כל פעם שאני נזכר בסיפור על פנחס מיד עולה לי מחשבה מה ההבדל בינו
לבין כל רוצח שהחליט לרצוח על רקע דתי.
מה שקרה עם פנחס זה בעצם מישהו בא לחלל את כבודו של הקב"ה בצורה
מזעזעת ופנחס שהיה קנאי ממש הרגיש את הכאב של הקב"ה והחליט "לקנאות את
קנאתו". המעשה הזה מראה בעיני על חיבור רגשי של פנחס לקב"ה- הוא הרגיש
את החילול כאילו זה קרה לו בעצמו ולכן הוא "קינא את קנאתו" של
הקב"ה במקום שהקב"ה יקנא בעצמו ויכה את העם. פנחס קינא במקום הקב"ה
והמגפה נעצרה.
מצד שני- אין לדבר סוף שהרי כל אחד יבוא ויעשה מעשה כשהוא מרגיש שמשהו
לא בסדר. וכבר ראינו לאן דברים כאלו הובילו...
התשובה בעיני היא מאד פשוטה אבל נראית לי רעיון אדיר:
גם משה רבנו הרגיש את הקב"ה והיה לו פרץ קנאות לעשות מעשה אך
נתעלמה ממנו הלכה של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". כל עוד שהרגשות שלו
לא קיבלו אישור מהתורה הוא לא פועל. וגם פנחס שהמעשה שלו נראה אינסטינקטיבי ורגשי
(כמו שמישהו ישפיל ברבים מישהו שאני מאד אוהב) פעל רק לפי הכללים ואם הוא לא היה
יודע את ההלכה הוא לא היה פועל.
זוהי הנקודה ששומרת על הגבולות. לא כל אחד יכול להחליט מתוך פרץ רגשות
ולפעול. עם כל הכבוד לרגשות-ויש הרבה כמובן- צריך להצמד לכללים. אם לא, הרגשות
האלה שבבסיסם הם טובים יכולים להפוך להרסניים.
המסקנה שלי מהפרשה הזו שכל דחף, כח ורגש בעולם אם נתנהג איתו לפי
הכללים הוא יהיה מועיל וחיובי ואם לא הוא יכול להיות מזיק והרסני.
טשאבעס.
