נוסקה נוישטט - פרשת בשלח תשע"ג

מה ששומר עלי

נוסקה נוישטט

עוד לפני שלקחתי את בני הקטן דודי לחיידר ביום שלישי, עברתי בקלפי שליד הבית ונכנסתי לקיים את דברי מרנן ורבנן.

הילד בן הארבע וחצי נכנס איתי לאחורי הפרגוד, וכשלקחתי את הפתק והכנסתי למעטפה, הוא קרא לי בקול "אבא, למה לקחת ג'? קח ד', כי דודי מתחיל באות ד'...". לא עניתי לו ויצאתי מאחורי הפרגוד.

אחד מהמשקיפים החילונים אמר לילד בסוג של צחוק, למה אתה מגלה מה אבא בוחר?

הילד לא באמת הבין.

הוא ילד חיידר יהודי מתוק.

אני חושב שעכשיו הוא צריך באמת למלא את הראש הטהור והנקי שלו בלימוד האלף בית, ולא באות השלישית...

ניסיתי להסביר לו בדרך שהרבנים אמרו להצביע דווקא לזה.

הוא לא באמת הבין. ילד!

אבל אחרי שהוא רץ בשמחה אל החיידר, פתאום נפל לי האסימון.

לא הייתה לי ברירה!

הייתי חייב להצביע ג', כי בלי זה הילד עוד היה מספר בחיידר כיצד אבא שלו הצביע לבל"ד או לעלה ירוק, ואז היה סיכוי שאכן הילד היה מבלה את שארית השבוע בחיפוש מקום לימוד חדש, ואולי חנין זועבי באמת הייתה עוזרת לי בזה...

ואולי דווקא הילד הקטן לא נתן לי לעשות שטויות, כי רק בגללו נשארתי נאמן לציות מוחלט לגדולי ישראל, ולא התפתיתי ללכת אחרי מפלגות ורעיונות שונים?

לכל בן אנוש שמגיע לבד מאחורי הפרגוד יש תחושה, שאין מי שישמור עליך שם מאחורי הפרגוד ואולי תעשה שם משהו שבסופו של דבר תתחרט עליו... כי הוא, הנציג שבו בחרת, לא באמת ישמור עליך ועל מה שחשבת שזה האינטרסים שלך.

מזל שהיה איתי הילד הקטן שלי, שבגללו הכנסתי מה שטוב לי ולאחי ולך ולכל בית ישראל.

אולי יש את הילד הקטן הזה, בכל שלב בחיים.

פעם זה מגיע בדוגמת הכיפה על הראש, שיש מעשים מסוימים שאני לא אעשה עם כיפה על הראש.

פעם זו החולצה הלבנה שאני לובש, ששומרת שלא אעשה דברים שבחור ישיבה לא צריך לעשות.

ופעם זו תפילה בכוונה קטנה, שלא נותנת לי אחרי זה לסור מהדרך.

ופעם זה הילד, ששומר שאבא שלו באמת הולך בדרך של סבא...

ואני תפילה שזה גם מה שישמור עליו...

ילד חיידר טהור שלי...

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת בשלח תשע"ג

שאלה: 

האם מותר לאכול בשר מיד לאחר שתיית קפה חם?

תשובה: 

מותר, ובתנאי שתדיח את פיך לפני האכילה.

שאלה:

שאלתי רב שאלה הלכתית והוא ענה לי תשובה שנראית לי לא נכונה. האם מוטל עלי לומר לו שנראה לי שהוא טועה?

תשובה: 

תאמר לו "איני מבין מכיון ש...", אבל אין זה כבוד לומר לו "טעית".

שאלה: 

איך אני אמור להכריע לעצמי כשאני לומד הלכה ונתקל במחלוקת הפוסקים?

תשובה: 

אינך אמור להכריע לעצמך. על זה נאמר עשה לך רב.

שאלה:

מישהו אמר לי שאפשר להקל להמתין לאחר בשר עוף פחות משש שעות כדי לאכול חלבי אם אני מאד רעב. האם זה נכון?

תשובה: 

אינו נכון! ואסור לך לשמוע יותר לפסקים של אותו אדם.

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת בשלח תשע"ג

"בחירה חופשית"

שאלה:

בעקבות הבחירות האחרונות עלו בראשי כמה מחשבות. אני לא מתכוון דווקא למה שקורה בתוך הציבור החרדי פנימה. אני מדבר באופן כללי. יוצא לי לפעמים לשמוע דיונים ברחוב בין אנשים לגבי מפלגות, והאמת שאני ממש מסמיק כאשר אני שומע את הטיעונים. זו הרמה של האנשים שבסופו של דבר יקבעו מי ינהיג? כמה מהם באמת מבינים בבעיות המשמעותיות שלנו? זה נשמע לך הגיוני?

הרב זאב קצנלבוגן:

אני מקוה שאתה לא מצפה ממני להגן על הדמוקרטיה מעל במה זו... אין ספק שיש למערכת כזו מעלות כשם שיש לה חסרונות, ואתה בהחלט נוגע באחת מנקודות התורפה של שיטה זו. אני מאמין שיש כאלו שיסבירו לך אף את המעלה בזה... מכיון שאיני מרגיש שמה שעומד על הפרק זה שינוי שיטת המימשל, אני מעדיף ללמוד ממה שיש, וגם בראשי עלו להן כמה מחשבות...

הבחירות כמשל (1)

במדינת ישראל, באופן יחסי למדינות דמוקרטיות אחרות, אחוזי ההצבעה גבוהים. ככל הנראה כל מי שהלך להצביע לוותה אותו תחושת אחריות מסוימת. אני לא מכיר את אלו שלא הצביעו, אבל להערכתי גם אלו שלא הצביעו מלוה אותם תחושת אחריות, אלא שהם אינם מאמינים שהצבעתם תשפיע משהו בצורה זו או אחרת. נותנים לבן אדם כח מסוים בידיים, מסבירים לו ששימוש נכון בכח זה מסוגל להוביל מגמות, ותראו איזו אחריות כל אחד לוקח. חשוב לו בעד, חשוב לו נגד, חשוב לו לעזור לאחד, חשוב לו להרוס לשני, חשוב לו בעיקר - להשתמש בכח שנתנו לו בידיים.

"תנו רבנן, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות..." (קדושין מ:). הסכוי שהעולם אכן יהיה חציו זכאי וחציו חייב, כולל אותי במדויק, הוא קלוש מאד, אך בכל זאת חכמים נקטו בלשון "לעולם". חז"ל מבינים שכל מעשה של אדם יש בו כח אדיר כדי לשנות את מצבו של כל העולם.

כדאי לזכור, יש לנו כח אדיר בידיים, בואו נשתמש בו נכון!

הבחירות כמשל (2)

מכירים את זה שאתם עולים לאוטובוס, וכמו תמיד מכל מושב זוגי תפוס מקום אחד, ואתם בשבריר שנייה צריכים להחליט ליד מי לשבת? אין לי מושג ליד מי תשבו, אך דבר אחד ברור לי, תשבו ליד מישהו שהכי פחות שונה מכם... קוראים לזה מעגלי שייכות.

כל אדם צריך שייכות מסוימת. ההשתייכות נותנת לנו כח. היא מעצימה אותנו במקומות שלא היינו מסוגלים לבד, היא מחפה על כשלונות אישיים, היא בונה לנו סטטוס ומעמד, בקיצור היא מעצבת לנו את הזהות שלנו. הבחירות הן זמן מעניין של הפגנת שייכות. יש כאלו שיצהירו מעל כל במה את השתייכותם, יש כאלו שיעשו זאת בשקט ויש כאלו שיצרחו מעל כל במה אפשרית שהם לא שייכים למקום בו כולם חושבים שהם שייכים... נרצה או לא, כנראה ששייכות פועלת עלינו משהו.

אין ספק שהשתייכות למקום מסוים באה פעמים רבות על חשבון דברים אחרים. אך בסופו של יום כל אדם עושה לעצמו את שקלול הנתונים ומחליט מה עדיף לו. נראה לי שלכך מכוונת המשנה (אבות ו' ט') "אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת היית מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד... אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי, רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו... איני דר אלא במקום תורה..."

כדאי לזכור, ההשתייכות משפיעה לזמן ארוך, בואו נבחר אותה בקפידה!

דוד מור - פרשת בשלח תשע"ג

ל"ט אבות מלאכה – בציצית שלך

דוד מור

8:15 בוקר יום שני... הרב רענן... אני קם!! אני קם!! לא צריך מים!! קשה... אבל יש בשביל מה לקום... מתפללים... אני נושק לציצית במין ערבוב של כוונה עם עייפות ניכרת, וממשיך ללא מחשבה כלשהי... ארוחת בוקר, שוב חביתה... ואז מקרא ודף היומי עם הרב מילר שליט''א (עיין לעיל ''יש בשביל מה לקום''). כמעט לפני שאנו מסיימים את הדף, שכידוע לידידנו אוחזים אנו במסכת שבת, ל'ט אבות מלאכה שנעשו במקדש וכו'... אני הולך למזוג לבועז ולי מים (אפי כבר הכין לעצמו נס קפה).

על הדרך אני פוגש ברב ליפשיץ, "הו דוד, בוקר טוב, מה קורה?" הוא שואל לשלומי, ובתנועת רפלקס תופס לי בציצית ומנשק אותה... "תשמע משהו יפה על הקשר בין ציצת למסכת שלנו", הוא ממשיך, "בציצית אנו קושרים בכל כנף 4 חוליות שהן בקשירות של 7, 8, 11, ו13, ביחד כולם יוצאים 39 – ל"ט...*"

אני משמיע לרב ליפשיץ את אפקט ה"פשששש..." ומתכונן להמשיך בדרכי לחדר של הקפה. "רגע דוד", הוא מערים בקולו, "לא סיימתי!". נוו... אני אומר (עם רגל אחת בחדר קפה). "כך גם בל"ט אבות מלאכה מתחלקות לנו 4 קבוצות. קבוצה אחת, 13 קשירות שהם כנגד 13 מלאכות הנעשות בצומח ובאדמה, כגון חורש זורע וכו', קבוצה שניה, 11 קשירות כנגד 11 המלאכות הנעשות בשביל עשיית הפת, כגון טוחן לש וכו', קבוצה שלישית, 8 קשירות כנגד 8 המלאכות הקשורות לבעלי חיים, צד שוחט וכו', וקבוצה רביעית, 7 מלאכות כלליות, כגון המוציא מרשות לרשות והמכה בפטיש".

כאן אני מקשיב, מכניס לראש, מחלק בתאים בין האונה השמאלית לימנית ושואל, רגע איפה הפאנץ'-ליין?? אך באותו רגע אני מבין ששאלתי את עצמי... (מסתבר שלקח לי ''מהר'' מדי להבין והרב ליפשיץ כבר הלך לו לדרכו). אני חוזר לסיים את הדף עם הרב מילר והבחורים (בועז: "מה עם הכוס מים שלי?"), ואז אני חושב, לא יכול להיות שהקשר הזה בין ל"ט אבות מלאכה לציצית נגמר כך. הרי מה אנחנו אומרים כל בוקר בקריאת שמע "וראיתם אותם וזכרתם את כל מצוותי"? זה המצוות שאנחנו רואים וזוכרים (או עכ''פ אמורים לזכור) בעצם קיומה של מצוות ציצית, וזהו הקשר בין קיום מצוות ציצית לזכירת ל"ט אבות מלאכה וללימוד הסוגיות הסבוכות האלו בגמרא, וכך ע''י זה גם קיום שמירת שבת כהלכתה. עצם זה שאנו רואים וזוכרים, לומדים, מנשקים ודנים על הציציות וסוגיות הגמרא של מסכת שבת, ככה אנו מגעים ל"וזכרתם את כל מצוותי ועשיתם אותם"!

*כ-60% מקוראי מאמר זה הביטו בציציות שלהם עכשיו...

בועז בק - פרשת בשלח תשע"ג

לא מדברים, עושים.

בועז בק

וככה זה קרה, יום אחד התכנסו כל זקני השבט לקבל את אחת ההחלטות החשובות בכפר הקטן, מי יקבל את התפקיד הנחשק והנחשב ביותר, מי יהיה שואב המים. האיש שידאג שלכל משפחה יהיה מה לשתות. הזקן שבחבורה הציע את הבן שלו, וטענתו בפיו, מאחר והתפקיד החשוב ניתן לחשוב שבכפר פשוט הדבר שבננו יהיה השואב. התנגדו כל הזקנים מיד, הרי בן ראש השבט צעיר מדי, גם אינו יודע לשאוב כמו שצריך, גם קל דעת הוא ואיך יחלק את המים בזמן וכמו שצריך. וכך כל אחד הציע את בנו או את קרוב משפחתו, ולעומתו כולם צועקים את כל הסיבות שבעולם למה המועמד האחר גרוע במיוחד, ולמה המועמד השלישי עוד יותר גרוע.

ארבעים יום וארבעים לילה נמשכה הישיבה המרתקת הזאת, במהלכה נחרב העולם ונבנה לא פעם, אנשים מתו ואנשים חדשים נולדו, הומצא הטלפון וגילו את הכוכב התורן, מדינת ישראל הוקמה, נחתו על הירח, המלחמה הקרה התחממה, גילו את האטום. בקיצור הזקנים היו עסוקים בהכרעה הגורלית שלהם ולא התעניינו בשום דבר חוץ מהשאלה המרכזית: מי יהיה שואב המים?!

