הרב דניאל צ'סטר - פרשת ויקהל פקודי תשע"ג

מי עשה את המנורה?

הרב דניאל צ'סטר

המשגיח, אתה מתנהג ממש כמו פרעה, הרהרתי בליבי. בדיוק באותה התחבולה שהגה פרעה ברוב רשעותו, כדי להעביד את עם ישראל במקסימום עבודת פרך האפשרית, גם אתה משתמש. המשגיח עומד מולי ומחייך. לא, הוא לא מחייך בגלל שהיום יוצאת הישיבה לטיול וכולם שמחים, אני מקווה שהוא לא מדמיין מה אני חושב עכשיו, הוא מחייך כי הוא הצליח בגדול, הוא הצליח להכניס אותי לפינה שאין לי לאן לברוח ממנה, אין לי מה לענות לו, הפעם הוא פשוט צודק ובגדול. נכון שכבר שבוע לא קמתי לתפילה ונכון שלטיול בדיוק אני הגעתי הראשון, אבל למה הוא לא מבין שקשה לי לקום לתפילה, אני פשוט לא מסוגל, מה הוא לא מבין שיש הבדל בין קימה לתפילה לקימה לטיול? בטח שהוא מחייך ויש לו גם על מה, הוא הוכיח לי שהוא צודק ולא סתם אלא אני בעצמי נתתי לו את ההוכחה שהוא צודק. אבל אני לא מבין, בדיוק בשיטה הזאת השתמש פרעה כשהעביד את בני ישראל בפרך, לא?

המדרש מבאר שהשעבוד במצרים התחיל בפה רך. בתחילה נטל פרעה סל ומגריפה ועבד איתם, נתן להם שכר על העבודה. כולם עבדו בזריזות, בכל הכח, עם כל המרץ. וכי מי רואה את פרעה עובד כך ואינו משתתף עימו, מי יוותר על הבונוסים שמקבל מי שההספק שלו יותר מהממוצע. המרץ היה רב ובהתאם גם התוצאה. אבל פרעה הרשע עשה זאת כתרגיל לראות כמה באמת מסוגל כל אחד לעשות, בסיום יום העבודה הוא ספר כמה לבנים בדיוק כל אחד עשה, ואז הגיע היום בו הוא מודיע כי מהיום אין שכר, אין בונוסים, ובדיוק את אותה כמות הלבנים שעשית אתמול תעשה גם היום, אחד לא פחות. גילית שאתה יכול למספר מסוים של לבנים, אין סיבה שלא תעשה כך גם בלי לקבל כסף. פרעה העמיק כ"כ ברשעותו עד שהצליח לפתח שיטה מוצלחת ומתוחכמת איך להגיע למקסימום תפוקה מכל אדם בלי לבזבז רגע, כל אחד לפי כוחותיו. חלילה, הוא לא דרש מאחד שיעשה כחברו, כי זה באמת יותר מיכולתו, אבל כל אחד מה שהראה שהוא מסוגל לעשות היום, בדיוק את זה היה צריך לעשות מחר, אחד לא יותר אבל גם אחד לא פחות. הרי הוא מסוגל ואם הוא לא עושה זה בזבוז זמן. שיא ההספק.

והנה המשגיח אומר לי בדיוק אותו דבר. הרי לטיול הגעת הראשון, זאת אומר שכן יש לך כח לקום מוקדם, אז למה לתפילה אתה לא יכול לקום בדיוק באותה השעה. אני מסיר את המצחייה מנגב את זיעת הבוקר הקרה, ושואל את עצמי, המשגיח בעצם צודק! אבל...

הקב"ה מצווה את משה רבנו לעשות את המשכן וכליו, לצורך כך הוא מראה למשה בהר סיני את תבנית המשכן ותבנית הכלים, וכמו שאתה רואה כך תעשה, ואכן משה עושה את רצון הקב"ה ועושים כלי  אחר כלי, את הקרשים, היריעות, בדיוק כמו שצווה, בדיוק כמו שראה בלי שום שינוי. למעט כלי אחד שבו משה מתקשה, המנורה. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח לעשות, לא יוצא לו כמו שראה בהר סיני, הקב"ה מראה לו שוב והפעם מנורה של אש אולי עכשיו משה יצליח, משה מנסה שוב ושוב לא מצליח. אומר לו הקב"ה השלך את הכיכר [זהב] לאור והיא נעשית מאליה. וכך עושה משה, משליך את כיכר הזהב לאש ויוצאת המנורה. ואכן בפרשת ויקהל מספרת התורה שעשו את היריעות והקרשים וממשיכה לספר שעשו את הארון, השולחן, וגם שעשו את המנורה "ויעש את המנורה זהב טהור... כיכר זהב עשה אותה". ונשאלת השאלה, וכי משה עשה את המנורה? הרי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, מי שעשה את המנורה זה הקב"ה ע"י שמשה השליך לאש, איך ניתן לומר על משה כי הוא עשה את המנורה?

התשובה היא, כן, משה עשה את המנורה. התורה מלמדת אותנו כי לא נדרשת מהאדם התוצאה של העשייה, מה שנדרש מהאדם זה הרצון לעשות, משה אכן ניסה וניסה וביקש עזרה וניסה שוב, משה עשה את המקסימום שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לעשות יותר, הוא לא הצליח, מה הוא יכול לעשות. התורה מלמדת אותנו כאן כי לא העיקר הוא ההספק - התוצאה. העיקר הוא הרצון להגיע להספק. אם היה לך רצון אמיתי וניסית בכל הכח, אבל אתה לא יכול כי באמת זה יותר מיכולתך, אתה לא מחויב. ויתירה מכך, וכאן החידוש הגדול, לא די שאתה פטור מלעשות כאדם אנוס, אלא הרצון הגדול יחד עם מעט המעשה נחשב כאילו עשית את הכל. כן, משה עשה את המנורה.

בדיוק זה ההבדל בין דרישותיו של פרעה מעם ישראל במצרים לדרישותיו של הקב"ה מאיתנו. מדוע אותו מעשה שלכאורה כ"כ דומה, אצל פרעה נקרא שהעביד בפרך ואילו הקב"ה זו צורת הנהגתו?

ההבדל הוא כי פרעה דרש את התוצאה, את מספר הלבנים. בראייתו כמות הרצון נמדדת בתוצאה, ואם אין תוצאה כנראה שאין רצון מספיק, אם לא הספקת את כמות הלבנים שעשית אתמול יש לך בעיה, אתה לא רוצה, והראיה כי אתמול כשרצית הספקת, ואם היום אתה לא מספיק כנראה שאתה לא רוצה להספיק. אבל מה קרה אם אדם למרות כל רצונו באמת לא הספיק? לפרעה זה לא היה איכפת, הכלל הוא אחד, אם אתה לא מספיק אתה לא רוצה. לדרוש מאדם לעשות היום את מה שעשה אתמול, את התוצאה של אתמול. זה נורא, זו ממש עבודת פרך.

אבל אצל הקב"ה בדיוק להיפך, הקב"ה רוצה את הרצון של האדם, אם רצית את המקסימום שאתה יכול לרצות אבל אתה לא מצליח להגיע היום לתוצאה שהגעת אתמול, אבל השקעת את אותו כח רצון שהיה לך אתמול, כאן המהפך הגדול, לא רק שאתה פטור אלא נחשב הדבר כאילו עשית.

את פרעה לא עניין הרצון - עניינה אותו התוצאה, ואילו אצל הקב"ה רחמנא ליבא בעי, הקב"ה רוצה את הרצון.

אה, הבנתי, המשגיח לא רוצה שאני אקום לתפילה, הוא רוצה שאת הרצון שיש לי לקום לטיול, בדיוק את אותו רצון, שיהיה לי לקום גם לתפילה. האמת שהוא צודק, אם אני רוצה אני באמת יכול.

וכבר אמר חכם אחד כי "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש".