הרב ברוך צבי גרינבוים

נעשה – נעשה ונשמע

"ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה ויכתוב משה את כל דברי ה' ... ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד, א – ז).

 בפרשה זו שנאמרה לפני מעמד הר סיני, מספר משה לעם 'את כל המשפטים' – דהיינו שבע מצוות שנצטוו בני נוח, שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה, ודינים שניתנו להם במרה (רש"י), ועל כך עונים בני ישראל –  'נעשה'!

לאחר מכן כותב משה 'את כל דברי ה' ' – דהיינו 'מתחילת ספר בראשית ועד מתן תורה וכן מצוות שנצטוו במרה - (רש"י), ואח"כ הוא קורא באוזני העם את הדברים הכתובים בספר הברית ועם ישראל אומר על כך - נעשה ונשמע.

עלינו להתבונן, לשם מה אמרו בני ישראל פעמיים 'נעשה' על אותם הדברים?

כמו כן עלינו להבין מהי משמעותה המעשית של האמירה 'נשמע' לאחר שכבר קיבלו על עצמם את הדברים ב'נעשה'?

זאת ועוד. אנו מבינים שכתיבת התורה מספר בראשית נועדה כדי שדבר ה' יהיה חקוק על ספר, אך לשם מה נדרשה קריאת אותם דברים שכבר נאמרו להם זה עתה שאותם הם קיבלו על עצמם כבר קודם באמירה 'נעשה'?

כתיבת ספר תורה

כנראה, ולפני מתן תורה מבקש הקב"ה ללמד את עם ישראל את ענינה  הגדול והיסודי של מצוות תלמוד תורה מתוך ספר התורה.

כתיבתם של דברי תורה על ספר, אין עניינם רק כדי לשמר ולזכור את מצוות ה'. יעידו על כך מצוות רבות שנאמרו בעל פה 'הלכה למשה מסיני' ונמסרו מדור לדור בקפדנות רבה ובדיוק רב. כתיבתם של דברי התורה על ספר באו כדי לחקוק על ספר לנצח את הנוסח המדויק שבו רצה הקב"ה שנקבל את הדברים במטרה שנלמד אותם ונדייק בהם ונוציא מהם בכל הדורות תובנות אין סופיות.

אמת הדבר שיכולים מצוות מסוימות וקצובות להיות נמסרים בעל פה מדור לדור, אך מטרת כתיבת דברי תורה בספר תורה והמצווה ללמוד אותם יומם ולילה נועדו כדי שנלמד עוד ועוד הבנות חדשות אין סופיות שמתאימות לכל ימות העולם ולכל אחד מאיתנו בכל תקופה שהיא.דברים מדויקים שכאלו אינם יכולים להימסר בעל פה.

הקב"ה שהוא 'אין סוף' מתגלה רק דרך דברי התורה ששם הוא גנז ושתל הבנות אלוקיות שאין להם סוף .ככל שהאדם יעמיק בהם, הוא ימצא בתוך דברי התורה המנוסחים בדיוק אלוקי, עוד ועוד מצוות והבנות חדשות בעבודת האלוקים ובכל ענייני העולם.

מצוות תלמוד תורה

כעת נבין את פשר המאורעות שקדמו למתן תורה. כששמע עם ישראל בעל פה את תוכן המצוות הם קיבלו אותן על עצמם ואמרו מייד 'נעשה'! באמירה זו התחייבו עם ישראל לקיים את כל מה שמצווה עליהם ה'.

בשלב זה כתב משה את המצוות הללו בספר התורה והוא קרא אותו באוזני העם. מטרתה של הכתיבה הזו הייתה לחקוק את דברי האלוקים בספר כדי שבכל הדורות ילמדו בספר זה שוב ושוב ויגלו בו את האלוקים האין סופי ואת הלימודים האין סופיים שאפשר להוציא מדברי התורה ששם גנז האלוקים את הוראותיו הנצחיות.

לאחר כתיבה זו, הוסיף משה וקרא את הדברים באוזני העם, קריאה זו היא בעצם 'קיום מצוות תלמוד תורה' שלימד משה את עם ישראל עד כמה הלימוד מתוך הספר נותן הבנות חדשות באותן דברים ומצוות שכבר ידענו עליהם זה מכבר.

או אז כששמעו בני ישראל את קריאת 'ספר הברית' והבינו תובנות חדשות מתוך הדברים ששמעו, הם קיבלו על עצמם את ההבנות הללו ואמרו שוב פעם 'נעשה', כלומר נעשה את כל אותם דברים שאנו למדים כל פעם מחדש כשאנו לומדים תורה שבכתב.

תורה שבעל פה

לימוד מתחדש זה הוא בעצם תורה שבעל פה.

מטרתה של 'התורה שבעל פה' לחבר את היהודי בחיבור אין סופי אל התורה שבכתב במאמץ לגלות עוד ועוד את הגנוז שבדברי התורה. כל לימוד והבנה חדשה בתורה הם נעשים לתורה שבעל פה שכל יהודי מצווה לחבר בימי חייו. כי רק אם יהפוך היהודי את התורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא יתחבר באמת אל הקב"ה שגנז את אורו הגדול בתוך דברי התורה.

נשמע

הבנה זו היא פשרה של אמירת 'נשמע' שהוסיף עם ישראל לאחר שאמרו שוב פעם 'נעשה'. בכך הם מתחייבים לעשות את המצוות לאור התובנות החדשות שגילו בתוך התורה שבכתב ולא להרפות מללמוד שוב ושוב כדי לשמוע עוד ועוד תובנות לחיים וטעם חדש במצוות ה'.

הרב זאבי קצלנבוגן

הקטע שלי בפרשה

איזה סוג של שומר אתה?

פעמים רבות נוצרת סיטואציה בה חפץ של הזולת נמצא בידינו. זה קורה בנסיבות שונות, לעיתים כאשר אנו מוצאים חפץ ברחוב, לעיתים חבר שכח בביתנו את המטריה שלו, זה יכול להיות גם כאשר מישהו מבקש מאיתנו לשים עין כמה דקות על התיק שלו עד שהוא יחזור, או אפילו כאשר אנו מבקשים ממישהו את העט לכמה דקות על מנת למלא איזה טופס במס הכנסה. המכנה המשותף של כל אלו, שברמה זו או אחרת יש לנו אחריות זמנית על החפץ של הזולת.

מה רמת האחריות הזו? עד כמה אני מחויב להתאמץ? ומה קורה במידה והחפץ הנמצא באחריותנו נגנב או ניזוק בדרך כלשהי?

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש..."

"כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה... ומת או נשבר או נשבה אין רואה..."

"וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו..."

"אם שכיר הוא..."  (פרק כ"ב פסוקים ו' – י"ד)

למרות שישנן כאמור הרבה סיטואציות בהן החפץ נמצא בידי, התורה מחלקת אותן לארבע קטגוריות.

הקטגוריה הראשונה היא שומר חינם. השומר בסך הכול עושה טובה לבעל החפץ. אין לו מן השמירה כל טובת הנאה, אבל הוא מוכן להתאמץ על מנת לעזור לחברו. ברור שמידת האחריות שלו היא נמוכה. רק במידה והוא ממש פשע בשמירה הוא יתחייב באחריות אך כל נזק שקרה באופן טבעי אין השומר חינם חייב בו.

הקטגוריה השנייה היא שומר שכר. במקרה זה השומר מקבל טובת הנאה כלשהי תמורת השמירה וזו הסיבה שרמת המחויבות שלו עולה. אם קרה נזק שהשומר היה מסוגל למנוע אותו עם מאמץ, הוא חייב לשאת בתוצאות.

הקטגוריה השלישית זה השואל. השואל הוא הפוך משני השומרים הקודמים. החפץ נמצא אצלו למענו ולא לתועלת בעל הבית. הוא זה שביקש את החפץ ולא בעל הבית ביקש ממנו לשמור. זו הסיבה שבכל מקרה הוא חייב להחזיר את חפץ או את דמיו ולא חשוב מה קרה. רק בשני מקרים בלבד השואל יפטר: א. הנזק נגרם תוך כדי שימוש תקין בחפץ. ב. בעל החפץ הוא זה שמפעיל את החפץ.

הקטגוריה הרביעית היא שוכר. גם אצל השוכר החפץ נמצא לתועלתו ולא מפני שבעל הבית חיפש היכן לשמור את החפץ. אך להבדיל מן השואל הוא מוכן לשלם על השרות וזו בדיוק הסיבה שרמת האחריות שלו יורדת בהתאם.

בורא עולם הפקיד בידינו את החיים. כל אחד מקבל מספר שנים מסוים אותן הוא מעביר כאן בעולם. קיבלנו פיקדון, איזה סוג שומרים אנחנו? האם אנחנו מבינים שהחיים הם בשבילנו? האם החיים הם בשבילנו אך אנו מוכנים לשלם עליהם מחיר מסוים? או אולי גם אם אנו מקבלים תגמול עדיין אנחנו מבינים שהחיים נועדו למשהו הרבה יותר משמעותי?

כנראה שאת סוג השמירה שלנו ובעקבות כך את רמת האחריות שלנו לפיקדון, כל אחד מאיתנו יכול לקבוע לבד.

ניתן להיות שומר חינם. שומר חינם זהו אדם שלא נמצא בשביל לקבל טובות הנאה כלל. הוא נמצא כאן בתפקיד. אדם שמבין שהחיים הם תפקיד והוא מנסה לעשות את המוטל עליו, לא יתבע אלא אם כן הוא ממש פשע בתפקידו. כל עוד שהוא היה בסדר בתפקיד, מירב האחריות נמצאת עדיין אצל בעל הבית/בורא עולם. ושכבעל הבית מטפל בחפציו הוא יודע לעשות זאת נהדר... אדם שנמצא בתפקיד, הקב"ה כבר דואג לכל צרכיו.

מצד שני זה לגיטימי לגמרי לבחור בצד השני של המטבע, זה לגמרי בסדר לבחור את תפקיד השואל. ניתן לגמרי להבין שהחיים נועדו בשבילנו. אנו רוצים ליהנות ולנצל כל רגע חומרי בחיים. רק צריך לזכור שבמקרה כזה האחריות כולה נופלת על כתפנו. אם לקחנו את כל האחריות על עצמנו אל לנו לצפות שבעל הבית יעזור לנו במקרים חריגים של אונס וכדומה, זה פשוט חלק מן העסקה.

אך בין שתי הקצוות הללו יש גם שני מצבי ביניים. השומר שכר שעדיין שומר לתועלתו של בעל הבית אך בהחלט שמח לקבל על כך איזה טובת הנאה. מכיוון שהשומר שכר עדיין נמצא בתפקיד עדיין מרבית האחריות תהיה על בעל הבית אלא שבגלל השכר עליו להתאמץ יותר. אך יש גם את השוכר שרצה את טובת עצמו, אך הוא מבין שעל הנאות צריך לשלם ולשם כך הוא יעשה את כל מה שהבורא מבקש...  

אז בפעם הבאה שקורים לנו מקרים שונים בחיים, כדאי לנו לבדוק איזה סוג שומרים החלטנו להיות ואולי כך נבין למה קרה מה שקרה...

ראש הישיבה שליט"א - פרשת משפטים תשע"ג

אנשי קודש

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ואנשי קודש תהיון לי" (שמות כב, ל). פירש רש"י: "אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי".

כאן לימדה אותנו התורה שרק בהיותנו "אנשי קודש" אנחנו שייכים לה', אך אם איננו ח"ו "אנשי קודש" איננו שייכים אליו.

לקראת סופם של ימי השובבים, שמסורת בידנו שמסוגלים הם לעבודה רוחנית בנושאי הקדושה, מצאנו לנכון לברר לעצמנו מהי בעצם אותה הקדושה שמשייכת את היהודי לה'?

בספר ויקרא, בתחילת פרשת קדושים, מצווה התורה על הקדושה ואומרת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם", וכתב רש"י: "קדושים תהיו" - "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה".

הבה ונבחן מדוע דווקא הגדרות ששם לעצמו היהודי בעניין תאוות הגוף, מזכות אותו בתואר "קדוש", ולא אותן הגדרות ששם לעצמו היהודי שלא לעבור את שאר העבירות כדוגמת חילול שבת או לשון הרע, שגם אם יפרוש אדם מעבירות אלו, עדיין הוא לא יזכה לתואר "קדוש"?

מהי קדושה?

משמעות המושג קדושה בכל מקום היא "התייחדות" של האדם אל העניין שאליו הוא החליט להשתייך. לדוגמא, אנו מוצאים את לשון הקדושה במעשה הקידושין של בני זוג מישראל שבו אומר החתן לכלתו "הרי את מקודשת לי", ומשמעות דבריו היא שהאישה ה"מקודשת" פורשת מכל אנשי העולם ומתייחדת אך ורק לבעלה.

נמצא שכאשר אנו אומרים על יהודי צדיק שהוא קדוש, אנחנו מתכוונים לכך שהיהודי הזה מייחד את כל כולו לעבודת ה', הוא פרש מכל ענייני העולם והוא ייחד והקדיש את עצמו לאלוקיו.

איזון בין גוף לנשמה

כאן, ידידי, שימו נא לב.

היהודי כידוע, מורכב מתרכובת מדהימה ומופלאה של גוף חומרי ונשמה רוחנית. טבעו החומרי של האדם מכווין את הגוף להנאה חסרת גבולות, תאוות של גוף, אוכל, שינה ופריקת עול, וטבעה הרוחני של הנשמה מאיר את מחשכי הגוף, ומגביל את תאוותיו והנאותיו.

גזרה החכמה האלוקית שבין שני צדדים אלו של גוף ונשמה תהיה תמיד מלחמה, שבה יצטרך היהודי לבחור בין הטוב הנשמתי שיקדש את הגוף ויאיר את מחשכיו ובין הגוף החומרי והחשוך שלא נותן לנשמה להאיר. המלחמה בין שני צדדים אלו, צריכה להיות מאוזנת בכדי שיוכל היהודי לבחור בצורה שווה בין הטוב לבין הרע, ולזכות לעוה"ב בגלל שבחר בבחירה אישית בצד הטוב – צד החיים.

אך כאן ניצבת בעיה. איזה כוח, גדול ככל שיהיה, יכול לעמוד מול האמת המוחלטת הבוקעת מהנשמה הקדושה החבויה בכל יהודי, והרי הנשמה היא חלק אלו-ה ממעל ומי יכול לעמוד מול המציאות של האמת האלוקית? כאן, ניתנה לגוף האדם הנאת "יסוד" חזקה מאוד, הממלאת את כל גופו והאדם מתאווה לה כמעט בכל זמן. הנאת גוף זו, עומדת "כאילו" מול ההנאות הרוחניות שהנשמה היהודית שואפת אליהן כל הזמן ויוצרת איזון בין תאוות הגוף לבין אורה המאיר והמוחלט של הנשמה.

רק עם תאוות גוף שכאלו, יכולה להיות אותה 'בחירה' שעליה מושתתת כל עבודת היהודי הבוחר כל הזמן בין טוב לרע ומנצח במלחמת היצר.

כשיהודי בוחר באלוקיו ומשליט את נשמתו – שהיא כאמור חלק מאלוקיו – על גופו, הוא מייחד בכך את עצמו ואת הנאותיו היסודיות לאלוקים. הוא מתגבר על הנאת הגוף העמוקה ביותר, מקדש אותה, ומייחד אותה רק לצורכי יצירה ובנין של דורות עתידיים. הוא שומר על עיניו, על תנועותיו, ומייחד את עצמו רק אל מה שהאלוקים נתן לו. בכך, ורק בכך, הוא נהיה קדוש, מפני שבהתגברות זו, הוא נתן את יסוד עצמיותו למטרה האלוקית. רק יחוד זה של הנאות הגוף, שיפעלו רק לפי הנחיות התורה, רק התייחדות זו יכולה לזכות את היהודי בתואר "היהודי הקדוש".

ברית מילה – יסוד לחיים מאושרים

"ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, יא).

"אבל זה האות הוא חזק שבכולם, שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו, ולפיכך ציווהו הא-ל באותו אבר לפי שרוב העבירות ייעשו ע"י אותו אבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות וכשיבוא האדם לעשות עבירה באותו האבר יראה האות אשר בו ויזכור מה שציווהו הא-ל וימנע מלעשות העבירה ההיא ולא יהיה כבהמה". עד כאן לשון הרד"ק בפירושו על התורה.

ברית המילה, אינה מאורע חד פעמי שנחתם בגופו של היהודי, אלא היא ברית מתמשכת בגופנו שבה אנחנו מייחדים את עצמנו ואת הנאותינו הבסיסיות והגבוהות ביותר, לחיים על פי רצון ה', הם החיים המאושרים כאן בעולם הזה, חיים של יצירה, חיים של בניין.

אות זו בבשרנו, אמורה להזכיר לנו את השימוש הנכון בכוחות התאווה, כוחות שאנו צריכים לנתב אותם לבניין של דורות וליצירות של קיימא. אם לא נשים לב לאותה ברית קודש החתומה בבשרנו, אנו עלולים להפר את הברית האלוקית איתנו, ואנו עלולים לשקוע בתאוות הגוף העלולים לכבות את אורה של הנשמה.

כבר נשנה יסוד זה בבית מדרשנו פעמים רבות ושמע זאת כל בן "דרך ה'", שמטרת המצוות כולן וההימנעות מהעבירות היא לא רק כדי שנזכה על ידם לעולם הבא, אלא הם ניתנו לנו בעיקר כדי לגרום לנו חיים מאושרים ושמחים יותר, מלאי הנאה וסיפוק כאן בעוה"ז, וברית המילה המתמשכת בגופנו היא התמרור והסימן שלנו ל"יסוד" חיינו המאושרים.

נשמתנו אינה מבקשת בשום אופן לכבות את הנאותיו של הגוף, התובע את צרכיו הטבעיים והבסיסיים, אלא היא מבקשת 'להאיר' לנו דווקא מתוך השימוש הנכון בכוחות הגוף, שימוש של יצירה ובניין, וניצול כל הכוחות היסודיים שלנו. רק השימוש הנכון בכוחות הגוף לאור הוראות התורה, יכול לגרום לנו חיים מאושרים ומאירים יותר, שבהם כוחותינו כולם, כוחות הנשמה והגוף יוכלו לחיות בשלום אלו עם אלו.

בשר בשדה? טריפה!

"ואנשי קודש תהיון לי – ובשר בשדה טריפה, לכלב תשליכון אותו"

סוד הקדושה, אלו החיים הפנימיים שאדם בונה בתוך ביתו, עם עצמו מול אלוקיו, וכל יצריו והנאותיו מכוונים אל וכלפי ה'.

ועל פי הדרש אנו אומרים, סימן לדבר, אם יהודי מכניס בתוך האנושיות שלו את הקדושה, והוא בכלל "אנשי הקודש", דהיינו אדם אנשי אבל קדוש, אזי הוא שייך "לי" – לקב"ה, אך אם "בשרו" נמצא ומופנה כלפי ה"שדה", לכיוון חוץ, כדי להרשים אחרים, והוא חי מדבר ומתלבש בשביל אחרים אזי הוא "טריפה", ולכלב תשליכון אותו... וד"ל.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת משפטים תשע"ג

פלוני שלמד תורה

שאלה:

יש לי שאלה שאני מתלבט זמן רב אם לשלוח אותה אליך, ואודה לך אם תענה לי עליה. אני מאמין שחיי תורה אמורים להביא את האדם להיות טוב יותר. איך יתכן שיש אנשים רציניים שמקדישים את חייהם לכאורה לעבודת ה' ובכל זאת נשארים קטנוניים ונקמנים? האם התורה והמצוות יכולות שלא להשפיע על האדם לטובה?

הרב זאב קצנלבוגן:

"מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו" (יומא פ"ו:)

כאשר הגמרא דנה בהגדרת המושג חילול ה', זה מה שיש לה לומר. אדם שלומד תורה ודרכיו מקולקלים ומעשיו מכוערים אין לך חילול ה' גדול מזה.

אחרי הפתיחה המעט דרמטית הזו אני רוצה להכניס את הדברים לפרופורציות. כתבתי כבר פעם מעל במה זו, שכאשר ניתנה התורה לא היו "חילונים" בעם ישראל. כולם היו רבנים עם כיפות גדולות וזקן... ובכל זאת נאמר בה לא תגנוב ולא תחמוד ואפילו לא תרצח... התורה לא ניתנה למלאכי השרת, היא ניתנה לבני אדם. בן אדם מעצם טבעו נמצא בכל עת בהתמודדות. בלשונו של החסיד מחובת הלבבות: "נמצאת המלחמה אליו פנים ואחור". כמעט אין מציאות שאינה מביאה עמה התמודדות. האדם אינו מחשב, הוא אינו מסוגל לקבל פקודה ולבצע מיידית. יש בתוכו כוחות רבים הנאבקים, ומטרתה של התורה היא לתת לו את הכוח, להעצים את הצדדים החיוביים ולהצליח. זה לא ג'וקר, זה לא תמיד עובד, אבל בהחלט כלי אדיר ובהחלט הכלי היחידי.

הייתי יכול לענות לך, מה אתה יודע איך היה נראה אותו אדם בלי תורה בכלל? אבל זו נשמעת קלישאה. איני מעוניין גם לדבר על אחרים, מתוך הכלל הכל כך פשוט שלימדונו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אבל לדבר על עצמי אני בהחלט יכול. אין זה המקום להתוודות (ואני גם יוצא מתוך נקודת הנחה שאתה אינך כומר...), אבל אם אתבטא בעדינות, מצבי הרוחני יכול להיות טוב יותר... אני מתמודד כמו כל אדם אחר בדברים מסוימים, לעיתים אני מצליח יותר, ולעיתים מה לעשות? מצליח פחות. אבל בדבר אחד הייתי שמח לשתף אותך, המוטיבציה האדירה שלי להמשיך ולהתמודד, האמון האמיתי שלי בעצמי שבסופו של יום אכן אצליח, נובעות ממקום אחד, מן התורה! אין לי ספק שישנם אנשים החפצים להיות טובים ואין להם כל קשר לתורה. אם זה הולך להם טוב, מה טוב ומה נעים. אך אם לא, מה מחזיק אותם? מה נותן להם את הכוח להמשיך ולהיאבק כאשר הכל מסביבם רקוב? מה נותן להם את הכוח להמשיך ולהיאבק כאשר הם כבר ניסו מאה פעמים ונכשלו? אני שואב את הכח לזה מן התורה! לא רק מפני שהיא נותנת לי כלים נהדרים להיות טוב יותר, אלא גם ואולי בעיקר מן הסיבה שהיא נותנת לי את האמון בעצמי שאני מסוגל להתמודד שהרי לכך נוצרתי. היא נותנת לי את התקווה גם לאחר מאה כישלונות משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו חתום על הצ'ק הזה. "ראה נתתי לפניך... ובחרת". בידי הדבר, אני מסוגל לבחור.

אתה שואל האם יתכן שאדם לומד תורה והיא אינה משפיעה עליו דבר? כנראה שכן. במקרים קיצוניים אמרו חז"ל "לא זכה נעשית לו סם המוות". במקרים אחרים נאמר "ולרשע אמר אלוקים, מה לך לספר חוקי". אז כנראה שכן. אבל מה זה חשוב, העיקר שנלמד בעצמנו איך להשתמש בתורה נכון, כך שאותנו היא תקדם באופן משמעותי!

יעקב גרשוני - פרשת משפטים תשע"ג

ההשתדלות שלנו

יעקב גרשוני

פורים עומד בפתח ולפניו המגבית השנתית לטובת הישיבה. בחורים יוצאים מדי ערב ותורמים מזמנם היקר וממרצם לישיבה. בסך הכל עושים השתדלות גבוהה מאד בעניין וכל זה למען קיומה ההכרחי של הישיבה. חשבתי בעקבות כך על כמה שאלות בעניין ביטחון והשתדלות.

א. לשם מה דרושה ההשתדלות, מאחר ואנו בטוחים שהקב"ה מזמן לנו את פרנסתנו?

ב. עד כמה חובת ההשתדלות והאם זה משתנה מאדם לאדם?

בספר 'מכתב מאליהו' מובא: כל הצורך בהשתדלות בעניינים הגשמיים בא מתולדת חטא אדם הראשון שנאמר בקללתו "בזיעת אפיך תאכל לחם" והיינו מפני שבחטאו ירד למדרגה גשמית זו, אבל קודם החטא היו כל צרכי גופו המזוכך באים אליו ממילא... ובספר מסילת ישרים בביאור מידת הביטחון כתב:  הביטחון הוא שישליך יהבו על ה' לגמרי... וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל אם לא שקדם הקנס "בזיעת אפיך", ע"כ חייב כל אדם להשתדל איזו השתדלות כמס שפורע... כיון שעשה אדם קצת מלאכה, משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו.

כלומר, מפני שאנו לא ראויים לניסים גלויים אנחנו מחוייבים בהשתדלות ברמה כזאת שאפשר לתלות את ההשפעה הגשמית בהשתדלות, ובזה נגמרת ההשתדלות, אע"פ שבאמת הפרנסה היא משמים.

וככל שדרגת הביטחון של האדם גבוהה, כך חובת ההשתדלות יותר נמוכה, והביאור בכל הקללה של בזיעת אפיך זה להבין בתוך הטבע וההשתדלות שהכל בעצם מ-ה', וא"כ אדם שדרגתו גבוהה ומבין שהכל זה נס, גם הטבע, א"כ ההשתדלות שלו נמוכה מפני שהוא במצב של אדם הראשון קודם החטא.

ברור שאנחנו לא נמצאים בדרגה הזאת וצריכים להשתדל בכל העניינים, וכעת אנחנו עומדים בפתח המגבית השנתית של הישיבה שתלויה בנו בלבד, וזו השתדלות שאנחנו מחוייבים לעשות למען הישיבה שלנו, ולא עכשיו ההזדמנות להיות "בעל ביטחון" ולחכות שהדברים יסתדרו לבד. הם לא. זה תלוי בהשתדלות שלנו וכולנו צריכים להתגייס בכל הכח למען הישיבה, שזה בעצם למעננו!

ישי ברוקשטיין - פרשת משפטים תשע"ג

מתן שכרם לעתיד לבוא

ישי ברוקשטיין

אי שם בערבות פולין החזיק מושקה פונדק בבעלותו, משהו בסדר גודל של בר-דעת... וכמובן, כמו בכל הסיפורים, עניין של זמן עד שבא הפריץ והודיע לו שאם לא יפתח את המקום בשבת הוא יבעט בו וישלח אותו מהפונדק. מושקה לא הסכים, התעקש ועמד בגבורה בניסיון, והפסיד את פרנסתו, ולא, לא קרה לו שם נס, והוא לא מצא תיבת זהב ביער, אלא הסתובב גלמוד ועני עד יומו האחרון...

חברים, הרבה פעמים מקוננת בנו התחושה שהנה, אני "מיישר קו" כביכול עם הקב"ה, ולא רק שלא קורים לנו דברים טובים אלא לפעמים יוצא לנו מזה נזק. למשל, בחור שמוותר על עבודה מסוימת, ואולי אפילו על כמה עבודות, למען השהות בישיבה וסדריה, וכמובן הוא מצפה שבעקבות ההקרבה הזו ישלחו לו משמים איזו עבודה טובה, כזו שהשעות שלה מתאימות לשעות שהוא רוצה להיות בישיבה, או איזו הטבה/בונוס/פרס אחר על הקרבתו.

אז זהו, זה לא עובד ככה. אנחנו עושים כי אנחנו צריכים לעשות, ומאמינים שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבוא. מתי זה לעתיד לבוא, לא יודע, מה שבטוח שזה לא כאן ועכשיו. אז קצת סבלנות והכל יסתדר...

הלל עזרא - פרשת משפטים תשע"ג

הבדאי (פרק ב')

הלל עזרא

בשבוע שעבר עשינו היכרות עם הבלפן המדופלם מוטה בר-מוחה וסיפוריו, משרידי דור הפלמ"ח ואחד שעבר את תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ואת צירי הלידה של ימי קום המדינה. איש מפא"י שמאלני בדמו ובנשמתו, אשר לא מפסיק להתרפק על אותם ימים קסומים בהם האדום שלט. עם זאת, ולמרות שבפועל מדובר בשפנפן פחדן שמעולם לא הראה את קצה חוטמו מחוץ למפתן ביתו באותם ימי זעם אפורים, נוהג היה מוטה להתרברב באזני מכריו ובני משפחתו ולהאכיל אותם בסיפורי גבורה על תעלוליו הנועזים שביצע יחד עם "חבריו", אנשי תנועת המרי העברי.

השארנו את נכדתו של מוטה, ישנה במיטתה, כשעל פניה נסוך אושר עילאי, מהול בציפייה ליום המחרת. מוטה הבטיח לשתף אותה בחוויותיו מליל הגשרים כדי לתת לה חומר ממקור ראשון על אותו לילה גורלי ששינה את המפה הפוליטית במדינה הקטנה ההולכת ונבנית.

***

קשה היה למוטה להסתיר את שמחתו, שעה שקיבל את פניה של נכדתו בת ה-12 למחרת בבוקר. אפשר היה לומר שהוא סבל בתקופה האחרונה ממחסור חמור במלאי הקהל הזמין שיבלע את הצפרדעים המקרקרות שלו. אפילו לרעייתו, אילנה, נמאס לקנות את ה"לוקשים" שהוא היה מנסה למכור לה, היא כבר עלתה על העניין. בקשתה של יסמין אמש, הייתה כמשב רוח מרענן על פני הלך במדבר לוהט. היה למוטה לילה שלם כדי לעבד במוחו את הסיפור המצוץ מן האצבע שהתכוון למכור לנכדתו התמימה. לאחר שמזג לה כוס מים צוננים, הושיב אותה מוטה, על הכורסה האדומה בסלון, ותפתח האתון את פיה:

"היה זה בשנת 1946 ביום קיץ לוהט. נראה לי שמזג האוויר הקיצי גרם לכמה אלקטרונים במוחו של שר החוץ הבריטי לסטות ממסלולם ולשבש את שיקול דעתו. אחרת, אין הסבר הגיוני להכרזתו של ארנסט בווין שהטיל ווטו על העלאתם לארץ של כמאה אלף פליטים מאירופה וזאת בטענה שיידרש תגבור מאסיבי של חיילים מבריטניה, דבר שיעלה לכתר הבריטי כ-200 מיליון ליש"ט. הכרזה כזאת בימים ההם, משמעותה הייתה התאבדות, בארץ חיה קבוצת אנשים חמומי מוח עד כדי טירוף שחיבלה ללא הרף בכוחותיהם של הבריטים וחוללה בהם שמות. היה ברור שהכרזה מסוג כזה רק תצית את חבית החומר נפץ הטעונה ממילא מזה כמה חודשים בגזרה הישראלית, כפי שקרה בסופו של דבר. מפקד הפלמ"ח דאז, יגאל אלון, הטיל על קצין המבצעים של הארגון, דב צסיס, לארגן במיידית פעולת חבלה קולקטיבית שתזכיר לממשלת הלייבור הבריטית האטומה מאיזה כיוון יורה האקדח.

היה צורך בתגובה מהירה. תוך לילה אחד הציג קצין המבצעים הוותיק בפני מפקד הפלמ"ח תכנית שנועדה לחבל בשיירות האספקה של הבריטים מצפון הארץ ועד לדרומה. שם המבצע המקורי היה "מבצע מרכולת". על פי התכנון, אחד עשר גשרים ברחבי הארץ התעתדו לקבל "שדרוג" בידי אנשי תנועת המרי העברי, "שדרוג" שיארגן מפגש פסגה בין קורות הגשר למי הנהר העליזים. אחד המקומות האסטרטגיים באזור נהר הירדן היה גשר בנות יעקב שממוקם כעשרה קילומטרים מראש פינה. הגשר היה מיועד במקורו לנתיב תעבורה עיקרי ממצרים לסוריה וחבלתו הייתה אמורה לפגוע קשות בשיירותיהם של הבריטים. על הגדוד שהתמנה "לטפל" בגשר המדובר הופקד עודד מסר, שועל קרבות וותיק, איש ללא חת, מלח הארץ, שהייתי גאה להימנות על הקבוצה שהובלה על ידו בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946 לכיוון הגשר.

הלילה היה ליל ירח מלא. היינו קבוצה של חמישה עשר גברים אמיצי לב שכל אחד מהם כבר ראה את מלאך המוות מרקד מולו בצהלה בקרבות משנים עברו. שניים מהם, גרישה ואלכסנדר, התאומים לבית צ'כוב, היו חברים טובים שלי שגרו בשכנות למשפחתי. זוג ג'ינג'ים חמומי מוח, סובייטים בדמם ובנשמתם, שהאגדות סיפרו ששחטו במו ידיהם כמות מכובדת של פריטים מתוצרת גרמנית בקרב המיתולוגי בסטלינגרד. יחד איתנו גם היה מיקי אוסישקין, בחור צנום גוף, נראה היה שאם תנשוף בערפו קיים סיכוי סביר שלא יעמוד במעמסה וישתטח אפיים ארצה. אך המראה החיצוני לא שיקף במאום את הכרוב הפועם ששכן בין צדעיו של הברנש, מדובר היה באחד הבחורים המבריקים ביותר שפגשתי מעודי. אחחח, הוא היה שארפע'ר אמיתי, אין בנמצא היום אנשים איכותיים כמוהו. בינינו גם היו אריק בן חור, בחור עז פנים וחמקמק כצלופח שהטמין במו ידיו את "כדי החלב" במלון המלך דוד כחודש לאחר מכן. צביקה מוזס, קולונל לשעבר בצבא הבריטי, מ"נערי בן-גוריון" בימים יבואו. ואחרון אחרון חביב מנדי שומאכע'ר, בחור לא חכם במיוחד אך אמיץ בצורה יוצאת דופן שהשמועות אמרו עליו שבמלחמת העולם השניה שירת כסוכן כפול במשרדו של שר התעמולה הנאצי, השטן בהתגלמותו, יוזף גבלס.

אוהה ואיך שכחתי, אנוכי עבדך הנאמן שצורף לחבורה כחלק אינטגרלי בזכות כישורי הלחימה המעולים שרכשתי בימי נעורי הסוערים.

יצאנו מנמל יפו באוטובוס אזרחי שהפנה את חרטומו צפונה. הבריטים שקיבלו שמועות על כך שהולכת להתרחש פעילות חבלנית מצד יהודי היישוב, העמידו מספר מחסומים באמצע הדרך בתקווה ללכוד את החבלנים הצעירים. באזור חיפה נעצרנו מול מחסום מאולתר שהקימו שישה חיילים בריטיים מקומנדקר מחרחר וזוג רכבי פורד עתיקים. האוטובוס האט על אם הדרך והנהג פתח את הדלתות בטריקה. החייל הבריטי שניסה לעלות לאוטובוס, נתקל בישישה כבדת בשר, עטופה בצעיפים ומטפחות לרוב וחמושה במבט של כלב מוכה. היא הביטה בחייל מבעד לזגוגיות משקפיה העבים וסיננה לחייל בטינה: "למה אדוני מפריע לגברת לישון? ילנה רוצה להגיע הערב הביתה..." הבריטי קצת התבלבל, הוא לא ממש הבין מה אמרה הגברת, מה גם שהיה משהו מוזר בפניה של הזקנה, הוא העיף מבט לכיוונה פעם ופעמיים וסינן לעברה בארסיות: "רק אל תשכחי מחר בבוקר להתגלח לפני שאת יוצאת למכולת..." וסגר את הדלת בטריקה. מאחורי הדלת הסגורה התפקע גרישה מצחוק תחת הר הצעיפים שכיסה אותו, בעוד האוטובוס ממשיך צפונה. "לא יכולת להתגלח לפני שיצאנו?!" סינן לעברו עודד מסר בזעם, "כמעט נתפסנו..."

לאחר כשעתיים של נסיעה נוספות ושלושה מחסומים נוספים שעמדו בדרכינו, הגענו סוף סוף לאזור קיבוץ משמר הירדן, משם היינו אמורים להמשיך רגלית לכיוון הגשר. אלכסנדר העמיס על עצמו ערימה בלתי נגמרת של תרמילי גב שהכילו חבלים וחומרי נפץ לרוב. אחיו גרישה עמד מולו והביט בו בסיפוק: "אני אוהב עבודה זה..." קרא בצהלה. גיחכנו... שאר החבר'ה נשאו על גופם אמצעי נשק שכללו רימוני יד ורובים. אני נשאתי על גבי את מכשיר הקשר המסורבל שהיה נראה כמזוודה קטנה, והמפקד, עודד מסר, הלך בראש, חבוש בכובע פנס על ראשו ומפה פרושה בין זרועותיו. עמדה לפנינו הליכה של כשעה וחצי אל הגשר. סטינו מאם הדרך לעבר השיחים והתחלנו ללכת.

כמאה מטר לפני הגשר שמענו לפתע יריות...

(המשך בשבוע הבא אי"ה)