לאט לאט נבט במוחם רעיון כביר, הוא נשתל במח שלהם בלי לשים לב, ואחרי עוד מספר ארבעים ימים ולילות הם הציעו כמעט ביחד, מדוע שלא נחכה? נשאל בינתיים את השואב הנוכחי מי הוא חושב שמתאים לתפקיד? הרי יש עוד זמן עד שהוא ימות... שהוא ישבור את הראש עד אז!

סיפור נחמד, לא?

יש לנו הנאה כזאת בתור בני אדם לדבר, לקיים דיון חסר טעם וריח, חסר כל הגיון, העיקר שנדבר ונדבר וננסה לשנות משהו בעזרת כח העל שנקרא "גלי הקול"...

לא שזאת בעיה, זה פשוט מולד אצל רובנו. ועדיין נהיה בטוחים שאנחנו חכמים ויודעי כל... בעצם זה מולד, לא אשמתינו. אנחנו שוחים בים של פטפטת, כל אחד מאיתנו, האנשים שמדברים ומדברים, מספידים ומברכים, בונים מגדלים באוויר ומפרקים אותם. בסופו של יום כולנו סוג של נהגי מוניות, כולנו מבינים בהכל ולכולנו יש את הרעיון שישנה את העולם...

עכשיו, תרשו לי להציע את ההצעה שלי שבאמת תשנה את העולם ותהפוך אותו לטוב יותר.

כל אחד, כולל אני עצמי, חושב ומדבר על איך הוא יוכל להיות רציני יותר, איך הוא יתקדם, ישתנה ויהיה טוב יותר. אני מציע להפסיק לדבר ולהחיל לעשות. אני הולך להציב לעצמי רף מסוים, מעשי, שרק אם אעמוד בו בסוף היום - בדיוק כמו ביעד המכירות שלי - אני אישן בשקט.

"כי דיבורים זה לא אנחנו"

חזקי זלץ - פרשת בשלח תשע"ג

תדבר, מבינים אותך

חזקי זלץ

יום ב', 14:33

"אורנג' שלום מדבר יחזקאל"

"שלום יחזקאל מדברת יהודית ארדיטי"

בתחילה זה היה נשמע פתיח לשיחה שגרתית ומוכרת, אבל לאחר דקה של האזנה ללקוחה הבנתי שזה ממש לא סיפור רגיל... לא בכל יום שומעים על לקוחה שקובלת על חיוב בסך 90,000 שקלים... לאחר רפרוף קל בחשבונית התבהר לי פחות או יותר מה קרה. לשיחות לאריתריאה במשך שבת שלמה יכול להיות רק הסבר אחד... אני מנחש שהבנתם, נעלם לה המכשיר, היא לא חסמה שיחות יוצאות ו...

מה שבכל זאת לא היה כל כך מובן לי בכל הסיפור הזה, שאותה יהודית, עם כל ההלם ותחושת חוסר האונים המאוד מובנת שלה, לא התלהמה עליי ו/או על האריתראים ושאר מיני בישין שפוקדים את ארצנו בצורה בלתי מבוקרת. להיפך! דיבורה היה מתון, נעים, בקשתה הייתה בצורה הכי עניינית שיכולה להיות...

כמובן שלא יכולתי לזכות אותה באופן מיידי. אחרי הכל אני עובד חדש וזה סכום מטורף, אבל יצאתי מהשיחה הזו מלא אמביציה לעזור לה. לא אלאה אתכם במסע שעברתי: החל בראש צוות עובר דרך מנהל סניף, מנהלת אגף, עד לסמנכ"ל הגעתי. מה שכן אני רואה צורך להדגיש, שגם בזמן הטלטלה הזאת נשארה יהודית אותה יהודית, בלי צעקות, היא הודתה לי בכל פעם שהתקשרתי אליה לעדכן אותה. בסוף הגיע האישור המיוחל כל כך "יהודית תזוכה באופן מלא" אמר לי הסמנכ"ל. אין לתאר את האושר של יהודית באותה שיחה שעדכנתי אותה על כך, למעשה גם לי היה תחושת סיפוק כלשהי, סיפורה נגע לליבי ושמחתי שהכל הסתדר...

יום ד', 16:44

"אורנג' שלום וכו'"

"אווווו סופסוף אתם עונים, גם כן אתם..."

פה זה כבר מיד היה נשמע פתיח לשיחה קשה ומעצבנת, התכוננתי לקבל מקלחת. אבל טעיתי... על הקו היה מר יוסף משיח מנהריה, מקלחת זאת הייתה מילה עדינה למה שחטפתי... צעקות, קללות, הביטוי הכי עדין שעולה בזיכרוני הוא "אינשאללה תישרף כל אורנג' עם כל המנהלים שלה", וכל זה למה? בגלל חיוב של 190 ש"ח על שיחות לחו"ל שהוא טען שסיכמו איתו שזה כלול בחבילה... מכיון שאין באפשרותי לתת זיכויים, אמרתי לו בצורה הכי אדישה שיש "אני אעביר את פנייתך למנהל, תוך 24 שעות יחזרו אלייך". כמובן שהוא לא הסכים לשחרר אותי אלא אם אני אשבע בכל מיני צורות שונות ומשונות של שבועות שאני אכן ידאג לו וכו'. כמובן שהעברתי את זה למנהל בסוף היום, עוד עברתי דרך המנהל לראות מה קורה עם הפנייה. כששאלתי את המנהל מה קורה עם הפנייה ההיא, קיבלתי את התשובה "תשמע שכחתי לבדוק... נעלמה הפנייה...", שלל תירוצים שידועים למנהלי אורנג' כשהם רוצים לחפף את הנציגים...

למחרת פתחתי את הפנייה שוב בחוסר חשק, כדי לראות מה ניתן לעשות, משגיליתי שהלקוח פנה שוב למוקד, תיעדתי לקונית "פנה וטופל" וסגרתי את הפנייה. סיבה טובה מספיק להיפטר מהדגנרט. הפנייה סגורה ואני ממשיך בעבודתי התקינה.

ישנו פתגם ידוע - "כשאתה צועק שומעים אותך, כשאתה מדבר מבינים אותך". מנקודת המבט שלי זה הרבה יותר מ"ממבינים אותך". זה רוצים ושמחים לעזור לך. אז תדברו, אל תצעקו! תחייכו! החיוך שלנו הוא ללא הגבלה ובחינם...

הלל עזרא - פרשת בשלח תשע"ג

הבדאי

הלל עזרא

מוטה בר מוחא שירך את רגליו בעצלתיים לכיוון ביתו בשכונת נווה צדק הוותיקה, בעיר אשר על החוף, תל אביב. מוטה יכול להגיד על עצמו בגאווה שהוא שוהה ללא הפסקה בעיר ללא הפסקה מיום היווסדו ועד ימות זקנותו... בהחלט נחשב מוותיקי השכונה, משרידי דור אנשי האצ"ל, ואחד מהדמויות הבולטות של העיר הוותיקה עוד מימיה טרום קום המדינה. דמותו שפופה מעט, גופו דקיק וארוך, מצחו חרוש קמטי שיבה, ממנו גולש אף מעוקל אשר משווה לו פני דורס לילה. על גשר אפו המפואר מונחות כבדרך אגב זוג משקפים בעלי שמשות חסינות ירי ממוסגרות במסגרת פלסטיק מנומרת. על גופו עטה חולצה משובצת שהתמזגה עם מכנסי הפועלים מהוהות שהסתיימו למרגלותיו בזוג כפכפי גומי בדוגמת איקס. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ומוטה סיים את סיבוב הבוקר השגרתי שלו שנפתח בחדרו של רופא המשפחה, המשיך בדוכן העיתונים והסתיים במכולת השכונתית, שם רכש חפיסת סיגריות טיים ופחית גזוז. נוהל בוקר שגרתי בהחלט לאנשים בגילו של מוטה קשישא.

לפתע נעמד מוטה דום. "בום" עמום נשמע ברקע ולאחריו בליל של צעקות מכיוון שוק הכרמל הסמוך. הוא עקף את אחד הבתים הפרטיים שניצבו מימין לרחוב, קיצר דרך סמטא צדדית לכיוון התחנה המרכזית הישנה, והגיח לשוק מעבר לברזנט עבה שחצץ בין הסמטא הנטושה היישר אל מרכז החגיגה. מסביב נשמעו צעקות "פיגוע"... "מחבל מתאבד"... כשברקע יללות הסירנות מלוות בחריקות הצמיגים של רכבי החירום שגלשו בסערה למרכזו של השוק זרוע הרסיסים. היה זה אחד הפיגועים היותר קטלניים שידעה המדינה, ומוטה מצא את עצמו מבלי שתכנן במרכזו של האירוע, כאשר הוא נדחף מימין ומשמאל ע"י זרם אנשים ופרמדיקים שזרמו אל השוק בשאון.

ואז התחילו גלגלי מוחו של מוטה להסתובב נמרצות:

"אוקיי, פיגוע... איך אני מכניס את עצמי בצורה המרשימה ביותר לאירוע. נתחיל מנקודת התצפית: אני עומד לתומי בגן הכובשים ממול המסוף... לא, בעצם לא... עדיף להתמקם בכרם התימנים, איפה שאפשר להשקיף אל השוק בצורה טובה יותר. יופי, עכשיו... אני מרגיש מישהו מתחכך בי בכתף, אני מסובב את ראשי ורואה אדם גוץ עם מעיל פוך בצבע חום אדמה, רץ לכיוון השוק. ניסיתי לשאול אותו למה הוא לא שם לב לסביבתו אבל הוא לא טרח לענות לי... לא... עדיף תשובה יותר דרמטית... בא נגיד שהוא מלמל כמה הברות בלתי ברורות שהעלו בי זיכרונות מהסוהרים בכלא עכו... זה כבר נשמע מרשים יותר. התחלתי לעקוב אחריו לכיוון השוק כשאני שומר ממנו מרחק סביר של כעשרה מטרים. הוא נעצר ליד חנות חמוצים במרכז השוק. המוכר, צעיר שזוף בעל עיניים ירוקות סקרניות, צרר לו ניילון עם זיתים שחורים, הוא הכניס את ידו לכיסו ואז נשמע פיצוץ שהעיף אותי אחורה ומילא אותי ברסיסים... התעלפתי..."

"כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית החולים..." סיים מוטה את תיאורו המוחשי בפאתוס, והביט סביבו כדי לוודא את השפעת דבריו הדרמטיים על קבוצת הגמלאים שהתקבצה סביבו. הוא נהנה לראות את עיניהם של חבריו לשכונה נפערות מסקרנות בעוד פיהם מרייר חרש. כזה סיפור פנטסטי יכל רק בדאי וותיק כמוטה לרקוח ועוד להצליח לשכנע את הסביבה שהכל אמת. מוטה לא היה מסוג הבלופערים שיספרו לך איך הם גלשו במורד המצדה הנשקפת ממול לכינרת ביחד עם פלוגת פלמ"ח תחת פיקודו של אריק שרון וכבשו את מצודת שער הגאי שהייתה נתונה תחת שליטתו של צאלח א-דין... הוא היה שועל בדיות וותיק שידע לתבל את מעשיותיו הבדיוניות בהרבה פרטים קטנים כדי לבלבל את האויב ולמקד את הסביבה בסיפור שהומצא במוחו הקודח. הוא היה מבלה עם נכדיו בסיפורי גבורה מימיו טרום קום המדינה, על התכתשויותיו עם ה"כלניות" (כינוי נפוץ בארץ באותם זמנים לחיילים הבריטיים מהדיוויזיה השישית), ומעשי החבלה שחולל עם חבריו התל-אביביים. 

האמת חייבת להיאמר. מוטה היה מדור אנשי האצ"ל וזכה להתחכך לא פעם במדיהם של גיבורי התנועה המיתולוגית ולנהל איתם שיחות לתוך הלילה. גם מבחינה אידיאולוגית היה תמים דעים עם אנשי התנועה הציונית. הוא היה אידיאולוג חריף, שלא היסס להחצין את דעותיו המשתייכות לצידה השמאלי של המפה באותו קו עם יפי הנפש משיינקין. מאז אותו ליל סיוטים ב-17 במאי 1977 בו הופיע חיים יבין על המרקע והכריז מול כל אזרחי ישראל בקולו העמוק על "מהפך" ששלח את זקני מפא"י אל האופוזיציה, מוטה לא מפסיק לרטון ולקלל על גורלה המר של האומה הנופלת שבי בידי מנהיגיה הימניים ומתדרדרת מדחי אל דחי... עיניו היו יוצאות מחוריהן בעוברו מידי יום ליד בית הכנסת "רש"י" עם דמדומי חמה, בדיוק בשעה שמנשה ברזני, מזקני העדה העיראקית, ליקט אנשים למניין. זה היה מוציא אותו מדעתו בכל פעם מחדש: "תראו אותו, את הפרזיט הזה, בשעה שאנחנו חירפנו את נפשנו על תקומתה של המדינה, הוא ישב עם החמולה שלו בבגדד וניגב פיתות בשמן זית עם עמבה... יש לו עוד את החוצפה לעמוד כאן מידי יום וללקט את עשרת בני המן בשביל התפילה המסכנה שלו...

אבל למעשה, כל ההילה האדומה שריחפה סביב דמותו של מוטה, הייתה אמורה לחפות על עברו האמיתי של האשמאי. מוטה היה מאותם גברים פחדנים שבזמן מלחמת תש"ח ביצרו את ביתם בשקי חול והסתתרו במקלטים בשיניים נוקשות, יחד עם ציבור הנשים והילדים. בשנים שלאחר המלחמה, הוא ליקט מעשי גבורה מן הגורן ומן היקב, ומהם הרכיב את סיפוריו הפנטסטיים בהם היה מאביס את סביבתו המשפחתית. כדרכו של בדאי ממולח, הוא גם נהג לנפח את סיפוריו מעבר לכל פרופורציה כדי להוסיף נופך למעשיה המרתקת.

***

ערב אחד צילצל הטלפון בביתו של מוטה. הוא ניגש אל ההול, התיישב על הטבורט שליד טלפון החוגה האדום, והרים את השפופרת. מעברו השני של הקו עמדה, מרוגשת כולה, נכדתו הצעירה של מוטה, יסמין. היא סיפרה לו בהתרגשות שבמסגרת תכנית "המורשת הציונית", הטילה עליה המורה לערוך חיבור על אחד המבצעים הנועזים ביותר שנערכו ע"י הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי העברי, "מבצע מרכולת". אותו מבצע שכונה לימים "ליל הגשרים", במסגרתו פוצצו אחד עשר גשרים בכל רחבי הארץ וגרם לניתוק בקווי האספקה של הכוחות הבריטיים. מוטה, כמובן, קפץ על ההזדמנות, והזמין את נכדתו לכוס תה ושעת סיפור בערב שלמחרת.

המשך בשבוע הבא אי"ה

איגרת אישית ממורנו ראש הישיבה שליט"א

הוסף כיתוב

ראש הישיבה שליט"א - פרשת בא תשע"ג

שאל בני! שאל!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

‫

בהגדה של פסח אנו מוצאים את ארבעת הבנים: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם, מה הוא ‫אומר? "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם"... רשע, מה הוא אומר? "מה העבודה הזאת לכם"... תם, מה הוא אומר? "מה זאת"... ושאינו יודע לשאול, את פתח לו שנאמר "והגדת לבנך".

‫

כשאנו מעיינים בפסוקי התורה, אנו מוצאים דבר מעניין: התייחסות האב לבנו 'שאינו יודע לשאול' מופיעה יחד עם התשובה לבנו 'הרשע', וכדברי חז"ל: "והגדת לבנך... בעבור זה עשה ה' לי, כאן רמז לתשובה לבן הרשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, ‫שאילו היית שם לא היית כדאי ליגאל". הרי לנו שאותו פסוק מתייחס גם לבן שאינו יודע לשאול וגם לבן הרשע.

‫

ואנו שואלים, מדוע מגיע לבן שאינו יודע לשאול שאלות לשבת במחיצתו של הרשע בפסוקי התורה, וכי לא היה מתאים לייחד לו ‫מקום ויחס ייחודי ושונה, כמו לשאר הבנים, או לפחות להתייחס אליו בתשובת שאר הבנים?!

‫

בלי שאלות אין תשובות!

‫יסוד גדול למדנו ממנהגים רבים שאנו פוגשים אותם בליל הסדר, ‫שמטרתם העיקרית ועניינם הוא כדי שיראו התינוקות וישאלו. ‫למשל: אכילת הכרפס לפני הסעודה וטיבולו במי מלח, וכן סילוקה של ‫קערת המצות לפני הסעודה, נעשים כדי שסוף סוף הבן ישאל מה ‫נשתנה הלילה הזה וכו'.

אך ‫נשים לב שלאחר שהבן אכן הבחין בשינויים אלו, האב אינו משיב לו על שאלתו הספציפית, אלא מתחיל לספר לו סיפור אחר לגמרי.

ואנו תמהים, עשינו שינוי כדי שהוא ישאל, אז מדוע איננו עונים לו תשובה ברורה על שאלתו הספציפית הזו?

אנו עושים זאת, כדי לייצר אצל הילד עניין, וכדי לגרות אותו לשאול, לשים לב, להתעניין!

לאחר שהוא התעניין, והוא שם לב, ויצרנו אצלו קשב, איננו צריכים לענות לו באופן ממוקד על שאלתו. אנו יכולים לענות לו את התשובה האמיתית: עשינו את זה בן יקר, כדי שתשאל, כדי שתתעניין. עכשיו ששאלת והתעניינת, יש לי סיפור מרתק עבורך – מאיפה הגענו ולאן אנו ממשיכים ללכת.

תורתנו הקדושה מחנכת אותנו לשים לב, לשאול שאלות ולהעמיק את שאלותינו, ולא לוותר, בחיפוש אחר תשובות, וזאת מפני שללא שאלות, לא תיתכנה תשובות!

‫

סדר ליל הפסח אינו יכול להתחיל לפני שכל הבנים היושבים ליד שולחן הסדר ישאלו, מפני שהשאלה מראה שמשהו מטריד את השואל, שהוא שם לב ‫אל מה שקורה סביבו והוא מחפש תשובה לשאלותיו. אין לאב טעם להתחיל ולהרצות על סיפור יציאת מצרים ולהניח שהבן יגלה עניין בצורת שאלה. אם הבן לא ישאל ‫בעצמו את שאלותיו, בשפה שלו וברמה שלו, לא נצליח להעביר לו אל תוך פנימיותו שום מסר. זה יעבור מעליו, ואליו לא יגע.

‫

'אומר' או 'שואל'?!

‫מיהו אותו בן "שאינו יודע לשאול"?

‫

טעות תהיה בידינו אם נחשוב שהוא ילד קטן ותמים, כמצויר בציורי ההגדות.

‫

הוא יכול להיות בהחלט גם אדם בוגר ‫שקיבל את התורה והמצוות במסורת מבית אבא, וממשיך לקיים את הכל, אך בלי לחשוב על עומקה של היהדות ובלי להגיע אל האור ‫הגנוז בכל מצוה. הוא מקיים את הכל כמצוות ‫אנשים מלומדה ואינו מתחבר לשום דבר. הוא "אינו יודע לשאול" – או גרוע מכך, הוא התייאש והפסיק להאמין בתשובות שיינתנו... וממילא אל התשובות האמיתיות ‫אף פעם לא יגיע.

‫

שימו לב. בן אומלל זה התייאש כבר מלשאול ‫שאלות, מפני שבתוך תוכו הוא סבור שלא קיימות תשובות לשאלותיו, וגם ‫אם יש תשובות אין מי שיענה לו... ולכן הוא אינו שואל. במקרה הטוב, בן 'בוגר' זה ימשיך לקיים את המצוות "ולשרוד" אותן באופן חיצוני ‫ומייגע, ובמקרה הרע הוא אף יאמר לנו דעות ומחשבות המנוגדות ‫לדעת התורה.

כאן, בנקודה זו הופך ה"שאינו יודע לשאול", לבן הרשע ש'אומר' לנו – "והיה כי יאמרו אליכם בניכם" – שימו לב! הוא אומר לנו, ולא שואל ‫אותנו כדי לקבל מענה.

‫

אכן, יושבים להם שני בנים אלו, אחד ליד השני, ותשובתם ‫כאמור תהיה אחת, "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים – לי ולא ‫לו, אילו היה שם לא היה נגאל". מפני שלאדם שאין שאלות, לא הייתה סיבה להיגאל ממצרים, כי היה לו טוב שם... הוא לא היה רואה שום סיבה להיגאל, לקבל ‫תורה, ולהגיע לבסוף לארץ הקדושה.

‫

לכן אבא יקר, עליך להראות לבן הזה מה סופו של מי שאינו ‫שואל אלא אומר "מה העבודה הזאת לכם", להמחיש לו ש"אם לא תשאל לעולם לא תדע את התשובה, ואז מי יודע מה יקרה...". אולי כשיראה שאנו מקהים את שיני אחיו הרשע, יזדעזע הבן וישים לב למצבו, וסוף סוף ישאל.

‫

להאמין ולשאול!

‫"ארבעת הבנים" האלו, קיימים לא רק אצל ילדים. הם בעצם גם בחינה של ארבעה מצבים שלנו עצמנו. מפני שכל ‫אחד מאיתנו נמצא לפעמים בדרגתו של הבן החכם, ולפעמים בדרגותיהם של שאר הבנים שלפעמים אינם מבינים, או שאינם רוצים להבין, או שהתייאשו מלקבל תשובות...

‫

עלינו לשים לב למה שקורה סביבנו, ולא לוותר מלשאול. רק אם נסתקרן לשאול, ונהיה בטוחים שישנן תשובות, ואנו מסוגלים להגיע אליהן, התשובות שבודאי נקבל יגעו בנו ויחוללו בנו שינוי.

עלינו להאמין שאם נחפש באמת, נמצא תשובות לכל שאלותינו.

בהגדה, לפני שאלות ארבעת הבנים, אנו אומרים "ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל". לשם מה ניתנת ההקדמה הזו?

אנו מצהירים בכך על אמונתנו בקב"ה שנתן את התורה, שנתן בתורה עצמה תשובה לארבעת הבנים. ו"כנגד ארבעה בנים" - כלומר, תשובה לשאלותיהם – "דיברה תורה". באמונה גדולה אנו צריכים לחפש בתורה עצמה 

תשובות לשאלות הילדים שמולנו, לשאלות הילדים שבנו...

התשובות קיימות והן תינתנה לאותם השואלים באמת ובכנות, ומבקשים תשובות אמיתיות שיאירו את אורו של הקב"ה ותורתו בתוך ליבם.