"שבת שמה"
הלל עזרא
את השורות הבאות אני רוצה להקדיש למלכה הבלתי מעורערת של כל מעשי
בראשית, שבת המלכה!
***
לפני שנה, במסגרת עבודתי כמורה למתמטיקה, הכנתי לבגרות בחור צעיר
ומוכשר כבן 26. נקרא לו לצורך העניין שימי.
כמה מילים על הדרדק: שימי משמש כאצבע מאשימה מהלכת על שתיים כנגד
מערכת החינוך הרבועה, שלא לומר, גלעד חי למה שצעידה מוגזמת בתלם יכולה להסיט הרחק
הרחק בחור צעיר ומבולבל. הוא נולד למשפחה מכובדת בשכונת רמות בירושלים, לאב
ר"מ בישיבה קטנה ואם מורה מחנכת בסמינר. מסלול חייו כמו נקבע עוד לפני שנולד,
'חיידר' ירושלמי וותיק, הלאה בישיבה קטנה מהטובות שבעיר, ומשם באופן טבעי לישיבה
גדולה שהונהגה ביד רמה תחת ידיו האמונות של אחד מזקני ראשי הישיבות שבדור. שימי
מטבעו בחור שאוהב מרחב פעולה, מה שלא תמיד הסתדר עם השבלונה הישיבתית הקלאסית
שהכתיבה את הכללים שלא תמיד עלו בקנה אחד עם סגנונו האישי.
לאחר שנה בישיבה גדולה הוא התחיל להרגיש שנמאס לו. נמאס לו להעביר את
סדר יומו מול גמרא שלא תמיד מצא בה עניין. נמאס לו לשבת שעות מול המשגיח בשיחותיו
הארוכות. נמאס לו לקום כל יום בשבע בבוקר. נמאס לו מזה שאין לו שום אפשרות לבטא את
טעמו בלבוש ונמאס לו ללכת בחוץ חנוט במגבעת וחליפה בימות החום הקיציים. המשגיח,
איתו דיבר שימי בניסיון לקבל עזרה, שלח אותו ל"שיחת חיזוק" אצל אחד
ה"מחנכים" כדי לראות מה השתבש אצלו בראש. שיחה עם אמא בארבע עיניים
הניבה הרבה דמעות שקרעו את ליבו של שימי הצעיר. ואבא רק הביט בו במבט רציני ואמר
שצריך להתפלל חזק יותר... הוא ניסה לסחוב עד סוף השנה ללא הצלחה כשהוא מוצא את
עצמו בסופה עומד מחוץ למבנה הישיבה, מוחתם כ"פרסונה נון גראטה", בדרך
החוצה.
לחזור לישיבה הוא כבר לא היה מוכן.
לאחר שנתיים של נדידה בין מוסדות שונים ומשונים שניסו להגיש לו את
הסחורה הרגילה בעטיפות מעניינות יותר, ללא הצלחה, הוא מצא את עצמו נוטש את הכל
מאחור ועולה על טיסת לילה חד כיוונית לארצות הברית. משאיר אחריו את ההורים, את
המשפחה, את החברה שנידתה אותו ואת הכיפה. חמש שנים הוא בילה בניכר ואגר שקל לשקל
בזיעת אפו כשהוא בונה את חייו מחדש כחילוני. השמועות שהגיעו אליו מהארץ אמרו
שההורים ישבו עליו שבעה ומחקו אותו לחלוטין מהמשפחה. גם הוא מצידו השתדל למחות כל
זכר מעברו החרדי.
בגיל 25, לאחר שהתבסס כלכלית הוא החליט לחזור לארץ. הוא שכר דירה
בקטמון והתחיל לבחון את עתידו באקדמיה. מהר מאד הוא הבין שכתוצר מערכת החינוך
החרדית אין לו דבר להציע לאוניברסיטה שדרשה בגרות מלאה ופסיכומטרי והוא צריך
להתחיל הכל מחדש. הדבר רק הציף אצלו את הזיכרונות הישנים מהילדות ומילא אותו
בתסכול ענק.
"אתה מבין", סיפר לי בדמעות בשיעור הראשון שהעברתי לו,
"בגיל עשרים ושש אני מוצא את עצמי בלי כלום ביד. עכשיו אני צריך להתחיל הכל
מהתחלה".
למרבה המזל זכה שימי במתנת שמיים שאין כדוגמתה, חשיבה רציונאלית.
למרות התסכול ולמרות הכעס הוא הבין שעם האשמות הוא לא יוכל להתקדם בחיים וטוב
מאוחר מאשר לעולם לא. הוא למד ברצינות. מה שיכול היה ללמוד לבד, למד לבד. מקצועות
שלא יכל להתקדם בהם בכוחות עצמו, שכר מורים פרטיים בכסף מלא ולאחר שנה וחצי הוא
עמד לפני הישורת האחרונה, מבחן חמש יחידות במתמטיקה. כחודש לפני הבחינה ישבתי איתו
ערב ערב ועברנו על החומר.
כשבוע לפני הבחינה הוא חטף בלק-אאוט, כנראה מעוצמת הלחץ. הייתי צריך
לשבת איתו יותר זמן. היינו מסיימים כל יום שיעור של חמש שעות ברציפות, אדומים מרוב
מאמץ מחשבתי וסחוטים מעייפות. ביום חמישי שלפני הבחינה, לאחר שלוש שעות של לימוד ברצף
הוא צנח על הספה באפיסת כוחות כשהוא מנגב את תוצר מאמציו ממצחו הקודח. הצעתי לחזור
אליו למחרת ולסיים איתו את החומר ביום שישי. הוא לא הסכים. "למה?"
שאלתי. "אני חייב להתכונן לשבת" הוא ענה לי בפנים רציניות. הסתכלתי עליו
מהצד בציניות, "להתכונן לשבת?!" ומיד התחרטתי. היה נראה שהוא ממש נעלב.
לא הצלחתי כל כך להבין למה, מדובר היה בבחור שלא החזיק אפילו מטבח כשר, גם אם
הגעתי אליו רעב ידעתי שאין לי ממש על מה לבנות...
אך מסתבר שלשימי יש הרבה מה להכין לשבת. הוא התכונן לקום ביום שישי
מוקדם בבוקר, לנקות את הבית, להרים טלפון לכמה חברים להזמין אותם לשבת ולצאת לשוק
לקנות את כל מצרכי השבת לשלוש סעודות. אם חשבתי שמדובר בשבת חברים עם סעודות מול
הטלוויזיה ויציאה בבוקר לים, מסתבר שטעיתי. שימי התכוון להעביר שבת כהלכתה מכניסתה
עד ליציאתה.
"מה אתה חושב...", אמר לי שימי כשהוא שוכב פרקדן על הספה
ועיניו חצי עצומות, "הוציאו לי את הטעם בלימוד, הוציאו לי את החשק לשים
ציצית, עיקרו ממני את העניין המינימאלי בכל דבר יהודי, אבל את השבת אף אחד לא
הצליח לקחת ממני. אין דבר יפה יותר וטהור מזה. גם אם מגיע אלי אלוקים ואומר לי: קח
את השבת ותעשה אותה איך שנראה לך, אני משאיר אותה בדיוק כמו שהיא עד לפרט האחרון!
אני לעולם לא אוותר על המתנה הזאת, אני לא פראייר!"
הרגשתי שבא לי לבכות...
***
מגיע הקב"ה למשה רבנו ואומר לו: "משה, מתנה טובה יש לי בבית
גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל, שבת שמה"
קיבלנו בהר סיני תרי"ג מצוות. את כולן אפשר להגדיר כמתנה, אבל
התבטאות קונקרטית על מצווה מסוימת כמתנה אנחנו יכולים למצוא רק בשבת. וההבדל הוא
פשוט, התורה על כל חלקיה דואגת בעיקר להכין את האדם בעולם הזה לקראת הטרקלין בעולם
הבא. המתנה היא בעיקר רוחנית. אבל שבת היא מתנה שחלק ניכר ממנה הוא גשמי, היא
נתונה לאדם כמתנה שנוכל ליהנות ממנה ולהתענג בה. גם אדם פשוט כמוני שקשה לו עם הרבה
דברים ונופל לא פעם, יכול ליהנות ממנה ולמקסם אותה עד הסוף כי היא נתונה בעיקר
בשבילי, להנאתי.
כמה יפה היא השבת. תפילה בבית כנסת ברוב עם. אווירה טובה ושירה נהדרת,
גם מהדרשה של הרב אפשר ליהנות כמשב רוח מרענן לאחר שבוע עמוס. חוזרים הביתה לשולחן
ערוך, שלום עליכם, סעודת שבת באווירה שרק היום המיוחד הזה יכול לספק. אין דבר
גאוני מזה שכל שבוע מתאספת כל המשפחה, שוכחים מכל דאגות העולם ופשוט שוקעים בתענוג
אינסופי הנוסף ע"י הנשמה היתרה ששוכנת בתוכנו ביום הגדול הזה.
ברור שישנם גם הגבלות שלפעמים יכולות להיתפס כמיותרות. אבל לעניות
דעתי, דווקא אלו מוסיפות להוויית ומהות השבת. כי גם אם הסיגריה שלאחר הצ'ולנט
יכולה להיתפס בעיני רבים כתענוג צרוף (תשאלו את החבר'ה בליל שישי מחוץ לקיוסקים
שמספקים את הסחורה עוד לפני שבת...), אבל אחרי הסיגריה תבוא המכונית ואחרי המכונית
יבוא הים ואם כבר מחללים שבת אז למה שלא נעבוד 'בקטנה' ונעשה כמה גרושים מהצד (בכל
זאת 150% לא הולכים ברגל...)
ואז, מה נשאר לשבת שלנו?!
כאשר אני משקיף מחלון ביתי ורואה בצער רב את המכוניות הנוסעות לאורך
הרחוב, כשתחת גלגליהם נרמסת מבוישת המלכה שלי, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי את
מה ששאל אותי שימי: מה, הם פראיירים?!
שבת שלום ומבורך לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה