פורים פורים כל השנה
אלחנן גולדברג
בחור צעיר עמד לסיים את לימודי התואר שלו באוניברסיטה. אחת מהתוכניות
ליום שאחרי הייתה לקנות מכונית ספורט חדשה במימון של אביו העשיר. לקראת סיום
הלימודים דאג לרמוז לאביו בעדינות שזוהי המתנה שברצונו לקבל לרגל קבלת התואר.
בבוקרו של יום טקס הסיום הזמין האב את הבן לחדרו, שיבח אותו על השגיו
וסיפר לו כמה הוא גאה בו ואוהב אותו. לאחר מכן הגיש לבן חבילה קטנה עטופה בנייר
ואמר לו כי זוהי המתנה לרגל קבלת התואר.
הבן פתח את האריזה ומצא בה ספר תנ"ך מהודר בכריכת עור שעליה
מוטבע שמו באותיות מוזהבות. הוא כעס מאוד על האב שזו המתנה שראה לנכון להעניק לו
למרות מה שביקש, החזיר לאביו את המתנה בזעם, יצא מן החדר ובאותו יום עזב את הבית.
הוא ניתק קשר עם אביו ועבר לעיר אחרת שם התחיל מחדש את חייו הרחק
מאביו שאיכזב אותו.
עברו כבר שנים רבות המזל האיר לו פנים והוא הצליח בעסקים, היה לו כבר משפחה משלו ובית מפואר. לעיתים רחוקות הוא היה נזכר באביו בגעגוע, עד שביום בהיר החליט לחזור לבית ילדותו ולהתפייס איתו. אך עוד בטרם הספיק להתארגן לקראת הנסיעה למפגש עם האב קיבל מברק בו התבשר כי אביו נפטר והוריש לו בצוואה את כל רכושו.
עברו כבר שנים רבות המזל האיר לו פנים והוא הצליח בעסקים, היה לו כבר משפחה משלו ובית מפואר. לעיתים רחוקות הוא היה נזכר באביו בגעגוע, עד שביום בהיר החליט לחזור לבית ילדותו ולהתפייס איתו. אך עוד בטרם הספיק להתארגן לקראת הנסיעה למפגש עם האב קיבל מברק בו התבשר כי אביו נפטר והוריש לו בצוואה את כל רכושו.
כשהגיע הבן לבית הבחין כי על שולחן בחדר של אביו מונח עדיין ספר
התנ"ך שקיבל לרגל סיום לימודיו באוניברסיטה, הוא נטל את הספר כשדמעות בעיניו
והחל לדפדף בו. סימנייה קטנה הייתה מונחת באחד הדפים, שם היה קטע שסימן אביו, קטע
המדבר על אהבת אב לבן. בסערת רגשות אימץ את הספר חזק אל ליבו כשלפתע נפל משהו מתוך
האריזה.
הוא הרים אותו מהריצפה, זה היה מחזיק מפתחות אליו מוצמדים מפתח ותוית
של סוכנות לרכב, הוא הכיר את סוכנות הרכב,שם ראה בזמנו את מכונית הספורט שייחל
לקבל. מצידה השני של התוית הופיע תאריך, זה היה תאריך יום סיום הלימודים שלו,
בתוספת המילים "שולם במלואו".
כמה דברים מתפספסים לנו בחיים עקב העובדה שלא ייחסנו להם את החשיבות
הראויה?
אחרי המסיבות, מצוות עד דלא ידע (בהידור, אפשר לומר...), איסוף הכספים
לישיבה, ואחרי השמחה הגדולה מאוד שהייתה לנו במשך יומיים תמימים, הגיע הזמן לשאול
את עצמנו מה אנחנו לוקחים איתנו הלאה מכל האירועים שהיינו, החוויות שחווינו,
והמראות שראינו בפורים (או איך שהרב אוהב לומר: "מה השגנו בימים
האלו") להמשך השנה.
היו מספר דברים שנגעו ללבבות של כולנו, שצריך להזכיר כאן ולייחס להם
חשיבות, ואולי יהיה משהו מכל אלה שבכל זאת ימשיך איתנו הלאה.
את אלו שהשקיעו מאמץ עליון להצלחת הישיבה והבניין, מאמץ שיכולת לראות
על הפנים שלהם.
את אלו שויתרו השנה על עוד כוסית אלכוהול כדי לא להפוך את הפורים שלהם
להשתוללות אחת גדולה.
את אלו שלא התאפקו ונתנו עיניהם בטיפה המרה אבל נשארו
"איתנו".
את אלו שחירפו נפש כדי ללכת לעוד כתובת למרות שהיו כבר עייפים עד כדי
התמוטטות.
את אלו שדרבנו את החברים שאיתם ומנעו מהם לסגת.
את אלו שניסו ולמרות כל המאמצים לא הגיעו לרף שהציבו לעצמם.
את אלו שבזכות המאמץ של האחרים קיבלו סייעתא דשמיא במקום אחר.
את אלו שנתנו מעצמם דברים שלא ציפו מהם, סתם כי איכפת להם.
את אלו שלא היו בקבוצה עם החברים הטבעיים שלהם ובכל זאת התעלו על עצמם
ונלחמו יחד למען מטרה אחת.
את אלו שהשכינו שלום בין יריבים שהם בעצם חברים שתויים.
את אלו שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי והכניסו שמחה בלבבות.
את שירי הנשמה בדמדומי היום של פורים דמוקפין שהוציאו החוצה להרבה
מאיתנו רגשות שעדיין חבויים עמוק עמוק, שלא ידענו על קיומם.
את אלו שניצלו מספר שניות של הפוגה מכל הבלגן כדי לשאת תפילה אמיתית
מלב שבור.
את החיבוקים והנשיקות שהענקנו לחברינו תוך כדי שכרות וערפול המוחין
שהגיעו ממקום אמיתי לגמרי.
ואחרונים חביבים, את אלו שדאגו מאחורי הקלעים לכל הלוגיסטיקה והארגון
כדי שלכולנו יהיה שמח יותר, קל יותר, ומהנה יותר.
