אנחנו
מוכנים?
אלחנן גולדברג
רוחות
של איום מנשבות בשבוע האחרון מכיוון צפון, הפעולה שנעשתה בשטח סוריה העלתה את חמתה
של המדינה הסמוכה אלינו.
"צה"ל
ערוך ומוכן לכל תרחיש" מכריז הרמטכ"ל מעל כל במה. אך בשטח, בשקט בשקט מתוכנן
כבר גיוס של חיילי מילואים להגנה על העורף במקרה שהגזרה תתלקח. "הצבא עדיין
לא ישן עם נעליים", כפי שהגדיר זאת מישהו במונחים צה"ליים, "אבל גם
זה לא רחוק".
***
ביום
שלישי בערב ציינו את 'יום ירושלים'. הסתפקתי אם להגיע לישיבה לסדר שלישי או לוותר
על התענוג של לפגוש בית מדרש ריק... בסוף החלטתי כן לבוא, בתקווה למצוא לפחות
שניים שלושה בחורים באזור.
הגעתי
לישיבה, לקח לי רגע לעכל את המחזה, בית המדרש עמוס מתמיד, עד שלקח לי זמן למצוא
מקום פנוי.
***
"אין,
אין על ההדלקה של תולדות אהרון". כבר כמה שנים שעם התקרב ל"ג בעומר אני
שומע את המשפט הזה ממספר מכרים 'אנשי מירון' בנשמתם, כשהכוונה היא כמובן להדלקה
בצהרי יום ל"ג בעומר שעורכת חסידות תולדות אהרון במירון, ברחבה הגדולה מאחורי
ציון הרשב"י.
ל"ג
בעומר ה'תשע"ג: השנה בפעם הראשונה אני מחליט להשתתף במעמד, ויוצא בצהרי היום
מירונה.
זה
היה שונה ממה שפגשתי בכל שנה. אני רגיל לשמחה ולדביקות (תרתי משמע...) בחצר הציון
+ מעבר בסרט נע בתוך חדר הציון עצמו. הפעם, אחרי 'סיבוב' בציון, מעט לפני השקיעה,
יצאנו החוצה לרחבה האחורית, שהייתה כבר מלאה עד אפס מקום. עשרים וארבעה אלף איש,
כך לדברי המשטרה (אגב, מספר עם הרבה משמעות ביום הזה).
האדמו"ר
מתולדות אהרון ניצב על גבי במה מוגבהת, בקבוקי שמן נמסרים לידיו והוא מרוקן אותם
אחד אחד אל תוך ערימה גדולה של צמר גפן שמונחת על במה קטנה לפניו.
ניגוני
רגש עתיקים של הקלרינט נשמעים ברמקולים, וברקע מישהו מקריא ברמקול שמות להצלחה
ורפואה שלמה.
הקהל
כולו שנמצא בצפיפות נוראה, עומד בדממה מוחלטת, חלק אוחזים בידם ספרי תהילים קטנים
תוך שהם מנצלים את לרגעי השיא לתפילה מתוכם בדמעות.
על
המרפסות מסביב נראים שוטרים וכבאים שמביטים בטקס בהלם מוחלט, תוך שהם שוכחים לרגע
את הכוננות בה הם נמצאים.
הבקבוקים
מתרוקנים, התזמורת משתתקת ומישהו מושיט לאדמו"ר מיקרופון אלחוטי. בחרדת קודש
הוא נותן תוך כדי בכיות שיחה באידיש, לאחריה שבים הניגונים להישמע, עד
שהאדמו"ר מדליק נר שעווה ומצית באמצעותו את הערימה מלאת השמן.
באותו
רגע פוצחת התזמורת בשיר "לכבוד התנא האלוקי…", הקהל רוקד במקומו לפי
הקצב, והרגליים נישאות טפח מעל הקרקע.
ניגוני
מירון שנמשכים אל תוך הלילה והקהל העצום הרוקד בדביקות של קדושה לא מאפשרות גם ל'ליטאי'
כמוני להתנתק מהמעמד המיוחד הזה.
מחשבה
לא קשורה עולה לי שם בראש. תתארו לעצמכם שבעוד מספר חודשים מתקיים מפגש של שוטרים
מהצפון ומירושלים, ועולה הנושא של תולדות אהרון ("תולדות" כפי שהמשטרה
נהגה לכנות אותם בהפגנות). לשוטר מירושלים עולות מיד בראש תמונות של מאה שערים
בוערת, הפגנות שיוצאות משליטה, ואבנים ושאר ירקות שמושלכים על הכוחות, כשהשוטר מהצפון
שלצידו לא מבין בכלל על מה חברו הירושלמי מדבר, מבחינתו הם קהל נפלא וממושמע שארגן
לו במירון טקס שמח ומרגש.
זו
רק הסתכלות משתי זוויות שונות על אותם אנשים בדיוק, אבל זה גורם לנו לשאול את
עצמנו, לא רק איזה מעשים אנחנו עושים אלא גם איזה רושם אנחנו משאירים לאחרים.
***
לקראת
חג השבועות גם אנחנו, בדומה לכל צבא שמתכונן לקראת הבאות, צריכים לבוא מוכנים לחג
קבלת התורה. הרושם שעשה עלי סדר שלישי בליל יום ירושלים היה שאנחנו כבר "ישנים
עם נעליים"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה