דבר העורך

ישנה תפיסה בעולם המערבי שאצלנו בדרך ה' היא השתרשה עמוק, "בלי ידיים". זאת אומרת שאנחנו מוכנים לסבול וויכוחים וריבים קשים, אבל לא אלימות פיזית, הרמת יד זו חציית הקו אדום.

תיאורטית, יכול להיות מצב בישיבה שבחור יתווכח ויריב עם חבר אחר ובמהלך הוויכוח ייאמרו מילים קשות, יפגעו אחד בשני ברמה של 'הלבנת פני חברו' ולא יהיה מי שימחא על כך. אבל, אם תהיה הרמת יד לאלימות ישר יקפצו, יצעקו ויתערבו להפריד ביניהם, כי "בדרך ה' לא מרימים ידיים" (שזו אמירה נכונה).

ברור לכל אחד שהכאב שנובע מאלימות פיזית לרוב עובר תוך מספר דקות, לעומת זאת, פגיעה שמכוונת היטב, הכאב שנגרם ממנה יכול להישאר המון המון זמן בלב ובמידה מסויימת, יכולה גם לגרום נזק לנפגע. אז למה אלימות פיזית היא חציית הקו האדום? למה כשבחור שופך את דמו של חברו באלימות מילולית קשה, זה לא הקו האדום, קו אדום הבוהק?

שיהיה ברור, אין הכוונה לומר שאלימות פיזית היא מקובלת. היא לא מקובלת בשום אופן וזה ממש לא משנה באיזו רמה היא או מה הנסיבות שהובילו לכך, הכוונה היא לשים במקום הנכון את האלימות המילולית ולהיות מודעים להשלכות שלה.

גוט שעאב'ס,

דודי.

הלל עזרא ואלחנן קנוף

ארגון "בזכותן" פתח קו חם לנשים חרדיות שנתקלות באפליה במקום עבודתן, תנאי העסקה לא הוגנים ויחס בוטה מצד הבוסים. בשבוע האחרון התברר שוועדת הרבנים לענייני תקשורת חסמה את הקו שלהם מסלולארים כשרים. אחת הנשים פנתה לתקשורת שגינתה את המהלך – תגובת וועד הרבנים, נכון לכתיבת השורות, עדיין לא ניתנה.יש כאן מגמה כללית של כיבוס הטינופת בתוך הציבור וכל ניסיון להחצין בעיה ציבורית – וודאי לתקשורת – נתקל בהתנגדות עזה מצד מנהיגי המגזר. שאלנו את הבחורים מה דעתם בנושא. התשובות בטור שלפניכם. 

הלל עזרא

כמו שנאמר למעלה. הנידון הוא לא ארגון "בזכותן" וחסימת הקו החם שלהם לשיחות ממכשירים כשרים. הנידון הוא באופן עקרוני על הגישה הרוחבית שבכל נושא העלול להוציא את הציבור החרדי באור שלילי, ההוראה היא לשמור את הטענות בבטן/לפנות לפתרונות פנים מגזריים. כלומר – בשלב הראשון צריך להבין למה.

הסיבה היא פשוטה. הציבור החרדי מחזיק בדעה שהוא הזרם היחיד השומר על תרבות יהודית אוטנטית הנסמכת בעיקר על שמירת הלכה ולא על פולקלור היסטורי. אני מעוניין להימנע מהגדרות ארכאיות כמו "פח השמן הטהור" או "שארית הפליטה" אבל עם רוח הדברים אני מזדהה בהחלט. יש לנו תפקיד חשוב בזירה היהודית ועם התפקיד הזה באה אחריות. מניסיון העבר, כשדברים כאלה יוצאים החוצה זה יכול, לעיתים, לערער מערכת שלימה החיונית ביותר למעמדו וחוסנו של הציבור החרדי וכשעושים דברים כאלו ללא הבחנה זה יוצר נזק.

כמובן שמי שלא מעוניין לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ לא אומר שנשאר עם הכביסה מלוכלכת. הרבה לא יודעים, אבל בתוך המגזר פועלות "מכבסות" במגוון תחומים – ברוב המקרים בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה – הנותנות מענה מתאים הרבה יותר לאדם החרדי – הפוגע והנפגע. ארגון "בזכותן" פועל ללא כל רגולציה חרדית וגם לא מתיימר להבין את כל הפוליטיקה שסביב עניינים שבהם הוא עוסק. את הנזק שאותן נשים גרמו כבר ראינו בבחירות האחרונות ובהחלט יש עניין לעצור את המגמה הזאת במידת האפשר.

את הדברים שנכתבו כאן קשה להסביר לאדם חילוני ולכן, כך אני מאמין, התגובה הזאת לא נמסרה לתקשורת. אבל לנו, כחרדים עובדים, זה נוגע וגם יכול להתקבל בהבנה ואני, אכן, מקווה שהארתי מעט את הנושא.

אלחנן קנוף

בעיניי, הסיבה שבגללה יש בכלל את התופעה של האפליה היא בגלל ה'חפיפניקיות', המחשבה שאפשר לעשות דברים מתחת לשולחן והכול בסדר. זו גם הסיבה שבגללה מתנגדים לקו הזה, מתוך מחשבה 'חפיפניקית' שאפשר לפתור הכול בתוך ה'שטיבל'.

ישנה טענה עתיקת יומין, שאם משהו שהוא לא הדבר הכי טוב או המושלם  יתקשר לציבור החרדי, יצא החוצה וידווחו על כך בתקשורת, זה יעשה רע לציבור החרדי. בהגזמה אומר, שאם כן נוציא תקנה חדשה, שלא להזמין אמבולנס במקרה שילד נפל מחלון, כי חלילה עלולים לומר שחרדים מתנהגים ברשלנות עם ילדיהם, כמו שאנו מבינים שזה אכן מקרה מצער וצריך לטפל בהורים אם אכן הייתה רשלנות וכן, שהמשטרה תתערב ותנקוט צעדים אם צריך, אפילו רק בשביל שכך אנשים ישמעו על המקרה והנושא ייכנס למודעות. אז ברור שאם זה לא משהו שהשתיקה יפה לו, אין צורך לנסות להשתיק את הפרשה, כך שהטענות של כל אותם 'מצקצקי לשון ומגלגלי עיניים' נגד "כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ!, אינה רלוונטית.

בוס שמפלה לרעה עובדת, זו לא תופעה, זה נגע רע שצריך לבער. מערכת שתטפל במקרים של יחס פוגעני של בוס כלפי העובדת שלו זה דבר ראוי ורצוי.

גם אם אכן ראוי לטפל בכזאת תופעה בגבולות הציבור החרדי, במצב הנוכחי אין דרך לטפל בזה בפנים. בציבור החרדי פועלות כל מיני "מכבסות פנימיות", משמרת הצניעות/החינוך/הקדושה וכו'.

ה "מכבסות" האלו לא הוכיחו עצמן שפועלות, ואלה שכן פועלות הן לרוב על די מעשים מפוקפקים, שלא בהכרח (אם בכלל) עושים צדק אם המופלה לרעה.

זה לא פיתרון, זו בריחה מהמציאות, עצימת עיניים!!!

1X1

איך אתה מגדיר את עצמך?

איש של עבודה ועשייה, אני לא מסוגל לשבת סתם בלי לעשות כלום.

במה אתה עובד?

יש לי חנות סלולר בשכונת גאולה. התחלתי שם כעובד פשוט עד שבסופו של דבר קניתי את החנות מהבוס שלי.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

את המשא ומתן מול סוכני המכירות ולהוציא מכל אחד את המוצר שאצלו הוא הכי זול וכך להגיע לניצול מחירים. ואת הניהול העצמי, אני הבוס, אם אני אאחר לפתוח את החנות אף אחד לא יהיה שם כדי להעיר לי על זה, זה נטו באחריותי.

מהי הישיבה בשבילך?

מסגרת רוחנית. מקום שבו ממלאים את הצברים ברוחניות.

איפה תהיה בעוד 20 שנה?

בעל משפחה שעובד רוב היום ולומד בקביעות את הדף היומי.

מוטו לחיים:

"כל אדם שנפגוש, לא משנה מיהו, הוא טוב מאיתנו במשהו"

מי המודל לחיקוי שלך?

רמי לוי. אדם שהתחיל את דרכו כבעל עסק קטן וזניח והיום הוא אחד מהגורמים הכי חזקים במשק הישראלי. המודל הכלכלי שלו בהחלט דוגמא בשבילי.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

כשיש אירועים ויציאות שהישיבה מארגנת זה יהיה טוב אם כולם יגיעו, אחרת זה קצת חסר טעם.

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

הוועד של הרב ביום חמישי. זה נותן זווית אחרת ליהדות.

מה התחביב שלך?

לדוג דגים.

מעשה טוב שעשית לאחרונה:

נכנס אליי לחנות אדם שמטפל בנכים וסיפר שהוא מחפש מודם סלולארי. הוא סיפר שהוא צריך את זה בשביל לחפש ברשת כסא גלגלים - שמותאם לספורט ושייתן למשתמש בו חופשיות – עבור אדם שהוא מטפל בו. החלטתי שאני נותן לו את זה במחיר חצי עלות ממה שזה עולה לי. אחרי שבוע הוא חזר לחנות וסיפר לי שבזכות המודם הסלולארי הוא אכן מצא כסא גלגלים מותאם, זה מילא אותי באושר.

משהו שלא ידענו עליך?

איך רעיד אידייש.

הרב חנוך רוזנברג

{מה זה "טוב אמיתי"?}

בשבוע שעבר תיארתי את ההתמודדויות שלנו כבחירה בין טוב אמיתי לטוב חיוור ומזויף.

זה דורש הסבר. מה הכוונה טוב אמיתי וטוב מזויף? אם זה טוב אז זה טוב, לא?

אז זהו שלא. מבחינתי טוב אמיתי זה טוב כזה שעונה על הצרכים הנפשיים של האדם.

לכל אדם יש צרכים נפשיים מסוימים. יש צרכים שהם משותפים לכל אדם באשר הוא, ויש כאלו ייחודיים לאנשים מסוימים. כאשר הצרכים של האדם מנוהלים בצורה טובה האדם מרגיש טוב. וזה טוב שאפשר לקרוא לו אמיתי.

האמונה שאלוקים נתן לנו את התורה לא אומרת רק שאנחנו מחויבים לקיים אותה, אלא שזוהי הדרך הנכונה להגיע אל הטוב.

קחו דוגמא למשל מהרעיון הפשוט ביותר של השבת: יום מנוחה שבועי.

[במאמר המוסגר: נושא "השבת" חשוב מאוד, ומומלץ לקרוא את החוברת החדשה והמעניינת 'לעשות את השבת' כדי לעשות היכרות עם השבת. אבל אני מדבר ברובד הפשוט ביותר]

הרעיון שכל אדם צריך לנוח שביעית מהזמן נראה לנו רעיון מאוד פשוט ובסיסי. אבל לא תמיד זה היה כך.

אתם יודעים מה חשבו בעבר על השבת? היסטוריון רומאי בשם טקיטוס שחי בימי החורבן הסביר שיהודים שובתים בשבת מפני ש"נמשך ליבם אחר העצלות". סנקה, מחנכו של נירון קיסר, כותב שהיהודים "מוציאים לבטלה את החלק השביעי מהויתם". יובנליס, משורר סאטירי רומאי, לועג גם הוא ליהודים שמבזבזים את היום השביעי בכל שבוע.

ובכל זאת, העם היהודי האמין שהשבת מספיק חשובה כדי לשמור עליה. ומהר מאוד הרעיון התפשט. כבר יוסף בן מתתיהו כותב "אין עיר מערי היונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנחנו מכל עבודה". כיום האנושות כולה רכשה את התובנה שמנוחה שבועית היא צורך בסיסי של האדם.

השבת היא רק דוגמא בודדת וקלה להדגמה. כמובן, כדי להסביר איך התורה עונה על הצרכים הנפשיים של האדם, צריך להשקיע הרבה. זה "מפעל חיים" שלם, ואל תצפו שבטור הקצר הזה אצליח להכניס הסבר מקיף...

אבל אם נחזור לנושא של ההתמודדות, זוהי הדרך. ההבנה שהתורה לא באה להגביל ולצמצם את האדם, אלא להיפך, לקדם אותו ולהביא אותו למיצוי מלא של החיים - זו הסיבה שאפשר לקרוא לה "טוב אמיתי".

הרב הלל חסידים

מלך בדרכו של אהרן הכהן

בפרשתנו מסופר על פטירתו של אהרן הכהן.

נאמר בפסוק "ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". כותב רש"י: 'האנשים והנשים לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו'.

במקום נוסף מציין זאת רש"י בספר דברים - בפרשת וזאת הברכה, על הפסוק "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום". כותב רש"י: 'בני ישראל – הזכרים. אבל באהרן, מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה נאמר כל בית ישראל זכרים ונקבות'.

הלל הזקן הלך בדרכו של אהרן הכהן ומדריך אותנו ללכת בדרכו של אהרן הכהן, ועל כך אומרת המשנה במסכת אבות: (פרק א' משנה י"ב) "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ישיבתנו - ישיבת דרך ה', הולכת בדרכו של אהרן הכהן!

נמשיך את הדרך ונעלה מעלה מעלה.

בברכת אהבת שלום

סיפור לשבת

ערב אחד, תפילותיה של המשפחה הענייה נענו...

נשמעה דפיקה בדלת, ובחוץ עמדו עשרות אנשים. "מי אתם?"

שאל האב.

"אני שמחה, זו אמונה, ההוא שם זה אושר, זה בריאות, הגבוה שם זה הצלחה, הבריון הוא עוצמה" (וכך מנה את כולם).

"אנחנו המשאלות שלכם", אמרו לבני הבית ההמומים

"אבל, אתם יכולים לבחור רק אחת".

בני הבית התלבטו לגבי מה עדיף: הצלחה או בריאות? אושר או עוצמה? שמחה או כסף?

בסופו של דבר, יצא האב אל המשאלות ואמר: בחרנו באמונה ! אמונה נכנסה הביתה, אבל אחריה התחילו להיכנס כל שאר המשאלות.

"מה קורה פה ?"

נדהם האב: "אמרת שאפשר לבחור רק משאלה אחת".

"זה נכון. אפשר לבחור רק במשאלה אחת", הסבירה השמחה,

"אבל לאן שהולכת האמונה, אנחנו הולכים אחריה".

הרב ארי מור

האם מותר לצחצח שניים ללא משחה בשבת?

כן, רק לא ישטוף את המברשת אח"כ ולא יסחט אותה

האם דגים צריכים הכשר מתולעים?

כן

האם עדיף לתת מעשרות מיד או להמתין שיצטבר?

עדיף מיד

האם מותר לבשל כבד צלוי?

מותר אם נצלה בתוך 3 ימים מהשחיטה לאחר שלוש ימים אסור בטיגון בישול אפייה

האם מותר לברך ברכת המזון כשיש סכין על השולחן?

מעיקר הדין מותר ויש ענין להסיר

האם מותר לקנות אופניים מעובד זר שגנב אותם, אם בין כה וכה הוא ימשיך לגנוב?

מעיקר הדין מותר. אמנם כדאי לעשות שאלת חכם על כל מקרה לגופו.

קיבלתי מתנה שאינה לבוש, האם אני צריך לברך עליה שהחיינו?

כל חפץ שמשמח אותך לקבל אותו, צריך לברך עליו שהחיינו.

האם לבחור יש חובה לקבוע מזוזה בחדרו למרות שהחדר אינו שייך לו בטאבו?

אם החדר מושכר לו החובה מוטלת עליו, ואם זהו חדר בישיבה החובה מוטלת על הישיבה.

מותר לי לקחת טרמפ עם אישה בתוך העיר?

משום דין יחוד מותר ביום כשיש תנועה ערה, ובלילה תלוי בנפח התנועה אם ישנה תנועת רכבים פעם בחמש דקות מותר ורצוי להדליק את האור. אמנם מכוער הדבר לנסוע בטרמפ עם אישה שאינה מוכרת, והכל לפי המצב והצורך.

הרב זאבי קצלנבוגן

'אומנות הפיתוי'

שלושים ושמונה שנה הם מטיילים במדבר. מסע שהיה אמור לקחת אחד עשר יום בלבד התארך לו לשלושים ושמונה שנה. נכון, זה היה באשמתם, הכל בגלל חטא המרגלים המפורסם. הם כבר עמדו בשעריה של הארץ המובטחת בשעריה של ארץ ישראל ולרגע הם חטפו ברכיים קרות וחששו להיכנס. על השטות הזו הם שילמו בטיול של שלושים ושמונה שנים נוספות. והנה זה עומד להסתיים, הם עומדים כמעט בגבולה המזרחי של הארץ, כל שעליהם לעשות זה רק לחצות את אדום הקטנה ולהיכנס. הם שולחים שליחים למלך אדום על מנת לסדר את הויזה. כולם יחצו בסדר מופתי בדרכים המרכזיות, בקניית קולה ומזכרות, הם יביאו גם רווחים למשרד התיירות של אדום וסופסוף הם מגיעים הביתה. אך למרבה האכזבה, אדום אינה מספקת אשרות מעבר ובהתעקשות בלתי מובנת היא שולחת צו 8 ומגייסת את צבא המילואים שלה למלחמה בישראל. בהחלטה אסטרטגית הם מחליטים להימנע ממלחמה ולהאריך את הדרך עוד טיפונת, אבל זה כבר היה מוגזם כנראה מבחינתם...

"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום, ותקצר נפש העם בדרך." (פרק כ"א פסוק ד')

אך ככל הנראה כאשר הדברים לא מסתדרים הכל נראה שחור ואפי' הדברים הטובים ביותר יכולים להפוך לגרועים ביותר בעין המתבונן.

"וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל." (פרק כ"א פסוק ה')

נכון, שלושים ושמונה שנה זה המון זמן. נכון כשממששים כבר את הארץ ומקבלים דחיה נוספת זה ממש מרגיז. אך מה כל זה קשור ללחם ולמים. לא ראיתם מה הקב"ה מסוגל לעשות בשבילכם? מה אכלתם בשלושים ושמונה שנה האחרונות? פתאום הלחם הניסי הזה שכל אחד מסוגל לטעום בו איזה טעמים שהוא רוצה, פתאום הלחם השמימי הזה הפך להיות קלוקל? זה נראה כמו הילד שלא קיבל את המשחק שהוא רצה והוא מתחיל להתלונן על הממרח ששלחו לו בבוקר, שלמרות שהיה טעים זה לא מה שהוא רצה בדיוק...

גם כשמאד מאוכזבים לא שוברים את הכלים. וכשהם שברו הקב"ה לא אהב את זה בלשון המעטה.

"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבא העם ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך התפלל את ה' ויסר מעלינו את הנחש, ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי..." (פרק כ"א פסוקים ו'- ח')

נחש הוא דבר טבעי במדבר. זו לא בריאה מיוחדת כמו האדמה שפתחה את פיה לבלוע את קורח ואנשיו. זה גם לא מגיפה פתאומית או אש שמתפרצת ושורפת את כל סביבותיה. הם פשוט טבעיים שם במדבר והעובדה שעד עכשיו לא הכישו הנחשים את העם במדבר היא הנס. כפי שמתארת התורה בספר דברים (ח' ט"ו) "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים..." משום מה התגובה האלוקית לספור הזה שונה מתגובתו לכל החטאים. בכל המקרים הקב"ה ממש מעניש, כאן הוא פשוט מסיר את ההשגחה הניסית הקבועה.

ומה הפתרון? כיצד ניתן להתמודד עם מכת הנחשים הזו? בדרך מיסטית כלשהי. משה מכין נחש מנחושת ותולה אותו במקום גבוה.

"והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי." (פרק כ"א פסוק ט')

מה זה קמיע? סגולה? ממתי שמענו שנחש נחושת מרפא? "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" שואלים חכמים במסכת ר"ה. (כ"ט.) אם נשים לב, שאלתם של חכמים היא כפולה. הם אינם מבינים כיצד הנחש מחיה, אבל באותה הנשימה הם אינם מבינים גם כיצד הנחש ממית! מה זאת אומרת, נחש מכיש עם הארס שלו והארס מתפשט בגוף וממית. מה לא ברור?   

נחש בתפיסתם של חכמים מבטא תמיד את היצר הרע. הוא הרי המפתה הראשון בהיסטוריה. הוא פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת בגן עדן. מאז תמיד סמל הפיתוי יהיה הנחש. קשה לפתות מישהו לזרוק מליון דולר ולקבל בתמורה קילו של גרעינים שחורים. אז מהי בכל זאת אומנות הפיתוי? פיתוי, חייב להתלבש על משהו אמיתי. רק כאשר יש תשתית ראויה ניתן להמשיך ולנפח אותה. הנחש תופס את חוה על המילה, את אמרת שאם תגעי בעץ תמותי? בואי נראה. דוחף הנחש את חוה על העץ ולא קורא לה דבר. אם כך ממשיך הנחש, אני מבטיח לך שגם אם תאכלי מהעץ לא תפסידי...

זהו בדיוק חטאם של ישראל. משהו אחד לא מסתדר והם כבר עושים השלכה על כל הקופה...

מה אומר להם הקב"ה? הוא לא מעניש, הוא רק רוצה ללמד אותם את החיים. אותו יצר הרע, אותו נחש, אם תלמד להסתכל עליו נכון פשוט תחזיר אותו לפרופורציות. "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים." (מסכת ר"ה שם) נחש אמיתי להמית ונחש נחושת להחיות זה אותו דבר מבחינתי, אומר הקב"ה. הכל תלוי בך ידידי, האם אתה מבין שיש אבא בשמים? האם אתה מבין שכל הטבע הוא נס אחד גדול? או כשמשהו אחד קטן לא מסתדר לך אז שום דבר כבר לא שווה ואפי' הניסים הגדולים ביותר הופכים להיות לחם קלוקל? 

מורנו ראש הישיבה

המקושש ואנחנו...

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרון ואל כל העדה... ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים..." (טו, לו)

הבה נתבונן מדוע מצאו לנכון המוצאים את המקושש להביא אותו "אל כל העדה" מדוע לא הספיק הדבר להביא אותם אל משה ואהרון, וכי מה עניינם של 'כל העדה' לחטאו של אותו מקושש?

גם עונשו של המקושש יצא לפועל ע"י 'כל העדה', ואנו מבקשים להבין מדוע שלא יבצעו רק שלוחי בית דינם של משה ואהרון את עונשו של המקושש ולמה נדרשו 'כל העדה' לעונשו של המקושש?

תשובה לכך נוכל לתת על פי מה שלימדו אותנו חז"ל בביאור המילים הראשונות של פרשה זו: "ויהיו בני ישראל במדבר" - "בגנותן של ישראל דיבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשנייה בא זה וחיללה" (רש"י)

מעשה היחיד - איתות לכולם

בואו נבין, האומנם 'בני ישראל' כולם לא שמרו את השבת , והרי רק המקושש לבדו חילל את השבת, ומדוע יש במעשהו גנות לכל ישראל?

כנראה, שאם מסוגל היה המקושש להרשות לעצמו לחלל את השבת בתוך מחנה בני ישראל, יש  במעשה זה להצביע על כך שהשבת אצל כל עם ישראל בעומק נפשם וברבדים העמוקים של הנפש, לא הייתה שמורה מספיק. אם  עניין השבת  היה שמור בליבם של כל העם בצורה מוחלטת ומושלמת, גם המקושש לא היה מעז לחלל את השבת בתוך בני ישראל.

משום כך דיבר כאן הכתוב בגנותן של ישראל "שלא שמרו אלא שבת ראשונה". אכן, גם את השבת השנייה הם שמרו. אך הייתה זו שבת שנשמרה רק מבחינה חיצונית והלכתית טהורה, אך מעשהו של המקושש גילה שיש לכל ישראל פגימה כלשהי במדרגת השבת הרצויה, ולכן גם המקושש עצמו העז לחללה.

נבין מעתה שכשמצאו המוצאים את המקושש, הם לא הסתפקו בהבאתו אל בית דינם של משה ואהרון, אלא הביאוהו גם אל 'כל העדה'. מפני שמעשהו של המקושש נופל בעומק העניין גם על כתפי כל העדה, וחילול השבת שלו מגלה שבעצם 'כל העדה' צריכה להתחזק בשמירת השבת בדרגה המושלמת ביותר והביאוהו אל "כל העדה" שיסתכלו על המקושש ובעצם יגלו בו את עצמם...

בהבאה זו של המקושש אל כל העדה, הייתה קריאה ל'כל העדה' להתחזק בעניין השבת, ומשום כך נצטוו 'כל העדה', לבער את הרע "מקרבם" ממש ולהוציא לפועל הם בעצמם את גזר דינו של המקושש.

פרשה זו מעניקה לנו מבט אמיתי כיצד יש להתייחס לעוולות ומאורעות שליליים הקורים סביבנו.

מעבר לכך שראיית הרע והיחשפותנו לדברים שליליים משפיעה על נפשנו לרעה וכדברי חז"ל "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", בנוסף לכך ישנה כלפינו אמירה נוספת בעצם הימצאותו של הרע בסביבתנו.

פרשת המקושש מלמדת שאם מתגלה לידינו רוע אנושי ונעשים עבירות במחיצתנו, עלינו להתבונן כיצד התאפשר הדבר. עלינו לשאול את עצמינו האם אנחנו בעצמינו לא שידרנו לסביבתנו שזה לא נורא כל כך אם יקרו כאן עוולות כאלו או אחרות..

אין זה עידוד מודע מצידנו לעשיית רע- חס וחלילה- אלא שאם אנו עצמינו היינו חזקים ומתוקנים לגמרי בעבודת ה' שלנו, לא היה אף אחד בסביבתנו  מעז לעשות עוול ולעבור עבירה, ואם קרה לידינו עוול, אנו צריכים לבדוק את עצמינו, מדוע העז מישהו מאיתנו לפרוץ גדר ולעבור על אחת מהמצוות, ועלינו לראות בעוולה זו קריאה לחשבון נפש ולהתחזקות שלנו באותם עניינים הזקוקים לתיקון.

סכנתה של חגביות

בפרשת המרגלים שאנו קוראים השבוע, מתארים המרגלים את הרגשתם ליד ענקי הארץ: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

 אנו מסוגלים להבין כיצד הרגישו המרגלים ליד הנפילים בני הענק. הרגשה נמוכת קומה של חגב. אך מהיכן ידעו המרגלים שגם בעיני הענקים הם נראים כחגבים?

חוץ מזה, ידידי, מדוע הם הרגישו דווקא הרגשה של חגב ולא של בע"ח אחר, נמלה למשל?

חגב שונה מנמלה הנזחלת על הקרקע, הוא מנתר מעל הקרקע ומנסה לעוף קדימה אך אינו מצליח לשמור את עצמו בגובה. ממש כך הרגישו המרגלים ליד בני הענק, כל מה שניסה משה רבנו להכניס בהם כח ועצמה, לכבוש את הארץ ע"י שיתרוממו לגובה רוחני ויצאו מהארציות שלהם לא היה בכך מספיק כדי לתת להם כח להפיל את ענקי הארץ. הם הרגישו שסופם יהיה כחגב הנופל לארץ שוב לאחר שקיפץ לגובה. ניתור חסר משמעות...

או אז כשהרגישו בעצמם הרגשת חגביות, הם היו בטוחים שכל הסביבה מסתכלת עליהם כחגבים, מפני שאדם המרגיש כחגב הוא נראה כמו חגב...

פעמים רבות מתגנבת הרגשת החגביות אל ליבנו ומקטינה אותנו קטנות מייאשת.חגביות זו סבורה שאם איננו לומדים כל היום ו"ממילא לא נצא גדולי הדור.."שום דבר שנעשה לא באמת שווה..

זו טעות נוראה שיש בה מטעותם של מרגלי הארץ..

אחים יקרים, הבה נמלא את ליבינו באמונה ודאית שאנו, כן גם אנחנו, תורמים לקיומו של עולם עם התפילות שלנו,קביעת העיתים שלנו לתורה ועבודת המידות שלנו. אל נא נרגיש חגבים מול "ענקי הארץ".אם נרגיש חגבים נהיה חגבים... נרגיש ענקים- יראו בנו ענקים!

דבר העורך

בתחילת הפרשה מופיע הציווי של הקב"ה למשה "שלח לך אנשים". רואים מזה שהרעיון של המרגלים הגיע מהקב"ה. השאלה היא, למה, למה בכלל צריך אותם?

בפרשה הקודמת התורה מספרת לנו שהעם עשה מחאה על התנאים שהיה להם. המן, האוכל שירד להם מהשמיים, ישירות מה'. אבל זה לא הספיק להם, הם רצו משהו יותר מוחשי, משהו פיזי. משה הלך לה' לספר לו על התלונה החדשה וה' אמר אוקיי, אני לא מספיק לכם? אין בעיה,  נעשה את זה בדרך שלכם. מהיום שינוי במדיניות. ואכן העם קיבל בשר בשפע, שפע כל כך גדול עד שהם כבר לא יכלו לשפע הזה.

מה שקורה בפרשה שלנו זה המשך של המדיניות החדשה. לא עוד קשר ישיר עם ה'. מעכשיו זה בידיים שלכם. תשלחו מרגלים שיספרו לכם מה קורה בארץ ישראל, תשמעו מהם, לא מה'. את התוצאות של המהלך כולם יודעים. אבל יש פה מסר בסיפור הזה. הקב"ה מעביר את האחריות לעם וגם אחרי שהעם לא הצליח והראה שהוא לא יודע לקחת אחריות הקב"ה עדיין מאמין בו, הוא יודע שבסופו של דבר העם מסוגל לזה, כן יש לו את היכולת לקחת אחריות.

השבוע התנהלה שיחה בחדר האוכל בישיבה שעסקה בשידוכים ובשם שיש לבחורי הישיבה ברחוב בחוץ. חלק מהמשתפים בשיחה טענו שזה לא פייר שיש כזה שם לבחורים בישיבה והוא לא משקף את האמת (מה שנכון).  תנו לי לגלות לכם סוד היישר ממערכת 'זו דרכנו', לישיבה אין מחלקת יחסי ציבור ואין לה נציגים שעומדים בפינת הרחוב ומספרים לכולם על הדרך שלנו ומי אנחנו.

בעצם, כן יש לה נציגים כאלה. אנחנו. אנחנו היחידים שיש לנו את הכוח להשפיע מה יאמרו עלינו. זה תלוי בנו והאחריות היא עלינו.

גוט שאבע'ס,

דודי.

שמוליק לוינגר

הארנב והצב  

השבוע דודי ביקש ממני לכתוב משהו לעלון. בהתחלה סירבתי, זה לא שלא רציתי, פשוט לא היה לי רעיון. אבל אז ראיתי את הסיפור הבא ואמרתי לעצמי זה בהחלט יספק אותו. תהנו!

הארנב התרוצץ באחו במהירות. הוא היה מאוד עסוק: הוא היה חייב להספיק לכרסם גזר, להתחבא מטורפים, לאכול, לשתות, לקפוץ לביקורים בפינת הליטוף וכמובן לרוץ.
באחת מריצותיו הוא לפתע נתקל באבן גדולה וכמעט נפל. הוא קילל בקול רם ורצה להמשיך בריצה כשלפתע יצא ראש מהאבן והסתכל על הארנב בפליאה.

(כן, אני יודע שאתם לא מופתעים. ציפיתם לצב מרגע שראיתם את הכותרת. אבל אולי הארנב היה קצת מופתע?)

