דבר העורך

ישנה תפיסה בעולם המערבי שאצלנו בדרך ה' היא השתרשה עמוק, "בלי ידיים". זאת אומרת שאנחנו מוכנים לסבול וויכוחים וריבים קשים, אבל לא אלימות פיזית, הרמת יד זו חציית הקו אדום.

תיאורטית, יכול להיות מצב בישיבה שבחור יתווכח ויריב עם חבר אחר ובמהלך הוויכוח ייאמרו מילים קשות, יפגעו אחד בשני ברמה של 'הלבנת פני חברו' ולא יהיה מי שימחא על כך. אבל, אם תהיה הרמת יד לאלימות ישר יקפצו, יצעקו ויתערבו להפריד ביניהם, כי "בדרך ה' לא מרימים ידיים" (שזו אמירה נכונה).

ברור לכל אחד שהכאב שנובע מאלימות פיזית לרוב עובר תוך מספר דקות, לעומת זאת, פגיעה שמכוונת היטב, הכאב שנגרם ממנה יכול להישאר המון המון זמן בלב ובמידה מסויימת, יכולה גם לגרום נזק לנפגע. אז למה אלימות פיזית היא חציית הקו האדום? למה כשבחור שופך את דמו של חברו באלימות מילולית קשה, זה לא הקו האדום, קו אדום הבוהק?

שיהיה ברור, אין הכוונה לומר שאלימות פיזית היא מקובלת. היא לא מקובלת בשום אופן וזה ממש לא משנה באיזו רמה היא או מה הנסיבות שהובילו לכך, הכוונה היא לשים במקום הנכון את האלימות המילולית ולהיות מודעים להשלכות שלה.

גוט שעאב'ס,

דודי.

דבר העורך

בתחילת הפרשה מופיע הציווי של הקב"ה למשה "שלח לך אנשים". רואים מזה שהרעיון של המרגלים הגיע מהקב"ה. השאלה היא, למה, למה בכלל צריך אותם?

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו שהעם עשה מחאה על התנאים שהיה להם. המן, האוכל שירד להם מהשמיים, ישירות מה'. אבל זה לא הספיק להם, הם רצו משהו יותר מוחשי, משהו פיזי. משה הלך לה' לספר לו על התלונה החדשה וה' אמר אוקיי, אני לא מספיק לכם? אין בעיה,  נעשה את זה בדרך שלכם. מהיום שינוי במדיניות. ואכן העם קיבל בשר בשפע, שפע כל כך גדול עד שהם כבר לא יכלו לשפע הזה.

מה שקורה בפרשה שלנו זה המשך של המדיניות החדשה. לא עוד קשר ישיר עם ה'. מעכשיו זה בידיים שלכם. תשלחו מרגלים שיספרו לכם מה קורה בארץ ישראל, תשמעו מהם, לא מה'. את התוצאות של המהלך כולם יודעים. אבל יש פה מסר בסיפור הזה. הקב"ה מעביר את האחריות לעם וגם אחרי שהעם לא הצליח והראה שהוא לא יודע לקחת אחריות הקב"ה עדיין מאמין בו, הוא יודע שבסופו של דבר העם מסוגל לזה, כן יש לו את היכולת לקחת אחריות.

השבוע התנהלה שיחה בחדר האוכל בישיבה שעסקה בשידוכים ובשם שיש לבחורי הישיבה ברחוב בחוץ. חלק מהמשתפים בשיחה טענו שזה לא פייר שיש כזה שם לבחורים בישיבה והוא לא משקף את האמת (מה שנכון).  תנו לי לגלות לכם סוד היישר ממערכת 'זו דרכנו', לישיבה אין מחלקת יחסי ציבור ואין לה נציגים שעומדים בפינת הרחוב ומספרים לכולם על הדרך שלנו ומי אנחנו.

בעצם, כן יש לה נציגים כאלה. אנחנו. אנחנו היחידים שיש לנו את הכוח להשפיע מה יאמרו עלינו. זה תלוי בנו והאחריות היא עלינו.

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

הוסף כיתוב

בשעת כתיבת שורות אלה המוני 'משתטחי קברים ומנשקי קמעות' עושים את דרכם לטקס 'פגאני' של הדלקת מדורה וריקודים סביבה. מה לעשות, ככה ה'אשכנזי הקטן' שבי מסתכל על זה.

אני הייתי במירון כמה פעמים בל"ג בעומר במירון, אבל לא זכור לי שהרגשתי איזו תחושה מיוחדת חוץ מרצון די מסובר ללכת לאוהל ההכנסת אורחים ולאכול כמה קוגלים לא מבושלים לגמרי ולמלאות כוס קולה מהמתקן הזה שאמנם יש עליו תווית של קולה, אבל עמוק בלב אתה יודע שמשהו שם לא אמיתי.

כמה שעות לפני כתיבת שורות אלה בסדר א' שאלתי את החברותא שלי, הרב רענן, מה הוא הרגיש כשהוא היה במירון ולמה חשוב לו להיות שם גם השנה. הוא הסתכל עלי במבט תוהה ואמר לי: "מז'תומרת? אני מרגיש שם התעלות ותחושה מיוחדת". האנטי שבי קפץ ושאל אותו: "ואם לא היה שם את כל הריקודים והמוזיקה וה'מאצעב',  גם היית מרגיש את אותם תחושות ומתעלה ככה?" הוא אמר שלא, אבל מה זה משנה מה הסיבה?

ואז נפל לי האסימון, יכול להיות שחלק גדול זה באמת פסיכולוגי, אבל כמו ששמענו כל כך הרבה פעמים בבית המדרש וכמו שבעזרת ה' נשמע עוד הרבה פעמים, קדושה זה להרגיש, להרגיש חיבור, להרגיש שייך - להרגיש קרוב לאלוקים. אם אדם נוסע למירון וזה עושה לו טוב, מי אני שאגיד לו מילה על זה...

ככה זה גם בהרבה דברים בחיים, אנשים עושים דברים שלנו זה נראה מוזר ואפילו מגוחך, אבל כל עוד שזה מקרב אותם לאלוקים ועושה יותר טובים וזה לא דברים מומצאים, אלא דברים שיש להם מקורות מהימנים, אדרבה, שיעשו את זה כמה שיותר.

דבר העורך

בכלי התקשורת ומערכות החדשות שאותם צורכים רוב אזרחי ישראל, נוהגים לסקר אירועים פליליים ולאחרונה הם אוהבים לדווח (נראה שבהנאה) על התנהגויות מכוערות של האזרחים.

כמעט תמיד מדווחים בהרחבה מיהו אותו אדם אלא אם כן יש צו איסור פרסום.

גם התורה מדווחת לנו על אירועים כאלה, כשיש לנו מה ללמוד מאותם אירועים.  השבוע יש לנו מקרה כזה בפרשה עם "מברך" ה', אבל יש משהו מוזר בסיקור של התורה על הפרשייה הזו, השם של הגיבור לא מוזכר בכלל, רק השם של האמא שלו ומאיזה שבט הוא, וזה לא מובן.

הרש"ר הירש נותן הסבר מעניין למה התורה מספרת לנו את זה בצורה כזו. האבא של אותו 'מברך' היה מצרי ובאותה תקופה במצרים האמא, שלומית, הייתה היחידה בעם ישראל שעברה כזאת עבירה חמורה, קלקלה מוסרית עם איש מצרי.

בעצם התורה רואה באם את הגורמת העיקרית למעשה של בנה, רק אחרי שהבן שלה חטא התורה מספרת לנו את שמה, כי היא טמנה את הזרע לפשע בכך שאביו של הילד היה מצרי.

אפשר לראות פה את האחריות שיש לכל אחד ואת הכוח שטמון אצלו, לא בטוח ששלומית חשבה שהמעשה שלה כזה נורא, אולי היא אמרה לעצמה "אני בסך הכול עוד אחת בעם ישראל" ובאותו רגע זה לא היה נראה לה כזה נורא, אבל רק אחרי כמה שנים היא גילתה את ההשפעה העצומה של החטא שלה.

וזה נכון כל אחד, למעשים שלנו יש השפעה לטוב ולרע, אז בואו ונפעל טוב.

גוט שאבע'ס,

דודי.

בפרשת השבוע אנו מצטווים על התרומה.

לתת לשני זו הסכמה והבנה שאנו קשורים זה לזה, שייכים אחד לשני - זו קריאה שאנו ישות אחת. לתת לשני, משמעותו להיות פחות אגואיסט ולהכיר שלא הכול שייך רק לי בעולם. עם ישראל הוא עם של נותנים.

כמו שכבר מרגישים באווירה בישיבה, אנחנו הולכים לדבר עם האנשים הקשורים והקרובים לישיבה על זה שאנחנו והם זה ישות אחת. החל מהשבוע הבא אנחנו יוצאים לאסוף כסף בשביל הישיבה, כי גם אנחנו והישיבה זו ישות אחת וזה מחייב, זה אפילו לא עניין של נתינה. אנחנו יוצאים לתת כסף, בשבילנו, בשביל הישיבה, בשביל התורמים - כולנו ישות אחת.

הלוואי שנזכה תמיד לתת ולהעניק ולתרום לעולם כולו ערכים של קדושת החיים כמו שאנחנו לומדים בישיבה.

גוט שאבעס,

דודי.

דבר העורך

בהפטרת הפרשה, הנביא יחזקאל מתנבא על העונש שיבוא על ארץ מצרים על כל מה שהם עשו לעם לישראל ועל האטימות של פרעה. העונש הוא שמצרים תחרב ולאחר מכן במשך ארבעים שנה, מצרים תהיה חרבה ושוממה ורגל אדם ובהמה לא תדרוך שם.

השאלה היא, למה דווקא עונש כזה, הרי לא חסרים עונשים, אפשר להעניש אותם בהרבה דרכים אחרות.

חשבתי לעצמי, פרעה קיבל תשע מכות שמאד הפריעו לו ושיבשו את הנוחות שלו, אבל הוא לא הבין או שלא רצה להבין, הוא כנראה חשב שיהיה אפשר ללמוד לחיות עם זה שיהיה אפשר להמשיך בשגרה כזאת או שהעם המצרי ימשיך לסתום, זה לא שידיחו אותו בפריימריז או שיתפרסם עליו תחקיר שיגלה לכולם שהוא מעדיף את נוחותו האישית מאשר את זו של העם. רק כשהמכה העשירית הגיעה, השונה, הקשה מכולם, הוא הבין שזה לא יכול להמשיך ככה ורק אז שחרר את בני ישראל לחירות.

אולי לכן זה גם העונש שהומט על מצרים, שממה וריקנות, מי שלא מבין אחרי כמה פעמים וצריך גיוון מיוחד וקיצוני בעונשים כדי להפנים שהוא צריך לשחרר את העבדים שנמצאים אצלו, סופו שהארץ שלו תהיה ריקנית וחסרת תוכן.

בזו דרכנו משתדלים שלא להיות כמו פרעה, יש גיוון, לכן, החל מהשבוע יש טור חדש ומרענן מהעורך לשעבר חנוך רוזנברג – הגיגים, אקטואליה, רעיונות ועוד. הקוראים מוזמנים להגיב לטור החדש בכל הדרכים העומדות לרשותם (לא כולל אלימות פיזית בעלת פוטנציאל לסיכון חיי אדם).

גוט שאבע'ס,

דודי.

דבר העורך

בימים האחרונים כלי התקשורת בארץ מלאים בדיווחים על פרשות שחיתות , אם זה קבלת שוחד או מינוי בני משפחה לתפקידי מפתח בעמדות כוח על ידי נבחרי ציבור. זה לא מפתיע שדווקא בתקופת בחירות כל הזבל צף, זה גם ברור שהמידע מגיע לתקשורת על אינטרסנטים כאלה ואחרים, אבל לכולם ברור שיש בצורת ההתנהלות של הממשל פה, משהו רקוב.

אם מחפשים דוגמא לשלטון תקין שלא מוטה משוחד, לא מושפע מלוביסטים ולא מעדיף קרובי משפחה, אפשר להסתכל בפרשת השבוע, על יוסף. בפרשה, מתואר שאחרי שיוסף התוודע לאחים, מיד השמועות החלו להתרוצץ בממלכה על האיחוד בין מנכ"ל חצר המלוכה לבין משפחתו וזה שימח בין היתר את העבדים. תהיתי לעצמי, למה התורה צריכה לספר לנו שעבדי פרעה שמחו, הם בסך הכול עבדים, את מי זה מעניין? הרש"ר הירש מסביר שזה הוכחה למוסריות  של יוסף. העבדים שזה בעצם "האזרח הקטן" הם לא אמורים לשמוח מכך שיוסף התאחד עם משפחתו, להיפך, זה מתכון למינוי מקורבים ושחיתות שלטונית כמיטב המסורת במזרח התיכון.

אלא, שעבדי פרעה - האזרח הקטן שתמיד חושש 'להידפק' – ידעו שזה דווקא סיבה לשמוח, לא רק בגלל שהם ידעו שלא צריך לחשוש ממינויים של בני משפחה, אלא שדווקא עכשיו בגלל שהמשפחה שלו הגיעה למצרים, הוא ישתקע שם ויהיה להם מישהו בחצר המלך שאפשר לסמוך עליו.

אולי אם האנשים שאחראים על השלטון היו לוקחים את התורה כערך המרכזי בחיים הדברים היו מתנהלים בצורה שונה.

גוט שאבעס

דודי. 

דבר העורך

כבר כמה שבועות שאני מסתובב עם השאלה, מה הסיפור של אחי יוסף, למכור אח? אתם רציניים? מי עושה כזה דבר?  בטח לא אנשים במעמד שלהם. ועוד, כשהם נפגשים איתו במצרים המצפון שלהם מתעורר, בעצם הם מביעים חרטה רק על כך שהם אטמו את אוזנם כשהוא התחנן אליהם, ולא על עצם המכירה.

הצצתי במפרש החביב עלי הרש"ר הירש, וכרגיל לא התאכזבתי. כשיוסף התחיל לספר לאחיו את החלומות, הם שנאו אותו, אבל עוד לא פחדו ממנו, אבל כשהם הבינו שיעקב רואה בזה משהו אמיתי, לשנאה נוספה קנאה, הם הבינו שיסף עלול לנשל אותם מהזכויות שלהם. ומיד אחר כך הם נוסעים לרעות את הצאן בשכם שהייתה מאד רחוקה מחברון, למה דווקא לשם, למה להרחיק? בנוסף, בספר תורה יש ניקוד על המילה "את צאן אביהם בשכם", לרמז שהם רק 'כאילו' רעו את הצאן. אז מה הם באמת עשו שם?

בשכם התגלתה לראשונה האחווה בין האחים כשהם יצאו להילחם בשביל אחותם דינה ושם המשפחה התלכדה ביחד, ואם זה המקום לטכס עצה נגד גורם חיצוני שמאיים לפגוע באחד מבני המשפחה, אז בטח שזה המקום להתגבש נגד סכנה שנשקפת לכבוד המשפחה ועצמאותה על ידי אחד מבני המשפחה.

לסכנה קראו יוסף, אם הוא היה משיג את המעמד שהם חשבו שהוא רוצה לקבל, הם ראו איך נמרוד שלט בעולם, הבני דודים שלהם היו משועבדים, לאלופי אדום, שעבוד ושלטון שמשפיל את האדם והופך אותו לעוד לבנה בבניין תאוות הכבוד של שלטון היחיד. לעומת זאת, משפחת בני אברהם צריכה לייסד חברה אנושית, עם כבוד אנושי על יסודות החופש והשוויון, שבה רק דבר אחד ישלוט על כולם, התפקיד המשותף " ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט".

