הרב חנוך רוזנברג - פרשת במדבר תשע"ג

מאה דולר ומיליונר לשעבר

הרב חנוך רוזנברג

באתם פעם לכותל המערבי בימי שני וחמישי, הימים של הבר-מצוות, בבוקר? בודאי הבחנתם בשורת הקבצנים האורבים לתיירים ומנסים ללקט כמה פרוטות להחיות את נפשם. אחד לבוש כמו רב ראשי מחלק ברכות, השני נראה כמו זקן המקובלים מנדב סגולות, השלישית היא זקנה מ"מיישערים" שאוספת ל"הכנוסת-כאלע", הרביעי מזכיר את דוד המלך בשעת בריחתו אל אכיש מלך גת... קבצנים. מגזר העומד בפני עצמו. שלא נדע מצרות.

בקצה השורה הססגונית עומד לו קבצן שקט, צנוע וביישן, מחזיק בידו קופסת פח ישנה, וממלמל כאילו לעצמו "צדקה רבותי, צדקה". הפרוטות המוטלות לקופסתו מעטות מאלו המושלכות לעבר חבריו לקבצנות. נראה כאילו הוא נמצא כאן בטעות, זה לא המקום הטבעי שלו. אבל הוא שם, מהבוקר עד שיורד הערב והוא אורז את מיטלטליו המועטים ומסתלק לו בדממה.

ויהי היום, לכל אחד יש יום טוב לפעמים, גם לקבצנים. אל שער האשפות נכנס תייר אמריקאי, לבושו והילוכו מעידים על אדם שכסף לא חסר לו. הוא עושה את דרכו אל עבר הכניסה של הכותל כשהקבצן הראשון עוצר אותו בדיבור שוטף "צדקה לאלמנה עם תשעה ילדים שבעלה עיוור...", העשיר לא היסס, שלף מכיסו שטר ירקרק והושיט אותו באלגנטיות לידו של הקבצן. ההוא שכבר עמדו על לשונו משפטים נוספים מעוררי חמלה, עצר את נשימתו כשהבחין במספר הרשום על השטר... 100! מאה דולר! לקבל על הבוקר פדיון של יום שלם זה לא דבר של מה בכך!

שורת הקבצנים שהביטה בענין על המתרחש, זינקה כמו מכונה אוטומטית אל הנדיב המסתורי. "הכנסת כלה, צדקה תציל ממוות, תלמיד חכם, אלמנה, משפחה בלי בית...", כל המשפטים הנכונים נאמרו שם, והנדבן לא עצר, שוב ושוב הוא הושיט את ידו אל הכיס ושלף שטרות ירוקים של מאה דולר, כל אחד קיבל את השטר וחזר מחויך אל מקומו בשורה ליד הקיר. מחויך? אושר, זו המילה הנכונה. האם אנחנו יכולים להבין מה עושה מאה דולר למי שמורגל בנתינת עודף של חצי שקל?

ורק אחד לא חייך. זה הקבצן השקט שעומד בצד. גם הוא קיבל מאה דולר, אבל במקום חיוך זורח הוא התחיל לבכות... דמעות זלגו על פניו... כשהעשיר המשיך להתקדם, לא התאפקו הקבצנים ופסקו ממלאכתם, ניגשו אל חברם בפליאה, ואפילו בנימת רוגז מסוימת. "מה קרה לך? מאה דולר קיבלת על הבוקר ובמקום לשמוח אתה בוכה? השתגעת?"

הקבצן הדומע מחה את דמעותיו ופתח את פיו, כמעט בלחישה הוא השמיע את המשפטים הבאים: "אתם", הוא אמר לעדת הקבצנים שהתגודדו סביבו, "אתם תמיד הייתם קבצנים, מאז שאתם זוכרים את עצמכם אתם אוספים שקל לשקל ומנסים לשרוד, ברור שאתם שמחים עכשיו שקיבלתם מאה דולר. אבל אני", וכאן הוא נשם נשימה ארוכה, "עד לפני מספר שנים הייתי מיליונר, עשיר כזה שבחיים לא חלמתם להיות, מאה דולר כמו השטר שקיבלתי עכשיו לא היה נחשב אצלי לכלום, אם היה נופל לי בקושי הייתי מתכופף להרים אותו. לצערי, הגלגל התהפך עלי, ירדתי מנכסיי וכפי שאתם יודעים אני נאלץ לעמוד כאן ולקושש נדבות. איכשהו אני מצליח לשרוד. אבל רק עכשיו, שקיבלתי מאה דולר והרגשתי שמחה עצומה בשטר הזה, קלטתי כמה מצבי עגום, כמה התרחקתי מהימים הטובים כשהייתי בעצמי מסוגל לתת אלפי דולרים לצדקה כמעט בלי לשים לב. ודאי שאני שמח עם המאה דולר האלו, אבל הם הזכירו לי כמה מאות ואלפי דולרים היו לי פעם, ואיך אני יכול לא לבכות?"

***

בשבוע שעבר כתבתי כאן על השמחה הגדולה שאנו צריכים לשמוח בבניינה של ירושלים, וזה נכון, ירושלים נבנית ומתפתחת וזה דבר עצום. בעקבות הדברים האלו ניגשו אלי כמה מהקוראים בשאלה: "אם ככה, למה באמת עולם התורה לא יוצא ל'ריקודגלים'? למה לא אומרים הלל? הרי אתה טוען שיש לנו סיבה טובה לשמוח". או בניסוח אחר: "אם הכל כל כך טוב, אז מה כל כך רע?"

וזה נכון, יש לנו סיבה טובה מאוד לשמוח. אבל השמחה על ירושלים שנבנית מזכירה לנו את מה שהיה לנו בעבר ועכשיו איננו. ירושלים שבמרכזה מתנוסס לתפארה בית המקדש, מקום השראת השכינה, תל תלפיות, בית תפילה לכל העמים, מקום שבו זכינו לקרבת אלוקים גלויה. כל זה איננו, את כל זה חסרנו. אז נכון שקיבלנו מאה דולר ואנחנו שמחים בהם ומודים עליהם מאוד, אבל המיליונים! המיליונים עדיין חסרים לנו! בהחלט אפשר להבין את מי שלא מסוגל לרקוד.

הרב חנוך רוזנברג - פרשת בהר בחוקותי תשע"ג

ירושלים בבניינה

הרב חנוך רוזנברג

בשבוע הקרוב יחול "יום ירושלים", היום שבו כבשו חיילי צה"ל את העיר העתיקה מידי הירדנים, שחררו את הכותל המערבי והתאפשר שובם של היהודים לעיר העתיקה בירושלים. במלחמה ניסית זו שנמשכה ששה ימים בלבד, כבשה מדינת ישראל את כל הגדה המערבית, כולל רמת הגולן וסיני, ושחררה את ארץ אבותינו ביהודה, בנימין ושומרון, ואת המקומות הקדושים: מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ועוד. מדובר היה בנס, פשוטו כמשמעו.

לחגוג את יום ירושלים נשמע לנו ציוני מדי. אחרי הכל, מדינת ישראל כפי שהיא מתנהלת היא לא בדיוק הדבר אליו ייחלנו אלפיים שנה. מצד שני, החיבור האמיתי לארץ ישראל נמצא דווקא במקומות שנכבשו במלחמת ששת הימים. תשאלו את מי שזוכר איך נראה חג השבועות תשכ"ז בירושלים, כשמכל קצוות העיר נהרו אלפים רבים אל רחבת הכותל המערבי (שבימים שבין המלחמה לחג הורחבה על חשבון שכונת המוגרבים הערבית), אנשים באו והתייפחו מהתרגשות. כפי שמעידים רבים, התחושה הייתה שקרה כאן משהו היסטורי חסר תקדים.

חיפשתי התייחסות רצינית לעניין של בנין ירושלים בזמננו, כמה זה אמור להיות חשוב לנו ואיזו משמעות יש לזה בעינינו. תוך כדי חיפוש מצאתי מספר קטעים מפתיעים בספרו של הרב משה בלוי, מנהיג אגודת ישראל, "עמודא דנהורא", ספר שנכתב על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה מפורסם בקנאותו הבלתי מתפשרת ובמלחמותיו נגד החילונים. העתקתי את הקטעים העוסקים בנושא זה, והנה הם לפניכם:

"בפרוע פרעות בשנת תר"פ, ויציאה מפתח הבית היתה כרוכה בסכנת נפשות בפועל ממש, ורבינו זיע"א קיבל עליו מאתמול ליום זה מצוות "מוהל" בברית מילה, לא הועילו כל תחנוני בני הבית והוא הלך עטוף בטלית ותפילין לברית המילה לבדו מביתו דרך שער שכם, המקום היותר מסוכן, עד למקום הברית. ושמחתו אחרי כן היתה עצומה מאד, שנתברר לו שאם לא היה בא לא היו מלים את התינוק, מפני ששום מוהל לא רצה לבוא בשעות סכנה אלה.

שאלתי את רבינו, והלא: "היכא דשכיח היזקא שאני?" והוא השיב לי: "אי, הם לא יעשו לי רעה". ועל שאלתי השנייה: מדוע דווקא "שער שכם", והלא "שער יפו" פחות מסוכן?, תשובתו היתה ברורה ופשוטה: מה? וכי נפקיר את רובע שער שכם? הלא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע. לא! זה לא! אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים.

רבינו זיע"א הרגיש בעצמו שעליו מוטל להציל את הרובע, ואת רחוב שער שכם."

"הוא היה שמח מאד לראות בבניינה של ירושלים ובקיץ האחרון כאשר היה כבר חלש מאד, וההליכה ברגל היתה אצלו בלתי אפשרית כלל, היה נוסע לפעמים קרובות באוטו, לראות את השכונות החדשות של ירושלים, וכמעט שלא השאיר שכונה שלא ביקר אותה. כשדרכו רגליו בשכונת "שערי חסד" אמר בשביעות רצון מיוחדת: 'שכונה זו שלי היא, אני עזרתי ב"ה בהקמתה'. (מרן זיע"א היה מייסד חברת גמ"ח הכללי זו שבנתה את השכונה הגדולה החרדית "שערי חסד" ומרן זיע"א היה גם מייסד השכונה.)

כאשר עבר על פני העיר החדשה צהלו פניו, ומפיו היו נפלטים המלים: בונה ירושלים ד'. הוא היה שמח גם בראותו בניינים חדשים של לא יהודים, בהכל היה רואה בנין ירושלים והכנה אל הגאולה. בעת הבעת התפעלות על אחד הבניינים הענקים החדשים של ירושלים, העיר לו אחד ממלוויו "רבי, של לא יהודים הוא", "ומה בכך, השיב, אבותיהם החריבו את ארץ הקדושה וכלום אין הם חייבים לסייע בבניינה?".

"זכורני עוד שכל הכיכר הזה (של העיר החדשה) היה מדבר שממה, אמר לי פעם, זולת נחלת שבעה ואני זכיתי לראות את כל זה בעיני, בע"ה"."

עד כאן הציטוטים.

אם הגרי"ח זוננפלד עמד על כך שכל גויי הארץ ידעו שאיננו מוותרים על שום רחוב בירושלים, ואם בעיניו היה יקר כל כך בניינה של ירושלים גם מחוץ לחומות – נדמה לי שגם לנו מותר לשמוח ביום ירושלים ולהודות לה' על הניסים והנפלאות ועל ירושלים המיושבת ברובה ביהודים, ולהתפלל ביום זה שבמהרה נזכה לבנין המלא של ירושלים, ו"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".