יום חמישי, 27 ביוני 2013

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת פנחס תשע"ג



שבעה עשר בתמוז




 שאלה: 


השבוע בשבעה עשר בתמוז יצא לי להתפלל בכותל המערבי. המקום היה מלא באנשים שבאו להתפלל דווקא במקום זה
שהוא שריד בית המקדש. למרבית האנשים הייתה ארשת פנים עצובה ולחלקם אף יותר מזה. אני אישית מקיים את דיני היום כחלק מן המצוות שאני
חייב בהם. אבל אף פעם אני לא מבין כיצד אנשים מצליחים להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, במיוחד כשהחיים שלהם לא רעים בכלל. אולי
הרב יכול להסביר לי בבקשה את הדברים.

 תשובה: 


חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, מלמדת אותנו המשנה בסוף מסכת תענית. הדבר הראשון הוא שמשה רבנו שובר
את שני לוחות הברית בשעה שהוא יורד מהר סיני והוא מגלה שבני ישראל עבדו לעגל. הספור הזה קורה בשבעה עשר בתמוז. ואני שואל שאלה פשוטה,
זו באמת טרגדיה אמיתית, מסמך שהקב“ה בעצמו כתב לא מגיע לנו בגלל התנהגות כל כך אווילית. אבל הרי בסופו של דבר הקב“ה נתן את הלוחות
השניים, אז מה הטעם להתעסק בטרגדיה אם היא כבר נגמרה? זהו, כנראה שהיא לא נגמרה! נכון קיבלנו לוחות שניים אבל הם היו חיוורים לעומת הלוחות
הראשונים. את הלוחות הראשונים פסל הקב“ה בעצמו ואילו את הלוחות השניים כבר פסל משה ולא הקב“ה. גם אם אני לא מבין בדיוק את משמעות
הדברים, דבר אחד ברור לי, זה כבר לא אותו דבר.
כשהנביא זכריה מלמד אותנו שצום הרביעי )י“ז בתמוז( יהפוך יום אחד לששון ולשמחה ולמועד. הוא כנראה מתכוון ללמד אותנו שאם אין סיבה להתאבל
אז כבר לא מתאבלים... כמובן שהוא מתכוון ליותר מכך, שהרי גם אם אין סיבה להתאבל זה עדיין לא הופך למועד, אך עדיין ברור שאם הסיבה היא כבר
לא רלוונטית אז כבר לא מתאבלים למרות שבעבר זה היה מאד טרגי.
אנחנו מתאבלים היום על דבר שקרה אז, אבל הוא משמעותי מאד מבחינתנו היום. נראה לי שאם המשנה ראתה לנכון לפרט חמישה דברים שאירעו
בשבעה עשר בתמוז היא מתכוונת שלכל אחד מהם יש השלכה ישירה על חיינו היום. אני לא בטוח שאני יודע להסביר לך את הרלוונטיות של כל פרט
אבל אנסה להתייחס באופן כללי.
אז מה חסר לנו היום אתה שואל? חסרה לנו תקשורת.
בעל חביב ונחמד אחד ביום בהיר ממש מתוך טעות וחוסר שימת לב אמר מילה שאיננה במקומה ופגע באשתו. הבעל היקר כמנהג גברין יהודאין מיד
התנצל וביקש את סליחתה, פייס והסביר את הטעות והבטיח במלוא הכוונה שלהבא הוא יזהר שבעתיים לא להיכשל באמירות כגון אלו. אשתו המקסימה
ממשיכה כאילו לא היה שום דבר, היא מוכנה לשוחח איתו על הדברים הכי חשובים בעולם. היא משוחחת איתו על תופעת ההתקרחות בגיל שישים ועל
השפעת קרני החמה על זנב החתול אך דבר אחד היא מוכנה לומר לו, האם היא סולחת או לא. אתה מבין את התסכול? אתה תופס את התקלה? להמשיך
הלאה זה דבר חשוב, אבל לבעל הנחמד חשוב לדעת מאיזו נקודה הוא ממשיך, האם הוא תיקן? האם יש לו סיכוי לתקן?
לא נעים לי לספר לך, אבל הקצר הזה בתקשורת קורה לי הרבה מדי פעמים מול הקב“ה. פעמים רבות באתי לבקש סליחה על דברים שלא התנהלתי
כראוי, והוא? הוא ממשיך להתנהל איתי כרגיל, אבל דבר אחד קטן הוא לא מוכן ללחוש לי באוזן ”סלחתי כדברך!“ יכול להיות שהוא סולח )כמעט בטוח(
יכול להיות שלא, אבל אותי הוא לא מוכן לשתף... ואתה כבר מתחיל להבין לצערי את הבדיחה העצובה החרדית, מדוע חתנים וכלות באים אל הכותל
המערבי? כדי להתרגל לדבר אל הקיר...
וכעת אני רוצה להחזיר אותך כמה שנים אחורה. יום כפור, היום הקדוש ביותר. האיש הקדוש ביותר, הכהן הגדול, הולך להיכנס למקום הקדוש ביותר,
לקודש הקודשים. הסיבה שהוא נכנס היא בכדי לבקש סליחה בעד כל קהל ישראל. כולנו מחכים במתח בהר הבית, יסלח או לא יסלח. הכהן הגדול יוצא
מבית קדשי הקודשים. הקב“ה סלח או לא? איך נדע? לשון של זוהרית תלויה במרכז הבית ואם הקב“ה סלח הלשון הפכה את צבעה ללבן לקיים מה
שנאמר ”אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.“ אתה תופס איזה חיבוק זה? אתה תופס איזו תקשורת נהדרת? הקב“ה בכבודו ובעצמו לוחש לך על האוזן
”סלחתי כדברך!“ ואתה יודע מה? לפעמים החוט היה נשאר אדום ואז ידענו כולנו שהוא לא סלח משום מה, אבל זו עדיין תקשורת, הוא מדבר איתנו.
הדבר הזה חסר לנו מאד. כל מי שחפץ בקצת קירבת אלוקים מרגיש עד כמה הסתר הפנים הזה הוא קשה. ואם הוא לא מרגיש? אז הוא באמת צריך
לצום...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה