הרב זאבי קצלנבוגן

הולכים על בטוח

כמה הייתם מוכנים לשלם לו היה מישהו שיכול לומר לכם מראש האם העסק שפתחתם יצליח או לא, האם מסלול הלימודים שבחרתם באמת יתאים לכם, האם הזוגיות שבחרתם היא זו שמתאימה לכם באמת, הרבה נכון? אז מסתבר שיש שיטה כזו, ברמה מסוימת ניתן לחזות עתידות!

"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם. לא ימצא  בך...קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלוקיך מוריש אותם מפניך." (פרק י"ח פסוקים ט' – י"ב)

מסתבר שיש שיטה בה ניתן ברמה מסוימת לחזות את העתידות, לא רק שיטה אחת אלא הרבה שיטות. יש כאלה שעושים זאת בקסמים, יש כאלה הבודקים בעננים וכאלה הבודקים במעוף הציפור. יש כאלה המצליחים להעלות את נשמות המתים ולתקשר איתם ויש דרכים נוספות. הצד המשותף שבכולם שזו תועבה! הצד המשותף שבכולם שדרך חיים כזו גרמה לעמי כנען שגרו כאן לאבד את ארצם!

מה כל כך גרוע בלדעת מראש איך תעלה המערכת הזוגית שלי? מה כל כך גרוע לדעת מראש עוד לפני שאני משקיע סכומי עתק האם העסק יצליח או לא?

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (פרק י"ח פסוק י"ג)

פירוש רש"י – "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו."

הצורך האדיר של האדם לדעת את הדברים מראש מגיע מהצורך להיות בשליטה. אם נדע לאן הדברים מתגלגלים נוכל מראש להכין את התגובה שלנו. אבל פה בדיוק נמצאת הנקודה. תחושת השליטה עלולה להשכיח מאיתנו מי באמת מנהל את העולם. ברגע שאדם יודע בכל רגע נתון מה הולך להיות, אז איפה אלוקים נמצא בתמונה? תפקידו של האדם אינו להוביל את המערכת, תפקידו של האדם הוא להגיב נכון למקרים שהבורא יצר בעבורו. הבורא הוא זה שיחליט האם העסק שפתחנו יצליח או לא, מה שנשאר לנו זה לנהל את העסק נכון. לנהל אותו בנאמנות וביושר, לתת את המעשרות, לבטוח בבורא ולא לחשוב שכוחנו ועוצם ידינו עושה לנו את החיל. לדעת שהעושר מביא ניסיונות לחיים בדיוק כמו שהעוני מביא ניסיונות, לזכור שיש עוד כמה דברים קטנים בחיים חוץ מהעסק... ועוד.

התועבה הגדולה של עמי כנען היתה בכך שהם ניתקו את עצמם מאלוקים בכל מחיר. הם עשו את הכל על מנת להסתדר לבד. לנו יש דרך אחרת, לנו יש דרך של  "תמים תהיה עם ה' אלוקיך." תמים אין פירושו להיות טיפש. תמים פירושו שלם. להתהלך בשלמות עם דרכו של בורא עולם, לקבל את העובדות ולהתייחס אליהן על פי הספר כפי שהקב"ה מצפה מאיתנו, כי כאמור אין מקרה שאינו מביא איתו ניסיונות ולכל ניסיון יש את דרכי ההתמודדות שלו.

וכשאדם הולך בתמימות/שלמות עם דרכו של הבורא כבר אין תמיד מניעה שידע את העתידות. בצורה כזו יתכן אפי' שידיעת העתידות בדברים מסוימים יכולה להועיל לו.

"נביא מקרבך מקרב אחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך, אליו תשמעון. ככל אשר שאלת מעם ה' אלוקיך בחורב... ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו. נביא אקים להם... ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם ככל אשר אצונו..." (פרק י"ח פסוקים ט"ו – י"ח)

גם לעם היהודי יש דרך לדעת את העתידות. לא גם אלא בעיקר לעם היהודי. משום שכל השיטות האחרות גם אם הן מצליחות הן מצליחות באחוזים מסוימים בלבד, ואילו הנביא אומר את דבר ה' ישירות, הוא מחובר ישר למקור, הוא אינו טועה. אך אין זה תפקידו של הנביא, הנביא לא נועד בשביל לחזות עתידות, הנביא נועד בשביל להביא את דבר ה' לעולם. לצורך כך יספר לו הבורא לפעמים גם את העתידות, אבל כאן המטרה היא הפוכה. כאן המטרה היא לא לשלוט במצב אלא לדעת לעשות את דבר ה' בצורה הטובה ביותר, וכשזה כך אין קדוש מזה.

הרב זאבי קצלנבוגן

'אומנות הפיתוי'

שלושים ושמונה שנה הם מטיילים במדבר. מסע שהיה אמור לקחת אחד עשר יום בלבד התארך לו לשלושים ושמונה שנה. נכון, זה היה באשמתם, הכל בגלל חטא המרגלים המפורסם. הם כבר עמדו בשעריה של הארץ המובטחת בשעריה של ארץ ישראל ולרגע הם חטפו ברכיים קרות וחששו להיכנס. על השטות הזו הם שילמו בטיול של שלושים ושמונה שנים נוספות. והנה זה עומד להסתיים, הם עומדים כמעט בגבולה המזרחי של הארץ, כל שעליהם לעשות זה רק לחצות את אדום הקטנה ולהיכנס. הם שולחים שליחים למלך אדום על מנת לסדר את הויזה. כולם יחצו בסדר מופתי בדרכים המרכזיות, בקניית קולה ומזכרות, הם יביאו גם רווחים למשרד התיירות של אדום וסופסוף הם מגיעים הביתה. אך למרבה האכזבה, אדום אינה מספקת אשרות מעבר ובהתעקשות בלתי מובנת היא שולחת צו 8 ומגייסת את צבא המילואים שלה למלחמה בישראל. בהחלטה אסטרטגית הם מחליטים להימנע ממלחמה ולהאריך את הדרך עוד טיפונת, אבל זה כבר היה מוגזם כנראה מבחינתם...

"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך." (פרק כ"א פסוק ד')

אך ככל הנראה כאשר הדברים לא מסתדרים הכל נראה שחור ואפי' הדברים הטובים ביותר יכולים להפוך לגרועים ביותר בעין המתבונן.

"וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל." (פרק כ"א פסוק ה')

נכון, שלושים ושמונה שנה זה המון זמן. נכון כשממששים כבר את הארץ ומקבלים דחיה נוספת זה ממש מרגיז. אך מה כל זה קשור ללחם ולמים. לא ראיתם מה הקב"ה מסוגל לעשות בשבילכם? מה אכלתם בשלושים ושמונה שנה האחרונות? פתאום הלחם הניסי הזה שכל אחד מסוגל לטעום בו איזה טעמים שהוא רוצה, פתאום הלחם השמימי הזה הפך להיות קלוקל? זה נראה כמו הילד שלא קיבל את המשחק שהוא רצה והוא מתחיל להתלונן על הממרח ששלחו לו בבוקר, שלמרות שהיה טעים זה לא מה שהוא רצה בדיוק...

גם כשמאד מאוכזבים לא שוברים את הכלים. וכשהם שברו הקב"ה לא אהב את זה בלשון המעטה.

"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך התפלל את ה' ויסר מעלינו את הנחש, ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי..." (פרק כ"א פסוקים ו'- ח')

נחש הוא דבר טבעי במדבר. זו לא בריאה מיוחדת כמו האדמה שפתחה את פיה לבלוע את קורח ואנשיו. זה גם לא מגיפה פתאומית או אש שמתפרצת ושורפת את כל סביבותיה. הם פשוט טבעיים שם במדבר והעובדה שעד עכשיו לא הכישו הנחשים את העם במדבר היא הנס. כפי שמתארת התורה בספר דברים (ח' ט"ו) "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים..." משום מה התגובה האלוקית לספור הזה שונה מתגובתו לכל החטאים. בכל המקרים הקב"ה ממש מעניש, כאן הוא פשוט מסיר את ההשגחה הניסית הקבועה.

ומה הפתרון? כיצד ניתן להתמודד עם מכת הנחשים הזו? בדרך מיסטית כלשהי. משה מכין נחש מנחושת ותולה אותו במקום גבוה.

"והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי." (פרק כ"א פסוק ט')

מה זה קמיע? סגולה? ממתי שמענו שנחש נחושת מרפא? "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" שואלים חכמים במסכת ר"ה. (כ"ט.) אם נשים לב, שאלתם של חכמים היא כפולה. הם אינם מבינים כיצד הנחש מחיה, אבל באותה הנשימה הם אינם מבינים גם כיצד הנחש ממית! מה זאת אומרת, נחש מכיש עם הארס שלו והארס מתפשט בגוף וממית. מה לא ברור?   

נחש בתפיסתם של חכמים מבטא תמיד את היצר הרע. הוא הרי המפתה הראשון בהיסטוריה. הוא פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת בגן עדן. מאז תמיד סמל הפיתוי יהיה הנחש. קשה לפתות מישהו לזרוק מליון דולר ולקבל בתמורה קילו של גרעינים שחורים. אז מהי בכל זאת אומנות הפיתוי? פיתוי, חייב להתלבש על משהו אמיתי. רק כאשר יש תשתית ראויה ניתן להמשיך ולנפח אותה. הנחש תופס את חוה על המילה, את אמרת שאם תגעי בעץ תמותי? בואי נראה. דוחף הנחש את חוה על העץ ולא קורא לה דבר. אם כך ממשיך הנחש, אני מבטיח לך שגם אם תאכלי מהעץ לא תפסידי...

זהו בדיוק חטאם של ישראל. משהו אחד לא מסתדר והם כבר עושים השלכה על כל הקופה...

מה אומר להם הקב"ה? הוא לא מעניש, הוא רק רוצה ללמד אותם את החיים. אותו יצר הרע, אותו נחש, אם תלמד להסתכל עליו נכון פשוט תחזיר אותו לפרופורציות. "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים." (מסכת ר"ה שם) נחש אמיתי להמית ונחש נחושת להחיות זה אותו דבר מבחינתי, אומר הקב"ה. הכל תלוי בך ידידי, האם אתה מבין שיש אבא בשמים? האם אתה מבין שכל הטבע הוא נס אחד גדול? או כשמשהו אחד קטן לא מסתדר לך אז שום דבר כבר לא שווה ואפי' הניסים הגדולים ביותר הופכים להיות לחם קלוקל? 

הולכים על בטוח

  קחו קבוצה של עשרים איש תשאלו אותם מה דעתם בנושא מסוים, כמה דעות תקבלו? משהו כמו ארבעים... כל אדם עם ההבנה שלו, כל אדם עם מנת המשכל שלו, כל אדם עם התנאים הסביבתיים שלו ובסופו של דבר כל אדם עם הדעה שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" למדו אותנו חכמים.

  אז איך מנהלים עם כשיש כל כך הרבה דעות? דעה אישית זה דבר חשוב מאד, אך בשביל לנהל עם, אכן צריך גוף נבחר. לגוף הנבחר הזה בעם ישראל קוראים סנהדרין. הסנהדרין הראשונה נכנסה לפעולה בפרשה הקודמת פרשת בהעלותך, "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו איתך במשא העם." (פרק י"א פסוקים ט"ו - י"ז) אך גם בין חברי הסנהדרין עתיד להתגלות חילוקי דעות, ומה עושים אז? "אחרי רבים להטות" אומרת התורה בספר שמות. מה שיגידו מרבית חברי הסנהדרין זו הדעה המחייבת. ואז? ואז האזרח הקטן יכול להיות רגוע. האזרח הקטן שאין לו את כל הכלים לקבל החלטות בשאלות הרות גורל, אין לו מספיק ידע, לפעמים גם אין לו מספיק שקול דעת, כיצד עליו לנהוג? הוא הרי אדם רציני, הוא אחראי, הוא רוצה ומעוניין לעשות את הדברים כפי רצונו של בורא עולם, אבל לא תמיד הוא יודע מהו אותו רצון של בורא עולם, אז כיצד עליו לנהוג? עליו לנהוג כפי החלטת מרבית הגוף הנבחר ואז הוא יכול להיות רגוע משום שזהו בדיוק רצונו של בורא עולם כפי שאומרת לנו התורה בספר דברים "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

"וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". (פרק י"ג פסוקים א' – ג')

משה ממנה קבוצה של נבחרים. לא סתם נבחרים אלא הטופ שבטופ! ראשי בני ישראל! על הקבוצה הנבחרת הזו מוטל תפקיד, הם צריכים להיכנס אל ארץ כנען המובטחת ולתת נתונים. מה הם קווי ההגנה של תושבי המקום, מהו כוחו הצבאי והפיזי של האויב, האם הארץ הזו שווה מאמץ להילחם עליה ועוד. הקבוצה הנבחרת יוצאת למסע וחוזרת עם תובנות. כדרכם של יהודים הדעה אינה אחידה...

"ויהס כלב הן יפונה את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו." (פרק י"ג פסוקים ל' – ל"א)

בתוך הקבוצה יש חילוקי דעות. לא נורא, זה קורה. הרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. זה הכי טבעי. עשרה אומרים, אין סיכוי האויב חזק מאיתנו. שניים אומרים, יש סיכוי אנחנו נצליח. למי הייתם שומעים, לעשרה או לשניים? אני הייתי שומע לעשרה. אלו לא סתם עשרה, אלו עשרה מראשי בני ישראל, אלו עשרה מחברי הגוף הנבחר! אותי למדו שהולכים אחרי הרוב, אני הייתי שומע לעשרה.

"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?"

עם ישראל אכן שומע לדעת הרוב, הוא שומע לעשרה, הם מבינים שאין סיכוי. אך משום מה בורא עולם אינו מרוצה מן העובדה שהעם הולך אחר העשרה. משום מה הוא מצפה מהם שיבינו שבמקרה הזה דווקא המיעוט הוא זה הצודק. מה קורה? מה פתאום כאן הכללים משתנים?

  במקרה שלנו התשובה דווקא די פשוטה, אבל הייתי רוצה להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים בחיים הנוגעים יותר לחיינו. דעתו של בורא בעולם במקרה שלנו ברורה, הוא מתכנן להכניס אותנו לארץ ישראל. אף אחד לא העלה דיון האם יש מצב להיכנס אל הארץ המובטחת אם לא. אותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים, אותו אלוקים שקרע לנו את ים סוף לשניים, אותו אלוקים שנגלה אלינו בהר סיני, הוא זה שהבטיח לנו שניכנס לארץ. ואם זה הוא, אז כנראה שהוא גם יכול. המרגלים נשלחו על מנת להביע את דעתם איך להיכנס ולא האם להיכנס. במקום שאלוקים אומר את דברו אין שום רלוונטיות לרוב. הסיבה היחידה שאלוקים ציפה שנשמע למיעוט היא משום שדבריהם תאמו את דבריו. אבל כפי שאמרתי הייתי מעוניין להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים.

 גם איתנו אלוקים מדבר. זה לא באותה בהירות כפי שהיה עם אותו הדור שיצאו ממצרים, אבל הוא בהחלט מדבר. פשוט צריך לדעת להקשיב. הוא מדבר אלינו דרך התורה, הוא מדבר אלינו דרך חכמי הדורות, הוא מדבר אלינו דרך אירועי החיים, פשוט צריך לדעת להקשיב. וכשאנו יודעים בבהירות מה אלוקים רוצה מאיתנו כל דעה שבעולם אינה רלוונטית, כל רוב מאבד את משמעותו מול דברו של בורא עולם.

הרב זאבי קצלנבוגן

מה הקטע?

   השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש במדבר. הספר מתאר את מסע עם ישראל במדבר מהשנה השנייה למסעם ועד כחודש לפני כניסתם לארץ המובטחת. רבות יש ללמוד מן האירועים המכוננים אותם עובר עם ישראל במדבר, אך אנחנו רק בראשיתו של המסע...

  אחד מן הכינויים של חומש במדבר, הוא ספר הפקודים. זהו ספר שבמהלכו ספרו/פקדו את עם ישראל פעמיים בתוך פחות מארבעים שנה, כאשר הפעם הראשונה מופיעה כאן בפרשתנו.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות..." (פרק א' פסוק ב')

  ספירת אנשים היא דבר מעניין. מצד אחד התורה מלמדת אותנו בספר שמות לא לספור אנשים סתם. אם כבר כן סופרים, מלמדת אותנו התורה להשתמש בכל מיני טריקים על מנת להימנע מספירת אנשים בפועל. למשל ממליצים לנו שכל אדם יתרום מחצית השקל לא פחות ולא יותר וכך במניין כל המטבעות נוכל לדעת כמה אנשים יש. רעיון נוסף מופיע בנביא כאשר שאול סופר את העם. שאול משתמש בכבשים, כל אדם מביא כבש וכמניין הכבשים כן מנין האנשים. או בלשונו של הנביא "ויפקדם בטלאים" . יתירה מכך, הנביא מספר בסוף ספר שמואל שכאשר דוד סופר את העם סתם ללא סיבה מוגדרת כועס עליו בורא עולם ומעניש אותו.

  אז ספירת אנשים זה טוב או לא טוב? כמו כל דבר אחר בעולם התשובה היא, תלוי! תלוי מהי מטרת הספירה. אם הספירה נועדה על מנת לספק 'נחת' למישהו. לתת לאיזה שליט תחושת עוצמה או משהו דומה, זה מיותר ושלילי. ספירה כזו שוללת את יחודו של האינדבדואל והופכת אותו ל'מספר' בתוך קבוצה שכל משמעותה היא נפוח האגו של מן דהוא. אך לעיתים צריכים לספור את 'כוחותינו' על מנת לדעת אם המשימה שלקחנו על עצמנו היא ריאלית או לא כמו צבא היוצא למלחמה או כל דוגמא אחרת. כאן כבר הספירה היא יעילה, אך נעשה אותה בצורה עדינה על מנת לא לתת לאנשים תחושה של 'מספר'. אבל יש ספירה חשובה ומשמעותית יותר. ספירה שבאה להעצים את כוחו של היחיד על ידי השתייכותו לקבוצה. זוהי הספירה המופיעה בפרשתנו.

  כוחה של קבוצה גדול מכוחו של היחיד. זו הרי הסיבה שאנחנו חברים בכל כך הרבה קבוצות פוליטיות, עסקיות, חברתיות ועוד. אך כאשר כל יחיד מתוך הקבוצה יצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בתוכו במקסימום, כוחה של הקבוצה יגדל שבעתיים.

  כל מי שמנהל קבוצה החל משלושה זאטוטים זבי חוטם (כן, המתוקים שלנו!) ועד מפלגה של 40 מנדטים עבור דרך מפעלים בעלי אלף וחמש מאות עובדים, מבין על מה אני מדבר. מצד אחד כולם מעוניינים להיות שותפים בקבוצה, אך מן הצד השני כל אחד בטוח שמעמדו של הזולת תמיד מגיע על חשבונו. תמיד השני הוא זה שמקבל קדום, תמיד השני מקבל את הקומפלימנטים ותמיד...

מטרת הספירה היא, לתת יחס מיוחד לכל אחד ואחד בתוך הקבוצה, אך זה לא רק ברמת הצביטה בלחי... כאשר כל יחיד מודע לכוחות שלו, כאשר כל אחד מודע לתפקיד שלו (והוא תואם את כוחותיו), כאשר כל אחד מסוגל לפרגן לשני משום שזה לא פוגע במעמדו ובתפקידו כלום, אז כל הקבוצה מרוויחה.

  אז איך עושים את זה? קודם כל מדבר! דמיינו לעצמכם שאלוקים היה נותן את התורה בנתניה למשל. איזה בלגן זה היה! הוא היה צריך לעבור מועצת מנהלים, לרצות את ועדי העובדים, להסתדר עם מחלקת הארנונה ולפזול לעבר המפלגה השנייה בגודלה במועצת העיר... מדבר זה מקום נטול מעמדות. מדבר זהו שטח בלי חזקות ובלי דעות קדומות. מדבר זה מקום שכולם שווים בו. כעת, כשעמדת הפתיחה היא שווה, הבה ונסתכל על מעלותיו של כל אחד. מהם הכוחות המיוחדים שלו. כיצד אנחנו מגייסים אותו להועיל לעצמו ולכל הקבוצה. כל אחד הוא מיוחד! אסור לנו לוותר על אף אחד. לכל אחד יש את החיוך המיוחד ששמור רק לו... כעת בואו נמקם אותם בקבוצה.

"והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה..." (פרק ב' פסוק ג')

"דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם..." (פרק ב' פסוק י')

  רק לאחר שאני מכיר את כוחותיו של כל אחד, רק לאחר שאני מכיר את החיוך המיוחד שהוא רק שלו, אני מסוגל לשים אותו במקומו המדויק  בו הוא ימקסם את יכולותיו מבלי לדרוך על אחד... זוהי הספירה האידיאלית! 

הרב זאבי קצלנבוגן

ביתי הוא מבצרי

כמה זמן הייתם מוכנים לגור אצל ההורים? כנראה שלא לנצח. מה רע שם? הרי נתנו לכם את כל מה שאתם צריכים, דאגו לכל מחסורכם, ועוד עשו את כל זה מאהבה גמורה, אז מה חסר? כנראה שחסרה לכם העצמאות המוחלטת. התחושה שרק אתם מחליטים מה לעשות וכיצד. אנחנו מוכנים לשלם לשם כך משכנתא למשך שנים ארוכות ובלבד שהמקום יהיה שלנו.

ואם קיבלתם רשות מן ההורים לגור בדירה השנייה שלהם לבד? זה כבר הרבה יותר טוב כמובן. אתם מנהלים לעצמכם את אורח החיים שלכם בדיוק כפי שאתם חפצים. אך מה קורה עם הנכס? לגביו אתם כבר לא יכולים להחליט. עדיין משהו קטן ואולי משמעותי חסר לכם בעצמאות המוחלטת, עדיין אתם נהנים משל אחרים...

"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך... במספר שנים אחר היובל תקנה מיד עמיתך במספר שני תבואות ימכור לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר שני תבואות הוא מוכר לך... והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ." (פרק כ"ה פסוקים י"ד – כ"ד)

ארץ ישראל שונה מהותית משאר הארצות. חוקי הנדל"ן שונים בה. אדם הרוצה למכור שדה בארץ ישראל אינו יכול למכור אותה לצמיתות, עליו להחכיר אותה מקסימום לחמישים שנה עד שנת היובל הבאה. בשנת היובל כל הקרקעות חוזרות לבעלותן המקורית. וכל זה למה? משום שהארץ לא באמת שלנו, היא של אבא שלנו. היא שייכת לבורא עולם - "כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי." הוא אמנם מרשה לנו לגור בה, הוא מרשה לנו להתנהל שם כמעט בעצמאות מוחלטת, אבל בכל זאת זה לא הבית שלנו, זה עדיין רשום על שמו בטאבו.

אז זה טוב או לא? ביחס להורים שלנו כנראה שהיה קשה לנו עם זה. אז לשם מה חשוב לבורא עולם להדגיש לנו את העובדה שקיבלנו רק זכות מגורים וזה לא ממש שלנו? המעניין הוא שכאשר העם נמצא בחוץ לארץ חוקי הנדל"ן הם שונים. כאשר אנחנו שם אין שום מניעה למכור נחלות שדה וכרם לצמיתות. אין ספק שגם אז הבורא הוא זה שנתן לנו את המתנה הזו, אבל אז כנראה פחות חשוב לו שנזכור את העובדה הזו. רק בארץ ישראל חשוב לו שנזכור שזו רק זכות מגורים ולא ממש שלנו. לשם מה?

אז בואו נשנה לרגע את הדוגמא ובמקום לדבר על הורים וילדים נדבר על מערכת זוגית. בטבע הדברים, למרות הקשר האדיר שאינו ניתן להפרדה בין הורים וילדים, המערכת בנויה בצורה כזו שההורים מגדלים את ילדיהם עד לנקודת בגרות מוחלטת ומשם ואילך הם מצפים מהם כפי שהילדים מצפים מעצמם לנהל מערכת חיים נפרדת לחלוטין. מערכת חיים זו כמובן יש בה המון חיבה ורעות בין ההורים וילדיהם ותמיד יחלצו אלו לקראת אלו בכל דבר שרק יצטרכו, אבל עדיין הם חיים בשתי מערכות מקבילות. אבל במערכת הזוגית אנו עושים בדיוק את ההיפך. אנו לוקחים שתי ישויות נפרדות לחלוטין ומחברים אותן בצורה כזו שכל דבר הם עושים ביחד. האם הייתם הולכים לגור בדירה נפרדת מבני/בנות זוגכם רק בשביל להיות עצמאיים לחלוטין? אני מקווה בשבילכם שלא...

חוקי הנדל"ן בארץ ישראל שונים באופן מהותי משום שזו אינה דירה להשקעה, זו דירה למגורים. זו דירה המיועדת למגורים של עם שבחר לחיות במודעות מוחלטת למציאות האלוקית. עם שבחר לחיות עם נוכחות אלוקית חזקה בתוך מערכת חייו. כל שיקול משמעותי בחיינו אנחנו לא מחליטים לבד אלא בשיתוף פעולה מלא עם רצונו של בורא עולם.

"כי גרים ותושבים אתם עימדי." אם הייתה זו מערכת יחסים של הורים וילדים, ולבורא עולם היה חשוב להדגיש שהדירה עדיין רשומה על שמו בטאבו, הוא היה צריך לומר, כי גרים ותושבים אתם אצלי. המילה עימדי מלמדת על רמה מסוימת של שתוף פעולה ולא על הוראת בעלות.

ארץ ישראל זו הדירה הטובה ביותר למערכת הזוגית הזו משום שתנאי האקלים שלה מותאמים לכך שכל עובדי האדמה (שהיוו את המסה הקריטית של אמצעי הפרנסה באותם הימים) לאחר שיסיימו את מלאכת האדמה הקשה שלהם יישאו את עיניהם למרום ויבקשו מהשותף השני בדירה לעשות את חלקו ולהוריד גשמים. ואם לא, כל מלאכתם תרד לטמיון. בארצות אחרות אולי יש מים בשפע, אבל ארצנו היפה 'למטר השמים תשתה מים'.

נקודה זו מתחדדת בכל פעם שאנו מחזירים את השדות לבעליהם המקורי רק מפני ש'גרים ותושבים אתם עימדי'. כלומר לארץ זו יש משמעות מיוחדת וכדאי מאד לזכור אותה. כי אם לא נזכור את המשמעות, אם לא נזכור שכאן אנו חיים עם נוכחות אלוקים גבוהה בתוך מערכות החיים שלנו, אז למה לנו להיות כאן, נוכל ללכת גם לפריז... וכשאנחנו בפריז באמת אין כל עניין להחזיר את השדות לבעליהם שהרי בכל מקרה כנראה שישנה כאן תקלה כלשהי במערכת הזוגית שלנו... דרך אגב, ראוי לציין שתמיד הוא איתנו, תמיד זה יהיה בבחינת "עימדי", אבל אם זה לא בבית הטבעי שלנו, כנראה שקרתה כאן תקלה...

ואולי זו גם הסיבה שהתורה כן מאפשרת למכור לצמיתות בתים שאינם קשורים לחקלאות.

"ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה... וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל." (פרק כ"ה פסוקים כ"ט – ל')

החקלאות היא הסמל של חיבור עם בורא עולם מתוך החיים החומריים עצמם. דרכה חשוב לנו לעורר את הזיכרון של תכלית המגורים המשותפים שהיא בעצם לחיות יחד ברמה הרגשית. דרכה נזכור שאנו חיים בארץ זו במערכת קשרים עמוקה עם בורא עולם. 

הרב זאבי קצלנבוגן

אני כן סופר אותך – ספירת העומר

  מדי שבוע אני כותב רעיון קצרצר בהודעת SMS על פרשת השבוע לקבוצה של אנשים. זו מלאכה מעניינת. אני צריך לקחת רעיונות שלמים ולדחוס ולצמצם אותם לתוך הודעה כתובה קצרה אחת המוגבלת במס' התווים שלה. לאחר שמתבשל במוחי הרעיון אני מתחיל לכתוב. את השלב הבא, כולכם בוודאי מכירים כל אחד מן הזוית שלו. אני מתחיל לכתוב כאילו אין לי הגבלה של תוים, רק כאשר אני מזהה שהמקום עומד להסתיים אני מתחיל למחוק ולבדוק על איזו מילה או איזה פסיק אני יכול לוותר... ככה זה כשמתחילים פגישה חשובה, ככה זה כשיוצאים לקניות, ככה זה כשמוסרים שעור או אפי' כאשר מתחילים לנקות לפסח. אנחנו מתחילים כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו, מסוגלים לבזבז זמן יקר על דברים פחות חשובים ורק כאשר השעון מתחיל לתקתק אנחנו נכנסים ללחץ ומנסים להכניס את כל מה שלא הספקנו. נשמע מוכר? קוראים לזה תכנון זמן.

  "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום..." (פרק כ"ג פסוקים ט"ו ט"ז)

   לפעמים יכולים לשמוע משפט כזה: "כמה כסאות יש בחדר? בערך מאה. לא, אני לא רוצה בערך, תספור בבקשה." מה משמעותה של הספירה? משמעותה של הספירה היא התייחסות. ספירה נותנת יחס מיוחד לכל פריט בנפרד. כאשר נאמר מאה כסאות בערך, נתכוון לומר שלא חשוב לנו כל כסא במיוחד אלא צריכים אנו לדעת 'בגדול'. כאשר אנו סופרים, אנו נותנים יחס אישי לכל פריט. כל פריט הוא משמעותי מבחינתנו. איך אומרים זאת בעברית מדוברת? 'לא סופר' אותך. לא סופר, הכוונה לא מתייחס.

  אבל מעבר להתייחסות יש בספירה משהו נוסף, היא מחברת. עד עכשיו הייתה לי תפזורת של כסאות, כרגע יש לי קבוצה אחת של מאה כסאות.

  את מה היא מחברת לנו ספירת העומר? את חג הפסח עם חג השבועות. את יום צאתנו מארץ מצרים עם יום קבלת התורה. ואיך אנו מחברים? על ידי התייחסות נכונה אל הזמן. לכל רגע ורגע יש משמעות. בכל רגע נתון ניתן להספיק ולעשות משהו חשוב נוסף. תכנון זמן בצורה יעילה יוכל לקדם אותנו באופן משמעותי. כשיצאנו ממצרים, יצאנו לחרות. אף אחד לא מחליט בשבילנו, כל אחד הוא אדון לעצמו. הזמן עומד לרשותנו. אך מה אנחנו הולכים לעשות עם הזמן הזה שקיבלנו במתנה?

  חיים ציגלר היה סטודנט לפילוסופיה בצרפת של שנות השבעים. באותם ימים הייתה מהפכה גדולה בצרפת שנקראה מרד הסטודנטים. ציגלר היה שותף פעיל במהפכה ובעקבותיה הפך להיות מפורסם בתקשורת המקומית. יום אחד חוזר ציגלר לביתו ובתיבת הדואר הוא רואה הזמנה לחתונה מחבר קרוב. ציגלר פותח את ההזמנה ואת עינו צד משפט קטן הנמצא בשולי ההזמנה "לבוש צנוע יהלום את האירוע." ציגלר לא מתאפק ומרים טלפון לחבר, מה עובר עליך? הוא שואל. אני לא מכיר אותך כרבי גדול... החבר עונה בשקט אך בבטחה "אני מתחתן עם בחורה דתייה." מאותו הרגע היה ברור לציגלר שהוא לחתונה הזו חייב להגיע... בעודו יושב ומביט בהצגה הכי טובה בעיר ניגש אליו הרב סיטרוק (מרבני צרפת) ופונה אליו, אתה חיים ציגלר הסטודנט לפילוסופיה? ציגלר משיב בחיוב. אפשר לשאול שאלה? מבקש הרב. בשמחה, משיב ציגלר. תגיד לי, מה תפקידו של הקרבורטור? ציגלר מרים גבה. לתומו הוא חשב שהרב יעסוק בענייני פילוסופיה והנה הרב הופך אותו למוסכניק. אך משום כבודו של הרב הוא משיב, תפקידו של הקרבורטור הוא ליצור שילוב נכון של בנזין ואויר על מנת להניע את הרכב. ומה תפקידו של הדיסטרבוטור? ממשיך הרב. ציגלר כבר מאבד סבלנות אך עדיין משיב ומסביר לרב בנועם את תפקידו של המפלג. לאחר שהרב מסיים לעבור כמעט על כל חלקי הרכב, הוא פונה לציגלר ואומר, הבנתי אמנם מה תפקידו של כל חלק וחלק, אך האם תוכל להסביר לי מה התפקיד של מכונית בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה? ציגלר מחייך ואומר, אם לא הייתה לי מכונית הייתי מגיע לחתונה בעוד שבועיים וכמובן שהיא כבר הייתה נגמרת... הרב כמו להכעיס לא מרפה וממשיך לגוף האדם. מה תפקידו של הלבלב? שואל הרב. ציגלר כובש את כעסו ועונה בנימוס, הלבלב מסייע לעיכול נכון ומשפיע על רמת הגלוקוז בדם... ותפקידן של הריאות? לשאוף אויר ולמסור את החמצן אל תאי הדם האדומים... עונה ציגלר ביובש. אך כאשר הרב ממשיך בשאלותיו המטרידות, ציגלר כבר מבין לאן זה הולך. שאלה אחרונה מכריז הרב, הבנתי נפלא למה משמש כל איבר בנפרד, אך מה תפקיד האדם בכלל? אותה קופסה שמחברת בין כל החלקים שהסברת לי, מה התפקיד שלה?...

