שמוליק לוינגר

הארנב והצב  

השבוע דודי ביקש ממני לכתוב משהו לעלון. בהתחלה סירבתי, זה לא שלא רציתי, פשוט לא היה לי רעיון. אבל אז ראיתי את הסיפור הבא ואמרתי לעצמי זה בהחלט יספק אותו. תהנו!

הארנב התרוצץ באחו במהירות. הוא היה מאוד עסוק: הוא היה חייב להספיק לכרסם גזר, להתחבא מטורפים, לאכול, לשתות, לקפוץ לביקורים בפינת הליטוף וכמובן לרוץ.
באחת מריצותיו הוא לפתע נתקל באבן גדולה וכמעט נפל. הוא קילל בקול רם ורצה להמשיך בריצה כשלפתע יצא ראש מהאבן והסתכל על הארנב בפליאה.

(כן, אני יודע שאתם לא מופתעים. ציפיתם לצב מרגע שראיתם את הכותרת. אבל אולי הארנב היה קצת מופתע?)

הארנב לא היה מופתע (אוף). מסתבר שגם הוא קרא את הכותרת. הוא התנצל בפני הצב: "אני מצטער שפגעתי בך – חשבתי שאתה אבן. אבל ידעתי שתצוץ במוקדם או במאוחר."

הצב קיבל את ההתנצלות ואמר בנימוס: "אז אתה חושב שאני אבן? אתה חתיכת שחצן מעצבן! אולי אתה רוצה להתחרות איתי?"

הארנב לא הופתע גם הפעם.הוא אמר: "אתה לא תפיל אותי בפח הזה! קראתי את הסיפור המקורי (לא זה לשבת שעדיין בשלבי כתיבה) על הצב והארנב ואני יודע שאתה מתכנן לנצח כי אתה בונה על זה שאני אירדם בדרך ואתה תתמיד במרוץ. זה לא יקרה!"

"מה לא יקרה?" – שאל הצב – "אתה לא תירדם או שהמירוץ לא יקרה? אתה  פוחד להתמודד איתי? אתה ארנב או שפן???"

הארנב לא ענה מיד. הביטחון העצמי של הצב קצת הדאיג אותו. הוא נזכר בסרט מצויר שהוא ראה פעם בו הצב רימה את הארנב על ידי כך שהציב שפע מבני משפחתו בנקודות שונות כולל קו הסיום. מכיוון שכולם נראו בדיוק אותו דבר הארנב האומלל (בסרט המצויר) חשב שהוא הפסיד.

לאחר רגע של מחשבה הוא שאל את הצב: "יש לך משפחה גדולה?"

הצב הופתע מהשאלה ואמר: "תלוי איך סופרים. יש לי 65 אחים ואחיות. איך זה נחשב במושגים של ארנבים?"

הארנב הסכים שזו לא משפחה גדולה כל כך אבל התנה את הסכמתו למרוץ בכך שהוא יפגוש את כל בני המשפחה לפני המרוץ. הוא תכנן לסמן מספר בטוש פרמננט על כל אחד מהם כדי לוודא שהם לא יתחלפו בדרך.

הצב סירב לתנאי זה אבל הסכים שהארנב יסמן רק אותו בפרמננט.

הארנב לא הסכים וביקש ערובות לכך שבני המשפחה של הצב לא יסמנו את עצמם באותו סימון וירמו אותו.

אחרי משא ומתן ארוך ומתוח הגיעו הצב והארנב לפשרה בנושא – לכל בן משפחה של הצב יוצמד בן משפחה של הארנב שיפקח עליו.
לאחר שסוכם נושא זה ביקש הארנב דגימת שתן מהצב מיד לפני המרוץ כדי לוודא שהצב לא לוקח סמים אסורים.

הצב פרץ בצחוק לשמע הרעיון והסכים מיד.

כעת הסכים הארנב עקרונית לרעיון המרוץ ונותר רק לקבוע את התאריך, השעה, המקום, אורך המסלול, זהות המזניק, הפרס למנצח והפיצויים לאלמנת המפסיד אם הוא יקבל התקף לב וימות.

בתיווך אמריקאי עם קצת עזרה מהאיחוד האירופאי הגיעו הצדדים להסכמות תוך פחות מתשעה חודשים.

אמנם ברגע האחרון השיחות כמעט פוצצו בגלל מחלוקת קשה על צבע הסרט שיסמן את קו הסיום, אבל לבסוף הושגה פשרה (סרט חצי צהוב וחצי כתום עם נקודות ירוקות).

יום המרוץ הגיע. כל החיות הגיעו לצפות באירוע המרגש של השנה. הקיפודים ארגנו הימורים (חוקיים כמובן – כל ההכנסות קודש למנכ"ל המועצה להימורי מרוצים) וכל בעלי החיים מחאו רגליים בהתלהבות שכהגיעו  הארנבים והצבים זוגות זוגות. נראה היה שהארנבים לא מסוגלים (או לא רוצים) להסיר את עיניהם מהצבים.

יו"ר מועצת הביטחון של האו"ם התכבד ביריית ההזנקה.

הארנב יצא מיד במהירות גדולה. הצב התקדם אחריו לאט אך בהתמדה.

החיות קראו קריאות עידוד ותהו האם הארנב יוכל להתמיד במהירותו הנוכחית והאם הוא יירדם באמצע הדרך.

חלקם חשדו שהצב הגניב סם הרדמה לשתיה של הארנב.

אבל הארנב לא אכזב (או שכן?) הוא המשיך לרוץ במהירות רבה וניצח בהפרש גדול.

מוסר השכל:  במקרים לא מעטים המנצח במרוץ הוא הרץ המהיר יותר

1X1

איך אתה מגדיר את עצמך?

עכשיו אני עובד בשביל שבהמשך החיים תהיה לי את התשובה ואני מקווה שאני בדרך הנכונה לשם.

במה אתה עובד?

אני מנהל את חנות החליפות שרפמנ'ס בגאולה ועובד עם אבי בעסק לייבוא ושיווק מכשירי כתיבה ומוצרי פלסטיק.

מה הדבר שאתה הכי אוהב בעבודה שלך?

את ההרגשה שיש לי אחרי מכירה טובה.

מהי הישיבה בשבילך?

המקום שבזכותו אני יהודי שומר תורה ומצוות.

איפה תהיה בעוד 20 שנה?

איפה שאלוקים ישים אותי אני אדע שזה המקום שהכי טוב בשבילי.

מוטו לחיים:

"כל קושי עובר בסופו של דבר"

מי המודל לחיקוי שלך?

הרב אורנשטיין. יהודי שלימד אותי המון על יופי החיים ושתמיד יש את הזווית היפה להסתכל עליהם.

משהו שהיית רוצה לשפר בישיבה?

מרגיז שבחורים רוצים עזרה מאחרים, אבל לא מוכנים לעזור לעצמם. אפשר לראות את זה למשל, כשמגיע משלוח של אוכל או שתייה לשבת וכשמבקשים מהבחורים בישיבה עזרה, פתאום כל התירוצים קופצים... אבל כשהבחורים יצטרכו משהו לעצמם מהמטבח, ההרגשה היא כזו ש"נותני השירות הציבורי בישיבה" תמיד פה בשבילם. (אני כמובן מעיר את זה גם לעצמי)

מה הדבר שאתה הכי נהנה ממנו בישיבה?

כל יום אני לומד להכיר אנשים חדשים בישיבה.

מה ההספק הלימודי היומי שלך?

שניים מקרא ואחד תרגום ודף גמרא.

מה התחביב שלך?

מוזיקה חסידית בעיבוד מוצלח.

מעשה טוב שעשית לאחרונה?

כל פעם שאני נוסע ברכב אני מחפש טרמפיסטים. בנסיעה שבה אין לי טרמפיסט, אני מרגיש פספוס.

משהו שלא ידענו עליך?

אני ייקה רק בדברים שנוח לי להיות בהם ייקה.

שו"ת סמס

האם מותר לברך ליד אישה נשואה ששערה אינו מכוסה?

יש להימנע מכך.

התחלתי לשתות קפה בלי חלב ואח"כ הגיע חלב, האם עלי לברך שוב על החלב?

אינך מברך. חשוב להדגיש: בהלכות ברכות אין להקיש ממקרה לחברו.

אם אני אוכל סעודה שלישית בשבת בלי נטילת ידיים (מזונות), אני יכול להמשיך לאכול אחרי השקיעה?

כל זמן שלא בירכת ברכה אחרונה ואינך מברך ברכה חדשה אתה רשאי להמשיך.

האם זה נכון שיש עניין שעדיף לא ללמוד תורה שבכתב בלילה?

נכון, אבל אינו איסור. ואם לומד עם מפרשי המקרא בעיון ודאי שיש להקל.

עד מתי אני יכול להשלים פסוקי דזמרה שדילגתי בשחרית?

י"א כל היום, וכן ראוי.

מציעים לי להתחיל עבודה חדשה שמשתלמת לי יותר, אבל יש לי סיכום בע"פ עם המעסיק הנוכחי שאעבוד אצלו עד סוף השנה, האם אני יכול לעבור עבודה למרות הסיכום שלנו?

סיכום בעל פה מחייב, אמנם שאלה זו צריך לשאול בפנייה אישית ויכול להיות שיש צורך שגם המעסיק יהיה נוכח.

מה השיעור של צדקה שכל אחד חייב לתת?

עשירית ממה שמרוויח, ואם יכול ייתן חומש כלומר 20% וכפי השגת ידו, וכדאי להתייעץ עם מורה הוראה איך לחשב את מעשרותיו.

יעקב שפיצר

לאחרונה נתקלנו יותר מידי במילה 'שיימינג' זו מילה שנכנסה ללקסיקון הישראלי בתקופה האחרונה. מצאנו את זה אצל ישראלי אחד שעבד במשרד הפנים ואז באה אישה ממוצא אתיופי ואמרה משהו. לטענתו היא ביקשה איזה שהוא קידום בתור - אך הוא סירב וביקש שהיא תחכה כשאר הממתינים אך היא ייחסה את זה לצבע עורה הכהה ולאחר  מכן היא פרסמה סטטוס ברשת החברתית על כך שהיא הופלתה בגלל מוצאה. לאחר כמה ימים של מאות ואלפי צפיות בארץ ומחוצה לה הוא החליט  לכתוב מכתב מרגש המתאר את אורח חייו עד כמה שהוא אדם סבלני כלפי האחר ושזה האג'נדה שמלווה אתו לאורח חייו במשרתו הציבורית והאישית. הוא אפילו הוציא על כך ספר...

חשבתי שאפשר לדמות את לפרשת השבוע שלנו: אנחנו רואים אצלנו בפרשה את המרגלים ששלחו אותם לתור את הארץ. כשהם חזרו הם תיארו את הארץ כמו שכתוב "ושם ראינו את הנפילים ובני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". הדברים הם דברים נכונים – כלומר, היו באמת אנשים ענקים בארץ ובכל זאת אנחנו רואים שהם קיבלו על כך עונש. כאן מצאתי דמיון שיש סיפור שהוא אמיתי ולמרות זאת שנותנים אותו לשיפוט הציבור לא תמיד הוא צודק והוגן. כשמוציאים את זה מפרופורציות ומנפחים את זה, זה הופך לדבר רע מאוד והתוצאות הרי הם ידועות לנו. בכמה מקרים של שיימינג לאחרונה זה מלמד אותנו שגם על משהו שאנחנו יודעים שהוא אמיתי ונכון הוא לא בהכרח נתון לשיפוטינו.

שבת שלום 

הולכים על בטוח

  קחו קבוצה של עשרים איש תשאלו אותם מה דעתם בנושא מסוים, כמה דעות תקבלו? משהו כמו ארבעים... כל אדם עם ההבנה שלו, כל אדם עם מנת המשכל שלו, כל אדם עם התנאים הסביבתיים שלו ובסופו של דבר כל אדם עם הדעה שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" למדו אותנו חכמים.

  אז איך מנהלים עם כשיש כל כך הרבה דעות? דעה אישית זה דבר חשוב מאד, אך בשביל לנהל עם, אכן צריך גוף נבחר. לגוף הנבחר הזה בעם ישראל קוראים סנהדרין. הסנהדרין הראשונה נכנסה לפעולה בפרשה הקודמת פרשת בהעלותך, "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ונשאו איתך במשא העם." (פרק י"א פסוקים ט"ו - י"ז) אך גם בין חברי הסנהדרין עתיד להתגלות חילוקי דעות, ומה עושים אז? "אחרי רבים להטות" אומרת התורה בספר שמות. מה שיגידו מרבית חברי הסנהדרין זו הדעה המחייבת. ואז? ואז האזרח הקטן יכול להיות רגוע. האזרח הקטן שאין לו את כל הכלים לקבל החלטות בשאלות הרות גורל, אין לו מספיק ידע, לפעמים גם אין לו מספיק שקול דעת, כיצד עליו לנהוג? הוא הרי אדם רציני, הוא אחראי, הוא רוצה ומעוניין לעשות את הדברים כפי רצונו של בורא עולם, אבל לא תמיד הוא יודע מהו אותו רצון של בורא עולם, אז כיצד עליו לנהוג? עליו לנהוג כפי החלטת מרבית הגוף הנבחר ואז הוא יכול להיות רגוע משום שזהו בדיוק רצונו של בורא עולם כפי שאומרת לנו התורה בספר דברים "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

"וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען... איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". (פרק י"ג פסוקים א' – ג')

משה ממנה קבוצה של נבחרים. לא סתם נבחרים אלא הטופ שבטופ! ראשי בני ישראל! על הקבוצה הנבחרת הזו מוטל תפקיד, הם צריכים להיכנס אל ארץ כנען המובטחת ולתת נתונים. מה הם קווי ההגנה של תושבי המקום, מהו כוחו הצבאי והפיזי של האויב, האם הארץ הזו שווה מאמץ להילחם עליה ועוד. הקבוצה הנבחרת יוצאת למסע וחוזרת עם תובנות. כדרכם של יהודים הדעה אינה אחידה...

"ויהס כלב הן יפונה את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו." (פרק י"ג פסוקים ל' – ל"א)

בתוך הקבוצה יש חילוקי דעות. לא נורא, זה קורה. הרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. זה הכי טבעי. עשרה אומרים, אין סיכוי האויב חזק מאיתנו. שניים אומרים, יש סיכוי אנחנו נצליח. למי הייתם שומעים, לעשרה או לשניים? אני הייתי שומע לעשרה. אלו לא סתם עשרה, אלו עשרה מראשי בני ישראל, אלו עשרה מחברי הגוף הנבחר! אותי למדו שהולכים אחרי הרוב, אני הייתי שומע לעשרה.

"ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?"

עם ישראל אכן שומע לדעת הרוב, הוא שומע לעשרה, הם מבינים שאין סיכוי. אך משום מה בורא עולם אינו מרוצה מן העובדה שהעם הולך אחר העשרה. משום מה הוא מצפה מהם שיבינו שבמקרה הזה דווקא המיעוט הוא זה הצודק. מה קורה? מה פתאום כאן הכללים משתנים?

  במקרה שלנו התשובה דווקא די פשוטה, אבל הייתי רוצה להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים בחיים הנוגעים יותר לחיינו. דעתו של בורא בעולם במקרה שלנו ברורה, הוא מתכנן להכניס אותנו לארץ ישראל. אף אחד לא העלה דיון האם יש מצב להיכנס אל הארץ המובטחת אם לא. אותו אלוקים שהוציא אותנו ממצרים, אותו אלוקים שקרע לנו את ים סוף לשניים, אותו אלוקים שנגלה אלינו בהר סיני, הוא זה שהבטיח לנו שניכנס לארץ. ואם זה הוא, אז כנראה שהוא גם יכול. המרגלים נשלחו על מנת להביע את דעתם איך להיכנס ולא האם להיכנס. במקום שאלוקים אומר את דברו אין שום רלוונטיות לרוב. הסיבה היחידה שאלוקים ציפה שנשמע למיעוט היא משום שדבריהם תאמו את דבריו. אבל כפי שאמרתי הייתי מעוניין להקיש מן המקרה הזה למקומות נוספים.

 גם איתנו אלוקים מדבר. זה לא באותה בהירות כפי שהיה עם אותו הדור שיצאו ממצרים, אבל הוא בהחלט מדבר. פשוט צריך לדעת להקשיב. הוא מדבר אלינו דרך התורה, הוא מדבר אלינו דרך חכמי הדורות, הוא מדבר אלינו דרך אירועי החיים, פשוט צריך לדעת להקשיב. וכשאנו יודעים בבהירות מה אלוקים רוצה מאיתנו כל דעה שבעולם אינה רלוונטית, כל רוב מאבד את משמעותו מול דברו של בורא עולם.

הרב חנוך רוזנברג

{יש יהודים חכמים}

את הסיפור הבא שמעתי מהרב יואל בן נון, מחשובי מורי התנ"ך בדורנו.

יום אחד, הוא מקבל טלפון מסטודנטית שביקשה להיפגש אתו יחד עם חברתה. קבעו שעה והן הגיעו לביתו והציגו את עצמן. שתיהן דתיות, בוגרות חינוך דתי 'חזק', ולפני זמן מה הן החלו ללמוד באוניברסיטה העברית, ולא פחות מאשר בחוג לתנ"ך.

למי שלא מכיר, החוג לתנ"ך באוניברסיטה העברית הוא מקום שההנחה הראשונית שלו היא שהתנ"ך הוא יצירה אנושית מאוחרת שמונעת מאינטרסים שונים, רחמנא ליצלן מהאי דעתא.

בקיצור, הן מספרות שבחודשים האחרונים הן נחשפו להמון קושיות על האמונה בתורה מן השמים, והן מבקשות תשובה. בשמחה, הוא עונה להן, אתן יכולות לשאול הכל.

ואז, רגע לפני שהשיחה מתחילה, פונה אליו אחת מהן ואומרת: יש לי רק שאלה אחת. האם כבודו מכיר היטב את כל החומר של ביקורת המקרא, ובכל זאת מאמין באמונה שלמה?? כן, בהחלט, הוא משיב לה. בתגובה היא פרצה בבכי של הקלה, מלמלה תודה ויצאה מהבית.

למה אני מספר לכם את זה? אתם מכירים את זה היטב. כל אחד שעובד/לומד בסביבה חילונית, או אפילו סתם גולש באינטרנט, נתקל בשיטפון של ערעורים על עולמו הדתי. שאלות על אלוקים, על האמונה בתורה, על המסורת היהודית, על המוסר של ההלכה. מי יכול לומר שזה לא מדגדג לו באיזה מקום?

יש כאלו שמדחיקים את זה. יש שמנסים למצוא תשובות. ויש שנכנעים. אגב, לא תמיד התשובות הן פרטניות וספציפיות. לפעמים הצגת עמדה אמונית איתנה ועמוקה מספיקה כדי לטפל במצוקות שנגרמות לנו בעקבות הערעורים השונים. לפעמים זו התשובה הטובה ביותר.

בכל אופן, אני בעד לחפש תשובות.

אבל, החיפוש הזה מותנה באמונה שהתשובות קיימות באיזה מקום.

לפעמים, מרוב הזרם האדיר של הערעורים שאנו נחשפים אליהם, נוצרת בנו תחושה שמי שרוצה להיות חכם לא יכול באמת להיות יהודי מאמין ועובד ה', ומי שרוצה להיות צדיק, חייב לוותר על התבונה שלו, על היושר האינטלקטואלי, על הכנות והביקורתיות.

לפעמים מספיק להכיר אדם אחד, או מספר אנשים בודדים, שאנו רואים בהם גם תבונה, גם יושר, גם ביקורתיות, והעיקר - אמונה איתנה ודבקות בעבודת ה' – כדי להיווכח שיש דרך להתמודד, יש תשובות.

השלב הראשון בהתמודדות שלנו עם העולם שסביבנו, זו הידיעה שקיימים אנשים כאלו. אחרי שיהיה לנו אמון שזה אפשרי, נוכל לצאת למסע האישי שלנו ולמצוא את אלוקים מדבר אלינו.

מכתב לחברים

לא זו דרכינו

מאת אחד מהחבר'ה

כדרך כל בחור המגיע לישיבה חדשה, בחנתי את החברה בתחילה קצת מהצד, להעריך את סגנונה, את הקבוצות שבתוכה, מתוך רצון לשייך עצמי אליה בקליק הנכון. מה שיצא לי זה כך, קבוצה מס' 1. המבוגרים. קבוצה מס' 2. הותיקים. קבוצה מס' 3. החדשים. הקבוצה של המבוגרים זו בעצם קבוצה סגורה שמגובשת, אבל בינה לבין עצמה. הקבוצה של הותיקים זו קבוצה יותר פעילה שהאידיליה בתוכה מופלאה. הקבוצה של הצעירים קצת מפוזרת ומנסה להתגבש בינן לבין עצמן, עד כאן הכל היה מכובד ויפה בעיני.

אך קיבלתי הרגשה, שהגיבוש הצעיר הוא גיבוש מפוחד, גיבוש שמנסה להתגונן מיחס של...!

נכון להיות מבוגר, זה תפקיד, אתגר מורכב, כי ככזה לכל מילה יש משקל הן לטוב והן למוטב, בחור חדש ויותר מזה כשהוא גם צעיר, תמיד ישתדל לפעול כדעתם של המבוגרים ותמיד גם ירצה ויצפה מהם שיראו לו את הדרך.

למה נוצר מצב שבחור צעיר שמקבל הערה מבחור מבוגר מוכרח לשמוע לו, מתוך מחשבה שאם לא אז הוא "מסומן"... למה שבחור לא ישמע כיון שיש לו הערכה למבוגר ולדעתו? למה בחור צריך להתחנן שלא יכנו אותו בצורה מבזה...? מה עוד שכינוי של מבוגר מתקבל מאד מהר בתוך החברה כמציאות קבועה. למה צריך להתגבש בקבוצה כגיבוי למקרה שתהיה לו "תקרית"...???

אחי המבוגרים, אתם אוהבים לדבר על גיבוש. אבל אם תתייחסו יפה לכל חדש וצעיר, כמו שיש הרבה מביניכם שאכן עושים כך, יהיה לכם את הכח להשפיע מכח מה שאתם. כן! כולנו רוצים לשמוע. כן! כולנו רוצים לקבל מהניסיון והעבודה האישית שלכם, תנו לנו את הצ'אנס להעריך את כולכם.

התגובה ליחס של השפעה מכובדת היא הערכה, התגובה להתנשאות היא זלזול.

מסיבות מובנות אני לא חותם בשמי.

נוסק'ה נוישטט

בארה"ב של אמריקה, בשנות הקריסה הגדולה של הבורסה ועיקולי הבתים בשנים 1930-1932, נחקק בתודעה האמריקאית משפט חזק don’t kill the messenger"" )אל תהרוג את השליח).

הכוונה לא הייתה לשליחי פיצה. בוודאי לא למשלוחי פאות...

עיקולי הבתים היו נפוצים מאוד באותם ימים, ומה שקרה הוא שבן אדם איבד את מקור פרנסתו וקיבל מכתב ממקום העבודה שהוא פוטר, וכבר בבוקר בעל המכולת אמר לו שאין יותר לקנות בהקפה, ואז היה מגיע שליח מהבנק שגם את הבית שלו הולכים לקחת. קרו לא מעט מקרים שאנשים פשוט הרגו את שליח הבנק שהביא להם את הבשורה של עיקול הבית, כאילו הוא הרשע והוא זה שלמעשה הורס להם את החיים, בו בזמן שהוא היה למעשה רק שליח קטן שמקבל דולר לשעה. הבנק הוא הבעיה. ואז כל השליחים שיננו את המשפט "אל תהרוג את השליח".

שנים שאני שואל את עצמי, מה היה חטאם של המרגלים? על מה נזעקו עליהם? מוציאי דיבת הארץ, לשון הרע, מוות משונה. ביקשו שנלך לראות מה המצב בארץ ישראל, זה מה שראינו, אנשים גדולים, פירות גדולים, אנשים מתים כל הזמן. המרגלים היו בסך הכול שליחים, למה לא נאמר עליהם את המשפט "אל תהרוג את השליח"?!

על זה לא היה ויכוח בין המרגלים. הויכוח היה האם לפי הנתונים האלה נוכל לכבוש או לא נוכל לכבוש. חלק טענו: אנשים משונים, עם חזק, לא נוכל לכבוש. וחלק, יותר נכון שניים טענו: אנשים משונים, עם חזק - אבל נוכל לכבוש.

מה באמת גרם שיהושע וכלב זכו לכבוד מלכים, ואילו גדי בן סוסי ואחרים "זכו" לדיראון עולם שעד עצם היום הזה בחברות הנדל"ן החרדיות נזהרים לא לדבר על קרקע בארץ ישראל כקרקע לא טובה, איזור גרוע, מקום מקולל וכדומה, כדי שלא להישמע כמוצאי דיבת הארץ "כמו המרגלים"?

מה היה שורש בעייתם? הרי הם סיפרו עובדות בדיוק כמו יהושע וכלב.

בקטע טוב אנסה לצייר - על אחריותי בלבד - את המרגלים בחזרתם מסיור בארץ.

ביום האחרון לפני החזרה למחנה, יושבים המרגלים לאכול ארוחת צהרים, מורידים בצד את האשכול הענק ושמים את הרימונים והתאנים לידם. יהושע אומר "גדי תעביר לי את הלחם", עמיאל בן גמלי מוזג לכולם שארית מן או משקה אחר, ואז לפני ברכת המזון זורק פלטי בן רפוא שאלה: "חבר'ה מה אנחנו הולכים להגיד למשה רבינו ולעם ישראל על התיור שלנו בארץ בארבעים יום האחרונים?"

ואז מתחיל סוג של ויכוח. עמיאל, גדי, גדיאל ונחבי והשאר אומרים "חבל על הזמן, אין אפשרות לעלות, יש שם בלגן". ויהושע וכלב טוענים "חבר'ה, בואו נירגע, בסדר יש שם דברים מפחידים, אבל בקטנה, עברנו את פרעה נעבור גם את זה! תבינו, עם שלם ממתין לדברינו אחרי מסע במדבר, קריעת ים, שלו וכו' וכו', בואו נעודד אותם לסגור את הפינה".

ואז עונים השאר "מה פתאום! אין סיכוי! ראית את הגודל של העין של הבן של שמחזאי? כמו צלחת לווין! וראית איזה חזקים הם? פחד מוות!"

ושוב טענות וויכוח: נוכל לעלות. לא נוכל לעלות. נוכל. לא נוכל. נוכל. לא נוכל.

בסוף הויכוח הם יכלו להגיע להחלטה משותפת: במקום לשבת ולהגיע לפשרה בשביל שהעם ישמע משהו ברור, נספר את הנתונים למשה רבינו והוא יחליט. הוא המנהיג אותנו, הוא שלח אותנו לספר מה המצב, לא לתת מסקנות. במיוחד שאתם, יהושע וכלב, ראיתם אותם דברים ואתם חולקים.

אבל המרגלים בחרו, למרות שהיה ויכוח ביניהם, לפרסם את דעתם האישית בפני העם, בזמן שהם יודעים שיש מי שחולק עליהם והם מפרסמים את הדברים האלו שבוודאות יזיקו.

עוד לפני הפרסום וההפגנה ש'לא נוכל לעלות' ידעו המרגלים שיהושע וכלב חולקים עליהם, ולמרות זאת הם פרסמו את הנתונים שלהם.

על זה, בדיוק על זה, זכו גדי בן סוסי וחבריו לכינוי "פרשת המרגלים", "לשון הרע", "מוצאי דיבה".

פרסמתם דבר שידעתם עוד לפני הדיון שיש גדולי עולם (אולי כמוכם) שחולקים עליכם, ולמרות זאת יצאתם לציבור והכפשתם את שם הארץ - על זה תזכרו לדיראון עולם!

ובאופן אישי, תמיד תזכרו, בוויכוח, למרות שאתם בטוחים שאתם צודקים ולמרות שאין ספק שאתם רואים את הדברים האלה ככה וזה בסדר, אם יש מישהו שחולק עליכם אל תלכו למסקנות לפני שאתם סוגרים את הפינה עם הצד השני. שלא תיזכרו כמרגלים...

מורנו ראש הישיבה

חגיגת השבועות

"ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, י)

 בהבנת פשוטם של דברים אנו מצווים לחגוג יום טוב, עם סיומם של הימים והשבועות שספרנו מחג הפסח. זהו לכאורה, 'יום חג מסכם' שבו אנו חוגגים את הגעתנו אל פסגת ספירתנו את השבועות של ספירת העומר.

 שמו של החג מלמד על מהותו שהוא חגיגת השבועות וכמו שבפסח נקבע שם החג ע"ש החגיגה שלנו עם קרבן פסח ובסוכות ע"ש החגיגה שלנו עם הסוכה, כך בדיוק נקבע שמו של חג השבועות ע"ש החגיגה שלנו עם שבעת השבועות שבהם ספרנו והכנו את עצמנו לקראת מתן התורה.

איך חוגגים עם שבועות, הרי השבועות הם זמן שחלף ועבר לו ואיך אפשר לחגוג עם שבועות שהיו ואינם?

למדנו מכך ששבעת השבועות של ההכנה לא חלפו להם בלי להשאיר חותם על כל יהודי שספר את השבועות ,אלא ששבועות אלו 'נוכסו' לכל יהודי שספר אותם לעצמו וניכס אותם לעצמו בהצלחה.

ביום החמישים לספירת העומר מגיע היהודי לפסגת הר סיני. בפסגת ההר שגובהו נבנה משבעת שבועות ההכנה, מקבל היהודי תורה בהתאם לרמת ההשגה ורמת הביקוש שנבנו אצלו במשך ימי הספירה. כגודל הבנתו בתורה והצפייה לקבל אותה מחדש, כך הוא יזכה לקבל אותה מחדש בפסגתם של שבעת השבועות.

נשים לב, עיקר חגיגתנו היא אינה רק על מתן תורה שהיא מתנת השמיים. אנו חוגגים בעיקר את קבלת התורה שהצלחנו לקבל, כי אנו חוגגים את הצלחתנו שלנו בשבועות ההכנה שהצלחנו להתכונן  במשך שבעת השבועות לחדש את מוכנותנו לקבל תורה. בשבועות אנו חוגגים הצלחה!

קבלת התורה של כל שנה

 המשמעות שיש בחג קבלת התורה בכל שנה מחדש היא אינה רק חג לזכר קבלת התורה שהתקבלה לפני אלפי שנים. זהו חג שבו מתרחשת קבלת תורה רוחנית בכל שנה מחדש שבה מאפשר הקב"ה לכל יהודי להתחבר מחדש לתורה. חיבור חדש זה  נוצר אודות להארה רוחנית גדולה ומיוחדת שמתחדשת בכל שנה מחדש בחג השבועות לאחר שבעה שבועות  של הכנה ומוכנות שהכין כל אחד את עצמו מחדש לקבלת תורה,וכגודל עוצמת הכנתו של כל אחד ,כך תהיה הארת מתן התורה שלו שתאיר אצלו את החיבור המחודש לתורה.

עבודת הקורבנות בבית המקדש מביאה לידי ביטוי את כל עבודת ה' המוטלת על כל יהודי בכל הזמנים.

החובה שלנו להתחדש בכל שנה מחדש בחיבור לתורה באה לידי ביטוי בכך שאמרה תורה 'תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה".

אנו מכינים את עצמנו שבעה שבועות ומעצמים בכך את החיבור שלנו לתורה. או אז, ביום החמישים אנו מביאים את ההתחדשות שלנו בצורה של מנחה חדשה לה'. מנחת הלחם החדשה באה לבטא את חיבורנו החדש עם התורה, שזכינו לו בשבועות ההכנה שעברו עלינו.

הארת חג השבועות גורמת לכך שבעזרת שבועות ההכנה שעברו עלינו ,יהיו השבועות הללו חלק מאיתנו ממש ובשנה הבאה לאחר החג יהיה הקשר הפנימי שלנו עם התורה קשר קבוע ומתמשך שיבוא לנו ביתר קלות מהשנה שעברה.

חג הקציר

חג הקציר הוא שמו הנוסף שיש לו לחג השבועות. בחג זה אנו קוצרים לא רק את השפע הגשמי שהעניק לנו ה', אלא בעיקר את הקציר הרוחני שקצרנו בעקבות שבועות ההכנה.

אנו קוצרים לעצמנו שבעה שבועות וחוגגים את הצלחתנו להתכונן לקבלת תורה.

חג השבועות מלמד אותנו שעיקר הצלחתו של היהודי נמדדת לפי המאמץ שהוא עושה כדי לזכות להישגים רוחניים, וכשהוא זוכה להישגים אלו עליו לשמוח בעיקר עם המאמץ שלו ועם הרצון האמיתי שלו להגיע להישגים.אנו שמחים שהצלחנו להתאמץ ולהתכונן וחוגגים ביום זה את שבעת שבועות ההצלחה.אנחנו חייבים להשתדל ולהתאמץ אך התוצאות הם בידי שמיים, וכשאנו שמחים וחוגגים, אנו שמחים בעיקר על כך שהצלחנו במה שהיה מוטל עלינו.

התוצאות של הצלחתנו הם 'מתן תורה' אך אנו חוגגים בעיקר עם 'קבלת התורה'.. עד כמה אנו מוכנים לקבל.עד כמה אנו מייצרים בליבנו כלים לקבלת תורה,וככל שכלי קבלתנו יהיו גדולים יותר,כך מתן תורתנו יתחדש אצלנו בעוצמה גדולה יותר.

דבר העורך

הקצב שילב את ידיו על כרסו והתחיל לנמנם, אמנם חלק מהתפקיד היה לשמור על הקצביה שלא יבואו כלבים, אבל כשמשלמים מינימום - למי באמת אכפת?  אבל הוא היה מופתע כשראה כלב נכנס פנימה אל תוך החנות. הוא ניסה את הטריק השחוק בנוסח "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", הכלב לא התרשם וחזר שוב לקצביה.

הקצב הבין שאולי זה לא כלול בשכר המינימום אבל יהיה נחמד להבין מה הסיפור של אותו כלב, הקצב ניגש אל הכלב וגילה לתדהמתו פתק בפיו. בפתק היה כתוב: "אתה יכול להכין לי בבקשה 12 נקניקיות וצלע אחת של טלה? הכסף נמצא בפיו של הכלב."

הקצב הסתכל בחשש פנימה אל תוך פיו של הכלב - הפלא ופלא, בנוסף לטורי שיניים מאיימות היה שם שטר של חמישים ש"ח . מכיוון שהבוס שלו אמר שמי שמביא כסף צריך לתת לו את מה שהוא מבקש, אז הוא לקח את הכסף והניח את הנקניקיות וצלע הטלה בתוך פיו של הכלב (הסיפור נכתב כשעוד היה פה זול וחמישים ש"ח כיסו את הקנייה...)

הקצב היה כה מלא התפעלות, שהחליט לעקוב אחר הכלב.

הלך הכלב לדרכו, ואחריו הקצב מכשכש בכרסו .לאחר זמן מה הגיעו לרמזור. הכלב הניח את השקית על הרצפה, לחץ על הכפתור שבצד הכביש ואז הוא גילה שהוא סתם לחץ על הכפתור של העיוורים והכפתור הזה בכלל לא מעביר הרמזור לירוק,הכלב פלט נביחת זעם קטנה וחיכה עם השקית שוב בפיו. כאשר הרמזור התחלף לירוק חצה הכלב את הכביש, ואחריו הקצב הנרגש.

לאחר כמה דקות הגיע הכלב אל תחנת אוטובוס והסתכל על לוחות הזמנים.

בשלב זה הקצב היה מלא התפעלות ונבח לעצמו מתחת לשפם.

הכלב הרים את מבטו ללוח הזמנים האלקטרוני וביטא את זעמו בנביחה על כך ששוב לוח הזמנים האלקטרוני לא עובד ולאחר מכן התיישב באחד המושבים בתחנה. כאשר הגיע אוטובוס, הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו וחזר בחזרה למושבו שבתחנה.

לאחר מכן הגיע אוטובוס נוסף. שוב הלך הכלב קדימה, הסתכל על מספר הקו, חזר בחזרה ועלה לאוטובוס, אם כי, לפי תנועת הזנב לא היה קשה להבין שהכלב די לא מרוצה מכך שהאוטובוס צפוף.

בשלב זה נשאר הקצב שמוט לסת. הוא המשיך לעקוב אחר הכלב ועלה לאוטובוס.

האוטובוס המשיך לנסוע בעיר כמספר דקות. לאחר מכן יצא מהעיר והגיע לפרברי העיר. במהלך הנסיעה הכלב הביט בנוף בהנאה. לבסוף הוא קם, הלך לעבר הדלת הקדמית, עמד על שתי רגליו האחוריות ולחץ על הפעמון.

האוטובוס עצר. ירד הכלב עם המצרכים בפיו והלך במדרכה, כשהקצב ממשיך לעקוב אחריו. לאחר  מכן הכלב הגיע אל אחד הבתים, פנה אל השביל, הגיע אל המדרגה שבכניסה והניח את הקניות על המדרגה.

לאחר מכן חזר אל השביל, רץ בחזרה לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית. 

ושוב, חזר אל השביל, רץ לעבר הבית וזרק עצמו אל הדלת הראשית.

לא נשמעה שום תגובה מבפנים.

חזר הכלב אל השביל, קפץ מעל קיר צר, הקיף את הגינה והגיע אל חלון. הוא היכה בראשו על החלון מספר פעמים. חזר בחזרה אל הקיר הצר, קפץ מעליו, חזר לדלת הראשית וחיכה.

בעוד הקצב מחכה, פתח אדם גדל מימדים את הדלת והחל להכות את הכלב. הבחור בעט בכלב, היכה אותו באגרופיו וקילל אותו.

מיד רץ הקצב ועצר אותו: "למען השם, מה אתה עושה? הכלב הזה גאון!!! בחיי שהוא יכול להיות בקרקס!

ענה הבחור: "לזה אתה קורא חכם? זו הפעם השנייה שהכלב הטיפש הזה שכח את המפתחות מחוץ לבית."

***

התובנה הטבעית היא שישנם אנשים שאף פעם לא מרוצים ממה שיש להם.  אז כדאי שיתחלו להסתכל מסביב ויתחילו להעריך את מה שיש להם.

לדעתי יש פה מסר יותר עמוק: נכון שאותו כלב עשה מעל ומעבר למצופה ממנו, דברים שכולם מתלהבים מהם, אבל הבעלים שלו כנראה ידע שהוא מסוגל ליותר, ולכן גם כעס עליו.

אנחנו עומדים לפני חג השבועות שבו אנחנו עומדים לבחינה על מה שעשינו עם היכולות שלנו וכמה מהם ניצלנו ללימוד תורה, לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו שעשינו מספיק, עשינו די והותר ממה שמצפים מאיתנו, הרי לכולנו (נראה לי ככה) יש ADHD, אבל לא, יש לנו את היכולת ליותר מזה ואנחנו צריכים לדרוש מאיתנו יותר.

ובנימה זו, מערכת 'זו דרכנו' עושה את המיטב בשביל שבכל שבוע ייצא עלון מעניין ואיכותי עם תוכן עשיר, אבל תמיד יש מקום לשיפור ותמיד אפשר לעשות טוב יותר וזה מה שאנחנו מנסים לעשות, לכן כל הערה תתקבל בברכה.

גוט שאבע'ס וגוט יום טוע'ב,

דודי.

הדרך שלי להר סיני

בני שחר

הקול עולה סביבי "נעשה ונשמע" כל העם כולו קיבל את הדברים מבלי לדעת מה הם.

עמדתי ביניהם כעוס, דברו בשם עצמכם. לא אקנה חתול בשק. כיניתי אותם פזיזים כיניתי אותם חסרי דעת.

העם רואה קולות, אני רואה הר כפוי כגיגית, מטיח כלפי שמים, באלימות כלום לא יילך.

הקול מתגלגל "אנוכי ה'". כולם נשמתם פורחת ורק אני ניצב מישיר מבט. מי אתה? ולמה אתה צועק?

הקול שוב יוצא זועק, "לא יהיה לך א-לוקים אחרים". הם, שוב נשמתם פורחת ורק אני ניצב שוב ומקשה מדוע שארצה א-ל? מה רע היה לי עד היום?

הם, בשנית, קמים לתחייה מחלים את פני הא-לוקים. מבקשים רחמים, מבקשים לא לשמוע יותר, מבקשים מנוחה. ואני בז להם. מוגי לב, רק התחלנו תנו לשמוע.

הא-לוקים נעתר להם, מנתק מגע, אומר למשה את אשר לומר. הם עומדים מושפלי פנים, מאזינים לדברים אותם קיבלו מראש.

ואני כילד נשכב על הרצפה. רוקע ברגלי מבקש, מתחנן לגילוי, מתחנן למגע, מתחנן להבנה.

אני מרים את ראשי, סביבי דממה. כולם התפזרו לקחו כתרים. רק אני מפולש בעפר חש מלוכלך מאי פעם.

ואז א-לוקים לפני נגלה. נגע בעדינות ליטף את פני. בני, הוא אומר בקול רך, אמנם א-לוקים אני אבל אני לפני הכול אביך. קום בני, אל יעצב ליבך. לא תמיד יובנו הדברים בשכל, אבל אם רק תפתח את הלב, לא תהיינה כבר שאלות.

אבל אבי, נשאתי את עיני אליו. למה בכפיה? למה כל הרעש? למה המוות?

והוא, רק הביט בי במבט חומל, התענג על חוסר הידיעה בני. כשתדע שאתה לא יודע, תגיע אל תכלית הידיעה.

הוא הושיט לי את ידו ואימצני אל ליבו, קום בני עמוד על רגליך וצא לדרך חדשה.

                                                                                                            

ישי הריסון

כולנו מכירים ויודעים עד כמה יכול להיות קשה להתחבר ללימוד התורה ובפרט ללימוד הגמרא.

גם לי כמו הרבה אנשים היו קשיים רבים, קושי להתחבר לאהוב, להתמיד בלימוד. הגמרא הייתה נראית לי כמו ערבוביא של מילים לא קשורות שלא היה לי רצון גדול להבין את הקשר שלהן.

אבל בסוף כן מצאתי את הדרך חזרה, הדרך חזרה אל הגמרא הייתה לא פשוטה. היו לי שנים ארוכות של נתק מוחלט מכל מה שקשור לתורה מגיל צעיר (12) ועד גיל 19. שנים שהן המכריעות ביותר בפיתוח והבנה, ידע, וצורת לימוד של הגמרא. בכל הזדמנות שהיא הייתי שומע אנשים שהיו מנסים לשכנע אותי שהגמרא מתוקה ושהלימוד יכול לגרום לאושר גדול. אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים, חשבתי בעיקר הפוך מהם.

יום אחד בשנה האחרונה שלי בישיבה התיכונית (לא ברור לי למה קוראים לזה ישיבה...), הרגשתי שאני זורם לשון מקום, סוג של חוסר תכלית, ושאלתי את עצמי למה באתי לכאן, לעולם. לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל ידעתי שבטח לא בשביל לבזבז את הזמן כמו שהייתי עושה עד אז.

לכן החלטתי לנסות משהו אחר, לבדוק את הכיוון של לימוד תורה, לחזור לישיבה, כמובן שזאת הייתה החלטה קשה מאד כי זה משהו נגד הזרם של הסביבה שלי. ומעבר לזה, החלטה שכנראה תשפיע על כל העתיד שלי.

הלכתי לשבו"ש (שבוע ישיבה, פרוייקט שבו תיכוניסטים הולכים למספר ימים לישיבה כדי לראות מה זה עולם הישיבות) בישיבת "תפארת צבי". אז, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי מהי מתיקות בתורה. היה זה, כשכיוונתי לתירוץ של תוספות. היה לי שם לימוד רצוף של שעה וחצי ופתאום נפתחו לי העיניים והרגשתי חיבור ואושר שאי אפשר להסביר במילים, היה לי טוב עם עצמי. באותו הרגע ידעתי שאני בדרך הנכונה.

כמובן שלא הכול וורוד ואין קיצורי דרך והיו לי הרבה קשיים בהמשך. אבל את האושר ההוא שחזר גם עוד כמה וכמה פעמים אי אפשר לשכוח.

ואני רוצה לומר משהו, גם אם למישהו יש ספיקות צריך תמיד לזכור שאין דרך אחרת ועד כמה שזה נראה קשה זה תמיד הכיוון. כמו משפט המפורסם שאומר "אם קשה לך סימן שאתה בעלייה.

                                                                                                                                                                   

ישראל ויטו

המסע שלי בחיי הבוגרים מורכב מכמה תחנות, למדתי  בישיבה עוד בזמן שהייתה בהר נוף, באותו זמן הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים. ואז התגייסתי לצבא, הייתי שם שנתיים ביחידה של אדריכלות. אחרי השחרור טסתי לארה"ב לתקופה של שלוש שנים שאת רובה העברתי בניו יורק.

בכל המקומות והמצבים שהייתי בהם, תמיד ניסתי והשתדלתי ללמוד משהו, אפילו קטן בכל יום, לשמור על הגחלת שבפנים, אבל למרות שידעתי שזה טוב וחשוב, מעולם זה לא תפס אצלי מקום מרכזי, ההסתכלות שלי על הלימוד הזה הייתה שזה בסך הכול עוד חלק עוד חלק ברשימת המטלות היומית.

אבל אז ביום פשוט אחד, סתם עוד יום ניו יורקי סגריר, קרה משהו ששינה הכול...

ניו יורק, מרכז העולם, המקום שבו קורים הדברים הגדולים... בית כנסת קטן בפינת הרחוב...

שם ראיתי אותו ספר קטן מונח לו. שכמה משפטים מתוכו שינו הכול "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה, ויישא וייתן באמונה, וגם הוא מרבה בתפלה, והכול אינו מועיל למי שנולד במזל רע ונישאר קירח מכאן וקירח מכאן וכו'.. על כן אין לשמוע לעצת היצר הרע ולדחק השעה" (אבן שלמה; פ-ג, ס-ו).

זה נכון ש"אם אין קמח אין מים" ולא לחינם חג השבועות יוצא בזמן האסיף, זמן גשמי שבו אוספים את התבואה, דואגים לפרנסה. הקשר בין החג לתאריך הוא מחייב, אך כמו שהגאון מווילנא מביא, צריך לזכור שגם כשניראה שהגל מתקרב וזה הזמן לעלות עליו או שיש זמנים שבהם הגל נראה קרוב. אבל לא לשכוח בכל מקום ובכל מצב, המזל שלך הוא המזל שלך. כך שלעולם צריך לקנות את הבטוח ואין לדחוק את השעה וצריך להקצות זמן לתורה לרכוש את הבטוח שלא נצא קרחים מכאן ומכאן.

                                                                                                                                                 

משה דניאל

שבת קודש, סמל האמונה ביהדות. האמונה שהקב"ה מנהל את העולם לא אני לא אתה רק הוא. לכן אני רק צריך לעשות את ההכנות לשבת, זהו. אינני אחראי למה שיקרה, כי 'לא עליך המלאכה לגמור אבל אי אתה רשאי ליבטל הימנה'. גם אם הפלטה לא עובדת והטשולנט התקלקל זה רצון השם, גם אם אני לא מבין את כוונתו, אני מאמין ויודע שזה לא קרה סתם. לכל סיבה ומסובב.

אני לוקח את הכוח של היום הקדוש הזה לכל השבוע ואז מנסה להיות אחראי. אבל גם אז, עד גבול מסוים, כי גם אז אין כוחי ועוצם ידי. אמונה... זה מה שיש לי וזה הכול.

ואז בא חג שבועות, חג של לבן וטוהר.

מעמד הר סיני, הקב"ה משתף ומוריד לבני ישראל את הדבר המקודש ביותר אלי אדמות, התורה.

אני לא ממש זוכר איך הרגשתי באותו מעמד נשגב. אך אני יכול לנסות להבין ולו במעט. הקב"ה מוריד את התורה, בני ישראל מתעלפים, הוא מדבר והם שוב מתעלפים, ושוב וחוזר חלילה... איש איש כגודל מעמדו, נראה כאילו עם ישראל לא באמת יכלו לעמוד במחזה הרם הזה כל כך, אש, תימרות, קולות, ברקים איבוד הכרה, פחד אלוקים ממש... מה אני מבין, אבל נראה לי שהיו שם כיסופים מאד גבוהים.

באופן שכלי, אני לא יכול להסביר לעצמי או להגדיר או לבטא או איך שתקראו לזה, למה שבאמת קרה שם, למה הם ראו, למה הם הרגישו. איזו תחושות פיזיות או רוחניות הם חוו. זה היה חיל, רעדה וצמרמורות. אבל אלו רק מילים שנותנות ביטוי לנו כבני אדם, כדי שנוכל להבין בתפיסתנו שלנו את מה שקרה שם.

כאשר בני אדם רוצים לבטא משהו גדול הם משתמשים כדוגמה בהרים וגבעות.

הקב"ה השתמש בהר. הר, הר קטן. הר, אבל עניו. הר סיני. רק בכדי שהמעמד הנורא הזה של קבלת תורה ירד לתפיסתנו. לכן כביכול העמיד זאת בהר, שלנו זה נראה כדבר גדול ועל ידו נתן לנו את התורה.

אם רק נבין ולא בצורה לוגית, אלא הבנה בלב כמו שכתוב 'וידעת היום והשבות אל לבבך' שהבנה לא באמת תהיה לנו ללא אמונה, את היותנו בנים של המלך, כורתי ברית נצח, אחים, נשתף את כל עשייתנו והווייתנו עם הקב"ה. נוכל לראות את האחר כמו שאנו רוצים שיראו אותנו.

על ידי כך נזכה לקבלת עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואהבה ומעמד קבלת התורה בכל רגע נתון במהלך 

חיינו. 

                                                                                                                                                  

שועי פריד

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקורה לי. זוכרים את ה"ימים נוראיים" לפני כחצי שנה? בקושי, אה? יש את העניין הזה שמקבלים קבלות בתקופה הזאת. עד השנה האחרונה בכל ראש השנה הייתי מקבל על עצמי משהו ואחרי משהו כמו חודש, נשאר בקושי אבק של קבלה...

לפני ראש השנה האחרון קיבלתי על עצמי משהו שעד עכשיו אני עומד בו. להגיד וגם להבין כל יום את תפילת "אלוקיי נשמה" (בלי קשר למה קורה עם השחרית שלי). למה דווקא את  הקבלה הזו? ההחלטה על קבלה זו באה לאחר ששמעתי שיעור מהרב פייבלזון שתפילת "אלוקי נשמה" נתקנה לכל יהודי באשר הוא, בעצם כל יהודי יכול וצריך להגיד "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא". לא משנה מי הוא, מה הוא ובאיזה מצב הוא נמצא.

זה העביר לי מסר חזק, לא משנה מה עשיתי ומה אעשה, הנשמה שלי שזה האני האמיתי שלי תמיד טהורה. וזו עובדה מוחלטת! זה לא תלוי במעשים או בשום גורם אחר.

לאט לאט התחלתי להבין שבפנים (ואולי יש דברים שהם עמוק עמוק בפנים) אני תמיד אוהב, תמיד אהוב, תמיד רוצה לפעול טוב, תמיד שמח ותמיד טוב.

ככה הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה להתחבר למקום הזה שבתוכי ולהבין שכל הטוב, האושר והשמחה נמצאים בתוכי.

אחרי תקופה, העניין הזה של "הנשמה הטהורה שנתת בי" התחיל לקבל יותר ויותר משמעות.

יש לי שתי תובנות מהתהליך שקרה לי בעקבות הקבלה הזאת.

העניין הראשון הוא, תמיד להתחיל לאט לאט ובקטן, אפילו שזה יכול להיראות קטן חסר משמעות, רק בהתחלה נראה ככה, בסוף נבין שכל הדברים הגדולים שאנו רואים בחיים, הם בעצם מורכבים מדברים "קטנים" ו"חסרי משמעות".

הנקודה השנייה והכי חשובה היא, שאנחנו חייבים לזכור שאנחנו תמיד טובים וטהורים בלי קשר לשום דבר, לשום מעשה, לשום גורים חיצוני, בקיצור בלי קשר לכלום!