שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת וארא תשע"ג

שאלה: 

האם מותר להעתיק דיסק לשימוש עצמי?

תשובה: 

כן.

שאלה:

הלכתי לישון מאוחר וקמתי מאוחר, אני יכול להתפלל שחרית עד חצות או שאני נחשב מזיד ולא יכול להתפלל אחרי זמן תפילה?

תשובה:

הנושא הוא פשיעה (ולא מזיד). אם לא התעוררת כלל אתה יכול להתפלל לאחר זמן תפילה, אך אם התעוררת וחזרת לישון אסור לך להתפלל לאחר זמן תפילה.

שאלה: 

יש חובה להוציא את חוטי הציצית החוצה? והאם יש הבדל בזה בין אשכנזים לספרדים?

תשובה: 

דעת המשנה ברורה שיש חובה, ובמקהלות הספרדים נהגו רבים שלא להוציא.

שאלה: 

אני לא זוכר אם בירכתי ברכות השחר או לא. מה עלי לעשות?

תשובה: 

אם אתה יכול תצא בשמיעה מאחרים, ואם אינך יכול אל תברך (ספק ברכות להקל)

שאלה: 

האם בחור בישיבה צריך לומר "ברכת האורח" בברכת המזון?

תשובה: 

כשאוכל בישיבה אינו צריך לומר, וכשמתארח אצל אחרים צריך לומר.

שות Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת וארא תשע"ג

גשמי ברכה

שאלה:

בימים האחרונים ארץ ישראל זוכה לגשמי ברכה מרובים, וזה גורם לי להתבונן בפרשת "והיה אם שמוע" המתנה את הגשם בהתנהגותו של עם ישראל. האם אכן הגשמים מעידים שאלוקים מרוצה ממצבו של עם ישראל? הרי זו עובדה שרוב העם אינו שומר מצוות. אז המציאות לא מסתדרת עם מה שכתוב בתורה? איך אתה מסביר את זה?

הרב זאב קצנלבוגן:

איזה יופי לראות את שפע גשמי הברכה שיורדים אלינו! אין לי פרשנות אחרת עליהם מעבר ל"חיוך מהבורא." כן כן, פשוט כך. כמובן זו איננה רק הרגשתי הסובייקטיבית, התנ"ך מלא בהבנה זו, כאשר הדוגמא הבולטת לכך הם הפסוקים שהבאת בשאלתך "אם שמוע תשמעו... לאהבה... ונתתי מטר ארצכם בעתו..."

על איוב מסופר שהיה עשיר גדול. יחד עם זאת היה איוב תם וישר ירא אלוקים וסר מרע. השטן משוכנע שעובדת היות איוב ירא אלוקים היא מסיבה אחת פשוטה, טוב לו! הבה ונראה אותו מתמודד עם צרות וממשיך לדבר בדבקות כזו על אלוקים... כאשר השטן מקבל את רשותו של הבורא להציק לאיוב על מנת לראות האם הוא נשאר דבק באלוקיו, מגיע שלב בו אשת איוב נשברת והיא אומרת לאיוב "ברך אלוקים ומות". איוב לעומתה מחזיק בתומתו ועונה לה "גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל?!" אם אלוקים מדבר איתנו, אז הוא מדבר איתנו כשהוא נותן טוב, אך הוא מדבר איתנו גם כשהוא נותן רע.

על משקל זה אומר, 'גם את הרע נקבל מאת האלוקים ואת הטוב לא נקבל?' כאשר יש צרות חלילה, כאשר יש בצורת חלילה, כולנו יודעים להזדעק ולומר, הקב"ה רוצה מאיתנו משהו, עלינו להתחזק! ואילו כשדברים טובים קורים לא נקבל? אם אלוקים מדבר איתנו, אז הוא מדבר איתנו כשהוא עושה רע, אך הוא מדבר איתנו גם כשהוא עושה טוב!

אותם אנשים היודעים לקבל את הרע מאת האלוקים ואת הטוב לא, מייצרים תחושה כביכול הקב"ה הוא איזה שוטר הממתין לנו כל העת בפינה על מנת לתת לנו את הדו"ח. מחכה לרגע שניפול על מנת להעניש אותנו. ואם בכל זאת הוא כבר עשה לנו משהו טוב כנראה שאנחנו נשלם על כך בריבית קצוצה... חברים, מה אומר לכם, לא הייתי שמח לקבל יחס כזה מילדי... לא הייתי שמח לו בכל סוכריה שאני נותן לילדי הם היו שואלים אותי מה אני דורש בתמורה. אני מצפה לדבר אחד, שכאשר הם יקבלו את הסוכריה הם יבינו שאני פשוט אוהב אותם. ואתם יודעים מה? הילדים שלי ממש לא מושלמים ובכל זאת אני ממש ממש אוהב אותם. אני מרגיש צורך לגלות להם את אהבתי סתם ביום של חול, ואני מרגיש צורך לגלות להם את אהבתי כאשר אני רואה אותם מתאמצים להיות קצת יותר טובים.

הקב"ה מדבר איתנו. הוא מספר לנו שהוא אוהב אותנו. כנראה שהוא לא חושב שאנחנו מושלמים, כי אנחנו פשוט רחוקים מאד מלהיות כאלה, אבל כנראה שבכל זאת יש מגמת שפור מסוימת במציאות שלנו כעם, שעושה לו חשק להראות לנו את אהבתו העצומה שקיימת כל הזמן.

אז הנה כמה נקודות קטנות טובות על עצמנו כעם, ממבטי המצומצם בלבד: (הנקודות מתמקדות בצבור המכונה 'אינו שומר תורה ומצוות' משום שהוא היה ביסוד השאלה)

• ערבות הדדית. תראו את כל אלו שפותחים את הדלת, הכיס והלב בכל פעם שצריך.
• צימאון לרוחניות. תראו את ההתעניינות שחוצה גילאים ומגזרים.
• כנות. יכולת דיון פתוחה ואמיתית עם נסיון יפה של התנתקות מדעות קדומות.
• בעשור האחרון יותר ויותר אנשים בארצנו הקדושה מגדירים את עצמם כיהודים, לפני שהם מגדירים את עצמם כישראלים. תחשבו על זה!
• תוסיפו אתם לבד...

רק דבר אחד נזכור, אם הקב"ה מראה לנו אהבה, זו לא סיבה להיכנס לתרדמת חורף, זו פשוט סיבה להחזיר לו אהבה...

יעקב גרשוני - פרשת וארא תשע"ג

זכה בה מעצמו!

יעקב גרשוני

בפרשת השבוע אנו קוראים על הייחוס של שבט לוי בכלל, ומשה ואהרן בפרט, וצריך להבין, מה היה מיוחד במשה שזכה להיות השליח של הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים? האם רק הייחוס הוא זה שזיכה אותו בשליחות זו? עוד אנחנו צריכים להבין, מדוע מדגישה התורה ומזכירה את אמו של פנחס, דבר שלכאורה לא היה חייב להופיע ברשימה זו?

על השאלה השניה משיב הרמב"ן וכותב שאמו של פנחס נזכרה מפני שהוא היה ג"כ כהן "שזכה בה מעצמו". כלומר, יש חשיבות מיוחדת בזה שמזכירים את שם האם, וחשיבות זו מעניקה התורה לפנחס. פנחס לא היה כהן בגלל שהוא בן של אלעזר, שהרי הוא נולד לפני שנתקדש אהרן לכהונה וכשהוא נולד אביו לא היה כהן. הוא היה כהן בגלל  המעלה של הקנאה שזכה בה מעצמו.

מצאנו באברהם אבינו שהכיר את בוראו למרות שאביו היה עובד אלילים, וכן רחל ולאה שהיו בנות לבן וגדלו וצמחו למרות שהיה להן מורה דרך שלילי. כלומר, אדם יכול להגיע למעלות גדולות מתוך עצמו, ולזכות לכהונה ולייסד את עם ישראל.

אפשר לומר זאת גם על משה רבינו, שנכון שהתורה ייחסה אותו לשבט לוי בחשיבות, אבל למה דווקא הוא נבחר מכל השבט לגאול את עם ישראל? אולי דווקא מפני שהוא גדל בביתו של פרעה, וכל המעלות שזכה להן לא באו בירושה אלא כתוצאה מעבודה עצמית ואחריות על הנעשה במצרים. הייחוס אינו יכול להביא למעלה זו ללא עבודה עצמית.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פ"ה): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו... אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי..."

הרמב"ם הביא כדוגמא לצדיק את משה רבינו, ורבים שואלים את השאלה המתבקשת: האם אכן יכול כל אדם להיות צדיק כמו משה רבינו?! יתכן שכוונת הרמב"ם היא כמו שכתבנו, שכל המעלה של משה רבינו הגיעה לו מכוחות עצמו, וכמו שמשה רבינו הצליח מעצמו לגדול ולצמוח עד שהגיע לדרגתו הגבוהה, כך כל אדם יכול לגדול ולצמוח מכוחות עצמו בלי להזדקק לייחוס כזה או אחר.

יהודה ספיר - פרשת וארא תשע"ג

אתה יצרת עולמך מקדם...

יהודה ספיר

השבת פרשת 'וארא' היא גם שבת ראש חודש. הזמן בו מתחדשת הלבנה וגודלת מחדש. מחזור מעניין יש לה ללבנה, בכל תחילת חודש היא הולכת וגודלת עד לאמצעו, ואז מתמעטת והולכת עד שנעלמת כליל בסופו של החודש. כפי שאנו יודעים, שום דבר בעולמנו לא קורה סתם כך, וחשבתי לעצמי מה בעצם מסתתר מאחורי המחזוריות המעניינת הזו של הלבנה.

בתורה כתוב: "את שני המאורות הגדולים"... מפסוק זה מבינים חז"ל שכשברא הקב"ה את המאורות, הוא בראם בצורה ששניהם, הירח והחמה, יאירו במידה שווה. בעניין זה חז"ל במסכת חולין (דף ס' ע"ב) מספרים על ויכוח שהיה בין הקב"ה לירח. אמרה הירח לקב"ה, הרי אין שני מלכים משמשים בכתר אחד?! אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את אורך! אמרה הירח, הואיל ואמרתי לך דבר הגון אמעיט את אורי?! לאחר מכן ניחם אותה הקב"ה בכל מיני נחמות וביניהן אמר לה שיקבעו את לוח השנה על פיה, כפי שאנו אכן נוהגים והתיישבה דעתה. על כל פנים, למעשה, הקב"ה השאיר אותה עם העונש שתלך ותמעט את אורה. ולכאורה לא ברור על מה העונש, הרי על פניו נראה שהירח בא עם טענה צודקת, הלא באמת אין שני מלכים משמשים בכתר אחד?! אם כן מדוע נענשה? התשובה לכך טמונה בעצם השאלה: אם היית מבינה שאת לא מלך, על אף התפקיד הרם בו את נמצאת בלהאיר את העולם, אלא בסך הכל את משרתת את המלך, ולמלך יכולים להיות הרבה והרבה משרתים, לא היית מגיעה בטענה כזאת.

מאז בואה של האנושות לעולם, לא (נראה לי...) נמצאה כמעט חברה בלי תככים ומחלוקות. אפשר לומר אולי שאלו כמעט מילים נרדפות. דבר טבעי הוא שאם ייגזר על שניים על אחד טוב ועל השני רע, או אפילו על אחד חיים קצת יותר מאושרים ועל השני קצת פחות, כמובן שכל אחד יתבע מאליו  "לי מגיע", בטענה ש"מהיכי תיתי שלו מגיע, מסתבר שאני טוב ממנו". ובטענה של אותו אחד טמונה הטענה של הירח לקב"ה ולכאורה על פניו הוא צודק. מהעונש שקיבלה הירח אנו לומדים על השקפה שונה, אם נפנים שכולנו נוצרנו על ידי הבורא יתברך בשביל לשרתו, וזה שהוא ברא הרבה משרתים זה לא יוצר סתירה בינינו. רק אם נבין שלכולנו יש מטרה אחת מסוימת לשרת את קונינו ולגדל את שמו, אם כן ממילא לא נראה בעצמינו עליונות כלשהי על האחר וממילא תחרות ומחלוקות לא יהיו חלק מאיתנו, ואולי עם כזה מבט דווקא תעלה מחשבה שהאחר יותר זקוק לשפע בשביל למלא את תפקידו. אינני מתכוון שהאדם יפקיר את זכויותיו אלא שיידע להבדיל מתי אלו זכויותיו ומתי אלו רצונות ודחפים צדדיים, והבדל דק ביניהם...

אם נחיה בהשקפה כזו, מסתבר שנוכל לשמש בכתר אחד וגם לחיות בחברה מאושרת.

אלחנן גולדברג - פרשת וארא תשע"ג

יש לנו על מי לסמוך

אלחנן גולדברג

בית המדרש המרכזי בעיר קראקא שבפולין היה מלא עד אפס מקום בתלמידי החכמים של הקהילה הגדולה, ובשאר פרנסי הציבור ובעלי המלאכה, שבאו בשבת אחרי הצהריים לשמוע את דרשתו הראשונה של הרב החדש שנקרא לכהן תחת המרא דאתרא שנפטר בשיבה טובה.

העיר קראקא הייתה אחד המעוזים הרוחניים הגדולים ביותר של יהדות פולין. חצי מליון יהודים היו בה, ומאות רבות של בתי מדרש פעלו שם במשך כל שעות היממה, על כס הרבנות של עיר זו ישבו ענקי הרוח של העם היהודי, כמו הרמ"א, בעל ה'מגלה עמוקות', ועוד.

בית המדרש המרכזי היה ביתם של קבוצת תלמידי חכמים גדולה שהיו מתפלפלים בלימוד בכל שעות היממה, מבין אותה קבוצה היו מספר מצומצם של "האריות שבחבורה" שהיו ת"ח מופלגים אף יותר ובקיאים בכל מכמני הש"ס והפוסקים, עם אלו לא ההין אף ת"ח צעיר להתנצח בלימוד, ומי שכן אזר אומץ היה חוזר בפנים מושפלות לאחר שהיו סותרים את דבריו בטרם יסיים לשטוח את המערכה עליה נסמך פלפולו.

מנהג עשו להם ה"אריות" מאז פטירת המרא דאתרא, שהיו נוהגים עם כל רב שהגיע לכהן בקהילתם.

מזה דורות, בשבת הראשונה לכהונתו, הרב היה מוסר את דרשתו המרכזית בבית המדרש הגדול. כל בני הקהילה ותלמידי החכמים היו מתאספים ובאים להאזין לדבריו. הרב היה פותח בקושיה עצומה שלא ניתנת להתרה במהרה, ועליה היה מבקש לסמוך מערכה שלימה של פלפולים קושיות ותירוצים.

בשלב זה היו מתעוררים ה"אריות" ופותחים בהתקפה אדירה של מקורות הסותרים את היסודות עליהם מתבססת הדרשה הגדולה. הרב, הגם שהיה ת"ח עצום, היה מנסה להשיב להם ממקורות נוספים ולנסות ולתמוך את הבניין בטרם יקרוס, אך הם לא היו מעלים בדעתם להתייאש ודוחים שוב ושוב את פלפוליו. סופו של דבר הרב היה יוצא וידו על התחתונה, מה שהיה גורם לו לעזוב את המשרה בבושת פנים.

כך היו נוהגים בכל מי שניסה לשבת על כס המרא דאתרא, מנהג שגרם בסופו של דבר שהיו תלמידי החכמים של הדור יראים מלנסות ולבקש לזכות במשרה של רב העיר קראקא.

כך עברה תקופה ארוכה שהקהילה נותרה ללא ראש ומנהיג.

עד שהגיע לקראקא הגאון רבי שמעון סופר שהיה בנו של החתם סופר זי"ע לכהן בראש הקהילה.

רבי שמעון סופר היה אז צעיר מאוד, בן 24 שנים בלבד, המנהג של אריות החבורה היה ידוע לו ובכל זאת הסכים לכהן כמרא דאתרא.

כאמור, הציבור היה נוכח בבית המדרש בהמוניו, ממתין לתחילת הדרשה. בפינה הקבועה התקבצו האריות וכבר היו מוכנים כבדרך קבע למוטט את המערכה שימסור הרב.

רבי שמעון סופר נכנס בשעה היעודה, עלה על הבמה ופתח בדבריו.

להפתעת כולם הוא לא החל בדרשה אלא בחר לספר סיפור:

"ברצוני לספר לכם מעשה שהתרחש בעיר פרשבורג. הקהילה שם כידוע שומרת שבת ומדקדקת בכל המצוות קלה כבחמורה. אבל יום אחד החליט אחד מבני הקהילה לפתוח את חנותו בשבת רח"ל, אבי מרן החתם סופר, שלח אליו שני בחורים מישיבתו, שדיברו על ליבו ושיכנעו אותו לסגור את החנות בשבת. אבל אותו יהודי החציף פנים וגירש אותם מחנותו בביזיון. אבא שלח אותם פעם שניה ואז איים עליהם המוכר שאם יבואו פעם נוספת הם יטעמו מנחת זרועו. הבחורים שבו אל החתם סופר וסיפרו לו על כך, החת"ס לא התרגש והורה להם לסור אליו בשלישית. משראה שהבחורים יראים מאימת אותו בריון הרגיע אותם ואמר להם: אני אלמד אתכם אחד מהשמות הקדושים והיה אם ינסה להרע לכם תאמרו את השם הזה ותינצלו מפגיעתו.

הבחורים כמובן סמכו על דבריו, וחזרו אל המוכר בפעם השלישית. משראו שהמוכר מתכוון לפגוע בהם הזכירו את השם הקדוש שנמסר להם, לא הספיק המוכר להתקדם לעברם עוד צעד אחד עד שנפל ומת".

רבי שמעון סיים את הסיפור ופנה אל הקהל ואמר:

"אני יודע שרבים לפני ניסו לכהן פה כרבנים אך הותקפו מיד ועזבו חפויי ראש, אך אני רוצה לומר לכם", הביט בעיניים חודרות אל קבוצת ה"אריות", "כי אם לשם שמיים נתכוונתם ניחא, אך אם אין כוונתכם לשם שמיים אלא לפגוע ולהלבין פנים, דעו לכם כי אני הייתי אחד מאותם בחורים, וכי אני עדיין זוכר את השם שלימדני אבי".

כל הנוכחים נחרדו למשמע הדברים והקבוצה המדוברת השפילו את עיניהם, שקט השתרר, והרב פתח בדרשה המקורית שהכין, הפעם הסתיימה הדרשה בשלום וקיבלו עליהם בני הקהילה את מרותו ללא עוררין.

ועם קצת מוסר השכל אקטואלי הנוגע לזמנינו...

בימים אלו של טרום בחירות נשמעים בכל מקום קולות כלפי אי אלו נציגים או רשימות המתמודדות לבחירות. "למה שאצביע לו?", "מה הם עשו בשבילי?", "אני הפעם מצביע ל..." (מכירים?...)

בציבור הכללי זו שאלה נכונה ולגיטימית. כל אחד רוצה לתת את הקול שלו בצורה שתשתלם לו בעתיד. אך בציבור שאנו משתייכים אליו, נשמעים לגדולי הדור וסומכים עליהם, ולכן כמו בכל נושא, גם בנושא הזה אנחנו לא אלו שאמורים לבדוק "רווח מול הפסד". עלינו לשמוע לקול הרבנים שלנו ולהצביע למי שיורו לנו, הגם שזה בודאי יעזור לנו אח"כ במאבקים שונים אי"ה.

ראש הישיבה שליט"א - פרשת שמות תשע"ג

יהודי: תפקיד!

מורנו ראש הישיבה, הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א

"ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה... ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו... ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, י-יד)

הבה נתבונן בדבריהם של שני הניצים בטענתם למשה "מי שמך - והרי עודך נער (רש"י), והרי לכאורה טענה צודקת היא. היעלה על הדעת שיבוא נער צעיר לימים ויטיף מוסר נוקב למבוגרים ממנו?

יהודי נותן – יהודי בריא

"וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" - נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י).

ואנחנו תמהים מדוע מוצא רבינו משה בתשובתם של  דתן ואבירם, את התשובה לשאלה מה חטאו ישראל מכל שבעים האומות להיות בגלות? האמנם תשובתם המחוצפת היא נוראית כל כך שמצדיקה גלות קשה כל כך של היהודים?

כאן מגלה לנו התורה יסוד נפלא בתפקידו של כל יהודי עלי אדמות.

על המילים "ויגדל משה" שואל רש"י: והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י),ומתרץ: "אמר רבי יהודה, הראשון לקומה והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו".

למדים אנו שה"ויגדל" של משה, אינו גדילה פיזית, אלא גדילה ע"י תפקיד שקיבל משה.

ברור הדבר שרצף הפסוקים "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" מלמד אותנו שאין המינוי של  של משה, היא גדולה גשמית גרידא, אלא שעלייתו הרוחנית של משה, גדילתו וגדולתו, באו לידי ביטוי אמיתי בכך שיצא אל אחיו והתבונן בסבלותם, "נתן עינו וליבו להיות מיצר עליהם" (רש"י).

תפקידו של כל אחד מאיתנו, היהודים הקדושים, להאיר עולם ולגלות כבוד שמים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. יהודי בא לעולם כחלק מגוף שלם וגדול הנקרא עם ישראל, כנסת ישראל. הוא ערב לכלל ישראל ועליו לשים לב כל חייו, היכן הוא יכול להתחבר עם כלל ישראל ולהיטיב איתו. חוש הצדק והיושר, האמת והמוסר, הטוב והנכון, טבוע בכל אחד מאיתנו, וכשאנו עומדים על האמיתות האלו בתוכנו, עלינו לפעול למען כלל ישראל, לתקן עולם במלכות ש-ד-י.

אמור מעתה, מהיכן אנו יודעים שמשה גדל, אנו יודעים זאת מכך שיצא אל אחיו וראה בסבלותם, ומכך שהציל יהודי מוכה מידו של מצרי אכזרי.

פעמים רבות אנו נוכחים לדעת ולזהות, מתי בחור צעיר מגיע להישגים עם עצמו, ולרמת תפקוד נאותה. זה קורה בזמן שהבחור הצעיר הפסיק לחשוב רק על עצמו, והתחיל לחשוב גם על זולתו... ברגע שבחור צעיר או בוגר שכזה מפסיק "להאשים" את הסביבה ולבכות על העבר, ומתחיל להיטיב עם סביבתו כשפניו לעתיד, זה סימן של בריאות ושפיות. כח זה של רצון להיטיב עם הזולת, טבוע הוא בנפשו ונשמתו של האדם הבריא וככל שישתלם האדם עם עצמו, הוא ירצה להיטיב לזולתו. אמור מעתה: יהודי נותן – יהודי בריא.

שר ושופט!

טענתם של דתן ואבירם "מי שמך שר ושופט עלינו" אין לה מקום כלל וכלל אצל יהודי, אפילו אם המוכיח והמתקן הוא נער צעיר לימים.

כל יהודי ואפילו נער, הוא אכן שר גדול ושופט של צדק בעולמו של הקב"ה, ומוטלת עליו החובה להיות אחראי על בירור האמת כשופט, ועל הוצאת האמת הזו מהכח אל הפועל ככוחו של שר גדול.

כשיהודים לא עומדים על תפקידם, ואינם מבינים שהם באו לעולם עם תפקיד מחייב של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יהודים אלו נמצאים בגלות בתוך עצמם.

יהודי שאינו טוב ומיטיב, ועסוק רק בעצמו ולא מסתכל היכן הוא יכול לתקן עולם, ראוי לו להיות בגלות בין הגויים ולסבול יותר מכל שבעים אומות. "אכן נודע הדבר", אומר משה רבינו. אם יהודים מתנהגים בצורה לא ראויה, וכשמעירים להם, הם שוללים את הלגיטימיות של היהודי המוכיח אותם, באומרם "מי שמך?" הם ראויים לגלות ולסבל בין הגויים, אולי אז, ירגישו את סבלם של האחרים וירצו לצאת מהגלות כדי לתקן עולם.

תפקיד של יצירה

שבועות אלו שאנו עומדים בהם, נקראים בפי חכמי האמת "ימי השובבי"ם". שבועות אלו שבהם אנו קוראים בתורה את פרשיות יציאת מצרים, מסוגלים הם – כך בפי חכמי הסוד – לתיקונם של עניינים "יסודיים" באורחות חייו של יהודי. כח היצירה הגדול הנמצא בגופו של כל אדם בכלל, ויהודי בפרט, הוא כח המסוגל לברוא עולמות וליצור חיים. הידיעה הגדולה שכח זה ניתן לנו כדי ליצור חיים ולבנות עולמות מתוקנים, היא ידיעה מרכזית מאד המלמדת על תפקידו הגדול של היהודי, תפקיד של יוצר, תפקיד של בונה, תפקיד של מתקן עולם. כוחות גופניים אלו של יצירה הם אוצרות נצח שנתן היוצר הגדול לבני האדם, ואל לנו, היהודים מתקני העולם, אור לגויים, לבזבז כוחות אלו לשווא במקומות שאין בהם יצירה ובנין, אין בהם נתינה אמיתית אלא לקיחה...