הארנב לא היה מופתע (אוף). מסתבר שגם הוא קרא את הכותרת. הוא התנצל בפני הצב: "אני מצטער שפגעתי בך – חשבתי שאתה אבן. אבל ידעתי שתצוץ במוקדם או במאוחר."

הצב קיבל את ההתנצלות ואמר בנימוס: "אז אתה חושב שאני אבן? אתה חתיכת שחצן מעצבן! אולי אתה רוצה להתחרות איתי?"

הארנב לא הופתע גם הפעם.הוא אמר: "אתה לא תפיל אותי בפח הזה! קראתי את הסיפור המקורי (לא זה לשבת שעדיין בשלבי כתיבה) על הצב והארנב ואני יודע שאתה מתכנן לנצח כי אתה בונה על זה שאני אירדם בדרך ואתה תתמיד במרוץ. זה לא יקרה!"

"מה לא יקרה?" – שאל הצב – "אתה לא תירדם או שהמירוץ לא יקרה? אתה  פוחד להתמודד איתי? אתה ארנב או שפן???"

הארנב לא ענה מיד. הביטחון העצמי של הצב קצת הדאיג אותו. הוא נזכר בסרט מצויר שהוא ראה פעם בו הצב רימה את הארנב על ידי כך שהציב שפע מבני משפחתו בנקודות שונות כולל קו הסיום. מכיוון שכולם נראו בדיוק אותו דבר הארנב האומלל (בסרט המצויר) חשב שהוא הפסיד.

לאחר רגע של מחשבה הוא שאל את הצב: "יש לך משפחה גדולה?"

הצב הופתע מהשאלה ואמר: "תלוי איך סופרים. יש לי 65 אחים ואחיות. איך זה נחשב במושגים של ארנבים?"

הארנב הסכים שזו לא משפחה גדולה כל כך אבל התנה את הסכמתו למרוץ בכך שהוא יפגוש את כל בני המשפחה לפני המרוץ. הוא תכנן לסמן מספר בטוש פרמננט על כל אחד מהם כדי לוודא שהם לא יתחלפו בדרך.

הצב סירב לתנאי זה אבל הסכים שהארנב יסמן רק אותו בפרמננט.

הארנב לא הסכים וביקש ערובות לכך שבני המשפחה של הצב לא יסמנו את עצמם באותו סימון וירמו אותו.

אחרי משא ומתן ארוך ומתוח הגיעו הצב והארנב לפשרה בנושא – לכל בן משפחה של הצב יוצמד בן משפחה של הארנב שיפקח עליו.
לאחר שסוכם נושא זה ביקש הארנב דגימת שתן מהצב מיד לפני המרוץ כדי לוודא שהצב לא לוקח סמים אסורים.

הצב פרץ בצחוק לשמע הרעיון והסכים מיד.

כעת הסכים הארנב עקרונית לרעיון המרוץ ונותר רק לקבוע את התאריך, השעה, המקום, אורך המסלול, זהות המזניק, הפרס למנצח והפיצויים לאלמנת המפסיד אם הוא יקבל התקף לב וימות.

בתיווך אמריקאי עם קצת עזרה מהאיחוד האירופאי הגיעו הצדדים להסכמות תוך פחות מתשעה חודשים.

אמנם ברגע האחרון השיחות כמעט פוצצו בגלל מחלוקת קשה על צבע הסרט שיסמן את קו הסיום, אבל לבסוף הושגה פשרה (סרט חצי צהוב וחצי כתום עם נקודות ירוקות).

יום המרוץ הגיע. כל החיות הגיעו לצפות באירוע המרגש של השנה. הקיפודים ארגנו הימורים (חוקיים כמובן – כל ההכנסות קודש למנכ"ל המועצה להימורי מרוצים) וכל בעלי החיים מחאו רגליים בהתלהבות שכהגיעו  הארנבים והצבים זוגות זוגות. נראה היה שהארנבים לא מסוגלים (או לא רוצים) להסיר את עיניהם מהצבים.

יו"ר מועצת הביטחון של האו"ם התכבד ביריית ההזנקה.

הארנב יצא מיד במהירות גדולה. הצב התקדם אחריו לאט אך בהתמדה.

החיות קראו קריאות עידוד ותהו האם הארנב יוכל להתמיד במהירותו הנוכחית והאם הוא יירדם באמצע הדרך.

חלקם חשדו שהצב הגניב סם הרדמה לשתיה של הארנב.

אבל הארנב לא אכזב (או שכן?) הוא המשיך לרוץ במהירות רבה וניצח בהפרש גדול.

מוסר השכל:  במקרים לא מעטים המנצח במרוץ הוא הרץ המהיר יותר