אבי פורמן - פרשת ויגש תשע"ג

כולנו באותה עגלה

אבי פורמן

בוקר, אמצע סדר א'

גונב לעצמי כמה דקות בזולה על הספה. קפה של בוקר. מתעדכן קצת מה אמרו בבני ברק על התנועה הירושלמית להנהגת הדור ועוד כל מיני קשקושי פולטיקה מכותרות החדשות. תוך כדי, נדחף גם משהו מנושא הלימוד בישיבה. מהר מאוד חוזרים לליברמן ואישומיו. כמה דקות נוספות ואני כבר חזרה מול הרב, מגרש את הנודניק התורן שמתנצל שלא קם/שלא הצליח להעיר לשחרית. מריצים עוד כמה שורות...

כמה שעות מאוחר יותר. צהריים

אוטובוס צפוף. אברכים אוחזים בחזקה בעמודים, נדחפים ומקפצים כולם ביחד מעל כל בור ברחוב גבעת שאול. הצלחתי לאתר מקום פנוי והשתחלתי אליו. רגע לפני שהאוזניות שכבר מנגנות פול ווליום גלגלצ נצמדות לי לאוזן, אני שומע מעלי שיחת אברכים שגורמת לי להקשיב...

ערב

ביקרתי חבר שעובד בגאולה. דיברנו, נהיה מאוחר כך שצריך לקפוץ למעריב בזיכרון משה. אחרי התפילה אני נזכר שיש שם מכונת קפה במחיר חרדי, שזה חובה. יורד מתחת לבית הכנסת, נעמד מול המכונה כדי לגלות ששוב ילדים דחפו ברזלים במקום שמכניסים את הכסף. די צפוי. בדיוק יוצאים קבוצת כובעים עגולים וחליפות ארוכות מאיזה שיעור, ואיכשהו הנושא נשמע לי מוכר...

זה אותו נושא מהאוטובוס כשויתרתי על שמיעת מוזיקה, וזה גם אותו נושא מהזולה בבוקר. עכשיו עליתי על זה. כולנו אוחזים באותו מקום, כולנו מאזינים לאותה תחנה. נכון גם שהרדיו שלי מאוד שונה משלהם, אבל אנחנו מעריצים את אותם שדרנים...

בלילה הגעתי לישיבה. מישהו דיבר על פרשת שבוע שיוסף שולח לאבא שלו עגלות, וכל מה שהוא רוצה להגיד לו זה שאני עדיין באותו דף שלמדנו ביחד, והנקודה הזאת  בלימוד שמחברת אותנו עדיין קיימת.

זה היה המסר שהכי הכי חשוב לו לשלוח לאבא שלא ראה במשך 22 שנה, ועוד לפני פגישתם. כך גם אצל יעקב, עד שהוא לא רואה את העגלות הוא חושב "בטח יוסף במצרים עובד כל היום ולא יתכן שהוא בכלל בעניין של לימוד...", ואז, דווקא כאן מגיע האושר הגדול שלו שילדו הצעיר והחביב הוא בכל זאת חלק מהמסורת הגדולה והמפוארת הזו של העם כולו וממשיך את השרשרת. אני משלים לעצמי את הרגשות השייכות והחיבור. גם לנו יש עגלות שמחברות אותנו. אנחנו פוגשים אותן לפעמים בעגלות של אגד וגם בעגלות בתור ב"יש". כמה טוב שאנחנו חלק מהעגלות המלאות!