה-'עיד אל-אצ'חא', על מנת לקבל את רבבות המאמינים שיעלו לרגל, בכבוד הראוי. אשתי, אום-כתיר, מבשלת כבר שנים בביתו של האימאם. אשלח אותה לדבר על ליבה של הגברת הנכבדה שתחניף לבעלה אודות  השטיחים שברשותך".

נאיף כרע על המרצפת הירושלמית החלקלקה ותפס בדש גלימתו של אבו נאדיר:"את בתי, זריפה, אתן לך לאישה אם תתווך לי את העסקה עם המסגד..."

"בוודאי. מה לא אעשה בשביל חבר נדיב כמוך", גיחך אבו נאדיר תחת שפמו המסולסל. "אבל!" התרה אבו נאדיר בעוד אצבעו מתנופפת אל על בחומרה, "אני מקווה, בשבילך שטיפלת בסחורה כמו שצריך..."

"מה זאת אומרת כמו שצריך?! זה עולה כסף?", נחרד נאיף.

"חתיכת עז שכמוך! מה אתה חושב לעצמך, שאם לא תעביר אותם בכבישה בתנור תוכל למכור אותם במחיר טוב?! תוריד את האריזות, תגרד את היצורים שמסתובבים חופשי בין פרוותיהם של השטיחים וכמובן אל תשכח לזלף עליהם מי קינמון להסרת הצחנה העולה מהם למרחקים..."

"בסדר, בסדר" גנח נאיף בהשלמה. "אני מקווה שזה לא עולה יקר מידי..."

"אין בעיה. אני אדבר עוד היום עם אשתי. תיסבח עאלא ח'יר" אמר אבו נדיר וברח משם לפני שיתפקע מצחוק. 

הוא לא סיפר לנאיף על כך שהאימאם שם עליו עין ביום שישי וביקש להתרשם מהשטיחים בחנותו. מה שהיה חסר לו שתתגלה התרמית והוא יואשם בביזיון המסגד הנחשב כקדוש ביותר לאיסלאם. הוא מלמל כמה משפטים אודות הסחורה שנגמרה ועל כך שנמצא זן כינים נדיר בינות להררי השטיחים, מה שגרם לאימאם לרדת סופית מהרעיון. כעת סיפק לו נאיף הזדמנות נהדרת להתפטר מהעניין ולהפיל את זה על ראשו.

לא נאריך בדברים. סופו של עניין שהאימאם התרשם מהדוגמאות שהציג בפניו נאיף. כידוע, אצל בני דודנו מעשני הנרגילות, הצבעים והצורות זה מה שקובע. הריח קצת פחות... הזמנת השטיחים בוצעה לאלתר ונאיף שלשל לכיסו כמות בלתי מבוטלת של מזומנים שפצתה משמעותית על גירעונות השנה האחרונה. ה"מומחה לשטיחים" שהזמין נאיף על מנת "לטפל" בסחורה, הבין בשטיחים בערך כמו שמוחמד הבין במתמטיקה, הלא הוא מנקה חדר המדרגות בבניין המגורים של נאיף. השטיחים נפרשו אחר כבוד על רצפת המסגד, כאשר לכבודו של האימאם הנכבד נפרש שטיחון אישי צבעוני במיוחד, תאווה לעין המזרחית.


***


לאחר כשבוע.

נאיף עמד בחדרו של האימאם, ראשו מושפל, גלימתו תלויה עליו כעל קולב והוא רועד כעלה נידף. המנהיג הרוחני נעץ בו עיניים מזרות אימה כשאזניו מעלות עשן מרוב חימה כבושה.

"ניסית לרמות אותנו, האא?! שטיחים פרסיים... "

הוא הוציא תמונה מכיס גלימתו ונופף בה מול עיניו של נאיף. נאיף עמד להתעלף. פניו של פרעה מלך מצרים, שעה שכוסה בתפרחת שחין מפוארת, הציצו אליו מבעד לתמונה. "מי זה?!" גמגם נאיף.

"נעים להכיר, אשתי פותנא. תוצאה ישירה של מפגש פסגה של השטיח הפרסי שמכרת לי עם פניה של הגברת. יש לי עוד כמה תמונות המנציחות את מצעד האיוולת של זקני השבט שיצאו מהתפילה ופניהם ירוקות. שאראה לך?!..."

נאיף התחיל לחרחר...

"האמת", הוסיף האימאם "בתחילה לא חשדתי בשטיחים, אלא שכמה ממצאים מעניינים שצצו מולי לאחר מכן העלו אצלי ספיקות בנוגע למוצאם האתני של השטיחים".

האימאם שלף מאחורי שולחנו שטיח ירקרק והצמיד אותו לאפו של נאיף. לא היה קשה לטעות, ריח ים מובהק עלה מהשטיח, לולי הסיטואציה היה נאיף בטוח שהוא עומד על חוף עזה.

"ממצא מעניין נוסף שגיליתי...", המשיך לפזם האימאם בזעם עצור, "זה הירוקת שנחבאה בין פרוותם של כמה מהשטיחים. עם כמות כזו של אצות, אפשר לפרנס סושיה מכובדת למשך כחודש".

"והנה הדבר המעניין ביותר" לחש האימאם בעודו מוציא מכיס גלימתו פיסת בד אדומה ומקומטת, "את זה מצאנו תפור לאחד השטיחים ואני מקריא לך את תוכן התווית ברוח חופשית: "מייד אין צ'יינה"!

"שאקריא לך את הנאמר בערבית?!..."

"הכר נא למי המקל והפתילים..."


***


נדמיין לעצמינו אדם ההולך בדרך ומחזיק בידיו אשכול ענבים נוטף עסיס. הוא מעוניין בכל מאודו לשמור על האשכול היקר אך פועל בצורה לא נבונה. באינסטינקט ילדותי הוא קומץ את ידיו בחזקה על מנת לשמור על הענבים לבל יפלו ובכך, מבלי משים, הוא סוחטם אחד לאחד. ככל שיקמוץ יותר, יאבד יותר ממה שעוד נשאר.

כזה הוא האדם הקמצן, הוא מעוניין בכל מאודו לשמר את הונו ולכן קומץ את ידיו ובכך גורם לפעולה הפוכה. עולמנו בנוי בצורה מאוזנת ואדם שלא יודע לשמור על האיזון בצורה חכמה ונוקט בצעד קיצוני, בסוף מפסיד את כל מה ששמר. נאיף האומלל, מה שהיה חסר לו, זה להביא מומחה מקצועי שיטפל בסחורה כנדרש וישווק אותה בצורה מכובדת. הוא חשב שהוא חסך בכך שלא הביא איש מקצוע ובכך חשף את תרמיתו.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

גליון פרשת ויצא - להורדה בקובץ PDF

ראש הישיבה שליט"א - פרשת ויצא תשע"ג


"בית" לאלוקים ו"שער" לשמים

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א


"ויצא יעקב מבאר שבע... ויפגע במקום וילן שם... ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו... והנה ה' ניצב עליו ויאמר... ויקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים... וישכם יעקב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה... וידור יעקב נדר... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים, וכל אשר תיתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח, י-כד)

הבה נתבונן, מהו פשרו של חלום הסולם ומה משמעותם של המלאכים העולים ויורדים בו?

עוד אנו מבחינים בעובדה שיעקב לקח דווקא את האבנים שאותם שם מראשותיו, ודווקא אותן הקדיש לעשיית מצבה לכבוד ה', ואנו מבקשים לדעת מדוע לא השתמש באבנים אחרות לשם כך?

עוד עלינו להתבונן, כיצד הסיק יעקב מחלום הסולם, ש"אכן יש ה' במקום הזה", וש"מה נורא המקום הזה", והרי בחלום לא נאמר לו לכאורה דבר אודות המקום הזה, אלא הוא  זכה רק לגילוי נבואי ולהבטחות גדולות, והתגלות אלוקית זו עדיין לא הופכת את המקום הזה ל"מה נורא המקום", כמו שלא מצאנו שאברהם ויצחק, התייחסו למקומות שבהם נגלה להם האלוקים, כמקומות קדושים?

קדושת מקום וקדושת מעשים

"אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

בואו ונבין מה עניינו של בית האלוקים, ומהי מטרתו של שער השמים?

במאמרים הקודמים נכנסנו לבית המדרש לאמונה של אברהם, שבו גילינו את מציאות ה', למדנו על הקשר שאמור האדם לפתח עם בוראו, ועל חובתו של האדם להכשיר את עצמו להיות ראוי לקשר האלוקי.
אך היכן וכיצד ימצא האדם את אלוקיו? מהם הדברים שעליו לעשות כדי להעצים את החיבור עם בורא עולם?

זהו בירור יסודי שעל האדם המאמין לברר לעצמו. כיצד יכול האדם, המורכב מחומר וגוף להשיג ולהתקשר עם אלוקים "שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל"?

את התשובה לכך אנו מוצאים בחלומו של יעקב.

אכן, הקב"ה אין לו גוף ואין לו דמיון, אך אנחנו מסוגלים וגם חייבים להרגיש אותו בליבנו. רגשות רוחניים אלו ו'הארות' אלוקיות שמושפעות עלינו יכולים להגיע רק עם עזרה אלוקית.

עזרה זו מתאפשרת בשתי צורות.

הצורה הראשונה היא על ידי קדושת מקום, והצורה השניה היא על ידי פעולות ומעשים.

בקדושת המקום, "הכניס" כביכול הקב"ה את עצמו למקום מסוים, וייחד  אותו למקום מיוחד שממנו הוא משפיע ומתגלה בעולם, וכל באי אותו מקום יוכלו להרגיש אלוקים בליבם.

זהו כביכול 'בית אלוקים', שממנו הקב"ה מתגלה, וכל עניינו של הבית הזה הוא הביטוי והסמל למציאות ה' בעולם, להשפעתו הגדולה ולהשגחה הפרטית של ה' בעולם.

זהו עניינו של מקום המקדש. מקום המקדש מאפשר לבאים אליו להיפגש עם בורא עולם ולהכניס אותו אל תוך ליבם.

בנוסף למקום המקדש, שהוא מקום קדוש כשלעצמו, ישנו גם ציווי לבנות על אותו מקום, בית מקדש. בבית המקדש נעשות פעולות קדושות בציווי אלוקי. פעולות אלו הן הצורה השניה שבה אפשר להתחבר לאלוקים ולהיות בקשר איתו.

על ידי המעשים, הפעולות והמצוות הנעשות בבית המקדש, מעצים האדם את הקשר עם אלוקים, ודרך פעולות אלו הוא  מאפשר כביכול לאלוקים להיכנס אל תוך ליבו.

ברור לנו  – שהדבר המאפשר להיכנס אל הבית הוא השער, ולכן עבודת המקדש תיקרא בשם "שער השמים", שהרי ע"י המעשים הנעשים בבית ה', יוצר האדם שער שדרכו הוא יכול להיכנס אל עולמו של ה', ועל ידם הוא מאפשר כביכול לה' להיכנס אליו. (זוהי בעצם המשמעות של דברי חז"ל האמורים ברמב"ן: "בית המקדש הוא שער לעלות משם התפילות והקרבנות לשמים").

הסולם – חיבור בין שמים לארץ

יעקב אבינו גילה לנו על ידי חלומו את סוד עבודתו של היהודי, תפקיד שבו על היהודי  לחבר שמים לארץ, ולהכניס את אלוקי השמים אל תוך ליבנו שלנו – הנמצאים כאן בארץ החומרית והגשמית.

קשר זה אל אלוקינו אינו קשר ערטילאי ו"שמימי" גרידא, הנשאר בתוך הלב, ואין לו ביטוי מעשי חיצוני. זהו קשר שיכול לבוא לידי ביטוי רק על ידי מעשים ופעולות אנושיות שאנו מבצעים בחיי המעשה שלנו. בכל פעולה שכזו, שאנו פועלים כאן בארץ על פי הוראת ה', אנו יוצרים חיבור בין ארץ לשמים.

זהו פשר חלום הסולם, שבו מתגלה ליעקב שאלוקים אינו נמצא רק "בשמיים", אלא הקב"ה נמצא בתוך "מקום" שבו הוא מתגלה לבאי הארץ, ובמקום זה נוצר החיבור השלם בין האדם לבוראו על ידי המצוות האלוקיות. ("מקום" זה של מקום המקדש הוא בעצם שיאם של אותם מקומות קדושים שיש בהם ומהם 'הארות' רוחניות דוגמת ארץ ישראל בכללותה ובתי הכנסיות ובתי המדרשות שבה, ומאז שחרב לו הבית "אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", דהיינו, שקדושתו של מקום הועתקה לבתי כנסיות ובתי מדרשות).

אנו מבינים איפוא שהסולם מבטא את הקשר בין השמים לארץ, ואת היכולת של האדם הנמצא בארץ "לעלות" ולהתחבר בעודו על הארץ בטבעיו ותאוותיו הגשמיות, עם אלוקי השמים. עליה זו באה לידי ביטוי במלאכים העולים, שהם בעצם המצוות שהאדם 'מעלה' לשמים, והמלאכים היורדים, שהם מבטאים את ההשפעה היורדת אל האדם מלמעלה למטה על ידי מעשי המצוות שלו. (מצוות הם הם ה'מלאכים', עיין רמב"ם הל' מזוזה ו, יג).

חלומו של יעקב מגלה לנו את הסוד הזה, שהחיבור השלם בין האדם לאלוקיו מתאפשר ע"י שתי הצורות האמורות, על ידי מקום ועל ידי מעשים. משמעות הדבר, שגם אנו ההולכים בדרכו של יעקב אבינו, עלינו לחפש את ה"מקומות" ו"בתי האלוקים" שבהם שורה שכינה, שכאמור הם בתי המדרשות, וכמו כן עלינו לעשות מעשים ומצוות שעל ידם ניצור "שער" לשמים.

להפוך ארץ לשמים!

אנו מבינים מעתה מדוע לקח יעקב את האבנים ששימשו לו בלילה למגן ולמחסה, ודווקא אותן הוא קידש לשמים. כיון שיעקב הבין שגם אבנים פשוטות ודוממות, גם הן יכולות בשיא חומריותן הדוממת לשמש לסולם, וגם עם אבנים פשוטות וארציות אפשר להתחבר עם ה'. לכן, לאחר שבעודו שוכב למראשות האבנים הללו התגלה לו האלוקים ולימד אותו על קדושתו של מקום, ומשמעותן השמימית של המצוות הנעשות בארץ, דווקא אותן הוא לקח ודווקא איתן הוא בנה בית לאלוקים.

ממעשה האבנים של יעקב, אנו לומדים עד כמה בכוחנו להפוך את כל חיי המעשה הגשמיים שסביבנו לחיים שיש בהם משמעות רוחנית וחיבור לאלוקים. מעתה, כשנברך ברכות הנהנין - יהפוך גם האוכל שלנו ושאר הנאותינו הגשמיות לאמצעי חיבור עם אלוקים, וכשנכניס אמונה באלוקים אל תוך עמל יומנו - גם עבודה גשמית זו, בכל מקום שהיא, תיהפך לצורת קשר עם אלוקים, כשנאמר קריאת שמע שעל המיטה - גם מיטתנו ושנתינו תהפוכנה לאמצעי לעבודת ה', וכשנקיים את מצוות בין אדם לחברו בצורה נכונה - גם קשרינו החברתיים יהפכו לאמצעי לחיבור רוחני.

כשחיינו הגשמיים יהפכו גם הם לאמצעי חיבור אל אלוקים, אזי נדע שאנו הולכים לאור הפסוק "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" – כדי להפוך ארץ לשמים!