הרב איתמר טעפ - פרשת בהעלותך תשע"ג

נר, אור ודרך חיים

הרב איתמר טעפ

אך לפני שבוע וקצת עמדנו בסיום שבעת השבועות בהם ספרנו יום יום בהמתנה ליום בו קבלנו את התורה.

לכל הרגלים המוכרים לנו ישנו מאפיין ייחודי, בסוכות 'הסוכה וארבעת המינים', בפסח 'איסור חמץ ומצוות אכילת מצה'. לא נכתב בשום מקום בתורה שבחג השבועות יש מצווה ללמוד כל הלילה, אבל בחג השבועות 'כולהו מודו דבעינן נמי לכם'. יש מצוות שמחה.

כשמשה רבינו עלה לשמי מעלה בכדי לקבל תורה, אחזה בו השכחה יום-יום, ביום הארבעים בא לפני הקב"ה וקיבל במתנה את התורה. אנחנו כאז זוכים ביום מתן תורה למעין גילוי מחודש של קבלת התורה, כל אחד יכול לומר 'רוצה אני' ויקבל במתנה.

יחודו של המספר 'שבע', מבאר המהר"ל, שכל שבע הוא כנגד הטבע והשמיני הוא מעל הטבע. רק אחרי שספרנו שבע שבתות תמימות (לכן מאחרים תפילת ערבית ביום זה) אפשר להשיג את התורה אותה מגדיר השל"ה הקדוש בהקדמה לתולדות אדם "ותכליתו הוא להיות כאלוקים".

בפרשתינו מובא "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

אומר הנפש החיים, "כי נר מצווה ותורה אור", נר הוא דבר זמני, כשהנר כלה, אורו כלה. אור דבר קיומי. דבריהם של המהר"ל ובעל הנפש החיים קוראים אלינו מתוך מילות הפרשה "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כאשר שש הנרות הצדדיים עולים אל מול הנר השביעי נוצרת יצירה חדשה של "יאירו", של אור כזה ההופך את הנר ל"להעלות נר תמיד".

מבאר רש"י "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

שואל הרמב"ן "ולא נתברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות ולא ניחמו בקטורת וכו'". מביא הרמב"ן מהמדרש "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו", ועל תמיהתנו, הלא מאז אבדנו את יכולת הקרבת הקרבנות אבדה המנורה משיב מיד הרמב"ן: "אבל לא רמזו אלא לנרות בית חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן חורבן בגלותנו".

להקרבת קרבנות לא זכינו בגלותנו, להקטרת קטורת לא זכינו בעוונותינו, אור נרות קיים אך בחידוש של שמונת ימים שמונה נרות. חסרון מנורת המאור מחייב אותנו להשיג את הדרגה שמעל, לבדנו.

אולם בכוחות הנפש הפנימיים שלנו ישנה מעלה יתירה על מעלות אלו. "כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" ולכאורה מהו ההקשר הלזה?

מבאר רש"י: כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם, וזכות מצוה לפי שעה כאור הנו, "דרך חיים תוכחות מוסר" תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים.

מגלה לנו כאן שלמה המלך בחכמתו שכשם שלנר הפרטי יש כוח להפוך להיות אור קיומי – דבר שקורה במנורה בתנאי ש"אל מול המנורה יאירו שבעת הנרות", יש לו כוח לאדם במהותו על ידי תוכחות מוסר להטות עצמו אל דרך החיים.

האדם שהוא מרכז הבריאה, בשבילו נוצרו כל הדברים החיצוניים בכדי להעלותו מדרגה לדרגה, בו עצמו יש את היכולת להיתפס בכל אותם נתונים שנוצרו בעבורו ובלי השלמות לייצר את דרך החיים. אבל לכל זה יש תנאי אחד, הידיעה שכשם שהתורה ניתנה במתנה כך אותן השגות ניתן להשיגם רק במתנה ורק על פי אותה מתנה.

הרב איתמר טעפ - פרשת חיי שרה תשע"ג

מחויבות

הרב איתמר טעפ

בפינת רחוב, על ספסל פינתי, ניצבת דמות עלומה. מסביבה עלים פזורים. הרוח מנשבת, נוקשת על קצות אצבעותיו, אך הוא כעולם נפרד, מנותק מהסובב. יושב שלוב רגליים ובוהה בנורות המרצדות על גבי מסך המחשב ומייצרות דמויות דמיון אנושיות, המשמשות עבורו כלי לפיתוח המחשבה המטרידה.

אם נרות היו מרצדות שם, הייתה הרומנטיקה האישית עם מחשבתו מנצחת. אבל אלו היו חסרות. אותן נרות שיאירו לרגע את נפשו המיוסרת ויזכירו רגעים אחרים, שמחים יותר. את היותו חי. את האפשרויות, לקדם, לפסוע במעלה החיים. בעיקר לעשות. לא היו שם ברגעים קריטיים אלו.

מחשבתו נודדת הרחק, אל הניתוק מהאב, הרגישות עם האמא היקרה לו. לרגעים ניצבת שם האחריות על האחים. דמותו השפופה מיתמרת לנגד עיניו. מביט בחסרונות, בכישלונות. הסיכוי מתגמד ומתרחק ממנו כנקודה עלומה שאינה נמצאת כלל בתוך עולמו.

אברהם אבינו ניצב מול בדידות דומה. אביו תרח יצר פסלים. אבל הוא הבן יקיר, מחפש: מנין? מי ברא אלה? מנתק עצמו ממקומו של האב. אך דבר אחד מעניק לו את השוני: הוא אינו עוצר, הוא ממשיך. ניצב לבדו מול עולם שסולד מהחיפוש המטריד של הנער הצעיר. בודד מול דמויות שאינן מוכנות לקבל את המציאה שלו וראשונים ניצבים כנגדו - הוריו.

אברהם אינו מסתגר בקרן זווית ובוהה חינם אל תוך עצמו. אברם מפנים שהראיה הפנימית מחייבת דבר. מחייבת לומר שאין סתם! הוא מחפש 'מהו', אינו מוותר, הוא מוצא. ואברם הופך לאברהם. אב המון גויים. יוצר יצירה חדשה, יוצר דור חדש.

אברהם אבינו אינו רק אבא ביולוגי של האומה הישראלית. הוא אבא ביכולת העשייה הבודדת. הוא אבא שלנו בגילוי שלמעשיו של אדם שאינו שוחה עם הזרם ישנה סיבה ומאחוריהם עומד אדם. הוא אבא שלנו בדרך.

אברהם אינו מסיים במציאתו הגדולה. הוא ממשיך ליצור יצירות חדשות בעולם. "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו.. כן יכבשו רחמיך את כעסך". האב הרחום כבש רחמיו כדי לעשות רצון קונו. אבל אנחנו בנים רחוקים, כבר בני בניהם.. הכיצד נבקש להשתמש בזכות זו?

השייכות היא המאפשרת: בהכרה שלנו שמעשהו של אברהם אבינו אינו מעשה עצמאי, אלא יצירה חדשה. הוא קרב עולם למציאות של יכולת כיבוש רצון, כיבוש של רגשות. מידת כיבוש זו אנו מזכירים ומבקשים מיוצר האדם לכבוש אי-שביעות רצון ממעשים לא מושלמים שלנו, שיכבשו רחמיו את כעסו מעלינו ויגולו רחמיו על מידותיו.

היצירה אינה מושלמת בהיבטים אלו בלבד. אדם יכול בשביל עצמו לוותר. כשהבורא מבקש אולי אף מסוגל לבצע אף את הדבר האכזרי ביותר לכאורה, "ורצה לשחוט אותו כדי לעשות רצונך". אבל הוא עדיין לא מושלם.

השותפות ביצירה היא המביאה את השלמות. מי שהפנימיות שלו מחייבת נתינה, גם כשאינו מתבקש. הנכונות להקריב, לא רק כבישת רצונות למען עשות רצון מקום כשזה נאמר. גם בזה אברהם אבינו עומד. קודם לכן אינו יכול להתנסות בניסיון העקידה.

בשלושת ימי המילה, ימים בעלי משמעות פיזי, הכאב מוחשי. אברהם אינו יכול לעצור את העשייה, הכנסת האורחים שלו. לא ייתכן שהכניסה לברית עם האלוקים תמנע ממנו לעשות את המוטל עליו. הוא יוצא לחפש. החום גובר, מגיע אל למעלה מיכולת סיבולת האדם הנורמטיבי, בוודאי למי שעכשיו חש בכאב. אבל האבא היקר שלנו אינו מוטרד ממצב זה. הוא רוצה אורחים, רוצה לעשות חסד. מבקש להכניס אנשים תחת כנפי השכינה – כי אני לא שונה משאר האנשים, גם כשלי כואב, עדיין קיימים האחרים.

פרשת סדום אף היא יצרה גילוי חדש בבריאה: אח יקר, גם כשהכעס מתגבר, גם כשנראה שהנכון הוא שאין יכולת לעזור – אבדה תקווה. "אולי ימצאון שם עשרה" אולי יש נקודת אור, מידה אחת שתגרום למחול לו. נקודה אחת בוערת תאפשר לך לסייע לאותו נער עלום שיושב בדד על הספסל. נקודה זו מסוגלת להאיר "הציץ עליו בעל הבירה". כן, גם בהסתר פנים הוא מביט - הלא מידת ההכלה כבר קיימת כאן בעולם. כבר נחתמה בחותם הגנטי של האנושות.

העם שלנו מבוסס על הקרבה, הכלה, כבישת רגשות גם במקום שהדעת ממאנת. מאברהם למדנו שתמיד יש מי שזקוק לנו ואין מה שמסוגל לעצור אותנו מלסייע.

את דרכו של אברהם אנו למדים מראייתו של האיש הקרוב אליו "זקן ביתו המושל בכל אשר לו". העבד/התלמיד כשהוא יוצא לקיים את בקשת אדונו, קובע תנאים מסוימים שישכנעו מה מתאים לרצון השולח, רצון שלמד מרבו.

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני". אליעזר מכיר את רבו, הוא יודע שבמקום שיש הכלה של האחר, שימת לב לפרטים בצורכי האחר, שייך לבנות את בנין ההמשך של עם ישראל. זהו החסד עם אברהם. זו האישה המזומנת ליצחק שימשיך את בנין האומה שהתחיל אברהם. ההתבססות על קבלת האחר, גם האחר שאיני מכיר. גם הוא כמוני זקוק למים, גם גמליו זקוקים למים.

מסר זה כשמבעבע בליבם של האנשים הוא פתח נכון לבניין. כך נבנה העם שלנו. האנושות קבלה את ההקרבה וההכלה בתוכה, בורא העולם נוהג אתנו בנוהג זה כאשר אנחנו מחזיקים באותו הקלף.

לפני מס' שנים יצאה לעולם האמירה 'אנו קיימים יען כי אנו קיימים'. התכונות שאנחנו נוהגים בהם מוטבעים במציאות והיא משיבה לנו באותו הצד של המטבע.