  אנחנו יודעים כל כך יפה להסביר את מטרתו של כל חפץ. אך מה המטרה שלנו כבני אדם? מה היא מטרת החיים? את זאת מסבירה לנו ספירת העומר. היא מחברת אותנו לקבלת התורה. ספירת העומר מלמדת אותנו לקחת את הזמן שקיבלנו במתנה ולהתחבר דרכו לאלוקים...

הרב זאבי קצלנבוגן

גם אני יכול להיות קדוש!

  יש אנשים שהם בליגה אחרת! אנשים שאתה רק רואה אותם ואתה אומר לעצמך בלב, זה אדם קדוש! הם לא איתנו. הם בעולמות עליונים, עולם האצילות. לא מעסיק אותם שום דבר מחיי העולם הזה, לא מה הם יאכלו ולא מה הם ישתו. לא כיצד הם ייראו ולא באיזה רכב הם יסעו. הם כל כולם נמצאים בתוך עולמם הפנימי, עולם רוחני ומורם. הם קדושים!

  אבל משום מה ההוראה הנאמרת בפרשתנו "קדושים תהיו" נאמרת לכווולם. לא רק ליחידי סגולה, לא רק לגדולי הדור, אלא פשוט לכולנו. דרך העברת התורה נעשית בצורה מסודרת. כל מה שלמד משה מפי הגבורה בהר סיני, דבר ראשון הוא לימד את אהרן אחיו. לאחר מכן נכנסו שני בני אהרן ומשה חזר על הדברים פעם נוספת. לאחר מכן נכנסו שבעים הזקנים ומשה חזר פעם נוספת. רק לאחר מכן נכנסו כל עם ישראל ומשה לימד את כולם. אבל יש יוצאים מן הכלל. את ההוראה "קדושים תהיו" אמר משה ישירות לכל העם. "קדושים תהיו" זה יוצא מן הכלל, כדי שלא נחשוב שזו הוראה ליחידי סגולה ולגדולי הדור בלבד. זה פשוט נאמר לכולנו. כולנו צריכים להיות קדושים! נשמע מפחיד, נכון? אז בואו נראה מה רמת הביצוע הנדרשת מאיתנו על מנת להיות קדושים.

"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט" (פרק י"ט פסוק ט')

"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (פרק י"ט פסוק י"א)

"... לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר" (פרק י"ט פסוק י"ג)

"לא תלך רכיל בעמך..." (פרק י"ט פסוק ט"ז)

"לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך..." (פרק י"ט פסוק י"ח)

"ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו..." (פרק כ' פסוק י')

אז כנראה שלהיות קדוש זה משהו הרבה יותר בסיסי. להיות קדוש זה להתנהל על פי מוסר בסיסי, פשוט ונכון. שכולנו מבינים שהוא נכון אך לא תמיד מצליחים לעמוד בו בגלל כל מיני פיתויים קטנים. זה משהו שכולנו חייבים.

להיות קדוש זה:

·         לצאת מהסופר עם עגלת קניות ענקית ולתת שתי קופסאות שימורים מתוכה להוא שאוסף בחוץ.

·         להסב את תשומת לבו של המוכר במכולת שהוא לא רשם את החמאה בחשבון.

·         להשאיר פרטים ומס' טלפון על הרכב שאולי שפשפתי.

·         לשלם לביביסיטר בזמן אפי' שנפגוש אותה בכל מקרה ביום שני הקרוב.

·         לשמור גם את החדשות המסעירות בבטן ולא לרוץ לספר אותם אם זה גורם בושות לשני.

·         לקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך גם עם השכן הנודניק והטרחן מן הדלת ממול.

·         לשמור על כבודנו כבני אדם ולכבד את הדיסטנס בין שני המינים.

·         להוביל את החיים ולא להיגרר אחריהם...

אבל יש לזה ערך מוסף. להתנהג נכון זה לא רק להיות קדוש אלא גם לקדש שם שמים. חכמים מלמדים אותנו שבשביל לקדש שם שמים לא חייבים למות על קדוש ה', ניתן גם לחיות על קדוש ה'. אבל כיצד חיים על קדוש ה'? "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו." (יומא דף פ"ו.)

הרב זאבי קצלנבוגן

מסגרות או תוכן?

לשם מה אנשים צריכים בית? אנשים מסוגלים לקחת משכנתא ענקית בשביל לממן לעצמם את קניית ביתם. אבל לשם מה הם צריכים אותו בעצם? בשביל הגנה מפני הגשם והשמש הקור והחום. אך בשביל זה עדיין לא צריכים לקחת משכנתא כל כך גדולה, לשם הגנה ניתן לקנות בית באחד מאזורי הספר בדרום בשמינית מחיר. הבית הוא המקום בו אנו מסוגלים להביא את עצמנו לידי ביטוי במקסימום. בבית שלנו אנו אוכלים את האוכל שאנחנו אוהבים, שומעים את המוסיקה שאנחנו אוהבים ומרהטים אותו בדיוק על פי הטעם שלנו.

אז מה יותר חשוב, ארבעת הקירות, או מה שקורה בפנים?

"ויביאו את המשכן אל משה את האוהל ואת כל כליו..." (פרק  ל"ט פסוק ל"ג)

פעמים רבות בפרשיות האחרונות מדובר על המשכן וכליו. בפעם הראשונה כאשר התורה מספרת על המשכן מופיע קודם הציווי על עשיית הכלים ורק לאחר מכן על מבנה המשכן. אך בפועל כאשר בצלאל בן אורי שהיה ממונה על צוות עושי המלאכה מייצר את המשכן הוא משנה מן הסדר ועושה קודם את המבנה ורק לאחר מכן הוא מייצר את הכלים. כמובן ששינוי זה מסדר הדברים אינו מקרי.

חכמים במסכת ברכות (נ"ה.) מספרים לנו שמתנהל דיון בין משה לבין בצלאל. "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו, משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא, עשה משכן וארון וכלים? אמר לו, שמא בצל אל היית וידעת?"

למרות שהבורא אומר לייצר קודם את המבנה משה משנה ואמר לייצר קודם את הכלים אך בצלאל חוזר לסדר המקורי ומייצר קודם את המבנה. (בפרשת תרומה מופיע הסדר כפי שאמר משה, קודם כלים ואחר כך מבנה. ובפרשת כי תשא מופיע כפי הסדר שביקש הבורא ממשה לצוות את בצלאל, קודם מבנה ואחר כלים.) כמובן ששינוי זה אינו מקרי והוא מלמד על תפיסות עולם. משה נותן חשיבות לכלים יותר מן המבנה ואילו בצלאל נותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים. אך אם הבורא הוא זה שנותן חשיבות למבנה יותר מן הכלים, מדוע משנה משה מדבריו של הבורא? אך יתירה מכך, מה מתרגש משה מהבנתו העמוקה של בצלאל עד כדי כך שהוא מתרשם שהוא היה בצל אל, הרי סך הכול בצלאל הקיש ממנהגו של עולם? ככה מתנהל כל זוג שבונה בית, רק לאחר שיש להם דירה הם מתחילים לקנות את הרהוט, אחרת לא יהיה להם איפה לאחסן את הרהיטים. לשם כך לא צריך חכמה אלוקית.

המשכן הוא מקום השראת השכינה. זהו המקום בו האדם פוגש את עולם הרוח שבו, זהו המקום בו האדם פוגש את אלוקיו. המשכן תחום בארבע קירות והם אלו שמגדירים את מקום המפגש, בפנים פוגשים, בחוץ לא. אך המפגש בנוי מעבודה. המפגש אינו סתם מפגש רגשי אלא המערכת הרגשית הזו בנויה מעשיה שמחזיקה אותה. זה תפקידם של הכלים. אם יש מסגרת להשראת השכינה אך לא מבצעים בפועל את העבודה אז ארבעת הקירות נשארים מרוקנים מתוכן...

משה ובצלאל מייצגים שני מצבים של האדם בעולם. משה מייצג את העולם התיאורטי. את העולם בו האדם על ידי מחשבתו ותובנותיו מייצר אידיאלים גבוהים. משה המלמד והמורה עסוק בהעברת הרעיון. הרעיון הוא גבוה, הרעיון הוא מפגש בפועל עם הבורא. מפגש זה יכול להיעשות רק עם הכלים. אותם כלים דרכם פרק שהוא פחות טוב, אלא פשוט אין לו כל משמעות. עומק עינינו של קשר מורכב מכך שהוא אינטימי. שבינינו לבין עצמנו יש דברים שאנו לא משתפים בהם כל אדם זר. אך קשר המתנהל ברשות הרבים פספס את כל הרעיון.

החכמה האלוקית המפעמת בבצלאל היא ההבנה שגם בכדי להגשים את האידאליים הגבוהים ביותר צריך להשתמש בפרקטיקה מעשית. לעולם לא נוכל לבצע את הקשר אם אין ארבע קירות מסביב. בכדי ללמד תורה צריך לחדד את האידאליים אך בכדי לבצע צריך להיות מחוברים לקרקע. צריך לדעת מהם הכוחות והיכולות שלנו ורק איתם לעבוד.

ואולי זה שממשיכים חכמים שם ואומרים שבצלאל ידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. בצלאל יודע לצרף את הרעיונות השמימיים לכלים ארציים מעשיים...

אז מה יותר חשוב, התוכן או המסגרות? אין ספק שהתוכן הוא העיקר, אך מי שלא ידע להתאים לכל תוכן את המסגרת המתאימה לו, יפסיד גם את התוכן בעצמו.