להאיר לאחרים

"איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק".

גם בזמנים שאנחנו עדיין ב"גלות מצרים" הפרטית שלנו, אם נרגיש שאנו לא לבד שם, אלא אנו נמצאים בתוך רבים שמאוחדים באמת, ורוצים לצאת מהגלות, נוכל לחזק האחד את השני, ולהאיר אחד על השני, ולתת כח איש לרעהו להתמודד ולהצליח.

כל אחד מאיתנו, עבר ועובר בדרכו המיוחדת ניסיונות וקשיים בחייו, הצלחות וכישלונות.

תפקידינו כיהודים לקחת את הצלחותינו וניסיונותינו הייחודיים שלנו ולהאיר את דרכם של חברינו היקרים, שעדיין לא זכו לטעום את טעמה של ההצלחה. הצלחת טעמו של לימוד מתוק, קירבת האלוקים בתפילה מרגשת, טעמה של שבת קדושה ומאירה, טעמו של חסד אמיתי והטבה עם חבר, שמחה של מצווה, ויושרן של המידות הטובות.

לכל אחד מאיתנו, יש דבר ייחודי ומיוחד שרק הוא – אם רק יתאמץ לגלות אותו – יכול לתקן איתו עולם.

זאת עלינו לדעת, ידידים אהובים. הניסיון מראה שדווקא אנחנו, שעברנו דרך לא פשוטה, דרך מרתקת, נוכל להצליח כשנעמוד על דעתנו, להגיע להישגים גבוהים מאוד בתיקוננו העצמי, ולבסוף בתיקונו של עולם. מפני שאנחנו אמיתיים יותר, רגישים יותר, בעלי ניסיון ומלומדי מלחמה...

רק אנחנו, נוכל לחזק איש את רעהו, ולומר כל מאיתנו לחברו: חזק!

שו"ת Mail (הרב זאב קצנלבוגן) - פרשת שמות תשע"ג

החטא (ושכרו) ועונשו (2)

שאלה:

בשבוע שעבר נכתבה בפינה זו דבר שנראה לי מוזר, ואולי אפילו שגוי. הרב כתב שהמציאות שבני אדם חוטאים מלמדת אותנו שתופעה זו היא חלק מהתוכנית של הקב"ה, ושאנחנו אמורים להתייחס אל החטאים כדבר שמסוגל לחזק את הקשר שלנו עם אלוקים. האם זה אומר שעלינו לחטוא מדי פעם כדי לחזור אחר כך בתשובה ולחזק את הקשר שלנו עם אלוקים? הייתי שמח לקבל הסבר על הדברים, ולהבין שלא הבנתי נכון...

הרב זאב קצנלבוגן:

למען האמת אני די שמח עם שאלתך. חששתי בשבוע שעבר שתשובתי תגרום חלילה ללגיטימציה לחטאים. זו גם הסיבה שסיימתי את תשובתי הקודמת במשפט "זו התוכנית של הקב"ה. אבל כיצד אנחנו צריכים להתייחס אליה, אולי נרחיב בע"ה בפעם הבאה." כלומר, גם אם הקב"ה נתן לנו פתח לחטאים אסור לנו בשום פנים ואופן "לקנות אותו"... ולכן אני ממש שמח שאתה נותן לי את האפשרות להשלמת הדברים.

בעבר, כנער מתבגר, מצאתי את עצמי בויכוח מול הורי. רציתי לעשות רשיון נהיגה בזמן שהורי לא ראו זאת בעין יפה באותה העת. כיון שהייתי נער עקשן עשיתי את הדבר למורת רוחם של הורי. הם, מצידם, נהגו בי בחכמה יתירה. כשהם הבינו שאני סגור על הנושא, הם אמנם לא החלו לשמוח עם המעשה, אבל הם התעניינו בצורה כנה בהתקדמות שלי והאם אני מרוצה או לא. התחושה שהם נתנו לי הייתה מעצימה. לא זו בלבד שאני עושה את מה שאני מעוניין בו, אלא אני אף מחזק את הקשר שלי עם הורי. במקום להסתיר ולהתחבא הפך הדבר הזה בעצמו למחזק קשר ביני ובין הורי...

דבר מצוי הוא ויכוח בין הורים וילדים. מצוי הוא יותר אצל הנערים המתבגרים. פעמים רבות הבן מעוניין בדבר שהוריו אינם מעוניינים בו מסיבה כלשהי. אך אם תרשו לי, בדרך כלל יש הבדל משמעותי בין דעתו של הנער ובין דעתם של הוריו. בעוד שהנער מתעסק אך ורק בעצמו וברצונותיו העכשויים, הוריו, מעבר לדעתם האובייקטיבית בנושא, יוסיפו לשקלול הנתונים גם את נושא הקשר. הורי למשל הביאו את נושא התקשורת איתי בשקלול הנתונים, מעבר לעובדה היבשה שהם לא היו חפצים בלימודי הנהיגה שלי באותה תקופה. דבר שגרם להם להתנהג כפי שהתנהגו, ועל כך יבורכו...

חברים. הורים מסוגלים לחשב גם טעויות כמקדמי קשר, אך כמה ילדים אנו מכירים שמסוגלים לכך? כמעט ולא. כמובן שכבוגר אני מצטער על עגמת הנפש שגרמתי להם אז. הקב"ה מסוגל לחשב את החטאים, אם חלילה קרו, כמקדמי קשר, אך כמה אנשים אנו מכירים שמסוגלים לכך? אין! כשאדם חוטא הוא מתנהג כאותו נער שמתעסק אך ורק בעצמו וברצונותיו העכשויים! על זה אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". אוי כמה אנחנו מצטערים כבוגרים, לאחר שעוזבת אותנו אותה רוח שטות, על עגמת הנפש שגרמנו.

בואו לא ננצל את הפתח המדהים הזה שפתח לנו הבורא, הפתח שנקרא "במקום שבעלי תשובה עומדים..." (אני כמובן מתכוון לפני החטא. לאחריו, זו הברירה היחידה שיש בידינו). הצער ועגמת הנפש הנגרמים כתוצאה מן החטא אינם שווים זאת. מה גם שההיסטוריה מלמדת שדי קשה להשתמש בו. אתן לכך דוגמא אחת.

כל בר דעת מבין שאדם הראשון לא היה ילד. אדם הראשון לא חטא רק מפני שהתחשק לו. סביר להניח שהייתה לו איזו תפיסת עולם בחטא. אחד ההסברים הוא, שאדם הראשון הבין את חשיבותה של ההתמודדות והבחירה החופשית ורצה להעצים אותה על ידי החטא. כולנו מכירים את הקושי להתמודד לאחר נפילה, את הקושי הזה חיפש אדם הראשון. אולי הוא חיפש את טעמו המתוק של המשפט "במקום שבעלי תשובה עומדים...". מה הייתה תגובתו של הבורא? הקב"ה שאל את האדם "איכה?" לאן הגעת עם כל החישובים הנהדרים שלך? בואו נביט נכוחה בהיסטוריה. חטא אדם הראשון קידם אותנו או לא? כל הרבה אנשים עשו את החישובים האלו, ובכל פעם נאלצנו להוריד את הקו האדום של הכינרת בעוד כמה ס"מ... בכל פעם אנו אומרים לעצמנו "אם נצליח לצאת משם, אז היה שווה". אבל איך אמר הבורא? "איכה?" לאן אתם מגיעים עם כל החישובים האלה? רק יורדים ויורדים. אז כנראה חברים יקרים, שעם כל הכבוד והערכה זה פשוט לא שווה!  

שו"ת SMS (הרב ארי מור) - פרשת שמות תשע"ג

שאלה: 

האם מותר לקנות אופניים מעובד זר שגנב אותם, אם בין כה וכה הוא ימשיך לגנוב?

תשובה: 

מעיקר הדין מותר. אמנם כדאי לעשות שאלת חכם על כל מקרה לגופו.

שאלה: 

קיבלתי מתנה שאינה לבוש, האם אני צריך לברך עליה שהחיינו?

תשובה: 

כל חפץ שמשמח אותך לקבל אותו, צריך לברך עליו שהחיינו.

שאלה: 

האם לבחור יש חובה לקבוע מזוזה בחדרו למרות שהחדר אינו שייך לו בטאבו?

תשובה: 

אם החדר מושכר לו החובה מוטלת עליו, ואם זהו חדר בישיבה החובה מוטלת על הישיבה.

שאלה: 

האם מותר לעבור בזהירות על חוקי התנועה?

תשובה: 

לא כאן המקום המתאים להשיב לשאלה זו.

שאלה: 

מותר לי לקחת טרמפ עם אישה בתוך העיר?

תשובה:

משום דין יחוד מותר ביום כשיש תנועה ערה, ובלילה תלוי בנפח התנועה אם ישנה תנועת רכבים פעם בחמש דקות מותר ורצוי להדליק את האור. אמנם מכוער הדבר לנסוע בטרמפ עם אישה שאינה מוכרת, והכל לפי המצב והצורך.

יהושע פריד - פרשת שמות תשע"ג

לא חסר מקום

יהושע פריד

יש מיליארדי אנשים בעולם, מאות מדינות, ולכל אדם יש את האופי שלו, את הדברים שהוא אוהב, את הדברים שהוא רוצה, את סגנון החיים שהוא חושב שנכון, ומטבע הדברים קורה שמזלזלים אחד בשני, שקהילות רבות ושונאות אחת את השניה (מוכר למישהו?). גם בתוך אותה חברה זה קורה. יש כיוונים שונים, יש רצונות שונים, גילאים שונים. איך אנחנו אמורים להסתדר עם המציאות הזאת? איך נחיה בשלום אחד עם השני? איך לנו עצמנו יהיה את המקום שלנו?

המילה שמגדירה את המושג של 'לתת מקום לכל אחד' היא "כבוד". לכבד את השני ולתת לו את המקום שלו, להבין שלכל אחד יש מקום ולתת לו אותו, זה מה שנקרא - כבוד. המשנה באבות שואלת: איזהו מכובד?? - איך אדם יהיה מכובד? ומשיבה: המכבד את הבריות! אם אדם רוצה להיות מכובד - שיהיה לו את המקום שלו, ש"יכבד את הבריות", שיבין שלכל בריה יש את המקום שלה ויתן לכל אחד את המקום שלו בלב, בראש וגם למעשה.

אנחנו רואים שהתורה שמה דגש על כיבוד הורים - להכיר שהם הורים שלי ויש להם מקום מיוחד. למורים שלי יש מקום מיוחד, לאחי הגדול יש מקום מיוחד, לחברים ולסביבה שלי יש את המקום שלהם. לכל אחד ואחד יש את המקום המיוחד שלו. יש מקום לכולם, לא חסר מקום לאף אחד... אם ניתן לחבר את המקום המגיע לו, זה לא יבוא על חשבון המקום שאישי שלנו. רק צריך לדאוג לתת את המקום הזה לסובבים אותנו, להבין שאחרי הכל כל אדם רוצה לעשות את הדבר הנכון בדיוק כמו שאנחנו רוצים, אבל לפעמים האחר חושב שהדבר הנכון הוא שונה ממה שאנחנו חושבים...

כל אדם רוצה שיהיה לו טוב בדיוק כמו שאנחנו רוצים, וכמו כל אדם הוא לפעמים טועה או נכשל, בגלל שהוא בן אדם - ובן אדם טועה! אבל טעויות אינן סיבה לזלזול, בדיוק כמו שאנחנו טועים לפעמים כל אדם טועה לפעמים... אם נצליח באמת לחיות ככה, אני די בטוח שהעולם יהיה טוב ויפה יותר...

שבת שלום

הרב אריאל אפשטיין - פרשת שמות תשע"ג

המצניע לדוגמא

הרב אריאל אפשטיין

למדנו השבוע בגמרא נקודה מאוד מעניינת בענייני הוצאה בשבת. הבאנו רשימה ארוכה של שיעורים לכל מיני דברים שעל הוצאתם בשיעור זה האדם מתחייב. והגמרא נתנה כלל שלמרות שיש שיעור לדבר, ולכן אם הוציא פחות משיעור זה לא יתחייב על הוצאתו, אבל אדם שמחשיב כמות פחותה מהשיעור, מתחייב על הוצאת הדבר אפילו בפחות מן השיעור, וכל זה למה? למרות שבני אדם אינם מחשיבים פחות משיעור זה, אך כיון שהוא נתן לזה חשיבות, הרי זה מקבל חשיבות בשבילו והוא מתחייב. הרי שאם אדם נתן חשיבות לדבר, זה חשוב!

עוד נקודה שהגמרא אומרת, שאם יש דבר שבעיני בני אדם הוא חשוב, אין ביכולת של אף אחד לבטל חשיבות זו, אף אם הוא אישית אינו מחשיב דבר זה!

***

דברים אלו אמנם מדברים בדיני הוצאה בשבת, ואולי אין מקומם כאן בעלון, אך הבה נצא למסע קטן אל תוך תוכו של האדם.

ישנם הרבה אנשים על כדור זה המכונה "כדור הארץ". יש שחשובים בעיני עצמם אך בעיני אחרים לא, ויש שבעיני אחרים הם חשובים אך לא בעיני עצמם. יש שחשובים גם בעיני עצמם וגם בעיני אחרים, ויש שאינם חשובים לא בעיני עצמם ולא בעיני אחרים.

תחושה זו של חשיבות יכולה לבוא לאדם ממגוון מקורות. מתוכו או מחוצה לו, מיצירה שיצר או תובנה קשה שהצליח להבין, מכשול גדול שהצליח להתגבר עליו ועוד. כמו כן מחוצה לו – מההרגשה שאחרים מעריכים ומחשיבים אותו, וזה יכול לבוא מכל אדם אפילו קטן ממנו, ואפילו אם אין לו כל תואר! זו יכולה להיות נתינת מחמאה, הדגשת תכונות או מעשים טובים, או הבעת הערכה כלשהי כגון העמדתו כדוגמא לאחרים!

ואם תשאל "נו, אז אני מרגיש חשוב, או לא מרגיש חשוב, למה זה כל כך משנה?"

התשובה היא, שזה מאוד משנה! הרי כל אדם, אפילו אם הוא רק קצת בוגר, לא ישחק בבוץ אחרי הגשם, הוא גם לא ישחק עם האנשים הקטנים של ה'לגו' ויערוך מלחמות דמיוניות בין שתי קבוצות. למה? כי זה לא מתאים לו. הוא חשוב. יותר מזה, זה מתאים לילדים קטנים שעדיין אין להם את הבגרות שאני, החשוב, כבר רכשתי.

כך זה גם אצל אנשים בוגרים יותר ועם דברים מהותיים יותר, שלא תמיד קל לזהות שהם אינם מתאימים לאדם באשר הוא, אך כאשר אדם מרגיש חשוב ומבין שהוא מרומם, זה מקל עליו בזיהוי של ה'לא מתאים', ועוזר להתרחקות מהדברים שאמנם מושכים ומעניינים אך אינם מתאימים.

יתר על כן, אדם שמבין שהוא מהווה דוגמא לאחרים, ובידו להיות דוגמא חיובית או חס וחלילה שלילית, האחריות המוטלת עליו מצד הערכתם אותו ולקיחת דוגמא ממנו נותנת לו כוחות יתר לעמוד במשימה, אשר הפכה זה מכבר ממשימת יחיד למשימת רבים!

***

כל יהודי, ובפרט יהודי שניכר שהוא שומר מצוות, צריך לדעת שהוא מייצג ומהווה דוגמא לכלל הציבור. חשיבותו רבה – ואחריותו גדולה!

הלל עזרא - פרשת שמות תשע"ג

הרכלן (חלק ב')

הלל עזרא

בשבוע שעבר עקבנו אחרי דמותו של הרכלן המושבע מנדל'ה קורצמאכער. אדם תאב ידע, תאב נייעס ומעל הכל, נהנה לחלוק את החדשות עם חבריו הבטלנים, ולדון איתם על המדוכה ימים ולילות על דברים העומדים ברומו של בטלן. עצרנו בפרשיה האחרונה שעסקה בסיר הצ'ולנט הקלוקל. מתפללי בית הכנסת שטעמו ממנו ב"קידוש" לאחר התפילה, חטפו כאב בטן קטלני שהשכיב אותם מספר ימים בביתם. לאחר שוך הסערה נפתחה מערכת דיונים אודות הסיבה שגרמה לתבשיל להבאיש. במרכז הדיונים עומד, כמובן, מנדל'ה מיודעינו. שבוע סוער עבר על קהל המתפללים של בית הכנסת המרכזי "ישועות יעקב". שבוע שבו רעשה וגעשה השכונה, אך ללא תוצאות ממשיות. שום קצה חוט לא עלה בידו של מנדל'ה, שום קצה חוט שיוביל אותו אל הגורם המזיק.

***

"ליל שישי", ערב שבת פרשת וישב.

רע'ב אייזיק זוננשיין, המכונה בפי כל "הגביר", עמד במרכז סלון ביתו כשידו האחת אוחזת בשפופרת הטלפון וידו השניה מתנופפת בלהט. אם את שאר הסועדים בבית הכנסת העסיקה הפטפטת הזולה שנסובה אודות ההשערות הפרועות שהועלו סביב העניין, הרי שאצל רע'ב אייזיק הגביר העסק היה כבודו האישי שנרמס. שנים על גבי שנים הוא מהלל באוזניו של מחותנו האמריקאי את איכותו הבלתי מתפשרת של הצ'ולנט המהולל שעולה על שולחנותיו של בית הכנסת. והנה, בצורה שלומיאלית, נזדמן המחותן לארץ בדיוק באותה שבת 'היסטורית' ונפל למשכב בן יומיים כשאגב כך הוא מפסיד את הטיסה בחזרה לארצות הברית. "הגביר" לא ידע היכן לטמון את פניו מרוב בושה וחיפש דחופות מוצא מכובד מן הסבך. בעברו השני של הקו הייתה המחותנת שזכתה להרצאה שלימה מפיו של הגביר עם הסברים מנומקים כיצד בדיוק באותו השבוע ברחה הטבחית לחופשה בלתי מתוכננת בצפון, והפקירה את מלאכת הבישול בידיה הבלתי מיומנות של בתה הרשלנית. האמת הייתה שהגביר מעולם לא ידע מי היא הטבחית, וודאי שלא ידע על יציאה לחופשה כזו או אחרת.

גם מנדל'ה שעמד מתחת לחלון, לא ידע על כך. באותו הערב נתקפה הגברת במיגרנה קטלנית ולא הניחה לו לשוחח בטלפון עם ידידו, זושא פפרקורן, ולנתח איתו את הסוגיה הרת הגורל. בצר לו, הסתובב מנדל'ה בין סמטאותיה המוארות קמעה של שכונת מאה שערים, בעודו תר אחר קמצוץ של בטלנים איתם יוכל לחלוק את ממצאיו האחרונים. כנראה יד משמיים הובילה את מנדל'ה המשועמם אל מרגלות ביתו של הגביר בדיוק ברגע בו סח רע'ב אייזיק למחותנתו אודות החלפתה של הטבחית המקורית. מנדל'ה כמעט נחנק מרוב התרגשות, בהחלט התקדמות מפתיעה! מבלי לבזבז אף רגע, רץ מנדל'ה לקצה השני של השכונה שם שכן הקיוסק "מטעמי ליל שישי" כשבחצרו מתאספים בקביעות חבורה מכובדת של נייעסנים מהשורה הראשונה איתם יוכל לחלוק את המידע הקריטי.

תוך חצי דקה מאז דרכה כף רגלו של מנדל'ה במפתנו של הקיוסק, הפכה החצר למרכז דיונים פעיל. החבורה דנה ודשה בעניין כאשר מנדל'ה מפזר רמזים עבים אודות זהותה המסתורית של הטבחית. אך לאחר חמש דקות הגיע לייזער מרצבאך וטען שבכלל לא מדובר בטבחית אלא בטבח ולמיטב ידיעתו, הוא הכין את הסיר בשבוע האחרון ולא אף אחד אחר. אך לא איש כמנדל'ה ייפול לייאוש. ממש כמו עורך דין ממולח שינה כיוון ועבר לתיאוריה הבאה. שבוודאי גולד'ע הקבצנית שמסתובבת תדיר בינות לסירים בערב שבת ועושה סבב "טועמיה", דחפה את ידה הנגועה לתוך הסיר והדבירה את התבשיל. אבל אולי, בעצם, ידו של מוישה רנד במעל והוא רוקן בזדון קופסת שימורים מהתוצרת ה"ציונית" של הרב לנדאו לתוך הסיר. אם כי במחשבה שניה ושלישית, בהחלט ייתכן שבחורים מישיבת המקובלים "שושנים לדוד" הסמוכה התגנבו באישון לילה אל המטבח כשבידיהם סחורה מזויפת מתוצרת מזרחית והחליפו בין הסירים... בשלב הזה מנדל'ה החליט שהשאיר לסובבים מספיק חומר למחשבה ומיהר לעבור אל התחנה הבאה.

המערכה השניה התרחשה בפתחו של בית הכנסת ישועות יעקב, בו התרחש האירוע החבלני בשבת האחרונה. קומץ קשישים ישבו על ספסל בחצר בית הכנסת החשוך והביטו ניכחם בעוברים והשבים תוך כדי שיחה קולחת עשירה בהמהומים ונפנופי ידיים. מנדל'ה כמעט סב על עקביו באכזבה כאשר שמע מאחוריו את קולו הצרוד של פינחוס זילברצייג: "לאן אתה בורח רע'ב איד?! לא תספר לנו וואס די נייעס?!". לבקשה כזו קשה למנדל'ה לסרב ותוך מספר רגעים הוא שוקע בדיון ער עם החבורה הקשישה שסביבו. מבלי משים התאספה מסביב קבוצת אנשים והאזינה בעניין להשערות שהופרחו לחלל האוויר. לפתע עלה בראשו של מנדל'ה רעיון. הוא החליק את פיאותיו בתנועה מעגלית פעם ופעמיים כדי לתת לרעיון להנביט במוחו הקודח טרם שחרר לאוויר את ההשערה ההגיונית שאולי בעצם שעון השבת הוא שהתקלקל, וסיר הצ'ולנט שלא עמד בקור הירושלמי הקדיח תבשילו. "לא ייתכן!", אמר אחד הישישים שישב בקצה הספסל, "במו עיני ראיתי את הגבאי קונה שעון חדש ומתקין אותו במטבח מעל הבלעך".

מנדל'ה המהם מתחת לשפמו "אז כנראה מישהו החליף את השעון הח..." מנדל'ה קטע את המשפט באמצעו, אך כבר היה מאוחר מידי. הקבוצה שעטה לעבר המטבח ופרצה את הדלת בחדווה. תוך מספר שניות יצא ז'לוב צעיר מהחדר החשוך כשהוא מנופף בשעון שסרח מול פניהם של הנקהלים. מישהו הביא פנס ותחת אורו הקלוש יכלו כולם לראות את הכיתוב: "שייך למשפחת קורצמאכער"... למנדל'ה לא נותר אלא להוציא את המטפחת מכיסו ולקבור בה את פניו הלוהטים. איך הוא שכח שבמו ידיו הוא 'שאל' את שעון השבת מבית הכנסת?! איך לא השגיח כאשר ילדו הקטן שנשלח להשיב את השעון למטבח, התבלבל והחזיר את השעון המקולקל לבית הכנסת?!

נשאיר את ה"פוטש" שנעשה למנדל'ה בידיהם האמונות של פרחי השכונה...

***

הרכלן. בדרכך כלל מדובר באדם משועמם, שבינו לבין מעש מועיל פרושה תהום אינסופית. בהעדר תעסוקה הולמת, הוא פונה בלית ברירה אל פינותיה האפילות של התעסוקה, ומתעסק ללא הרף בצפונותיהם של הבריות. העיסוק האובססיבי הזה מוביל אותו לא פעם לעסוק בדברים פעוטים וחסרי ערך כאשר הוא גורר את הסובבים אותו אל מעגל הקסמים האווילי הזה. אך דווקא זה פועל נגדו כבומרנג. כאשר הוא מנפח דבר פעוט כמו סיר צ'ולנט שהתקלקל ומערב את כל השכונה בעניין, אז כשמתבררת האמת, משתמשים בה הסובבים אותו באותן פרופורציות שהוא עצמו יצר.

ואז זה עוצמתי יותר!, משפיל יותר! וכואב יותר!