הרב אליהו מאיר פייבלזון - פרשת תצוה-זכור תשע"ג

אם יהודי היה יודע...

הרב אליהו מאיר פייבלזון

כולנו מכירים את מילות השיר העליז הזה, ואת הטיפוסים שאיתם מזוהה השיר, ואיך נאמר? כל זה אינו מקרין תחושה של רמה ואיכות גבוהה במיוחד. בדרך כלל, אנחנו אוהבים יותר להיות שייכים לעולם מבין יותר. לעולם שבו איננו שרים על מה שלא ידוע לנו, אלא מבינים וחווים את מה שכן ידוע לנו. שלא נדבר על הסקפטיות המסוימת שאנחנו אוהבים לשדר. נו, היה שמח ורוקד כל השבעים שנה. איזה מין חיים אלה של שמחה וריקוד תמידיים? אנחנו טיפוסים חכמים יותר, ולא מתאים לנו לצאת כל כך מן הכלים. ובכלל, כל המציאות המוזרה של האנשים האלה, הקוראים תיגר על כל מה שנחשב ונקרא תרבותי ומשכיל, לא בדיוק שייך אלינו.

אז לא באתי לספר לכם שהחלטתי להיעשות לרקדן רחוב, ועדיין אני מנסה להבין היום את מה שלא הבנתי אתמול, ולחיות חיים שיש בהם קצת יותר דעת. אבל, כשמתקרב פורים, חג הקיום היהודי, אני מרגיש שיש משהו משותף ביני לבין הטיפוסים האלה. פתאום אני חש שיש משהו בגובה של היהדות שהוא הרבה מעבר לכל מה שאני מסוגל לתפוס ולהבין, ואין דרך להתייחס לכל זה חוץ מעל ידי כמה טיפות (או כוסות), וריקוד סוער וזועק עד כלות, ואולי אפילו אתחיל לזמר ולרקוד את השיר: לא מבין כלום.

השנאה של המן ליהדות וליהודים, שאחרי אלפיים וחמש מאות שנים אנחנו יכולים לראות שהיא יותר מאירוע היסטורי, אלא חוק טבע התקף בכל היבשות ובכל הדורות, היא פשוט בלתי נתפסת. מה יש בי, ביהודי, שמצליח להוציא מן הכלים אנשים רבים, השונים כל כך אלו מאלו? איך ההיגיון המטורף, שהביא אדם לחתום על הצו הבלתי אפשרי: להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, חזר והופיע בגרמניה של היטלר, באמצע המאה העשרים?

בסך הכל, אני היהודי, ובוודאי היהודי החילוני, מנסים לראות את עצמנו כאנשים נורמליים, שכל אדם אמור להסתדר איתנו, ומדוע אנחנו מסוגלים שוב ושוב להטריף את דעתם של אנשים רבים כל כך, בכל הארצות ובכל הזמנים?

והעקשנות היהודית, שבאה לידי ביטוי בסירובו הבלתי מתפשר של מרדכי להשתחוות להמן, ובמשך אלפי שנים בעקשנותם של יהודים להתמיד בזרותם לכל הסובב אותם, האם היא סבירה? האם היא מסתדרת עם הדימוי שלנו בעיני עצמנו כאנשים נורמטיביים?

והאם ההבטחה האלוקית על נצחיות העם היהודי, ועל נצחיותה של התורה, מסוגלת להסתדר עם ההיגיון ההיסטורי הטבעי, שאותו אנחנו יודעים לנתח כל כך יפה? איזו מדיניות פוליטית אפשר לבנות, מנקודת מבט של הפסוק ממגילת אסתר: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו? הבנתם מה כתוב כאן? אל תחשבי, אסתר המלכה, שבאתי להתחנן לפניך, שתואילי בטובך להושיע את עמך הנרדף והמוכה. באתי כאן להציע לפניך עסקה נפלאה והזדמנות פז, להציל את עצמך ואת בית אביך מכיליון ואבדון. העם היהודי עצמו אינו נמצא בסכנה של ממש. האם כל זה מסתדר עם מה שנקרא 'ריאל-פוליטיק'?

והאהבה הגדולה הממלאת את חלל עולמנו בפורים, אהבה לקב"ה, לתורה ולכל יהודי, האם היא עומדת בדרישה של הנורמליות?

כשאני נזכר במור אבי שליט"א, שהגיע לארץ מאירופה הדוויה, כשהוא בן חמש עשרה, ולא היה בכל העולם מי שיכל לומר לו מה לעשות, שהרי אביו ואמו עזבו את עולמנו כבר מזמן, אני צובט את עצמי ושואל, מה הביא אותו אז דווקא לישיבת חברון? וכמוהו עוד רבים אחרים, שבחרו לדבוק בכל ליבם בעולמה של תורה, ועליהם עומד היום עם שומרי התורה, מנין היה להם הרצון והכח לעשות זאת? האם כל זה סביר, הגיוני וריאלי?

שמעתי פעם סיפור על נפוליון, שהגיע לחצר בית הכנסת בשעת קידוש לבנה, וראה יהודי מתפלל בכוונה: יהי רצון מלפניך, למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. שאל הקיסר אותו, האם בביתך הכל בסדר? אשתך והילדים בריאים? וכששמע נפוליון את המצב הקשה ששורר בביתו של האיש, תמה תמיהה גדולה: ואחרי כל זאת, האם מה שחסר לך זה שהירח יהיה שלם? מדוע היהודי איננו יכול לצמצם את מבטו לד' אמות הפרטיות של כאן ועכשיו?

אז כנראה שיש בנו משהו שהוא לא לגמרי נתפס. היהדות קושרת אותנו אל משהו שהוא גדול בהרבה מאיתנו, ולא כל כך ניתן להכניס אותנו אל תוך המסגרות הרגילות בעולמנו. אולי לכן אמרו לנו חז"ל שאת שמחת פורים עושים באופן ובצורה של עד דלא ידע.

אז אם תראו אותי בפורים במצב צבירה לא כל כך מאוזן, רוקד ושר בלי שום גבול, תבינו מה עובר עלי. וגם אם בטעות אתחיל לשיר 'אם יהודי היה יודע', תסלחו לי. זה לא לגמרי באשמתי.