כמה פעמים שמעתם את המשפט "התורה היא מזון לנשמה"?
בוריאציות שונות, בסגנונות שונים, זוהי גישה שנשמעת שוב ושוב. התורה היא המזון של
נשמת היהודי, בלי המצוות הנשמה שלך בוכה...
כמה פעמים אמרו/רמזו/גערו בכם "צריך לחזק את בית המדרש"?
ממש ריק עכשיו, בוא תיכנס, תשב, תלמד, יש שיעור צריך להיכנס...
רגע רגע, אני רק שאלה. למה לי לתת מזון לנשמה? שהיא תיתן לעצמה. הגוף
שלי כבר עייף מלעבוד "בשביל הנשמה", הוא רוצה לעבוד בשביל עצמו.
ובכלל, לחזק את בית המדרש זה מאוד יפה. אני משוכנע שאם הייתי לומד
עכשיו בבית המדרש הייתי רוצה שהוא יהיה מלא. אבל אם אני לא רוצה ללמוד עכשיו, למה
שיהיה אכפת לי שבית המדרש ריק? שבית המדרש ידאג לעצמו...
השבוע, יום אחד בצהריים, בשיא הדוחס של הרכבת, עמדתי צפוף צפוף
וניסיתי לקרוא איזה מאמר שהדפסתי לי. לקרוא מאמר ברכבת, בעמידה, בצפיפות, זה לא
הרעיון הכי מוצלח. אבל לנסוע ברכבת בקיץ בצהרי היום זה לא פשוט. העיניים עובדות כל
הזמן וקולטות את כל המראות המעניינים שמסביב, וזה ממש לא מה שאני מעוניין. לא
בשביל זה אני נוסע ברכבת. מה אפשר לעשות? הרעיון היחיד שאיכשהו עוזר זה פשוט למצוא
לעיניים תעסוקה אחרת. אז אני קורא. לא אומר לכם שזה עוזר במאה אחוז, אבל חמישים
אחוז זה המון.
כותב המאמר דן במספר המצוות (תרי"ג? אולי יותר? אולי פחות? - ידעתם
שיש על זה מחלוקת רצינית?) והוא הביא את המקורות בחז"ל שמזכירים את מספר
המצוות. אחד המקורות היה ממדרש תנחומא, ואז הבנתי שגיליתי כאן אוצר. תקראו בעצמכם:
"אמר רב אדא: מאתיים וארבעים ושמונה מצוות עשה יש בתורה כמנין
איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך
ימים. ושלוש מאות ושישים וחמש מצוות לא תעשה כמנין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה
זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם, גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה אל
תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כולו לכף חובה"
המחשבה שלי הוסחה לחלוטין מהנושא המרכזי של המאמר. העיניים שלי רפרפו
שוב ושוב על המילים. נדמה היה לי באותה שעה שמאות קולות של הורים, משגיחים, ראשי
ישיבות ורבנים, נשמעים בחלל חסר החמצן של הרכבת "הנשמה שלך דורשת את המזון
שלה" הם אמרו לי, ואני זקפתי את גבי, הרמתי את עיני והשבתי להם "מה
פתאום, הנשמה שלי קדושה, טהורה (כן כן, היא קדושה וטהורה גם עכשיו, ברכבת, למרות
הכל), היא לא מחפשת מזון. זה הגוף שלי שדורש ממני לקיים מצוות, זה אני, ממש אני,
שצריך את המצוות".
ואז צפו באוזני קולות נוספים "עולם התורה צריך חיזוק, בית המדרש
צריך אותך", ואני רק ציטטתי לקולות האלו את המדרש. עולם התורה לא צריך אותי
ובית המדרש מסתדר גם בלעדיי, אבל השמש... היא לא מסתדרת בלעדיי. העולם כולו צווח
עלי "אל תעבור בי את העבירה הזאת". העולם, כן, האבנים, החול, הים, השמש,
העצים. הם מתחננים אלי ומבקשים ממני שאקיים מצוות.
אבל למה? באמת למה? האם הגוף שלי באמת צריך שאקיים מצוות? האם העולם
כולו באמת ניזוק מעבירה שאני עושה? באמת למה?
איך שאני מבין את הדברים הללו זה כך. העולם על כל הנבראים שבו, נברא
כדי לקיים מטרה כלשהי. המטרה הזו כתובה בתורה. קיום מצוות והימנעות מעבירות זו
בעצם הסיבה שלשמה קיים העולם. אם אני עושה עבירה, בעצם אני מערער את הבסיס של
העולם, אני מעמיד בספק את התועלת שבו. ולהיפך, אם אני מקיים מצווה, אני מצדיק את
קיומו של העולם.
כך זה גם ביחס לגוף. ישנו משל ידוע שכתוב בגמרא, על עיוור ופיסח
שהופקדו לשמור על הפרדס, כאשר החישוב של בעל הפרדס היה שהעיוור אינו יכול לגנוב
פירות מפני שאינו רואה אותם, והפיסח אינו יכול לגנוב פירות מפני שאינו יכול להגיע
אליהם. מה עשו השומרים החכמים? נטל העיוור את הפיסח והרכיבו על כתפו, וכך שימש
הפיסח כעיניים והעיוור כרגליים, וביחד גנבו את הפירות. העיוור והפיסח הם הגוף
והנשמה, כל אחד מהם לבדו אינו יכול ליהנות מהפירות, אבל שניהם ביחד מצליחים ליטול
פירות ולאכול אותם. הנשמה כשהיא לעצמה אינה יכולה ליהנות מהעולם, אבל גם הגוף
כשהוא לעצמו אינו יכול ליהנות באמת מהעולם (!). כדי לחיות חיים מאושרים צריך הגוף
את הנשמה, את הרוחניות, ורק אז הוא – בעצם זה אני – יכול לחיות באושר.
ומדוע זה כך? חז"ל אומרים "איסתכל באורייתא וברא עלמא".
המשמעות של המשפט הזה אינה שהקב"ה פתח את הספר, ספר התורה, ולמד ממנו כיצד
לבנות את העולם, אלא שהבריאה של העולם נעשתה על פי העקרונות של התורה, וסטייה שלנו
מהעקרונות הללו כמוה כשימוש שלא על פי ההוראות, שלא על פי התכנית.
אני נכנס לחג השבועות מתוך הבנה אחרת, חדשה: אני מקבל השנה את התורה
בשביל הגוף, לא רק בשביל הנשמה. אני מקבל את התורה בשביל העולם, לא רק בשביל עולם
התורה...
חג
שבועות שמח
חנוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה