הרב זאבי קצלנבוגן

הקטע שלי בפרשה

לא נפסיק לשיר

מתי שרתם פעם אחרונה? תרשו לי לנחש שזה לא קרה לכם כשהייתם בדיכאון, גם לא בלויה של מכר, אפילו לא כשהייתם מפוחדים. אז מתי כן? כנראה שזה קרה לכם בשעת התרוממות הרוח כאשר שמחתם עם הישג כלשהו, או לחילופין בזמן של געגוע למשהו גדול או למישהו אהוב.

שירה היא כלי ביטוי בזמן שהמילים נגמרות. לא שהן נעלמו מן הלקסיקון, אלא פשוט ישנם זמנים שכל המילים המופיעות בלקסיקון לא יצליחו להביע את רחשי הלב ההומה בזמנים אלו, ואז באה לה השירה. אותה צורת ביטוי שממעטת במילים אך מרבה ברגשות.

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר..." (פרק ט"ו פסוק א')

אחת השירות המפורסמות בהיסטוריה היא שירת הים. אותה שירה ששרו משה ובני ישראל כאשר הם עברו בתוך גזריו של ים סוף שנבקע לשניים ובמקביל אותו ים סוף עצמו הטביע את כל חיל מצרים שרדפו אחריהם. 

זהו, מכאן ואילך, מצרים היא נחלת ההיסטוריה מבחינת בני ישראל. עד עכשיו למרות היציאה הדרמטית, עדיין יתכן שפרעה יקשה את לבו שוב. למרות כל הניסים הגלויים וההוכחות הברורות שלא כדאי לו להתעסק עם העם הנבחר, עדיין יתכן שהוא ינסה לרדוף אחריהם ולהחזירם למצרים על מנת להשתעבד בהם. אבל כעת זה נגמר. גם אם הוא ירצה הוא כבר לא יהיה מסוגל לכך אחרי שכל צבאו טבע בים. ואז פרצה לה השירה במלוא עוצמתה.

מה פרוש המילה אז? באופן פשוט אז בא לתאר את הרגע הדרמטי. בדיוק כשזה קרה הם שרו. אך חכמים לוקחים אותנו למקום עמוק יותר כאשר הם רוצים להסביר לנו את המילה אז.

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך.' והרי טבעת אותו לים לכך אני משבחך ב"אז". זהו מה שכתוב אז ישיר משה." (מדרש שמות רבה כ"ג ג')

המילה אז איננה רק תאור זמן. היא חלק בלתי נפרד מן השירה. יתרה מכך היא מגדירה את מהות השירה כולה.

חכמים מזכירים לנו שזו לא הפעם הראשונה שמשה רבנו משתמש במילה הזו. בסוף פרשת שמות כאשר פרעה מכביד את השעבוד כשהוא מבין שבני ישראל דורשים חרות, משה אינו מתאפק ופונה לבורא בשאלה: "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת." שאלתו של משה היא לגיטימית לחלוטין. הוא אינו מבין מדוע צריך תהליך של נסיגה, מדוע צריך סבל נוסף על מנת להציל את העם. אך למרות שהיא לגיטימית היא נובעת מתוך חוסר יכולתו של משה לראות את התמונה בשלמותה. בורא עולם אמנם עונה לו תשובה, אך מבחינת משה התשובה מתקבלת יותר בסגנון של 'יהיה בסדר, אל תדאג' ולא כהסבר ברור.

רק כעת כאשר הקצוות מתחילות להיסגר, רק כאשר רואים ישראל בחוש כיצד השיגעון המצרי להמשיך ולשעבד אותם למרות כל הרמזים הברורים מהבורא שלא לעשות זאת, רק כעת הם מבינים שהסבל של אתמול הוא זה שהביא לחיסול טוטאלי של מצרים היום, רק כעת הם מסוגלים לפרוץ בשירה אדירה.

המילה אז משמשת גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. יהיה זה נכון להשתמש בביטוי 'אז הלכתי' כפי שיהיה זה נכון לומר 'אז אלך'. כלומר זו מילה שמוציאה אותנו מן ההווה ומסוגלת לחבר את העבר עם העתיד. זו שירה!

שירה היא היכולת לראות תמונה בשלמותה. לראות כיצד העבר מתחבר למנגינה אחת שלמה עם ההווה והעתיד. לראות כיצד כל תו ותו כאשר הם מתחברים לשורה שלמה הם מהווים הרמוניה נפלאה. דבר שלא היינו מסוגלים לקלוט לו היינו שומעים כל תו בנפרד ללא קשר לזה שלפניו או לזה שאחריו. רק כאשר מחברים להם את התווים כולם לשורה אחת מקבלים שירה נפלאה. ואז בקריעת ים סוף הושלמה התמונה, אז הובנו התהליכים.

"תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד."  (פרק ט"ו פסוקים י"ז – י"ח)

השירה מתקדמת. ברגעים גדולים אלו כאשר חלקי הפאזל מצטרפים מבטאים ישראל בשירתם לא רק את חיבור העבר עם ההווה, אלא בעיקר את חיבור העבר וההווה עם העתיד. מעבר לשירה אדירה על הישגיות מדהימה. מעבר לשירה האדירה ואמירת התודה על כך שהם יצאו לחרות עולם, מוסיפים משה ובני ישראל את שירת הכסופים. הכסופים למשהו גדול יותר, למישהו אהוב – לבורא עולם. העבר וההווה חוברים יחדיו על מנת להוביל אותנו למשהו גדול לחיבור מושלם עם בורא עולם. להבנה שאינה משתמעת לשני פנים "ה' ימלוך לעולם ועד!" ואת השירה הזו לא נפסיק לשיר...

אך אולי ניתן להוסיף דבר אחד קטן. יתכן מאד שהשירה האדירה פורצת לא רק כאשר האדם רואה את התמונה בשלמותה, אלא כאשר הוא נעשה שותף פעיל לתמונה זו.

וכך כותבת התורה לפני תחילתה של השירה:

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו." (פרק י"ד פסוק ל"א)

ועד עכשיו הם לא האמינו? עשר המכות לא הספיקו להם? בוודאי שכן. אבל יש אמונה ויש אמונה. דמיינו לעצמכם לוליין שהולך על חבל דק בגובה עשר קומות. האם אנחנו מאמינים שהוא יצליח? כנראה שכן. אבל מה דעתכם, אם הלוליין יציע לכם לשבת על כסא שהוא יחזיק בידיו תוך כדי הצעידה על החבל הדק, האם הייתם מסכימים? כנראה שכבר לא... רק כאשר ישראל היו מוכנים לתת אמון מלא בבורא וללכת אחריו על החבל הדק, רק כאשר הם נכנסו אחרי נחשון בן עמינדב ממש לתוך המים, רק אז השירה פרצה מגרונם במלוא עוצמתה.