אלי כהן - חג השבועות תשע"ג

כמה זה עולה לנו?

אלי כהן

מקובלנו שלפני שהקב"ה נתן לנו את התורה הוא הציע את העסקה גם לשאר האומות, וכששאל אותם אם הם רוצים לקבלה השיבו בשאלה "מה כתוב בה?". לבני דודנו הוא השיב לא תגנוב, לאחרים לא תרצח וכן הלאה, ולבסוף כששאל אותנו הייתה התשובה "נעשה ונשמע" (בשונה מהאופי היהודי המוכר המשיב בשאלה...).

ונפתח בשאלה הראשונה: כששאלו האומות מה כתוב בה יכל הקב"ה לומר להם עוד 612 תשובות על הכתוב בה, ובודאי משהו שפחות ילחיץ, את הישמעאלים לדוגמא, מאשר לא תגנוב שזה כל מהותם, ומדוע אמר להם דווקא את המצוה שהכי קשה להם?

והשאלה השניה: כשהוא בא אלינו ושאל אם אנו רוצים לקבל את התורה, איך לא שאלנו מה כתוב בה? לכאורה זה נראה קצת פזיז מצידנו לא לדעת על מה מדובר, כמו בכל עסקה שאדם עושה הוא צריך לדעת על מה הוא חותם, לא?

אני חושב שב"נעשה ונשמע" מקופלת כל התורה כולה, ואפרט: אם באמת חושבים על זה, התורה לא מתאימה לבני אדם. האדם מטבעו הוא יצור חומרי שיודע ליהנות ולהתענג, תן לו לשבת על "משקה משובח בנפח" ואיזה מעלה עשן כשלהו ולשבת אל מול הגלים... ושחרר אותו מסוף זמן קריאת שמע בתדיר וסוף זמן אכילת אפיקומן בשאינו תדיר, בל יראה ובל ימצא וכו'.

בעצם התורה היא גבוהה מאיתנו. תפקידנו כאנשים בשר ודם הוא לטפס אליה ולנסות להשיג את הכתוב בה על ידי קיום המצוות הכתובות, וזה לא פונקציה של נוחות, מה מתאים לי ומה לא משמעו להתאים את התורה אלי. זה כמו אדם שעושה כושר ומעלה את גופו ע"י מוט (תרגיל המכונה "מתח" לעיצוב השילוש), כל עוד הוא מעלה את עצמו אל המוט מובטח שישיג את מטרתו, אך אם יוריד את המוט אליו הוא פספס את הרעיון וישאר עם שומניו עד יומו האחרון...

וזה עונה על השאלות ששאלנו. הקב"ה משיב לשאלת הישמעאלים "לא תגנוב" דווקא בגלל שזו מהותם, כי המבחן האמיתי מתחיל דווקא איפה שזה לא בא לך תמיד בטוב...

וזה שעם ישראל לא שאל אף שאלה ואמר "נעשה ונשמע", זה בגלל שהוא גילה את הרעיון שעומד מאחורי, כי אם היה שואל לכאורה לא היה מקבל, כי בעצם השאלה אתה שם מחיצה אנושים שקשה לך לקבל ולהכיל את הדברים.

ושלא יתפרש שאסור לשאול. שאלות יש, ובשביל שהדברים לא יעברו לידינו אנחנו מוכרחים לחקור ולשאול, אבל אי אפשר להתנות את ה"נעשה" ב"נשמע", כי לא תמיד הכל נשמע. אנחנו עושים כי אנחנו צריכים לעשות, והלואי שעל ידי ה"נעשה" נזכה באמת לשמוע! בלי לחץ כמובן...

בועז בק - חג השבועות תשע"ג

מגילת רות - מהפך חברתי

בועז בק

"ברכו את ה' "

בתוך כל מסדרון וחדר קפה בין עשן סיגריות ואדי קפה, תחת פנס רחוב ובספסלי אוטובוס, כל מקום שמתפתחת בו שיחה על מצב המטוסים ועל כמות עלי התאנה שעל העצים, על המצב הכלכלי והפחד ממלחמה, על מזג האוויר ועל הפרשה החדשה שמסעירה את המדינה, או סתם רכילות ושיחת רעים, על מצב החינוך בארץ וכל מיני דברים נחמדים יותר ונחמדים פחות בחיינו. סתם שיחת כיף שמתחילה על כלום ומסתיימת על מאומה. מלמד אותנו בועז 'ברכו את ה' '. הרבה לפני השיחה, עוד לפני שבן השיח או עובר האורח נראה באופק, ברכו את השם. תנו לשיחה נופך מסוים, חשיבות כלשהי. שהרי כולם בצלם אלוקים הם ובן השיח חלק אלו-ה הוא. ועל כך השם עימנו. שהשיחה תהא בכיוון מסוים, עם רמה ולא שיח שיכורים.

"הזהרו בבני עניים"

אמר לי אדם מתי שהוא באחד הימים האלה כשהתחלתי משהו חדש. "אתה חושב שכיתה א' זה רק כשאתה מתחיל את בית הספר? בכל מקום שתגיע אליו, הימים הראשונים תמיד יהיו כיתה א' שלך". מי לא מכיר את החששות שמלווים את הימים הראשונים? מי לא מכיר את הפחדים שמלווים אותנו בכל פעם שאנחנו מתחילים מקום לימודים חדש או עבודה חדשה... פחד מהאנשים החדשים שהולכים להיות איתנו בזמן הקרוב, מה הולך להיות.

באה אשה, אלמנה, מעם זר, עניה, אחת מאותם עשרות שהם אוויר בשביל העובדים, בשביל האנשים ש"שולטים" שם. היא בדיוק האובייקט שכל קבוצה מגובשת, כל קבוצה שבנויה היטב תדחה מהשורות שלה, או לכל הפחות לא תתייחס או תתייחס בזלזול. ובכל זאת מגיע מנהיג הקבוצה, ה"שריף" של העיירה, ומודיע לכולם – 'זאת שעד היום אתם רגילים שהיא לוקחת ממה שמוקצה לעניים, תניחו לה לקחת בכבוד גם מהמקום שמיועד לכולם' - "גם בין העומרים תלקט ולא תכלימוה". אני מתאר לעצמי שיכול להיות שאותם קוצרים עיקמו את האף שלהם ובכל זאת קיבלו אותה יפה. כבדו אותה. החיוך שהיה לה כשחזרה לחמותה הוא חיוך שנשאר לדורות, חיוך של כל אדם שמגיע מפוחד למקום חדש, להתחלה חדשה, ואי שם הוא מגלה חיוך או חיבוק שמלווים את תחילת דרכו. ברכת ה' סביבו. "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו" מתברך מאיר הפנים.

"אמור לי מי חברך"

ברכת ה', אהבת האדם, מתכון נפלא לעולם ורוד וטוב יותר ובאותה מידה מתכון מעולה להרס עצמי. המחאה החברתית כדוגמא, אלפי אנשים – צרה אחת. רוח קרב מלווה את כולם, כולם יחד נלחמים על משהו מסוים, על מטרה שמחברת את כל האנשים מכל קצוות הארץ. או סתם קבוצה קטנה וטובה שיש לה נושא משותף. ועדיין, עדיין אפשר למצוא את עצמנו במהלך דבר כזה נסחפים גם למקום שלילי בלי שנשים לב. מטרות יפות, אנשים פחות. החברה היא זאת שבסופו של יום קובעת את סדר היום ומשפיעה על ההתנהגות שלנו. "ותדבק בנערות בועז", לא בשאר עמך, באנשים שבדרך נורמלית היא הייתה הולכת אליהם. לא אל הנשים ה'פשוטות' אלא אל המורמות מהעם. נשים של גדול הדור. חברה טובה יותר ממה שהיא יכלה לקחת, חברה שתומכת ועוזרת להגיע למקומות טובים יותר מאשר לדרדר את המצב העצמי, ולא חברה שהורסת בעדינות מה שאפשר.

זה בא לידי ביטוי בחדר האוכל, בחדר שינה, בסלון, בעבודה, בכל מקום. לסנן את הסביבה, עם כל האהבה, גם כשבאים בשם ה'. לברור לעצמינו את האנשים שאנחנו רוצים להיות לידם באמת, את האנשים שיעזרו לנו להגיע למקום טוב ואמיתי. ולא ללכת עם אנשים שיהפכו אותנו למה שהם רוצים שנהיה.

מגילת רות – סמל הסטטוס היהודי "קבלה". קבלה של הזר, קבלה של האחר, להשפיע לטובה. לפי כל כללי הטקס. חברה טובה, סביבה יהודית מכובדת. והתורה מה תהא עליה? כבר תבוא בהנאה אל חיינו.

חג קבלת תורה שמח

זלמן שטוב - חג השבועות תשע"ג

עלות בהר ונגוע בקצהו

זלמן שטוב

החום בוער, האבנים מחשבות להישבר לחתיכות קטנות ולהעלם בעולם קר יותר, אך לא, הן עומדות ויעמדו לעד, בכל מזג אויר מוזר שרק יבוא. לא ניחנו בבחירה.

בפיתולי השביל - למחצה, זרוקים להם עצים ישנים, שבורים, כמעט חסרי צורה. היו זמנים בהם השביל היה מצביע בגאווה ואומר 'ראו מה גידלתי'. היו ימים. עכשיו הם מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בוכים על ימים שהיו.

ואני צועד, מזיע, ועייף. כל כך הרבה הרים לטפס ולרדת. כל כך הרבה צעדים של יאוש, חסרי משמעות ודרך.

פה ושם מצאתי מפלט בנקיק חשוך, באיזו מערה נידחת. ליבי צהל - כמעט בכה משמחה, בכל פעם שצינת הטחב פגעה ברקמות עורי הפצוע - עור שפגש יותר מידי מזיקים בחייו הצעירים. מחשבותי היו נודדות בעת הצטמררות הבשר אל דמיונות אי שם, אל החופש מ'אימת הבעירה'. נע ונד הילכתי בתוככי ההרגשה הנפלאה, 'הרגשת החופש'. טבע העולם עשה את שלו, ואותם דמיונות של שמים זרועי כוכבים התפוגגו והלכו. זמן 'החיים האמיתיים' שב אלי כבומרנג, מכה בלא רחמים, כאילו ניסה לומר, 'מכאן אי אפשר לברוח'.

כמה זמן אפשר לחיות בלי אוויר, כמה זמן אפשר לצעוד בחשיכה שאין לה סוף. איך נאמר 'התקדמות', כשבעצם המילה הנכונה היא 'נפילה'.

המשכתי לצעוד ברחבי המדבר, דורך בלי משים על אבנים עלומות שם - מחוסרות חיים. בקבוק המים האחרון כמעט ונגמר, מנסה הוא לתפוס כמוני באותן טיפות זעירות, לולי הן אבדה משמעותו.

רגלי משתרכות בלי כח, מביטות סביב, מחפשות סימן תקווה שיפיח בהן נשמה חדשה. אך המרחב נשאר צחיח כבתחילה, אין ולו עב קטן אחד, לכסות על הריק הלוהט שהיה בי. שהיה מסביבי.

זחלתי על הסלעים מנסה להתרומם. זיזים של אבן חדה כבר נתנו בי אותות משלהם, וכל גופי פצעים וצלקות שלא יגלידו. בכיתי, זעקתי, ושאלתי, למה לי בכי וזעקה כשאין לי דרך ואין מטרה.

מרחוק נשמע כמין קול תרועת שופרות, אוושה דקה מן הדקות של משהו אחר. צפצוף נעים של תקווה. 

מלחמה כבירה החלה בתוכי. צד אחד מבקש לנוח, לעולמים. לסיים הכל ולרוץ אל עבר שדות הצייד הנצחיים, שם הוא אומר – 'הכל בסדר'. צד שני מבקש לרוץ, לקפץ על גבעות ולראות, אולי יש משהו, אולי יש באמת תקווה. חייבת להיות תקווה.

וכך, תוך מלחמה עצמית נוראה, כשבתוכי אחד את חברו מכים ושוברים, כשקולות המלחמה כמעט וגוברים על תרועת השופרות, בתוך החור האטום הזה התקדמתי צעד ועוד צעד, דוחק בכוח, יורק דם ותמרות עשן.

הר סיני עמד מולי. קולות וברקים משמשים בהרמוניה מופלאה. אני מרגיש שמשהו משתנה בי. רגלי הוליכו את עצמן, מושכות אותי למעלה, אל משהו תמיר שאינני מכיר, אל תחושה נעימה ומוזרה כאחת.

"אנוכי ה' אלוקיך" הדהדו השמים במין רעם אדיר, והד על טבעי מחרה אחריהם – "אנוכי". הבטתי אל הצדדים, והבנתי, יש בורא לעולם. אותי עצמי מישהו יצר, אינני חפץ בלוי, אני תכלית. הדרך מובילה אותי למקום מסוים. ההרים אינם הרים גרידא, אלא ציוני דרך שכח גדול יצר, אותו כח שיצר אותי.

ניצבתי זקוף מתמיד, וכי למה לי ליפול ארצה כשיש משמעות. איך אתן למשברי הזמן להפיל אותי אל האדמה, כשהם רק פרט קטן בתוך מהות אדירה.

ניצבתי על ראש ההר, לא כבודד במערכה, אלא כשליח שנועד לעשות את שליחותו. לא עוד הרים חסרי שם, לא עוד זוג רגליים כושלות. אותו אדם ניצב בראש ההר, נראה בדיוק כמו שהיה נראה לפני יום, אבל בתוכו הוא אחרת, עכשיו הוא 'אדם צועד'. מתוך עניין. רוצה להגשים את עצמו. עכשיו הוא יודע למה לצעוד, למה לא ליפול על השביל ליד אותם עצים ישנים. עכשיו הוא באמת 'אדם'.

אמר חכם אחד, "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' ".

ראש הישיבה שליט"א - פרשת במדבר תשע"ג

רגע של מדבר

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני"

במדרשי חז"ל מצאנו ביאורים נפלאים על הסיבה שנתן לנו הקב"ה את תורתו דווקא במדבר. גם הנביאים דיברו בשם ה' ואמרו "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה". גם דור יוצאי מצרים – דור דעה שזכו לקבלת התורה, כונו 'דור המדבר'.

ננסה לטעום ולהבין את תפקידו של המדבר, בשלב נתינת התורה. מדוע ניתנה תורה דווקא במדבר ומדוע דור מקבלי התורה כונו בשם זה – 'דור המדבר'?

כידוע, אין תנאיו הגשמיים של המדבר, מאפשרים לחיות בו חיים סבירים. אין בו מים מצויים בשפע, אדמתו צחיחה ויבשה שאינה מאפשרת גידולים חקלאיים, והאקלים בו קשה מאד. חום לוהט ביום, וקור מקפיא בלילה. בני אדם נורמלים מן היישוב אינם שוכני מדברות. אל המדבר מגיעים רק כדי לעבור אותו, ממקום יישוב אחד למשנהו, והעובר בו, בעל כרחו, מצטייד בכל האמצעים הדרושים כדי לעבור אותו בשלום. רק לשם מטרה זו, נכנסים אל המדבר, להגיע אל סופו, ולצאת ממנו בשלום. אדם ללא מטרה ברורה וללא יעד לא נכנס למדבר. גם היוצאים להירגע אל השקט שבמדבר, או לכל מטרה אחרת, יוצאים עם מטרה ברורה. הם מגיעים אליה, ויוצאים מהמדבר.

במדבר קיים קוד התנהגותי ברור: אין הסחת דעת מהמטרה שלשמה נכנסנו אליו. הכל מסביב שומם ואחיד, ודעתו של השוהה בו מכוונת רק אל המטרה שלשמה הוא נכנס אליו. אם כן, המדבר הוא מקום מנותק שמשמש דרך ומעבר שהנכנסים אליו צריכים להיות ממוקדי מטרה.

כך ורק כך, ידידים יקרים, אפשר להגיע אל פסגת הר סיני. בני ישראל, כשיצאו מטומאת מצרים, פסגת החומר והגשם העולמי, היו צריכים לצאת ולנתק מעליהם את האווירה והתרבות של מצרים, ולהציב להם מטרה ברורה של קבלת תורה רוחנית שמימית, שאיתה הם יגיעו אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל הקדושה.

לשם כך, היה עליהם לעבור דרך המדבר, שבו הם יהיו מנותקים מהחיים הרגילים ויהיו 'ממוקדי מטרה', ולא יגלו ענין בשום דבר אחר סביבם מלבד המטרה הנכספת והברורה, לעלות ולהתרומם ולזכות להיות מקבלי תורה. רק כך, כשכל מגמתם הייתה מכוונת לקבל את התורה, הם זכו לכך.

המדבר לא היה עבורם סתם קושי או מטרד שהיה עליהם לעבור, אלא הוא היה כלי עזר שחידד להם את המטרה שאותה היו צריכים להשיג.

תלות, אמון ופניות

תכונה נוספת שנדרשה לדור המדבר, היא האמון באלוקי ישראל וההליכה אחריו בדרך מדברית, קשה ובלתי אפשרית. ל'דור המדבר' הייתה חייבת להיות התמסרות מוחלטת לענין האלוקי.

אפשרויות הקיום במדבר בכל שלבי המסעות של עם ישראל, כשהם מלווים בעננים – עמודי אש וענן, כשהם ניזונים ממאכל המן הפלאי שירד להם מן השמים, ומבאר המים שליוותה אותם באופן ניסי, גרמו לעם ישראל תלות מוחלטת באלוקים מצד אחד, ומאידך גיסא, יכולת ופניות מוחלטת לשמוע באופן 'נקי' את דבר ה' הנמסר להם מפי הקב"ה על ידי משה רבינו.

אין קליטה!

ידידים יקרים, בעומדנו ימים ספורים לפני מעמד הר סיני המתחדש מדי שנה בחג השבועות הבעל"ט, ננסה להכניס את עצמינו, לתקופת הכנה של מדבר! נותיר לעצמנו רק את הדברים ההכרחיים שאנו נצרכים להם מסביבת העולם החומרי שאנו שקועים בו ונצא ל'מצב מדבר', שבו מטרתנו בחיים תהיה ברורה, ושום דבר לא ישיח דעתינו מלהגיע אל מחוז חפצינו.

האם באמת אנו סבורים שאפשר לקבל תורה אלוקית המקדשת את החומר, כאשר אנו מחוברים כמעט בכל רגע נתון אל כמויות מידע וחוויות אינסופיות, שזורמות אל מוחנו מתוך המכשירים האלקטרוניים הסובבים אותנו ומסיטים לנו את המבט ממטרתנו המרכזית בעולם, שהיא עבודת ה'?

בכנות. האם נותרה לנו פניות מינימלית שתאפשר לנו להתחבר למקומות הנכונים ולקלוט מעט רוחניות, שתשאיר בנו חותם, תלמוד תורה שישאר איתנו וירומם אותנו באמת?

שימו לב. האסון הגדול במכשירים האלקטרוניים הצמודים אלינו עשרים וארבע שעות ביממה, אינו רק ההיחשפות לתרבות המערבית המכוערת, שאין צורך להכביר במילים עליה ועל הנזקים הרוחניים שהיא גוררת בעקבותיה. הנקודה ההרסנית ביותר של המכשירים הללו היא שהם אינם מאפשרים לנו ולו רגע אחד של 'לבדיות', רגע אחד של 'מדבר'. ההיצמדות הזו והאיפשור שאנו נותנים למכשירים אלו להזין את מוחנו בכל רגע נתון באלפי נתונים מיותרים וחסרי תועלת ממשית עבורנו, לא מאפשרים לנו להיות עם עצמנו ולחשוב רגע אחד על עצמנו, על חיינו ועל תפקידנו. גם כשאנו מתחילים לחשוב מגיעה לפתע שיחה, הודעה או מייל, או חדשות מזדמנות, שקוטעות את רצף המחשבה ומנועות מאיתנו לשמוע את עצמנו ואת קול ה' שבתוכנו. ואם לא הגיעה הודעה או שיחה מספר רגעים, אנו מיד בודקים האם המכשיר תקין...

כאשר אדם מחובר למכשירים מסוג זה, הוא נמצא במצב של "אין קליטה" רוחני. הוא ממש חוסם את עצמו מלהתחבר אל מקור החיים – התורה הקדושה!

רק תקופת התנתקות של מדבר - שבו אין קליטה... - יכולה להכשיר אותנו כראוי לצאת מטומאת מצרים, טומאתו של הרחוב והבליו המדומים, ולהכשיר את ליבנו אל מתן תורה, ולאחר מכן נקום ונצא מן המדבר אל מקום הישוב הנצחי והשלם, ישוב ארץ ישראל.

בהחלטה החשובה של קבלת תורה מחודשת העומדת בפנינו בכל שנה בחג השבועות, אנו נדרשים גם להתמסרות לעניין התורה, ולרענון הידיעה הכי חשובה בחיינו הדתיים, שקיומנו תלוי בקיום התורה ובלימודה, ולכך נדרשת מאיתנו נאמנות לקב"ה.

בהיכנסנו אל המדבר עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם מטרתנו ברורה? האם אנו מוכנים להתנתק ולצאת אל המדבר כדי לקבל תורה? או שמא אנו מוכנים רק "בדיעבד"... לקבל תורה רק ב'ארץ מצרים' הפרטית שלנו, בעודנו שקועים וטרודים בהבלי עולם, או ממתינים לשיחה או למידע כלשהו שיכניסו טעם לחיינו המשמימים?

המוכנים אנו להשליך במשהו את טומאת הרחוב, כדי לזכות ולהרגיש קדושת שבת ואורה של תורה, וטעמה של תפילה, או שמא, עבודתנו הרוחנית היא רק חלק קטן מסדר יומנו העמוס בעבודת פרך, חומר ולבנים?

האם אנו מסוגלים לתת אמון מוחלט באלוקי ישראל ובתורה שרק הם יובילו אותנו להצלחה בחיינו?

בימי הכנה אלו לחג מתן תורתנו, כשתהדהד בעולמנו השאלה הנצחית ששאל הקב"ה את אומות העולם ואותנו "רצונכם לקבל את התורה?" אנו חייבים למצוא לעצמנו תשובות כנות ומחייבות!

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת במדבר תשע"ג

מנהג 'דרך ארץ'

שאלה:

אני קורא בקביעות את הטור שלך מדי שבוע. אפשר לומר שאני מחכה ליום חמישי רק בשבילו... אז קודם כל תודה רבה.

מה שאני עומד לכתוב זה לא ממש שאלה, זה יותר תיאור מצב, ובכל זאת זה מצריך מענה.

אני לומד בישיבתנו תקופה לא ממש קצרה (בלי לנקוב בזמן מדויק). לפני כן למדתי במספר ישיבות שבהן חינכו אותי בדרך הישיבתית הקלאסית של השקעה מאסיבית, כמעט בלעדית, בלימוד התורה. בתקופת היותי בדרך השם שמעתי דיבורים אחרים, על "להיות יהודי" בכל תחומי החיים, בעבודה, בלימודים וכו'.

והאמת היא שאני לא מבין כל כך מה בדיוק הכוונה ואיך אני אמור לעשות את זה. כשאני עובד, אני עובד. זהו. אני לא רואה את העבודה שלי (לדוגמא) כמשהו שמקביל ללימוד התורה, כמשהו שיכול לעשות אותי יותר יהודי או יכול להתבצע בדרך "יהודית" יותר.

זהו. מקוה שהבהרתי את המצב המבולבל ושתוכל לתת לי בהירות בנושא.

תשובה: 

ראשית, תודה על הקומפלימנטים, זה תמיד נעים לשמוע...

בעולם הישיבות, כפי שתיארת שמים דגש עיקרי על למוד התורה. אף אחד אינו תמים לחשוב שכל אותם לומדי תורה אכן ישארו ספונים באוהלה של תורה וישבו בבית המדרש כל חייהם. יתירה מכך, במבנה תקין של עם שלם זה אפילו לא יתכן. אז מדוע בעולם הישיבות שמים את כל אונם ומרצם על לימוד התורה? מסיבה מאד פשוטה, כוחותיו של האדם הם די מוגבלים ובשעה שאדם משקיע בדבר אחד, בדרך כלל זה יבוא גם על חשבון הדבר השני. כל השאלה היא, מה הם סדרי העדיפויות שלך. הצבא כמשל לוקח בחורים בשיא כוחם, מנתק אותם מן העולם ומכניס את ראשם ואת רובם לתוך עולמם הצבאי. ומה עם פרנסה? מתי הם ירכשו מקצוע? מתי הם יכירו את מציאות החיים כפי שהיא מתבטאת ברחוב? עוד חזון למועד... החייל מסוגל לתרום היום למדינה באופן משמעותי יותר משום שהוא עדיין נטול מחויבות משפחתית ומשוחרר בדרך כלל מעול הפרנסה, ולכן חשובה לנו ההשקעה שלו במצב נוכחי זה של החיים. האם החייל מרוויח משהו מזה? כמובן שכן. הוא מתרגל לאחריות לאומית, הוא לומד להכיר שכבות נוספות של הצבור, אבל הרווח העיקרי הוא שלנו. הוא נתן את מיטב שנותיו לתועלת המדינה.

בלימוד תורה יש ערך מוסף. ההשקעה האבסולוטית בתקופה זו בלימוד תורה לא רק תורמת תרומה קריטית לערכו הרוחני והתרבותי של העם, אלא באותה המידה תורמת תרומה קריטית לחייו האישיים של בן הישיבה. הוא הרי רוצה לחיות כל חייו בקשר עם הקב"ה. השנים הללו בהן הוא מנותק מכל עול הן שנים מקסימות להשקיע בדבר שיותר מכל דבר אחר יעצב את חיינו בצורה בה אנו שואפים לחיות כאנשים דתיים, בלימוד התורה!

לא כולם מסוגלים/מעוניינים לקחת שנים אלו ולהשקיע אותם בצורה אבסולוטית בלימוד תורה. כל אחד מסיבתו הוא... באופן טבעי כל אדם חרוץ אחראי ונבון שנמצא במצב כזה מחפש למלא את זמנו הפנוי בדברים רציניים ומועילים. לעיתים זה לימודי מקצוע, לעיתים זו עבודה או כל דבר אחר. המכנה המשותף שלהם הוא שבחורים יקרים אלו 'יוצאים לחיים' מהר יותר. בשביל בחורים כאלו מיועדת ישיבתנו הקדושה ישיבת דרך ה'.

אז איך 'יוצאים לחיים'? משום מה הקב"ה ברא את האדם בצורה כזו שאין לו מעין לשתייתו וחרוב למאכלו כפי שהיה לרשב"י. העולם בנוי בצורה כזו שאם אתה נוהג בו מנהג דרך ארץ, כלומר מתנהל באופן טבעי, אזי שעות רבות הולכות להן על עיסוקים זוטרים החל מקניית מטרנות וכלה בהקמת צי אדיר של אוניות המעבירות פוספטים בכל רחבי הגלובוס, אבל כולם זוטרים! אז מה, הקב"ה לא מעוניין שנתקרב אליו? הוא לא מעוניין להשאיר לנו מספיק זמן פנוי ללמוד תורה, לשמוע את דבר ה'?

'לצאת לחיים' פירושו של דבר להבין שהקב"ה מדבר אתנו בשפות שונות. החשובה והבסיסית שבכולן היא לימוד תורה. אם לא נדע את השפה הזו יהיה לנו מאד קשה להבין את השפות הנוספות. אבל יש שפות נוספות, קוראים להן 'מנהג דרך ארץ'. לצאת לחיים פירושו לדעת לומר תודה על תפוח עסיסי, להתנהל ביושר מול המעביד גם כשהוא לא רואה שאני גולש כעת בזמן העבודה, לא להיגרר אחר פיתויים הרסניים (שבדרך כלל פחות מופיעים בבית המדרש), לא לעגל פינות בהלכה למרות שהחברה שסביבי לא תמיד מבינה מה עובר עלי, ואולי אפילו לצמצם שעות 'דרך ארץ' (אם אפשר) על מנת לתחזק את כל אלו בעוד איזו שעה של לימוד תורה...

אז נכון, לא בכל פעם שאני עורך קניות בסופר אני ממש מרגיש שזה מחזק את הקשר שלי עם אשתי. אבל כשאני מגיע הביתה עם השקיות אני מרגיש שההשקעה הייתה שווה... לא בכל פעולה מחיי היומיום אני מרגיש שאני מתחבר לקב"ה, אבל בסופו של יום זה חלק בלתי נפרד מיצירת תקשורת נכונה ובריאה. עובדה, אפילו הקב"ה תכנן כך את עולמו!

הרב חנוך רוזנברג - פרשת במדבר תשע"ג

מאה דולר ומיליונר לשעבר

הרב חנוך רוזנברג

באתם פעם לכותל המערבי בימי שני וחמישי, הימים של הבר-מצוות, בבוקר? בודאי הבחנתם בשורת הקבצנים האורבים לתיירים ומנסים ללקט כמה פרוטות להחיות את נפשם. אחד לבוש כמו רב ראשי מחלק ברכות, השני נראה כמו זקן המקובלים מנדב סגולות, השלישית היא זקנה מ"מיישערים" שאוספת ל"הכנוסת-כאלע", הרביעי מזכיר את דוד המלך בשעת בריחתו אל אכיש מלך גת... קבצנים. מגזר העומד בפני עצמו. שלא נדע מצרות.

בקצה השורה הססגונית עומד לו קבצן שקט, צנוע וביישן, מחזיק בידו קופסת פח ישנה, וממלמל כאילו לעצמו "צדקה רבותי, צדקה". הפרוטות המוטלות לקופסתו מעטות מאלו המושלכות לעבר חבריו לקבצנות. נראה כאילו הוא נמצא כאן בטעות, זה לא המקום הטבעי שלו. אבל הוא שם, מהבוקר עד שיורד הערב והוא אורז את מיטלטליו המועטים ומסתלק לו בדממה.

ויהי היום, לכל אחד יש יום טוב לפעמים, גם לקבצנים. אל שער האשפות נכנס תייר אמריקאי, לבושו והילוכו מעידים על אדם שכסף לא חסר לו. הוא עושה את דרכו אל עבר הכניסה של הכותל כשהקבצן הראשון עוצר אותו בדיבור שוטף "צדקה לאלמנה עם תשעה ילדים שבעלה עיוור...", העשיר לא היסס, שלף מכיסו שטר ירקרק והושיט אותו באלגנטיות לידו של הקבצן. ההוא שכבר עמדו על לשונו משפטים נוספים מעוררי חמלה, עצר את נשימתו כשהבחין במספר הרשום על השטר... 100! מאה דולר! לקבל על הבוקר פדיון של יום שלם זה לא דבר של מה בכך!

שורת הקבצנים שהביטה בענין על המתרחש, זינקה כמו מכונה אוטומטית אל הנדיב המסתורי. "הכנסת כלה, צדקה תציל ממוות, תלמיד חכם, אלמנה, משפחה בלי בית...", כל המשפטים הנכונים נאמרו שם, והנדבן לא עצר, שוב ושוב הוא הושיט את ידו אל הכיס ושלף שטרות ירוקים של מאה דולר, כל אחד קיבל את השטר וחזר מחויך אל מקומו בשורה ליד הקיר. מחויך? אושר, זו המילה הנכונה. האם אנחנו יכולים להבין מה עושה מאה דולר למי שמורגל בנתינת עודף של חצי שקל?

ורק אחד לא חייך. זה הקבצן השקט שעומד בצד. גם הוא קיבל מאה דולר, אבל במקום חיוך זורח הוא התחיל לבכות... דמעות זלגו על פניו... כשהעשיר המשיך להתקדם, לא התאפקו הקבצנים ופסקו ממלאכתם, ניגשו אל חברם בפליאה, ואפילו בנימת רוגז מסוימת. "מה קרה לך? מאה דולר קיבלת על הבוקר ובמקום לשמוח אתה בוכה? השתגעת?"

הקבצן הדומע מחה את דמעותיו ופתח את פיו, כמעט בלחישה הוא השמיע את המשפטים הבאים: "אתם", הוא אמר לעדת הקבצנים שהתגודדו סביבו, "אתם תמיד הייתם קבצנים, מאז שאתם זוכרים את עצמכם אתם אוספים שקל לשקל ומנסים לשרוד, ברור שאתם שמחים עכשיו שקיבלתם מאה דולר. אבל אני", וכאן הוא נשם נשימה ארוכה, "עד לפני מספר שנים הייתי מיליונר, עשיר כזה שבחיים לא חלמתם להיות, מאה דולר כמו השטר שקיבלתי עכשיו לא היה נחשב אצלי לכלום, אם היה נופל לי בקושי הייתי מתכופף להרים אותו. לצערי, הגלגל התהפך עלי, ירדתי מנכסיי וכפי שאתם יודעים אני נאלץ לעמוד כאן ולקושש נדבות. איכשהו אני מצליח לשרוד. אבל רק עכשיו, שקיבלתי מאה דולר והרגשתי שמחה עצומה בשטר הזה, קלטתי כמה מצבי עגום, כמה התרחקתי מהימים הטובים כשהייתי בעצמי מסוגל לתת אלפי דולרים לצדקה כמעט בלי לשים לב. ודאי שאני שמח עם המאה דולר האלו, אבל הם הזכירו לי כמה מאות ואלפי דולרים היו לי פעם, ואיך אני יכול לא לבכות?"

***

בשבוע שעבר כתבתי כאן על השמחה הגדולה שאנו צריכים לשמוח בבניינה של ירושלים, וזה נכון, ירושלים נבנית ומתפתחת וזה דבר עצום. בעקבות הדברים האלו ניגשו אלי כמה מהקוראים בשאלה: "אם ככה, למה באמת עולם התורה לא יוצא ל'ריקודגלים'? למה לא אומרים הלל? הרי אתה טוען שיש לנו סיבה טובה לשמוח". או בניסוח אחר: "אם הכל כל כך טוב, אז מה כל כך רע?"

וזה נכון, יש לנו סיבה טובה מאוד לשמוח. אבל השמחה על ירושלים שנבנית מזכירה לנו את מה שהיה לנו בעבר ועכשיו איננו. ירושלים שבמרכזה מתנוסס לתפארה בית המקדש, מקום השראת השכינה, תל תלפיות, בית תפילה לכל העמים, מקום שבו זכינו לקרבת אלוקים גלויה. כל זה איננו, את כל זה חסרנו. אז נכון שקיבלנו מאה דולר ואנחנו שמחים בהם ומודים עליהם מאוד, אבל המיליונים! המיליונים עדיין חסרים לנו! בהחלט אפשר להבין את מי שלא מסוגל לרקוד.

יעקב שאפנס - פרשת במדבר תשע"ג

הסטטוס של הקב"ה

יעקב שאפנס

מעמד תפילת מנחה ה' תשע"ג

יצא לי לפני כמה זמן להתפלל מנחה באחד השטיבלאך בעירי. נהניתי לראות את הירתמות הטכנולוגיה העכשווית לעבודת הקב"ה כשלא מעט מהמתפללים השתמשו בטלפון שברשותם כסידור (הרי מי מוצא סידורים בשטיבלאך...), וכן, גם אני הייתי אחד מהם. זהו מחזה שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, וכבר לא מרימים גבה למראה זה. באמצע חזרת הש"ץ הלה שעמד לפני מתיישב עם מכשירו, ובאמת ללא כוונה (באמת) אני רואה שהוא לא נמצא ב'תפילון' או בסידור אחר, אלא הוא באמצע לעדכן סטטוס... הסטטוס אמור לשמש את כל אותם בני האדם שחשים צורך וחייבים לשתף את עוקביהם ומעריציהם ברצונותיהם, מאווייהם, אכזבותיהם ודרישותיהם. הסטטוס אינו דבר קבוע ועומד, הוא יכול לעורר דיון, פולמוס והשתתפות בצערו/שמחתו של הכותב. אבל בעיקר, הסטטוס הוא זמני. הוא מתחלף לעיתים קרובות מי יותר ומי פחות.

מעמד קבלת התורה ב' תמ"ח

כולנו שם. בלי טלפונים ואפילו בלי סידורים. הקב"ה מכריז על היותנו עם סגולה ונותן לנו את היקר מכל. התורה הקדושה שבבסיסה עשרת הדברות. 3325 שנים ללא תזוזה. הדברים יצוקים וברורים, ועליהם נשענת יהדותנו ומציאותנו בעולם.

הרבה מאיתנו שואלים: איך מתחברים לחג השבועות? מה, בגלל אירוע חד פעמי עלי להרגיש חיבור? אני מבין את מה שההורים שלי חינכו אותי ומורי לימדו אותי וכנראה שזה נכון, אבל מכאן ועד להתחבר למעמד הנשגב של מתן תורה?? אולי, אם חז"ל אומרים לנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אז אני מבין מזה שכל אחד גם חייב לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה שהרי נשמותיהם של כל עם ישראל היו שם. ואם אני הייתי שם אז אני צריך להבין מה הקב"ה רוצה ממני. מה הסטטוס של הקב"ה אלי? אני יודע שיהיה לי את כל הזמן שבעולם להבין את זה, כי זה לא הולך להשתנות, ולא הולך להתעדכן. עשרת הדברות הם מה שעלי לדון, ולפלפל בהם עד שאבין אותם. ולא רק אני.אני יכול להבין אותם יחד עם כל "החברים" שחולקים איתי את הסטטוס הזה כי כולנו "מחוברים" להקב"ה. בחג השבועות עלי להתחבר למשהו קבוע שאמנם קרה לפני שנים רבות, אבל משנה התוקף שלו קיים עד עכשיו והסטטוס הזה לא הולך להשתנות בקרוב. השאלה עבורנו היא האם "נאהב" ונזדהה, או שסתם נמשיך לקרוא ולא להבין את המשמעות.

נ.ב. וכן, אני כן בא להעביר ביקורת על כל אותם שבוחרים בעדכונים זמניים על פני שיחה קבועה עם המלך. ואם פעם היה כתוב בעלונים התורניים נא לא לעיין בזמן התפילה, אז כנראה שהיום צריך לנסח מחדש "נא לא לעדכן בזמן התפילה"...

אלחנן גולדברג - פרשת במדבר תשע"ג

אנחנו מוכנים?

אלחנן גולדברג

רוחות של איום מנשבות בשבוע האחרון מכיוון צפון, הפעולה שנעשתה בשטח סוריה העלתה את חמתה של המדינה הסמוכה אלינו.

"צה"ל ערוך ומוכן לכל תרחיש" מכריז הרמטכ"ל מעל כל במה. אך בשטח, בשקט בשקט מתוכנן כבר גיוס של חיילי מילואים להגנה על העורף במקרה שהגזרה תתלקח. "הצבא עדיין לא ישן עם נעליים", כפי שהגדיר זאת מישהו במונחים צה"ליים, "אבל גם זה לא רחוק".

***

ביום שלישי בערב ציינו את 'יום ירושלים'. הסתפקתי אם להגיע לישיבה לסדר שלישי או לוותר על התענוג של לפגוש בית מדרש ריק... בסוף החלטתי כן לבוא, בתקווה למצוא לפחות שניים שלושה בחורים באזור.

הגעתי לישיבה, לקח לי רגע לעכל את המחזה, בית המדרש עמוס מתמיד, עד שלקח לי זמן למצוא מקום פנוי.

***

"אין, אין על ההדלקה של תולדות אהרון". כבר כמה שנים שעם התקרב ל"ג בעומר אני שומע את המשפט הזה ממספר מכרים 'אנשי מירון' בנשמתם, כשהכוונה היא כמובן להדלקה בצהרי יום ל"ג בעומר שעורכת חסידות תולדות אהרון במירון, ברחבה הגדולה מאחורי ציון הרשב"י.

ל"ג בעומר ה'תשע"ג: השנה בפעם הראשונה אני מחליט להשתתף במעמד, ויוצא בצהרי היום מירונה.

זה היה שונה ממה שפגשתי בכל שנה. אני רגיל לשמחה ולדביקות (תרתי משמע...) בחצר הציון + מעבר בסרט נע בתוך חדר הציון עצמו. הפעם, אחרי 'סיבוב' בציון, מעט לפני השקיעה, יצאנו החוצה לרחבה האחורית, שהייתה כבר מלאה עד אפס מקום. עשרים וארבעה אלף איש, כך לדברי המשטרה (אגב, מספר עם הרבה משמעות ביום הזה).

האדמו"ר מתולדות אהרון ניצב על גבי במה מוגבהת, בקבוקי שמן נמסרים לידיו והוא מרוקן אותם אחד אחד אל תוך ערימה גדולה של צמר גפן שמונחת על במה קטנה לפניו.

ניגוני רגש עתיקים של הקלרינט נשמעים ברמקולים, וברקע מישהו מקריא ברמקול שמות להצלחה ורפואה שלמה.

הקהל כולו שנמצא בצפיפות נוראה, עומד בדממה מוחלטת, חלק אוחזים בידם ספרי תהילים קטנים תוך שהם מנצלים את לרגעי השיא לתפילה מתוכם בדמעות.

על המרפסות מסביב נראים שוטרים וכבאים שמביטים בטקס בהלם מוחלט, תוך שהם שוכחים לרגע את הכוננות בה הם נמצאים.

הבקבוקים מתרוקנים, התזמורת משתתקת ומישהו מושיט לאדמו"ר מיקרופון אלחוטי. בחרדת קודש הוא נותן תוך כדי בכיות שיחה באידיש, לאחריה שבים הניגונים להישמע, עד שהאדמו"ר מדליק נר שעווה ומצית באמצעותו את הערימה מלאת השמן.

באותו רגע פוצחת התזמורת בשיר "לכבוד התנא האלוקי…", הקהל רוקד במקומו לפי הקצב, והרגליים נישאות טפח מעל הקרקע.

ניגוני מירון שנמשכים אל תוך הלילה והקהל העצום הרוקד בדביקות של קדושה לא מאפשרות גם ל'ליטאי' כמוני להתנתק מהמעמד המיוחד הזה.

מחשבה לא קשורה עולה לי שם בראש. תתארו לעצמכם שבעוד מספר חודשים מתקיים מפגש של שוטרים מהצפון ומירושלים, ועולה הנושא של תולדות אהרון ("תולדות" כפי שהמשטרה נהגה לכנות אותם בהפגנות). לשוטר מירושלים עולות מיד בראש תמונות של מאה שערים בוערת, הפגנות שיוצאות משליטה, ואבנים ושאר ירקות שמושלכים על הכוחות, כשהשוטר מהצפון שלצידו לא מבין בכלל על מה חברו הירושלמי מדבר, מבחינתו הם קהל נפלא וממושמע שארגן לו במירון טקס שמח ומרגש.

זו רק הסתכלות משתי זוויות שונות על אותם אנשים בדיוק, אבל זה גורם לנו לשאול את עצמנו, לא רק איזה מעשים אנחנו עושים אלא גם איזה רושם אנחנו משאירים לאחרים.

***

לקראת חג השבועות גם אנחנו, בדומה לכל צבא שמתכונן לקראת הבאות, צריכים לבוא מוכנים לחג קבלת התורה. הרושם שעשה עלי סדר שלישי בליל יום ירושלים היה שאנחנו כבר "ישנים עם נעליים"...