אני חושב שאפשר ללמוד משהו על הישיבה, נכון שיש את הבחורים וותיקים ומגיע להם את הכבוד הראוי,  אבל, צריך לזכור שכולנו באנו בשביל מטרה אחת "ושמרו דרך השם" מהבחינה הזאת כולנו שווים ויש לכולנו תפקיד אחד משותף, להוביל דרך ויש לנו את מורה הדרך, והשאר הולכים ברך שוה, יד ביד.

גוט שאבעס

דודי

דבר העורך

כשקראתי את פרשת השבוע, נתקלתי בפסוק שבו יעקב אומר לאנשיו לרווח את העדרים כדי שעשו יחשוב שיש הרבה כבשים, כשבאמת לא היה. חשבתי לעצמי, מה הטעם? הרי עשו יגיע ויראה שאין באמת הרבה כבשים, והדבר הראשון שיעלה לו לראש זה, "עוד פעם האח הקטן הזה עם הקומבינות שלו מנסה לעבוד עלי..." ומיד יצופו כל רגשות הזעם והאיבה שיש לעשו כלפי יעקב. אלא שיעקב הבין דבר פשוט, אפשר לומר הרבה מילים ולעשות המון מעשים, אבל זה לא באמת משנה, מה שמשנה זה הצורה שבה אומרים את המילים ומבצעים את המעשים. ולכן יעקב חילק את העדרים, הוא הכיר את עשו וידע מה צריך לעשות כדי לרצות אותו, ובצורה שהוא הגיש את המנחה לעשו, זה מה שהרגיע את האח הזועם שרוצה המון.

ראינו השבוע את הפוליטיקאים מתרוצצים מאולפן לאולפן ומתזזים בין מיקרופון לאוזניה כדי לומר לעם ישראל שהקטע של לחיות על חשבון הציבור, ממש קסם להם וחבל שזה ייפסק, ומה שיפה זה הטיעונים, יש את האלו שממשיכים עם הטרנד שבעיניי עבר זמנו, שצריך להציל את המדינה מהחרדים ורק הם יודעים לעשות את זה, יש את האלה שידאגו לאזרח הפשוט שעובד קשה ומה שהוא לא יודע, זה שבכל מקרה הוא ימשיך לעבוד קשה, יש את "מר ביטחון" ו"מר כלכלה" שבמקרה שלנו אותו שחקן משחק את שני התפקידים, ואחרון חביב זה האח הקטן והחורג שיקסים את כולם.

זה לא שאני ממליץ להיות פוליטיקאי או להתנהג כאחד כזה, אבל יש משהו שאני יכול ללמוד מהם (באמת שקשה לי לכתוב את זה) גם אם יש לי משהו להעיר לחבר או סתם הערה לומר למישהו, אז יש דרך לעשות את זה, ואפשר לעשות את זה בצורה שהבן אדם שאליו מכוון המסר לא יגיע למצב שבו הוא מרגיש לא נעים, אלא יבין שבאמת שיש רצון לתקן ולעשות טוב.

גוט שאבעס

דודי.

דודי קיאק - פרשת שלח תשע"ג

הלו, נסחפתם!

דודי קיאק

השבוע הייתי צריך להסדיר עניין כלשהו בשכונת גאולה המפוארת. מטבעי אני אדם סקרן (יהיו שיגידו חפרן) ולכן כשאני מזדמן למקומות כאלו בדרך כלל אני בודק מה מופיע על גבי לוחות המודעות. אחרי זמן קצר זה התחיל לשעמם, כי כמה זמן אפשר לקרוא מודעות על פשעי הציונים המשומדים והחטאים בנפשם עד מאוד, ופתאום תפסה לי את העיניים מודעה צבעונית עם ציורים. הופה... השתדרגו הנטורי קרתא... כמעט כמו זו דרכנו. ניגשתי לקרוא וראיתי שהפעם זה לא נטורי קרתא אלא אנשים מאד עסוקים שדואגים לכלל ישראל ומנסים להציל את נשמתם של אנשים שנפלו ברשת התעתועים של צבא הכופרים (רמז: חרדק"ים). אותם אנשים מסורים גם דאגו שכל מי שלא קרא את הרמז שלי יבין במה מדובר, והוסיפו קריקטורות צבעוניות והסברים מפורטים מהו חרד"ק בעיניך ומהו גורלו של החרד"ק. אחר כך גם ראיתי מודעות "הכניסה לחרדקי"ם אסורה" ו"אזור זה נקי מחרדקי"ם" ועוד מודעות כמו אלה שקוראות לאנשים לא לצרף למניין חרדקי"ם או אנשים עם נגיעות חרדקיו"ת.

עזבתי את לוח המודעות כשכולי מהורהר במחשבות ואמרתי לעצמי, וואלה, אלה השקיעו בכסף ובציור ובגרפיקה ובמחשבה והדבקה, טוב, בטח יש איזה מישהו שכבר תרם לכל העניים במדינה ולכל החולים פה ולכל מי שצריך עזרה, ועכשיו הוא רוצה לתרום את הכסף שלו למטרה מאד נעלה, אחלה, אחרי הכל זה הכסף שלו וזכותו לממן מה שהוא רוצה. אבל הסיסמאות האלה, מאיפה הם הביאו אותן? אין מצב שהם כאלה חכמים לחשוב על זה לבד, אז מאיפה הם כן הביאו את זה?! המשכתי ללכת אבל זה ממש הציק לי בפינה של המוח, אחרי כמה צעדים זה פתאום צץ לי, כמעט קפצתי באוויר באמצע גאולה, אני יודע מאיפה הם הביאו את זה, הם באמת לא כאלה חכמים (אפילו לא קרוב אם אתם שואלים אותי), הם פשוט העתיקו את זה מהנאצים, גם שם היו כאלו מודעות בדיוק "הכניסה ליהודים אסורה". אני מאמין שאחרי שהם סיימו לטהר גטו הם שמו שלט "הכניסה לחרדקי אופס... סליחה... ליהודים אסורה".

אתם מבינים מה קורה פה?

יש אנשים שבסך הכל רצו אפשרות לפרנס את המשפחה שלהם בכבוד ובהיתר, והלכו למסגרת שמאפשרת להם ללמוד מקצוע ולהחזיר טובה למדינה, כן להחזיר טובה למדינה שבשורה התחתונה עם כל הטענות שיש לנו על המדינה זה הארץ שלנו והיא נותנת לנו מקום לחיות וגם למות (טוב... בעצם זה רק לעשירים) ומותר להחזיר טובה. והאנשים האלה, יכול להיות שהיה להם קשה לעזוב את בית המדרש ואת הסביבה התורנית שלהם, והם עשו את זה רק אחרי שהם התייעצו עם הרב שלהם. אז קודם כל אני חושב שהם נוהגים כשורה וזו חוצפה לבוא אליהם בטענות.

שנית, גם אם נאמר כמו אותם אנשים "שומרי משמרת היהדות הנאמנה" שחושבים שלכת לצבא במסגרת שמיועדת לחרדים ובאישור של רבנים זה חטא חמור מאוד, עדיין יש לי אליהם כמה שאלות: האם זה חטא חמור עד כדי שמתיר לכם להלבין פנים??? ורדיפה אישית עד כדי תליית מודעות שטנה על דלתות של אנשים??? או לזרוק ולדחוף בן אדם מבית כנסת תוך כדי קריאות "צא טמא"??? או לזרוק אבנים על חייל ששומר על יהודים מערבים שזורקים אבנים ובקבוקי תבערה???

מישהו כאן נסחף, ורחוק מדי! יש לו סיכוי טוב לטבוע...

דודי קיאק - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

חודש טסט

המקום: אולמי תמיר המפוארים.

האירוע: חתונה של חנוך ליפשיץ.

משתתפים בשיחה: אני וחבר שלי.

הוא בחור ישיבה החובש את ספסלי ביהמ"ד של אחת הישיבות המכובדות. הרבה זמן לא נפגשנו. פטפטנו קצת "מה קורה", "מה נשמע" וכו'. הוא סיפר לי בהתרגשות שהוא עומד לסיים מסכת בקרוב. ואז הוא שאל אותי מה אני עושה בבין הזמנים. אמרתי לו "מז'תומרת, כרגיל, עבודה, לימודים, תפילות, פחות או יותר כרגיל..." (לא משנה שאני מובטל עכשיו)

"ומה אתה עושה בבין הזמנים?!" שאלתי.

"לא משהו מיוחד. ישנים יותר, לומדים קצת, אתה יודע מה זה בחורי ישיבות בבין הזמנים"

"ומה עם הסיום מסכת?!"

"אה... את זה אני לא עושה בבין הזמנים"

"למה?!"

"אתה יודע... בין הזמנים..."

ואז נפל לי האסימון.

ה'זמן חורף' שמשאיר טעם של עוד, הספקנו בו הרבה מאוד. מסכת שבת, הלכות שבת, הבנו מה זה שבת. בסיכום, היה חורף מאוד מוצלח שנתן לנו הרבה והוסיף המון לבנין הרוחני שלנו. ועכשיו מגיע בין הזמנים. אצלנו בישיבה בין הזמנים הוא לא כמו של כל בחורי הישיבות, כי בחור הישיבה הממוצע שמתכנן להיות אברך יישאר בסביבה תורנית גם אחרי החתונה. בשבילו בין הזמנים לא מהווה הכנה אמיתית לחיים, בגלל שכמו שבישיבה שלו לפני החתונה היו לו סדרים בבוקר, בצהריים ובערב, כך גם בדרך כלל יהיה לו אחרי שהוא יקים את ביתו.

לעומת זאת אצלנו בישיבה, הבין הזמנים הוא סימולציה לחיים האמיתיים אחרי שנתחתן. הרי יום אחד נעזוב את הישיבה ולא תהיה לנו המסגרת, הסדרים והתפילות. לא יהיו לנו רבנים צמודים שיראו לנו את הדרך. אז נצטרך להיות עצמאים ונצטרך לדעת ללכת בדרך ללא הכוונה צמודה וללא מסגרת חיצונית ברורה. לכן בין הזמנים הוא מבחן מעולה לחיים האמיתיים שלנו עם משפחה וילדים.

עם התובנה הזו אני יוצא לבין הזמנים ומקווה שאצליח באמת לעבור את הטסט.

שלכם

דודי

דודי קיאק - חנוכה תשע"ג

"ישששששש!"

דודי קיאק

אני מאמין שרובכם מכירים את התמונה הזאת ועוד הרבה כאלה אחרות, שחקן כדורגל חוגג שער. ועוד משהו שרובכם גם מכירים, זה שאגת ה"ישששששש" שמתלווה לסיטואציה הזו. זה קורה כל סוף שבוע ולפעמים גם באמצע שבוע במקומות רבים בעולם שבהם יושבים אנשים עם פה פעור ועיניים דבוקות למסך מרצד, והם משתוקקים לצעוק כבר את ה"ישששששש".

כל עוד שזה קורה בכל מיני מקומות בעולם, סבבה. אבל כשרואים חבר'ה משלנו יושבים בקרן רחוב או בקיוסק מול המסך ושואגים בטרוף, אז זה כבר לא סבבה.

אם נחשוב על זה לרגע ברצינות, זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיוונים רצו, שהספורט יהיה חלק מהחיים שלנו, שנהיה שמחים ומאושרים אחרי הגול, או עצובים אחרי הפסד.

שלא תטעו, אני לא מתכוון להפסיק לראות כדורגל. אבל לשבת ולצעוק אחרי גול באקסטזה, זה לא, כי אז אנחנו נותנים ליוונים לנצח אותנו.

בתפילת 'על הניסים' בפורים אנחנו אומרים "הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו", למה ב'על הניסים' של חנוכה אין את המילים האלה. הרי גם ככה זה ארוך, מה זה משנה אם יהיו עוד כמה מילים?

התשובה הפשוטה והכואבת היא, שמחשבתם ועצתם עדיין קיימת. תסתכלו כל מוצ"ש בקיוסקים בעיר ותראו שזה נכון. אז בואו נפר את עצתם ואת מחשבתם ונפסיק לצעוק "ישששששש!".

חנוכה שמח!